מבט חטוף על עברם של יהודי מארוקו-דוד קורקוס

יתר־על־כן, תמיד יזמו וביצעו את הפשעים גורמים זרים. בשנת 1033, כמעט מאתיים שנה לאחר הרדיפות של אידריס הראשון, בא אמיר מן המזרח, כבש את פאס והכריז על חוקיותן של רדיפות היהודים. יותר מששת אלפים יהודים נרצחו, נשותיהם נלקחו בשבי וכל רכושם הוחרם.

יותר ממאה שנה לאחר־מכן ירדו האלמוחדים האכזריים מהרי האטלאס, ולא חסו על מוסלמים ויהודים כאחת. בשנת 1165, עם עלייתו לשלטון של מלך חדש מכת זו, נעשו הרדיפות לשיטתיות, ואי־אפשר היה לחיות בגלוי כיהודי.

אסון זה, שהיה הגדול ביותר שפקד אי־פעם את היהודים בארצות האיסלאם, הקיף את כל צפון־אפריקה וספרד המוסלמית. בשנת 1230 היה נדמה, שסוף־סוף יוכלו היהודים לנהל חיים רגילים בקיסרות האלמוחדית, והנה הופיע טוען לכתר במראכש ורצח את שכירי־החרב הנוצרים של הסולטאן החוקי, ועמם יהודים רבים.

זמן־מה לאחר־מכן עלתה לשלטון שושלת המרנידים, והחלה תקופת־שלווה של יותר ממאתיים שנה, המכונה בפי כמה היסטוריונים של המגרב ״התקופה היהו­דית״. בשנת 1275 אמנם ביקשו אחרוני חסידיהם של האלמוחדים לתקוף את יהודי פאס, אך הסולטאן נחלץ אישית להגנתם.

יורשו של מלך זה העלה משפחה יהודית לפסגת השררה — את בני ואקאסה (או רוקאסה). שניים מבניה של משפחה זו היו שרים בעלי השפעה, אלא שלבסוף נפלו קרבן לתככי הארמון. אולם מפלתם של בני ואקאסה לא השפיעה לרעה על מצבן הטוב של הקהילות היהודיות. 

למרבה הצער נכחדה שושלת המרנידים במרחץ־דמים: התנועה הקנאית של המאראבוטים רצחה בשנת 1465 את אחרון שליטיה של שושלת המרנידים, ועמו את יועצו היהודי זוהרן בן בטאס. מהפכה זו הביאה למותם של יהודים רבים ברחבי הארץ.

בשנים 1492 ו־1496 קיבלו בני־ואטאס, יורשיהם של המרנידים, את גולי ספרד ופורטוגאל בזרועות פתוחות. תוך זמן קצר הגיעו רבים מגולים אלה לעמדות־ מפתח ומילאו תפקיד חיוני ביותר במשא־ומתן בין המעצמות הנוצריות לבין מארוקו.

אנשים אלה, שביניהם היו בעלי שיעור־קומה — כמו בני משפחות בנזאמר, רזאלס ורוטי — נרתמו להצלת האנוסים שנשארו בחצי־האי האיברי. לאנוסים אלה נהפכה מארוקו למקלט, שבו יכלו סוף־סוף לקיים בגלוי את מצוות התורה.

באותו הזמן כבשה פורטוגאל רבים מנמליה של מארוקו, וכך הביאה לכינונה של שושלת הסעדיים. בני שושלת זו עוד חיזקו את מעמדן של המשפחות היהודיות הנכבדות, ואילו את המוני היהודים על־פי־רוב דיכאו, ומפעם לפעם הטילו עליהם מסים כבדים, שמהם נהנו בעיקר הפקידים. מצב זה, שהחמיר במיוחד בימי פורענות, נשאר ללא שינוי עד המאה הי״ט.

מלכי השושלת הסעדית הקיפו את עצמם יהודים רבים: טביעת המטבעות היתה נתונה בידיהם כמקודם; מאסטרה מוסה ואחריו יוסף ואלנסה היו המפורסמים שברופאיהם הפרטיים; וכיבושה של פאס בשנת 1549, שחיזק מאוד את השושלת הסעדית, נעשה בראש וראשונה בעקבות הפצרותיו של מזכירו היהודי של השריף, שמואל קאבסה.

בימי שלטונה של השושלת הסעדית מילאו היהודים תפקיד מדיני ממדרגה ראשונה. אחד מהם, שמואל פאלאש ממראכש, מייסדה האמיתי של קהילת אמסטרדאם המהוללת, חתם על אמנת־הידידות הראשונה בין מארוקו ובין ארץ נוצרית, הולאנד, שבה שימש שגריר מטעם הסולטאן. משה פאלאש היה ״שר־חוץ״ ויועץ אישי של ארבעה סולטאנים זה אחר זה.

השושלת העלאוית, המושלת עד היום, חבה אף היא חוב גדול לנתיניה היהודים.

לפני עלותו לשלטון היה למולאי ראשיד, השליט הראשון של שושלת זו, מעין ״איש־סוד״ ו״גזבר״ יהודי, אהרן קארסינה מתאזה. את פאס לא יכול היה לכבוש אלא בעזרת היהודים, ואלה הכניסוהו בסתר אל תוך המלאה, מקום שם בילה את הלילה בביתו של אחד הנכבדים, יוסף מאנסאנו. למחרת היום השתלט על בירתה של מארוקו ועלה על כס־המלכות. כל העובדות הללו סולפו על־ידי האגדה, המספרת על מעשי הגזל והרצח של היהודי בן־משל, אשר אל־נכון לא היה ולא נברא.

מולאי איסמעיל, הסולטאן הגדול של מארוקו, שאחד מצאצאיו הוא המלך חסן השני, חב אף הוא הרבה ליועצו יוסף מיימרן, שבישר לו את דבר מותו של אחיו מולאי ראשיד, הניע אותו לתפוש את השלטון ואף מימן את המיבצע.

הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה שיתף יהודים בכל עיסקה מסחרית עם האירופאים ובכל משא־ומתן שניהל עם חצרות־המלכות באירופה. יורשיו עשו כמוהו — משנת 1772 עד שנת 1894. אולם שני שליטים גמלו ליהודים רעה תחת טובה: מולאי יזיד ומולאי סולימן.

 מולאי יזיד היה מטורף צמא־דם, שרגז על יהודי תטואן על שסירבו לתת לו כסף כאשר מרד באביו, ולכן רדף את יהודי מארוקו מיד עם עלותו לשלטון בשנת 1790. הוא בזז קהילות רבות, הטיל מסים כבדים על קהילות אחרות, גירש את היהודים מפאס ובנה מסגד בשכנותם, ואף הוציא להורג את נאמני אביו היהודים.

אגב, טירופו של רודן זה פגע גם בנתיניו המוסלמים. כאשר נכנס למראכש, ציווה לנקר את עיניהם של מאתיים נכבדים מוסלמים; את יתר התושבים הפקיר ליצריהם של חייליו. מותו בשנת 1792 מילא את לב הכול שמחה. יורשו, מולאי סולימן, תחילה נהג ביהודים בדרכי־ נועם, אך בשנת 1808 ציווה לסגור במלאח את הקהילות היהודיות הגדולות והעשירות של תטואן, סלא, רבאט ומוגאדור.

בתריסר משפחות ידועות ממוגאדור נהג לפנים משורת הדין בשל התועלת שצמחה לו מהן. שאר הסולטאנים משושלת העלאוים לא שכחו את שירותיהם הטובים של היהודים לשושלתם. בימים קשים היו להם למגן, ובימי שלום דאגו לרווחתם. לדוגמה: בשנת 1848 שחרר עבד א־רחמן בן הישם את היהודים שביקשו להשתקע בארץ־ישראל מתשלום האגרה בעד היתר־היציאה.

גם לא תישכח תגובתו של מוחמד החמישי על חוקי וישי, בהצהירו בהזדמנויות רבות, כי לא ירשה לפגוע ביהודי ארצו, בין ברכושם ובין בגופם. ואכן, לא זו בלבד שיהודי מארוקו עברו תקופה איומה זו בשלום, אלא אף רבים היו הפליטים היהודים מאירופה הכבושה שמצאו מקלט בארצו. משמעות רבה נודעת גם לעובדה, שעד היום יושבת במארוקו הקהילה היהודית הגדולה האחרונה בארצות האיסלאם.

דוד קורקוס