גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978

כעבור שעתיים נתכנסנו, אנשי הקליטה, לישיבה. ציגל שהה במרוקו מזה ימים אחדים, האחרים שהו במקום מזה חודשים אחדים. בימי שהותו ביקר ציגל עם אנשי הקליטה האחרים במרביתה של מרוקו – בעיר הגדולה בדרום, מרקש, ובכפרים שבהרי האטלס.

ציגל עמד לצאת כעבור יום או יומיים בדרכו לאלג'יריה ולתוניסיה. כפי שמסר לי אחר כך אחד החברים לעבודה, לא התעכבו המבקרים בשום מקום לשם לימוד הבעיות, לא נפגשו עם אנשי הקהילות. זה יה מירוץ יל פני מאות ואלפי קילומטרים.

רציתי מאוד לבקר ביישובי היהודים במרוקו יחד עם חברי לעבודה, כדי לאסוף מידע וכדי לשתף אותם ברשמים שאספוג. אך כאמור, לא היה זמן, ולא יכולתי להציע להם לעבור שוב במקומות שבהם ביקרו. מאחר שאצה לו הדרך לציגל לא היה לי במי להיוועץ בעריכת תוכנית בירוקי ברחבי מרוקו.

אנשי מחלקת העלייה הישראליים שבמקום היו עסוקים בעבודתם הגדולה ויחד עם זאת לא היו קרובים ביותר לענייני הציבור היהודי במקום. התכוננתי לשהות זמן לא קצר בצפון אפריקה, להכיר מקרוב את חיי היהודים שם, ורציתי לעורר בקרבם התעניינות בעלייה לארץ ישראל, ללמוד גם על סיכויי העלייה בכוח ואת ממדיה המשוערים. מידע זה יעזור לי לסתור את הטענות על צמצום העלייה.

נטלתי מפה של מרוקו, ציגל סימן בה את המקומות שביקר בהם, ואני, ערכתי מן ה " שאריות, תוכנית של מסע לשנינו מכיוון שכעבור יומיים היה על ציגל לחזור לקזבלנקה. 

יצאנו לארץ הריף, אזור הררי בצפון מרוקו, והגענו לשערי מקנס. תחילה נסענו לאורך חומת לבנים גבוהה, עד שהגענו לפרצה רחבה בה. זה היה השוק, שדמה לבית מלאכה גדול ובו המוני אנשים יושבים כפופים ליד גוש אבן או שולחנות עבודה קטנים ועוסקים בצורפות זהב.

תמונה כזאת לא ראיתי מימי ! מקנס נתפרסמה בצורפי הזהב שבה, ובהם – יהודים רבים. מן השוק ההומה שמנו פעמינו העירה דרך הסמטאות והנה אנחנו ברחוב הראשי.

מלבדי ומלבד ציגל היו במכוניתנו גם שני שליחים שבאו מן הארץ להשתתף בעבודת המיון. ועמנו עוד איש מקומי, דוד מוייאל, שאמור היה להיות הרכז הטכני  של אנשי צוותות המיון. ביקשתי מדוד, שיתעניין מיהו ראש ההסתדרות הציונית במקום ומי הוא ראש הקהילה היהודית.

האישים האלה היו מנכבדי העדה, בירדוגו וחמו, שקרובי משפחה היו. תחילה פנינו לביתו של ראש ההסתדרות הציונית. בית בעל קומה אחת ברחוב מכובד. דוד הידפק על דלתו וביקש להודיע לבעליו שבאו אורחים מישראל. הוזמנו להיכנס. הובלנו לחדר גדול מלא אור ובו שולחן ערוך לארוחת הצהריים.

בני הבית כבר סיימו את ארוחתם, הצגנו עצמנו בפני מר בירדוגו וסיפרנו לו על מטרת בואנו למרוקו. הוזמנו אל שולחן האוכל. התביישתי שפלשנו לבית זר והפרענו לאנשים בארוחתם. אין זה מדרכי הנימוס הצרפתי. קרה לי שבפריס, לפני מלחמת העולם השנייה, נזף בי המארח שלא הקדמתי להודיע על בואי….אבל משרתות ומשרתים מיהרו לערוך מחדש במפות נקיות את השולחן ואנחנו הומנו להשתתף בארוחה.

ידענו מראש שבערי הריף אין מצוקה כלכלית והחיים מתנהלים כסדרם, היהודים אינם מבודדים מבחינה פוליטית והשלטון באזור אינו מעורער. מר בירדוגו אישר מה שידענו ממילא ואנחנו החלטנו להמשיך בדרכנו ולא להתעכב במקנס.

המשכנו בדרך לפאס. כשהגענו לעיר זו ירד הערב. היינו עייפים מתלאות הדרך וברצון רב ובעונג גדול נכנסנו למיטות בחדרי המלון הראשון הצנוע שנמצא לנו. ידענו שגם בעיר זו אין לחץ של יהודים לעלייה. שוטטנו בעיר, הצצנו באתרים היסטוריים יפים, ולפתע צץ רעיון בראשי – להיכנס לבית " אליאנס ".

היה זה בית ספר לבנות. עצרנו ליד השער, דוד מיודענו הקדים ונכנס למשרד ומשם שב עם הזמנה אדיבה לבקר בבית הספר. בעקבותיו באו לקראתנו שתי נשים קשישות, המנהלת ואחת מן המורות. החצר הגדולה מוקפת בניינים סביבה.

הכיתות מרווחות ונקיות, התלמידות לבושות כמקובל בבתי ספר ערביים בחלוקים שחורים, שהזכירו מלי במראיהן את התלמידות הערביות בארץ ישראל בימי השלטון הבריטי. נתקבלנו בכיתות בדברי נימוס. הפעמון צלצל להספקה הגדולה והתלמידות יצאו אל החצר בסדר מופתי.

הבנות התרכזו בפתחי כיתותיהן וציפו לאות מהמנהלת, ועל כיתה יצאה ללא המולה, ללא דחיפות וצעקות. הבנות שיחקו בשקט בחצר הגדולה. משתמה ההפסקה נשמע שוב צלצול של פעמון זעיר, הבנות הסתדרו בטורים זוגות-זוגות וכיתה אחר כיתה חזרו למקומותיהן.

המנהלת והמורות היו אדיבות, וענו על שאלותי בגילוי לב. תוכנית הלימודים במתכונת צרפתית. ישנם גם לימודי דת יהודיים במידה צנועה. לימוד עברית אין. ישראל ידועה מעט לתלמידות, לא מן הלימודים.רציתי לשוחח עם התלמידות הבוגרות על ישראל, ולהות על ייחסן לארץ, אבל ידעתי שאני אורח במוסד כמעט ממשלתי צרפתי, והשיעורים נלמדים על פי תוכנית קבועה מראש. ויתרתי במצער על רצוני.

ארוחת צהרים סעדנו במסעדה צרפתית . התנהגנו שם באורח חופשי, והמלצר הגבוה בהיר השיער הביט בנו בחשש מה. כשביקשנו לחם אחר הגבינה, העיר את אוזנינו בחוצפה כי לפי המקובל מסלקים את הלחם מן השולחן מיד לאחר אכילת הגבינה…..

כאשר יצאנו מהמסעדה דנו בינינו האם להמשיך בסיורים או לחזור לקזה, אז נזכר אחד מאתנו שבמרחק עשרות קילומטרים, מצויה עיירה יהודים בשם ספרו, ואפשר לשמוע בה דיבור עברי גם ברחוב.

כשני קילומטרים לפני העיירה, בכביש הראשי, עברנו על פני ארבע ילדות נחמדות וילד, כפניהם לעיירה. עצרנו ופתחנו בשיחה בעברית. הבכירה כבת 15 שנים, שוחחה עמנו עברית שוטפת. הם לומדים בבית הספר המקומי ורוב הלימודים – בעברית. כאשר יצאו לטייל אל מחוץ לעיירה, נתלווה אליהם הילד לשמור עליהן מפני פגיעתם של אנשים זרים.

הגענו לעיירה. הידיעה על דבר בואנו התפשטה חיש מהר ברחבי העיירה, ועוד בהיותנו עומדים בכיכר החלו לזרום אלינו יהודים ויהודיות מברכים לשלום בהתרגשות ומנסים להסביר לנו דבר מה. רובם דיברו ערבית, אחדים דיברו עברית רצוצה, ואנחנו לא הבינונו דבר.

מלוונו דוד, התערב בשיחה ומיד נודע לנו במה מדובר. בעיירה זאת היו רשומים יהודים רבים לעלייה, וכבר קיבלו אישורים לעלייתם. חלק מהם עשה את כל ההכנות, חיסל את עסקיו, וחיכה לקריאה לבוא לקזבלנקה לעלות באונייה. אבל ההודעות על העלייה משתהות שבועות רבים, והאנשים אינם יודעים מה לעשות.  

נלקחנו לסמטה על גדות נחל, בתוך נקיק עמוק. נכנסנו לדירה קטנה מלאה טחב. מבחוץ נשמעה המולת מים הזורמים בנחל. בעלת הבית, אישה לא צעירה, צנומה ומצומקת מרוב עבודה וסבל. היא אחזה בידי והוליכה אותי לסל קלוע, מרובע. בו אומרת היא, ארוזים זה מכבר כל חפציהם.