עליית המגרבים ופעולתם בארץ־ישראל-שאול זיו

עליית המוגרבים לארץ־ישראל לא פסקה למן המאות הראשונות אחרי החורבן ועד היום. עדות לכך אפשר למצוא בספרי שו״ת, בכתבי הרמב״ן, בספר רבינו חיד״א, בדברי רבינו עובדיה מברטנורה ועוד.

במאה הקודמת, בימי ההתעוררות הלאומית בכל תפוצות ישראל, עלו גם המוגרבים. ידועה פרשת ספינת־המפרשים שהגיעה ממארוקו בשנת 1838 וחלק מנוסעיה טבעו ליד חופי הארץ. בין הניצולים בסירה זו היתה משפחת שלוש.

אבי המשפחה, אהרן, היה מייסדה של שכונת ״נווה־צדק״ בתל־אביב. בנו, יוסף אליהו, היה פעיל בימי התורכים לצדו של ראש־העיר של תל־אביב, מאיר דיזנגוף. גם אדמות ״גאולה״ בירושלים נגאלו על־ידי אחד מבני משפחת שלוש.

אברהם מויאל היה ראש הוועד־הפועל של ״חובבי־ציון״ (רוסיה) ביפו, וד״ר רופין ומיכל פינס נהגו להיוועץ בו.

חיים אמזלאג, יליד גיבראלטאר, היה סגנו של הקונסול הבריטי ביפו. הוא שקנה את כל אדמות ראשון לציון לאחר שאסרו השלטונות על רוסים ורומנים לקנות קרקע. בתוקף תפקידו עזר רבות לעולים, שהרי באותם הימים הגיעו כל העולים ליפו.

הרה״ג דוד בן שמעון, המכונה צוף דב״ש, עלה לירושלים בשנת תר״ג (1843), נתמנה לראב״ד עדת המערבים וארגן את העדה. בין השאר יזם את בניית שכונת ״מחנה־ישראל״, הנקראת גם שכונת המערבים, שמדרום לרחוב ממילא בירושלים, מחוץ לחומה.

פרט לאישים הדגולים שמעידה עליהם הספרות, עלו רבים מצפוךאפריקה והתיישבו בירושלים, בחברון, ביפו ובתל־אביב. כן היו המוגרבים בין ראשוני פתח־תקווה.

יוצאי צפון־אפריקה הרבים שעלו אחרי מלחמת־העולם הראשונה, החל באנייה הראשונה שהגיעה ארצה, השתלבו בהתיישבות העובדת ולקחו חלק בהתפתחות הערים, בעיקר טבריה, חיפה וירושלים. עלייתם היתה מטעמים דתיים ולאומיים, ולא מטעמים פוליטיים או כלכליים.

עם בואן של אניות־המעפילים הראשונות עלו גם צעירים מצפון־אפריקה. גם באניית־המעפילים ״יציאת אירופה״ ובמחנות קפריסין היו יוצאי צפון־אפריקה. במלחמת־השחרור עלו צעירי המוגרבים עם אנשי המח״ל ולקחו חלק בקרבות בכל החזיתות.

עם קום המדינה החלה עלייה המונית, והיום פזורים יוצאי מארוקו בכל אזורי הארץ, בעיר ובכפר. אכן, המוגרבים השתלבו בכל תחומי החיים — בחיי החברה, הכלכלה והתרבות.