קו לקו. אסופת מאמרים
חוקר ורושם
שאול שם מעייניו ועיתותיו בלימוד ובחקר תרבותם של יהודי המערב, ולא היה שום שטח שלא התעניין בו. אין אני יכול לסכם ולסקור כאן את כל תחומי עבודותיו, אולי תהיה הזדמנות אחרת לכך. ברצוני רק להדגיש ולהבליט קו אחד שליווה את שאול בכל עבודותיו, והוא תחושת הרציפות התרבותית של יהדות מרוקו וקשרה האמיץ עם ארץ ישראל.
רציפות תרבותית
שאול חש כי במקרים רבים, התרבות של עם ישראל בארץ ישראל נשתמרה במערב בצורות שונות, בגלל שמירה חזקה על המסורת ומפני סגירת המערב לחדירת תרבויות זרות במשך דורות רבים. הוא מצא זאת בכמה דברים, על ידי חדירה עמוקה לכל פרט.
שמות ומלים עבריות ומקראיות, שנשתמרו בפי ההמון, בצורה נכונה או משובשת, באוצר הקללות והברכות שלהם, בסיפורי העם ובפתגמים, וכוי. שאול ערך רשימה של מאות מלים עבריות כאלו, פסוקים ושברי פסוקים, השגורים בפי הנשים היהודיות והמון העם, הוא שמח כל פעם ששמע או מצא מלה חדשה.
גם ביומו האחרון אמר לי בשמחה " תראה איזה פסוק מהנביא מצאתי מצוטט הרבה בפי ההמון: " לא יאומן כי יסופר " (חבקוק אי, ה) (על המלים העבריות שבפי יהודי מרוקו ראה מאמרו של משה בר אשר, לשוננו, מ״ב, עמי 163—189).
מנהגים ומסורות. שאול אסף ורשם כל מנהג שראה או שמע, וחיפש לו שורשים ומקורות. למנהגים רבים מצא שורשים עתיקים מאד מתקופת המקרא, המשנה או התלמוד. הוא לא התעלם ממנהגים חדשים מקרוב באו, ואף חשב שיש כמה מנהגים חדשים שמקורם במקובלים שהושפעו מרוח השבתאות.
זהו נושא למחקר מעניין בפני עצמו, שכמה מלומדים וחוקרים נדרשו לו ולא הגיעו לאפס קצהו. רבי יוסף בן נאיים ז"ל בעל " מלכי רבנן ", כתב ספר מיוחד על מנהגי מרוקו וגילה את שורשם במקורותינו הרבים. ר׳ יוסף אסף יותר מארבע מאות מנהגים ( כפי שאמר לי הוא בעצמו ) ודן בכל מנהג בפרוטרוט.
הוא קרא לספרו " נוהג בחכמה ", כי בו הוא סותר את דברי המסתכלים בזלזול על מנהגי אבותינו ודוחה את הלעג לשאננים, בהראותו כי מנהגי אבותינו תורה שלמה הם ושורשם במקור עליון, ( ועיין גם מה שכתב רבי רפאל משה אלבאז ז"ל בספרו " עדן מקדם ", ערך מנהג ).
שמות משפחה. שאול רשם כל שמות המשפחה הנהוגים במרוקו, חקר את מקורו של כל שם וניסה לתת הסבר לכל שם משפחה. מעין מה שעשה המלומד דוד קורקוס ז"ל ( מחקרים בתולדות היהודים במרוקו, ירושלים תשל"ו, עמי 131— 145).
בשמות משפחה רבים מצא שורשים שמגיעים לתקופה עתיקה מאד בבבל או בארץ ישראל. דוגמת השם " פרץ " שמסורת בידם שבאו מבית פרץ אשר ליהודה ( עיין הקדמת רבי יהודה פרץ לספרו " פרח לבנון ", ברלין תע״א ).
שירה ומחול גם בפיוט ובריקוד היהודי במרוקו, מצא שאול שרידים המחזירים אותנו לתקופה הקדומה של עם ישראל בארץ ישראל, וחלקים מהם נשתמרו במתכונתם עד ימינו (עיין מה שכתב בחוברת הדרכה, עמי 3).
הקשר עם ארץ ישראל
הקשר של יהודי מרוקו עם ארץ ישראל לא היה קשר רוחני בלבד על ידי תפילות ופיוטים וגעגועים לציון ולארץ אבותינו — אלא קיבל צורות מוחשיות וקונקרטיות. והרי אחדים מהדברים שרבי שאול נתן את דעתו עליהם:
תרומות נדבות וקופות צדקת לארץ ישראל לא פסקו מעולם ממרוקו, ואף בזמנים שהיה מצבם הכלכלי של היהודים קשה ודחוק, לא נמנעו מלתרום ומלשלוח כספים לארץ ישראל. היו גם אנשים רבים שהניחו צוואות מיוחדות והקדישו את רכושם או חלק ממנו לישוב ארבע הארצות, לעניי ירושלים או למוסד מסוים באדמת הקודש.
בתקנות רבני מרוקו המפורסמות, נמצאת תקנה משנת בה"ר ציון (=שס״ג—1603) המחייבת כל יהודי לזכור את ירושלים ולתרום לה, במיוחד ביום חתונות, ביום הולדת בן ולקיים מגבית באחד באדר ( על פי המשנה " באחד באדר משמיעין על השקלים " ) ובפורים. מצבם של היהודים באותה שנה היה דחוק מאד, ואף על פי כן לא נמנעו מלקיים מגבית כללית. והרי ציטוט קצר מנוסח התקנה:
״…אמרנו מה נעשה לאחותינו, והכסף אזל מכלינו, ובאנו עד כיסנו ואין עוזר לנו, יען וביען כובד המסים והארגוניות, מכלה אפילו הגויות, ועם היות הקהילות הקדושות קהילות פאס יע״א בצעד, בלחץ מופלג — קמנו ונתעודד בשוקים וברחובות ללקט שבולי החסד בני קהילתנו ישצ"ו ועשו כפי היכולת האפשרי לעת כזאת…
גם אנחנו מסכימים שיעלה זיכרוננו לטובה, שכל אחד ואחד מבני קהילתנו, קהילות פאס יע״א, ביום חתונתו יזכור את ירושלים בנדבה, כפי מסת ידו… וגם ביום שמחת לבוכשיזכה לבן זכר, וג״ב באחד באדר יעמדו חמשה מטובי בית הכנסת בכל בתי הכנסת לגביית טאסא אחת לשקלים. וביום פורים גם כן.
ותנתן דת בכל בני קהילתנו יע״א להיות גזבר אחד מיוחד לנדבת ירושלים בכל אחד מבתי הכנסיות הי״ג (=ה׳ ירחיב גבולן). (ספר התקנות, תקנה מח).
גם בזמן האחרון היו בכל בתי הכנסת במרוקו קופות מיוחדות למוסדות בארץ, קופת רשב״י, קופת רמב״ה ועוד, וגם קופת קק"ל.
שדרו"ת. מאז ומתמיד זרמו למרוקו ולצפון אפריקה, שליחים ורבנים, שבאו לאסוף תרומות : וכספים לארץ ישראל. השדרי״ם נתקבלו תמיד בכבוד ובאהבה. נוסף על כבוד תורתם של הרבנים, ראו בשדרי״ם הדרת קודש של ארץ ישראל ושל ירושלים בפרט.
ולא זו בלבד שהם נזהרו משנה זהירות שלא לצער את השד״ר ולא לפגוע בכבודו, אלא השתדלו בכל עוז להשביע את רצונו ולא חסכו כל מאמץ להעניק לו את הכבוד ואת העזרה הדרושים. בתקנות של רבני מרוקו אנו מוצאים תקנה בנדון משנת תפ״ח (1724 ), כדלהלן:
…הסכמנו הסכמה גמורה… שכל שליח מצוןה אשר יצא פה פאס יע״א לקבץ נדרים ונדבות, הן לעיר הקודש ירושלים תוב״ב הן לחברון והן לצפת ת״ו — תיכף ומיד בבואו בשבוע שאחר הדרשה נשנס מותנינו בית דין ושאר תלמידי חכמים וכל מנהיגי עם הקודש והגזברים והשמשים, לצאת כל לילה ולילה באלמלאח לגבות לו נדבה, לשם ולזכות שולחיו, מן הבתים ומן החצרות, מכל איש ואשה, מכל בית ובית, ומכל שכונה ושכונה, איש לא נעדר, ולהכרית ולעשות לכל אחד ואחד לפרוע כפי מה שיראת לקהל שיצטרך לפרוע כל אחד ואחד.
כי כך היה הסדר והמנהג משנים הקדמוניות עם כל השלוחים… ואין לנו לפסוק עם שום שליח שום פסקא, בשום אופן בעולם, לומר לך ושוב ובשובך לשלום אנו חייבים לפרוע כך וכך… אלא נשתדל לגבות נדבתו מיד, ואם תספיק מוטב, ואם לא תישר בעיני השליח נוסיף לו צדה לדרכו לפי מה שהוא אדם… אך בזאת יאותו לו להתאכסן באכסניא לפי כבודו וכבוד מקומו…״ (תקנה סי׳ קנה).
שאול הקדיש זמן רב למחקר בעניין השדרו״ת במרוקו, למד כמה פרשיות בסוגיה זו, עשה רשימה ארוכה מאד של השדרי״ם שהיו במרוקו ושל המקומות שביקרו בהם, ואף תירגם סכומים ומטבעות למושגים של ימינו. הוא עשה עבודה זו באדיקות ובדביקות רבה.
עליות ספונטניות.. שאול נתן את דעתו לצורת העלייה של יהודי מרוקו, וראה בה עלייה ספונטנית, מתוך אהבה ומשיכה לארץ ישראל, שאותן שאבו מהתפילות, הבקשות והפיוטים ששמעו בבתי כנסת ובבתי אבותיהם.
היו עליות של בודדים ושל קבוצות מתוך דחף פנימי, ולא מתוך בריחה מפוגרום ומחריפות. שאול עשה רשימה של ארגונים ותנועות שפעלו במרוקו לעליה לארץ.
והדגיש כי אבותינו בדורות הראשונים ואף בדורות האחרונים, עלו לארץ תוך סיכון חייהם בדרכים קשות ומשובשות, באורחות עקלקלות מלאות חיות טרף או לסטים פראי אדם, במדבריות, בנהרות ובימים סוערים. הם עשו זאת באומץ לב ובאהבה. על אף הצרות הרבות שעברו עליהם בארץ, לא עזבוה ולא נטשוה בשעותיה הקשות.
כתיבת תגובה