שינוי במצבם חל לאחר הכיבוש הצרפתי(1830) של אלג׳יריה. השר משה מונטיפיורי, שחש להציל את אחיו, קיבל הבטחה ב-1864 ממוחמד מולאי כי יעניק ליהודים שוויון זכויות, אך זו לא קויימה. עד אמצע המאה ה-20 היו יהודי מרוקו נתונים להשפלה, ורובם הגדול חי בעוני ובדחקות.

בכל התקופות, קשות יותר או פחות, לא פסקו חיים יהודיים תרבותיים ולא פסקה היצירה הדתית תורנית. במקביל הרביצו רבנים תורה בתינוקות של בית רבן, והוקמו ישיבות ובתי ספר יהודיים.

עם חתימת חוזה החסות בין צרפת למרוקו, נהרו למרוקו רבים מיהודי אלג׳יר ותוניס הסמוכות. לכל קהילה נבחרה מועצה, וליהודים היתה אוטונומיה מוחלטת בענייני השיפוט והמעמד האישי. בשנים 1940 עד 1942, בשנות שלטונו של וישי בצרפת, בן חסותם של הנאצים, הוקמו במרוקו 12 מחנות ריכוז ועבודה ונקבעה הגבלה במספר היהודים בבתי״ס ממשלתיים (״נומרוס קלאוזוס״).

עם קום המדינה היו במרוקו 265 אלף יהודים. עד 1955 עלו כי70 אלף מהם, בעיקר בגלל גל של התנכלויות ופגיעות מצד המקומיים. עם עצמאות מרוקו, בי1956, העניק המלך מוחמד החמישי שויוון זכויות ליהודים, והעלים עין מגל ההגירה ההמוני, שנמשך כל העת.

עד שנת 1960 עלו עוד כ-50 אלף יהודים. המלך חסן השני, השולט מאז 1962, התיר את העלייה, מסר תפקידים בכירים ליהודים במימשל המרוקני ודאג לבטחון תושביו היהודיים. אולם, למרות המדיניות הרשמית הסובלנית נוהלה מערכת תעמולה אנטי-יהודית על ידי המון העם.

היציאה ממרוקו נמשכה גם בשנות ה-70. מהקמת המדינה ועד ימינו אלה עלו ממרוקו לישראל כ־220 אלף יהודים. כיום מסתכם מספר היהודים שם בכ־40 אלף, הקיבוץ היהודי הגדול ביותר הקיים במדינה ערבית.

תולדות המשפחה

שורשיה של משפחת פינטו, משפחת רבנים, חכמים וסופרים, נטועים בספרד. גירוש ספרד (1492) והרדיפות בעקבותיו הרחיק את בני המשפחה למרוקו, לפורטוגל, לטורקיה, להולנד ולמדינות אחרות באירופה. בטרם הגירוש נקראה משפחה זו בשם גאון, ולפי מגילת היוחסין היא מגיעה עד לרב שרירא גאון. השם גאון משך אליו צוררים ושונאי ישראל, ומשום כך העדיפו בני המשפחה להשמיט את השם ולהיקרא פינטו, על שם העיר פינטו בספרד, שבה התגוררו.

למעשה שם המשפחה הוא ״ דה פינט ו״, וחלק מבני המשפחה, שעקרו להולנד, אכן נקראים עדיין כך. ענפים אחרים של המשפחה, שגלו לארצות ערב, השמיטו את התואר ״ דה ״ משמם, ושמם הוא כשם העיר – פינטו. זאת, כדי שלא יתגלה מוצאם האירופאי, מחשש להתנכלויות.

הפרט ההיסטורי הקדום ביחס למשפחה זו הוא בדמותו של רבי יוסף פינטו, שעזב את פורטוגל בשנת 1497 ועקר לדמשק. שם עשה האיש חיל, והפך לעשיר גדול. אולם, עם כל זאת לא גבה ליבו ולא רמו עיניו והוא היה ידוע ומוכר כבעל צדקה וגומל חסדים.

נכדו של רבי יוסף הוא הרב יאשיהו פינטו, בן אחותו של הרב חיים ויטאל. הרב ויטאל היה תלמידו המובהק של האר״י הקדוש, מגדולי המקובלים של צפת, עמוד התווך של שיטת האר״י בקבלה. הרב יאשיהו, נין ונכד לרבי יצחק אברבנאל, מוכר בעיקר מהפירוש שחיבר על הספר ״עין יעקב״.

 הרב יאשיהו פינטו, ובראשי תיבות-הרי״ף, היה מחכמי העיר דמשק. הוא היה רב, גאון בהלכה ובאגדה, דרשן וסופר, שחיבר כמה וכמה ספרים. הוא נולד בשנת 1565 (שכ״ה), השנה שבה נולד המהרש״א, ולמד תורה אצל הרב יעקב אבולעפיה. הוא היה זה שנתן לו את הסמיכה לרבנות, בשנת שע״ז(1617), בעת שחודשה הסמיכה בצפת. היה זה בעת שהרי״ף יצא לבקר שם, שכן רק בארץ ישראל היתה נהוגה אז הסמיכה. הרב אבולעפיה, אגב, הסמיך רק שני תלמידים לרבנות בימי חייו: את בנו שלו – ואת הרי״ף.

את רוב שנותיו העביר הרי״ף בדמשק, אך שהה גם תקופה מסויימת בחאלב.

אחרי מותו בשנת ש״פ (1620) של הרב חיים ויטאל, שבנו, רבי שמואל (גאון ומקובל מפורסם שהפיץ את שיטת הקבלה של אביו, מחבר ״מקור חיים״ ו״באר מיים חיים״), היה חתנו – התמנה הרי״ף תחתיו לרב של דמשק. בשנת 1625 יצא הרי״ף לצפת בכוונה להתיישב שם דרך קבע, אך מחמת מות בנו, שנה לאחר מכן, חזר לדמשק ושימש בה רב עד לפטירתו, בחודש אדר שנת ת״ח (1648).

עליית המגרבים ופעולתם בארץ־ישראל-שאול זיו

עליית המוגרבים לארץ־ישראל לא פסקה למן המאות הראשונות אחרי החורבן ועד היום. עדות לכך אפשר למצוא בספרי שו״ת, בכתבי הרמב״ן, בספר רבינו חיד״א, בדברי רבינו עובדיה מברטנורה ועוד.

במאה הקודמת, בימי ההתעוררות הלאומית בכל תפוצות ישראל, עלו גם המוגרבים. ידועה פרשת ספינת־המפרשים שהגיעה ממארוקו בשנת 1838 וחלק מנוסעיה טבעו ליד חופי הארץ. בין הניצולים בסירה זו היתה משפחת שלוש.

אבי המשפחה, אהרן, היה מייסדה של שכונת ״נווה־צדק״ בתל־אביב. בנו, יוסף אליהו, היה פעיל בימי התורכים לצדו של ראש־העיר של תל־אביב, מאיר דיזנגוף. גם אדמות ״גאולה״ בירושלים נגאלו על־ידי אחד מבני משפחת שלוש.

אברהם מויאל היה ראש הוועד־הפועל של ״חובבי־ציון״ (רוסיה) ביפו, וד״ר רופין ומיכל פינס נהגו להיוועץ בו.

חיים אמזלאג, יליד גיבראלטאר, היה סגנו של הקונסול הבריטי ביפו. הוא שקנה את כל אדמות ראשון לציון לאחר שאסרו השלטונות על רוסים ורומנים לקנות קרקע. בתוקף תפקידו עזר רבות לעולים, שהרי באותם הימים הגיעו כל העולים ליפו.

הרה״ג דוד בן שמעון, המכונה צוף דב״ש, עלה לירושלים בשנת תר״ג (1843), נתמנה לראב״ד עדת המערבים וארגן את העדה. בין השאר יזם את בניית שכונת ״מחנה־ישראל״, הנקראת גם שכונת המערבים, שמדרום לרחוב ממילא בירושלים, מחוץ לחומה.

פרט לאישים הדגולים שמעידה עליהם הספרות, עלו רבים מצפוךאפריקה והתיישבו בירושלים, בחברון, ביפו ובתל־אביב. כן היו המוגרבים בין ראשוני פתח־תקווה.

יוצאי צפון־אפריקה הרבים שעלו אחרי מלחמת־העולם הראשונה, החל באנייה הראשונה שהגיעה ארצה, השתלבו בהתיישבות העובדת ולקחו חלק בהתפתחות הערים, בעיקר טבריה, חיפה וירושלים. עלייתם היתה מטעמים דתיים ולאומיים, ולא מטעמים פוליטיים או כלכליים.

עם בואן של אניות־המעפילים הראשונות עלו גם צעירים מצפון־אפריקה. גם באניית־המעפילים ״יציאת אירופה״ ובמחנות קפריסין היו יוצאי צפון־אפריקה. במלחמת־השחרור עלו צעירי המוגרבים עם אנשי המח״ל ולקחו חלק בקרבות בכל החזיתות.

עם קום המדינה החלה עלייה המונית, והיום פזורים יוצאי מארוקו בכל אזורי הארץ, בעיר ובכפר. אכן, המוגרבים השתלבו בכל תחומי החיים — בחיי החברה, הכלכלה והתרבות.

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

תעודות מהודרות ומפורשות

המרכז ללשונות היהודים וספרותיהם

האוניברסיטה העברית ירושלים

התכנית למדעי היהדות אוניברסיטת יילו, ניו הייבן

עורכים משה בר-אשר וסטיבן פראד

2011

הארכיב של רבי יהודה ליאון כלפון איש תיטואן

יעקב בךטולילה אוניברסיטת בךגוריון בנגב

דברי מבוא

רבי יהודה ליאון כלפון נולד בתיטואן שבצפון מרוקו בשנת 1879' אחרי מות אביו, רבי יעקב, לאימו מרת סול, ונפטר ביום כ״ט באדר תשכ״ו (21 במארס 1966). בילדותו ובנעוריו למד גם בישיבות וגם בבית הספר של כל ישראל חברים וזכה לרכוש השכלה רחבה הן בלימודי קודש והן בלימודים כלליים.

הוא שלט היטב בכמה שפות: עברית ( וארמית ), ספרדית, צרפתית וערבית. ברשותו הייתה אחת הספריות החשובות בעיר, שכללה כמה וכמה ספרים נדירים. דמותו של רבי יהודה היא של תלמיד חכם מובהק, בעל השכלה כללית רחבה – איש אשכולות. הוא שימש בקהילת תיטואן, תחילה כמזכיר ועד הקהילה ולימים כרב הראשי שלה.

שנת לידתו נודעה לי מפי מר שלמה פימיינטה מבת־ים. פרטים אחרים למדתי בספרו של אברהם בוטבול . המחבר, אחיין של רבי יהודה וידיד ילדותי בתיטואן, חי בוונצואלה ומנהל את המוזאון הספרדי בקאראקאס.

רבי יהודה חי בתקופה רבת משברים ותהפוכות. ב־1912, כשהיה בן 33, כוננה ספרד את שלטון החסות שלה בצפון מרוקו. המלחמה עם המתנגדים המרוקאים נמשכה כמה שנים, השלטון הספרדי כשלעצמו מעולם לא היה יציב, ומצב זה הביא לבסוף לידי מלחמת האזרחים האיומה, שהתחוללה בימי רבנותו, ותוצאותיה – משטרו הרודני של פרנקו.

 רבי יהודה השכיל לקיים יחסים טובים עם השלטונות המוסלמיים ולמרות כל התהפוכות, גם עם השלטונות הספרדיים המתחלפים. ידיעותיו בספרדית מודרנית באו לידי ביטוי גם בנאומים שהיה רגיל לשאת עקב תפקידיו בפני גדולי השלטון הספרדי בעיר וגם במאמרים שנהג לפרסם מדי פעם בפעם בעיתונים המקומיים. אין ספק שידיעותיו והשכלתו סייעו לו לנווט את ענייני הקהילה בשום שכל.

רבי יהודה כלפון, בהיותו האדם האמון על סדר ועל ארגון, דאג לשמור העתקים של מכתבים ושל מסמכים חשובים אחרים שיצאו מתחת ידו. שתי מחברות, הכוללות העתקים בכתב ידו, מצויות עתה באוסף כתבי היד היהודיים מצפון אפריקה שבאוניברסיטת ייל.

לעיון ראשוני באוסף הזה התארגנה משלחת חוקרים באפריל 2010. אני נתבקשתי לבחון את מחברותיו של רבי יהודה. המחברות, בגודל קווארטו, הכילו כל אחת חמש מאות דפים עשויים נייר דק מאד, מן הסוג ששימש לכתיבת אגרות המיועדות לדואר אוויר.

הדפים בכל אחת מן המחברות ממוספרים. המחברת הראשונה כוללת 367 מסמכים – הראשון מיום 13 במארס 1916 והאחרון מ־17 באוקטובר 1923. בחוברת השנייה נוצלו רק כ־340 דפים, המציגים 238 מסמכים – הראשון מיום 6 בנובמבר 1923 והאחרון מיום ט׳ בטבת תש״ז (1.1.1947).

בסוף החוברת השנייה נספחים שנים־עשר דפים מנייר עבה, המהווים מפתח אלף־ביתי שאינו תמיד מדויק או מעודכן. על קיומו של האוסף החשוב הזה הצביע לראשונה הפרופסור משה בר־אשר, וגם הציג בין היתר מכתב בעברית ששלח רבי יהודה כלפון לד״ר אברהם שלום יהודה.

רבי יהודה התכתב עם אישים שונים בעברית, בספרדית ובצרפתית. כשכתב בעברית, השתמש בשני סוגי כתב: למכותבים באירופה נקט כתב מרובע, ואילו לאנשים במרוקו כתב חצי קולמוס, שהיה נפוץ ומקובל בכל צפון אפריקה.

 בחלק מהמכתבים שכתב בספרדית, מקצת אלו שהיו מיועדים לאנשים בתוך מרוקו, הוא השתמש בכתב עברי, לפי כללי הכתיב שנהגו בלאדינו. הזמן שעמד לרשותי טרם אפשר לי לבדוק לעומק כל מסמך ומסמך, אולם לא נתקלתי בשום מכתב הכתוב בלאדינו או בערבית יהודית, ואני משער שלא יימצא כזה.

יתר המכתבים הספרדיים והצרפתיים כתובים באותיות לטיניות. שתי השפות האלו היו ידועות לו על בוריין, כאמור, אך ניכרת השפעה מסוימת של הכתיב הצרפתי בכתיבתו הספרדית: מתברר את עיקר חינוכו בתרבות האירופית קיבל בצרפתית כתלמיד כי״ח ורכש, בשתי השפות, כאוטודידקט מובהק.

ממכתביו של רבי יהודה אנו למדים על פעילותו באותן שנים גורליות: על התבססות השלטון הספרדי במרוקו ועל היחסים בינו ובין הקהילה היהודית של תיטואן: על הקשרים בין רבי יהודה כלפון ושוחרי הספרדים והספרדיות במדריד: על הפעילות הציונית בקהילה עם ייסוד החברה ״שיבת ציון״, שרבי יהודה היה אחד מדבָּריה, ועל בעיות פנימיות שונות.

בהיותו מזכיר הקהילה, הוא עסק בניהול אדמיניסטרטיבי של הכולל ״חשק שלמה״ ( וכנראה גם של מוסדות אחרים ), עסק בגיוס הכספים ובתשלום משכורות לרבנים; יש שהוא פנה לרשויות המקומיות בבקשה להסדיר את תשלום מסי הארנונה על מבנים השייכים לקהילה ועוד.

לא מעט מסמכים ( במיוחד בחוברת השנייה ) עוסקים בנושאים שטיפל בהם כרב ראשי של הקהילה: שאלות בהלכה, בירור עניינים העומדים להכרעה בפני בתי הדין הרבניים וכיו״ב. יש גם מכתבים בנושאים אישיים, כגון מכתבים עסקיים ומכתבי תנחומים.

רבי יהודה הרבה להתכתב עם אישים רבים בערים שונות: אוג׳דה, אוראן, אלכ׳יסיראס, אלקאצר, ארזילה, ברצלונה, גיברלטאר, וינה, טנג׳יר, ירושלים, לאראצ׳י, לונדון, ליסבון, מדריד, מוגדור, מליליה, מנצ׳סטר, סאלאמנקה, סאלי, סאפי, סיאוטה, פאריז, צפת, קאזאבלאנקה, קהיר, ראבאט, תיטואן, תל אביב, תלמסאן ועוד.

חוקר ורושם

שאול שם מעייניו ועיתותיו בלימוד ובחקר תרבותם של יהודי המערב, ולא היה שום שטח שלא התעניין בו. אין אני יכול לסכם ולסקור כאן את כל תחומי עבודותיו, אולי תהיה הזדמנות אחרת לכך. ברצוני רק להדגיש ולהבליט קו אחד שליווה את שאול בכל עבודותיו, והוא תחושת הרציפות התרבותית של יהדות מרוקו וקשרה האמיץ עם ארץ ישראל.

רציפות תרבותית

שאול חש כי במקרים רבים, התרבות של עם ישראל בארץ ישראל נשתמרה במערב בצורות שונות, בגלל שמירה חזקה על המסורת ומפני סגירת המערב לחדירת תרבויות זרות במשך דורות רבים. הוא מצא זאת בכמה דברים, על ידי חדירה עמוקה לכל פרט.

שמות ומלים עבריות ומקראיות, שנשתמרו בפי ההמון, בצורה נכונה או משובשת, באוצר הקללות והברכות שלהם, בסיפורי העם ובפתגמים, וכוי. שאול ערך רשימה של מאות מלים עבריות כאלו, פסוקים ושברי פסוקים, השגורים בפי הנשים היהודיות והמון העם, הוא שמח כל פעם ששמע או מצא מלה חדשה.

גם ביומו האחרון אמר לי בשמחה " תראה איזה פסוק מהנביא מצאתי מצוטט הרבה בפי ההמון: " לא יאומן כי יסופר " (חבקוק אי, ה) (על המלים העבריות שבפי יהודי מרוקו ראה מאמרו של משה בר אשר, לשוננו, מ״ב, עמי 163—189).

מנהגים ומסורות. שאול אסף ורשם כל מנהג שראה או שמע, וחיפש לו שורשים ומקורות. למנהגים רבים מצא שורשים עתיקים מאד מתקופת המקרא, המשנה או התלמוד. הוא לא התעלם ממנהגים חדשים מקרוב באו, ואף חשב שיש כמה מנהגים חדשים שמקורם במקובלים שהושפעו מרוח השבתאות. 

זהו נושא למחקר מעניין בפני עצמו, שכמה מלומדים וחוקרים נדרשו לו ולא הגיעו לאפס קצהו. רבי יוסף בן נאיים ז"ל בעל " מלכי רבנן ", כתב ספר מיוחד על מנהגי מרוקו וגילה את שורשם במקורותינו הרבים. ר׳ יוסף אסף יותר מארבע מאות מנהגים ( כפי שאמר לי הוא בעצמו ) ודן בכל מנהג בפרוטרוט.

 הוא קרא לספרו " נוהג בחכמה ", כי בו הוא סותר את דברי המסתכלים בזלזול על מנהגי אבותינו ודוחה את הלעג לשאננים, בהראותו כי מנהגי אבותינו תורה שלמה הם ושורשם במקור עליון, ( ועיין גם מה שכתב רבי רפאל משה אלבאז ז"ל בספרו " עדן מקדם ", ערך מנהג ).

שמות משפחה. שאול רשם כל שמות המשפחה הנהוגים במרוקו, חקר את מקורו של כל שם וניסה לתת הסבר לכל שם משפחה. מעין מה שעשה המלומד דוד קורקוס ז"ל ( מחקרים בתולדות היהודים במרוקו, ירושלים תשל"ו, עמי 131— 145).

בשמות משפחה רבים מצא שורשים שמגיעים לתקופה עתיקה מאד בבבל או בארץ ישראל. דוגמת השם " פרץ " שמסורת בידם שבאו מבית פרץ אשר ליהודה ( עיין הקדמת רבי יהודה פרץ לספרו " פרח לבנון ", ברלין תע״א ).

שירה ומחול גם בפיוט ובריקוד היהודי במרוקו, מצא שאול שרידים המחזירים אותנו לתקופה הקדומה של עם ישראל בארץ ישראל, וחלקים מהם נשתמרו במתכונתם עד ימינו (עיין מה שכתב בחוברת הדרכה, עמי  3).

הקשר עם ארץ ישראל

הקשר של יהודי מרוקו עם ארץ ישראל לא היה קשר רוחני בלבד על ידי תפילות ופיוטים וגעגועים לציון ולארץ אבותינו — אלא קיבל צורות מוחשיות וקונקרטיות. והרי אחדים מהדברים שרבי שאול נתן את דעתו עליהם:

תרומות נדבות וקופות צדקת לארץ ישראל לא פסקו מעולם ממרוקו, ואף בזמנים שהיה מצבם הכלכלי של היהודים קשה ודחוק, לא נמנעו מלתרום ומלשלוח כספים לארץ ישראל. היו גם אנשים רבים שהניחו צוואות מיוחדות והקדישו את רכושם או חלק ממנו לישוב ארבע הארצות, לעניי ירושלים או למוסד מסוים באדמת הקודש.

 בתקנות רבני מרוקו המפורסמות, נמצאת תקנה משנת בה"ר ציון (=שס״ג—1603) המחייבת כל יהודי לזכור את ירושלים ולתרום לה, במיוחד ביום חתונות, ביום הולדת בן ולקיים מגבית באחד באדר ( על פי המשנה " באחד באדר משמיעין על השקלים " ) ובפורים. מצבם של היהודים באותה שנה היה דחוק מאד, ואף על פי כן לא נמנעו מלקיים מגבית כללית. והרי ציטוט קצר מנוסח התקנה:

״…אמרנו מה נעשה לאחותינו, והכסף אזל מכלינו, ובאנו עד כיסנו ואין עוזר לנו, יען וביען כובד המסים והארגוניות, מכלה אפילו הגויות, ועם היות הקהילות הקדושות קהילות פאס יע״א בצעד, בלחץ מופלג — קמנו ונתעודד בשוקים וברחובות ללקט שבולי החסד בני קהילתנו ישצ"ו ועשו כפי היכולת האפשרי לעת כזאת…

 גם אנחנו מסכימים שיעלה זיכרוננו לטובה, שכל אחד ואחד מבני קהילתנו, קהילות פאס יע״א, ביום חתונתו יזכור את ירושלים בנדבה, כפי מסת ידו… וגם ביום שמחת לבוכשיזכה לבן זכר, וג״ב באחד באדר יעמדו חמשה מטובי בית הכנסת בכל בתי הכנסת לגביית טאסא אחת לשקלים. וביום פורים גם כן.

ותנתן דת בכל בני קהילתנו יע״א להיות גזבר אחד מיוחד לנדבת ירושלים בכל אחד מבתי הכנסיות הי״ג (=ה׳ ירחיב גבולן). (ספר התקנות, תקנה מח).

גם בזמן האחרון היו בכל בתי הכנסת במרוקו קופות מיוחדות למוסדות בארץ, קופת רשב״י, קופת רמב״ה ועוד, וגם קופת קק"ל.

שדרו"ת. מאז ומתמיד זרמו למרוקו ולצפון אפריקה, שליחים ורבנים, שבאו לאסוף תרומות : וכספים לארץ ישראל. השדרי״ם נתקבלו תמיד בכבוד ובאהבה. נוסף על כבוד תורתם של הרבנים, ראו בשדרי״ם הדרת קודש של ארץ ישראל ושל ירושלים בפרט.

 ולא זו בלבד שהם נזהרו משנה זהירות שלא לצער את השד״ר ולא לפגוע בכבודו, אלא השתדלו בכל עוז להשביע את רצונו ולא חסכו כל מאמץ להעניק לו את הכבוד ואת העזרה הדרושים. בתקנות של רבני מרוקו אנו מוצאים תקנה בנדון משנת תפ״ח (1724  ), כדלהלן:

…הסכמנו הסכמה גמורה… שכל שליח מצוןה אשר יצא פה פאס יע״א לקבץ נדרים ונדבות, הן לעיר הקודש ירושלים תוב״ב הן לחברון והן לצפת ת״ו — תיכף ומיד בבואו בשבוע שאחר הדרשה נשנס מותנינו בית דין ושאר תלמידי חכמים וכל מנהיגי עם הקודש והגזברים והשמשים, לצאת כל לילה ולילה באלמלאח לגבות לו נדבה, לשם ולזכות שולחיו, מן הבתים ומן החצרות, מכל איש ואשה, מכל בית ובית, ומכל שכונה ושכונה, איש לא נעדר, ולהכרית ולעשות לכל אחד ואחד לפרוע כפי מה שיראת לקהל שיצטרך לפרוע כל אחד ואחד.

כי כך היה הסדר והמנהג משנים הקדמוניות עם כל השלוחים… ואין לנו לפסוק עם שום שליח שום פסקא, בשום אופן בעולם, לומר לך ושוב ובשובך לשלום אנו חייבים לפרוע כך וכך… אלא נשתדל לגבות נדבתו מיד, ואם תספיק מוטב, ואם לא תישר בעיני השליח נוסיף לו צדה לדרכו לפי מה שהוא אדם… אך בזאת יאותו לו להתאכסן באכסניא לפי כבודו וכבוד מקומו…״ (תקנה סי׳ קנה).

שאול הקדיש זמן רב למחקר בעניין השדרו״ת במרוקו, למד כמה פרשיות בסוגיה זו, עשה רשימה ארוכה מאד של השדרי״ם שהיו במרוקו ושל המקומות שביקרו בהם, ואף תירגם סכומים ומטבעות למושגים של ימינו. הוא עשה עבודה זו באדיקות ובדביקות רבה.

עליות ספונטניות.. שאול נתן את דעתו לצורת העלייה של יהודי מרוקו, וראה בה עלייה ספונטנית, מתוך אהבה ומשיכה לארץ ישראל, שאותן שאבו מהתפילות, הבקשות והפיוטים ששמעו בבתי כנסת ובבתי אבותיהם.

 היו עליות של בודדים ושל קבוצות מתוך דחף פנימי, ולא מתוך בריחה מפוגרום ומחריפות. שאול עשה רשימה של ארגונים ותנועות שפעלו במרוקו לעליה לארץ.

 והדגיש כי אבותינו בדורות הראשונים ואף בדורות האחרונים, עלו לארץ תוך סיכון חייהם בדרכים קשות ומשובשות, באורחות עקלקלות מלאות חיות טרף או לסטים פראי אדם, במדבריות, בנהרות ובימים סוערים. הם עשו זאת באומץ לב ובאהבה. על אף הצרות הרבות שעברו עליהם בארץ, לא עזבוה ולא נטשוה בשעותיה הקשות.

ג. הקהילה היהודית-ארגון, חינוך וחיי ורוח

מרוקו היא זו שקלטה את המספר הגדול ביותר של מגורשי 1492. אמנם לא כל המגורשים נשארו במרוקו. אבל בכך אין לגרוע מהעובדה שהקהילה היהודית המרוקאית הושפעה השפעה ניכרת מהמפגש עם מגורשי ספרד.

ארזילה היתה הנמל העיקרי שאליו הגיע המספר הגדול ביותר של אוניות מכל הלאומים ועל סיפונן פליטים מספרד. היא היתה קרובה לחוף האיברי ושוכנת עשרות קילומטרים בלבד מתיטואן ואל קצר אל-כביר, ששימשו תחנות מעבר עבור הגולים בדרכם לפאס. ארזילה נשלטה על ידי פורטוגל, ולפיכך שימשה הן את המגורשים שבאו היישר מספרד והן את האנוסים הפורטוגלים שפקדו אותה באופן חוקי במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-16 וניצלו את קרבתה לפאס ולמרכזים יהודיים אחרים, כדי לחזור ליהדות. לארזילה הגיעו בין היתר ב-1498 ״שבעת קדושי עליון״ פליטי שמד פורטוגל, שהמשיכו את דרכם לפאס, וכן הרב אברהם זכות ״תוכן המלך״, לאחר סיועו להכנת מסעותיו של וסקו דה גמה.

גולי ספרד השתייכו לכל השכבות החברתיות והיו ביניהם מצד אחד תלמידי חכמים דגולים ובעלי אמצעים, ומצד אחר אנשים פשוטים ללא אפיונים מיוחדים. הוותיקים שקיבלו את פני אלפי הגולים היו מדולדלים ומוחלשים על ידי מעשי טבח והמרות דת באונס.

נראה שהמגורשים קנו לעצמם מקום נכבד בקרב ה״תושבים״, לא רק בשל הרמה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר של מנהיגיהם, אלא עקב מספרם הרב עד כדי שהפכו לרוב בכמה מקומות. המגורשים לא נבדלו לרוב מן הוותיקים על ידי יצירת קהלים נפרדים או על ידי התרכזות במספר מוגבל של יישובים, אלא התפזרו והתבססו בכל רחבי מרוקו, תוך כדי היטמעות בקרב התושבים.

המגורשים, שהעמידו את שירותיהם לרשות הגורמים הפוליטיים ששלטו במאה ה-16, הקימו מביניהם עילית חברתית רבת עוצמה, שהיתה בעלת השפעה פוליטית, כלכלית ורוחנית והצליחה להטיל את מרותה על כלל האוכלוסייה היהודית, מה עוד שעליונותם התבססה בדרך כלל על קריטריונים אוניברסליים של מצוינות אינטלקטואלית ורוחנית שנתקבלו על ידי התושבים.

תקריות והתנגשויות בין התושבים למגורשים לא חסרו כמובן בכל אחד מן המרכזים הגדולים שבמרוקו, במחצית הראשונה של המאה ה-16, אולם המאבק ביניהם לא הגיע עד כדי קרע בלתי הפיך וגם לא נוצרה ״אתניזציה״ של ההבדלים התרבותיים שהיו בין שתי הקבוצות, שנמנעו מלגבש לעצמן זהויות נפרדות ונבדלות.

נראה שבהשפעת המגורשים קיבלו רבני מרוקו את פסיקתם של הרבנים הספרדים ר׳ יצחק –אלפאסי ( הרי״ף ), ר׳ משה בן מימון ( הרמב״ם ) ור׳ אשר בן יחיאל (הרא״ש). במחצית השנייה של המאה ה-16, חכם ספרדי אחר – ר׳ יוסף קארו – חיבר את ה ״ שולחן ערו ך״. על יסוד פסיקתם של קודמיו אלה הפך ספרו ליסוד השולט במשפט העברי במרוקו.

החל מן המחצית השנייה של המאה ה-17 חדלו המגורשים לכתוב את תקנותיהם גם בספרדית-יהודית. עם זאת אימצו המגורשים לעצמם כמה ממנהגיהם של התושבים. השפעתם פשטה למעשה לכל תחומי החיים הקהילתיים.

1. ארגון הקהילה ומוסדותיה

למעשה ניטשטשו בהדרגה במרבית המרכזים החשובים התחומים בין ה״תושבים״ (הוותיקים) לבין ה״חדשים״. אמנם הבדלים בין שתי קבוצות אלה המשיכו להתקיים, במיוחד במנהגים ובאורחות חייהם, אך אלה הצטמצמו לשני תחומים: דיני אישות מסוימים, מנהגי תפילה שונים ולפעמים (כגון בפאס) בתי כנסת נפרדים. לעומת זאת בולט במאות ה- 19-17 ההבדל בין המרכזים הגדולים לבין הקהילות הקטנות המפוזרות על פני שטחים נרחבים(דרום מרוקו).

בקהילות הגדולות היתה הסתעפות גדולה של מוסדות הנהגת הקהילה — בית כנסת, בית דין ומוסדות חברה שונים — תוך פיצול רב בין בעלי התפקידים. אך בקהילה הקטנה חלש רוב על כל התפקידים איש אחד, ששימש ״שיח׳ אל-יהוד״ (ראש היהודים), ולידו שימש אחד החכמים בתפקיד רב, שוחט, סופר, שליח ציבור (חזן), מוהל וכיו״ב. בכמה עניינים פנו הללו לעזרתן של הקהילות המרכזיות.

בראש הקהל עמד ה״נגיד״ ולידו ״שבעת טובי העיר״ או ה״מעמד״, כפי שנקרא מוסד זה בפי המגורשים עד שלהי המאה ה-17. הוא גבה את מיסי הקהל, מינה או אישר את הדיינים ובעלי התפקידים האחרים, הטיל עונשים וקנסות על הציבור, לרבות עונשי גוף, מאסר ואפילו גירוש מן העיר, וכן היה הממונה על קשרי הקהילה עם השלטונות. סמכותו הוגבלה בדרך כלל לתחומי עירו בלבד. תפקיד זה עבר פעמים הרבה בירושה.

טובי העיר יזמו בדרך כלל תקנות בענייני ציבור, שנזקקו להסכמת רבני העיר ודייניה. תקנות בעניינים הלכתיים ומוסריים מובהקים היו עניינם הבלעדי של הרבנים והדיינים. בקהילות המרכזיות נודעה לדיינים סמכות רבה בהתקנת תקנות בכל תחומי החיים. קראו אותן בפומבי בבתי הכנסת ואת תוכנן פרסמו בפנקסים מיוחדים.

העונשים על מי שהפר את התקנות היו בדרך כלל קנסות, מלקות ולעתים גם מאסר. סנקציה חמורה היתה גירוש מן העיר והעונש החמור ביותר היה החרם, המבדיל אדם ולפעמים גם את בני משפחתו, מכלל חברי הקהילה ופעולותיה, ומשמעותו היתה הוצאה מכלל ישראל.

הקהילה גבתה שני סוגי מיסים: האחד מס המלכות (הג׳זיה), שנגבה מבני הקהילה על ידי ראש הקהל וזה מסרו לשלטונות, והשני מס ההוצאות שהוטל על חלקים נכבדים של הקהילה, כדי לספק את צרכיה הפנימיים ובמיוחד את החזקת מוסדות החינוך ואת צורכי הצדקה לשכבות הנזקקות. בדרך כלל הוטל מס זה כהיטל על מוצרים חיוניים כמו בשר ויין. הכנסות הקהילה באו גם מתרומות ומדמי שכירות של בנייני הקדש שהיו ברשותה.

הצדקה לנצרכים היתה בראש דאגותיה של הקהילה – משפחה ענייה לא נעזבה לנפשה בכל השנה, ובייחוד בימי חג ומועד.

המוסד החברתי החשוב ביותר של הקהילה, כמו בקהילות רבות בעם ישראל, היה בית הכנסת. נוסף להיותו מקום תפילה, היה בית הכנסת מרכז החיים החברתיים והרוחניים של הקהילה. במוסד זה הכריזו קבל עם ועדה על החלטות ה״מעמד״, תקנות הקהל, פסקי בתי הדין שיש בהם עניין לכלל. במבנה בית הכנסת שכנו בדרך כלל בית הדין ובית הספר ואחד מחדריו שימש גם כאכסניה לעוברי אורח או לשלוחים מארץ ישראל.

כן התקיימו בתי כנסת פרטיים בצד בתי כנסת של הקהילה. ניתן להסביר תופעה זו באיסור על בניית בתי כנסת חדשים וגם בכך שמשפחות מסוימות היו מתפרנסות מאחזקת בתי כנסת ומהכנסותיהם. כאשר התרבו בתי כנסת אלה, נתקנו תקנות שאין להוסיף בתי כנסת אלא אם אלה הם בתי כנסת של הקהילה, או כאלה שהוקמו בהסכמתה. הקהילה החזיקה בית עלמין, בית מטבחיים, מקווה, תנור ציבורי, וכן מוסדות עזרה הדדית וחינוך (לבנים בלבד). כך פותחה שורה שלמה של ארגונים ומוסדות קהילתיים שהקיפו את כל השירותים הציבוריים, המשפטיים, החברתיים והחינוכיים של היהודי.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978

כעבור שעתיים נתכנסנו, אנשי הקליטה, לישיבה. ציגל שהה במרוקו מזה ימים אחדים, האחרים שהו במקום מזה חודשים אחדים. בימי שהותו ביקר ציגל עם אנשי הקליטה האחרים במרביתה של מרוקו – בעיר הגדולה בדרום, מרקש, ובכפרים שבהרי האטלס.

ציגל עמד לצאת כעבור יום או יומיים בדרכו לאלג'יריה ולתוניסיה. כפי שמסר לי אחר כך אחד החברים לעבודה, לא התעכבו המבקרים בשום מקום לשם לימוד הבעיות, לא נפגשו עם אנשי הקהילות. זה יה מירוץ יל פני מאות ואלפי קילומטרים.

רציתי מאוד לבקר ביישובי היהודים במרוקו יחד עם חברי לעבודה, כדי לאסוף מידע וכדי לשתף אותם ברשמים שאספוג. אך כאמור, לא היה זמן, ולא יכולתי להציע להם לעבור שוב במקומות שבהם ביקרו. מאחר שאצה לו הדרך לציגל לא היה לי במי להיוועץ בעריכת תוכנית בירוקי ברחבי מרוקו.

אנשי מחלקת העלייה הישראליים שבמקום היו עסוקים בעבודתם הגדולה ויחד עם זאת לא היו קרובים ביותר לענייני הציבור היהודי במקום. התכוננתי לשהות זמן לא קצר בצפון אפריקה, להכיר מקרוב את חיי היהודים שם, ורציתי לעורר בקרבם התעניינות בעלייה לארץ ישראל, ללמוד גם על סיכויי העלייה בכוח ואת ממדיה המשוערים. מידע זה יעזור לי לסתור את הטענות על צמצום העלייה.

נטלתי מפה של מרוקו, ציגל סימן בה את המקומות שביקר בהם, ואני, ערכתי מן ה " שאריות, תוכנית של מסע לשנינו מכיוון שכעבור יומיים היה על ציגל לחזור לקזבלנקה. 

יצאנו לארץ הריף, אזור הררי בצפון מרוקו, והגענו לשערי מקנס. תחילה נסענו לאורך חומת לבנים גבוהה, עד שהגענו לפרצה רחבה בה. זה היה השוק, שדמה לבית מלאכה גדול ובו המוני אנשים יושבים כפופים ליד גוש אבן או שולחנות עבודה קטנים ועוסקים בצורפות זהב.

תמונה כזאת לא ראיתי מימי ! מקנס נתפרסמה בצורפי הזהב שבה, ובהם – יהודים רבים. מן השוק ההומה שמנו פעמינו העירה דרך הסמטאות והנה אנחנו ברחוב הראשי.

מלבדי ומלבד ציגל היו במכוניתנו גם שני שליחים שבאו מן הארץ להשתתף בעבודת המיון. ועמנו עוד איש מקומי, דוד מוייאל, שאמור היה להיות הרכז הטכני  של אנשי צוותות המיון. ביקשתי מדוד, שיתעניין מיהו ראש ההסתדרות הציונית במקום ומי הוא ראש הקהילה היהודית.

האישים האלה היו מנכבדי העדה, בירדוגו וחמו, שקרובי משפחה היו. תחילה פנינו לביתו של ראש ההסתדרות הציונית. בית בעל קומה אחת ברחוב מכובד. דוד הידפק על דלתו וביקש להודיע לבעליו שבאו אורחים מישראל. הוזמנו להיכנס. הובלנו לחדר גדול מלא אור ובו שולחן ערוך לארוחת הצהריים.

בני הבית כבר סיימו את ארוחתם, הצגנו עצמנו בפני מר בירדוגו וסיפרנו לו על מטרת בואנו למרוקו. הוזמנו אל שולחן האוכל. התביישתי שפלשנו לבית זר והפרענו לאנשים בארוחתם. אין זה מדרכי הנימוס הצרפתי. קרה לי שבפריס, לפני מלחמת העולם השנייה, נזף בי המארח שלא הקדמתי להודיע על בואי….אבל משרתות ומשרתים מיהרו לערוך מחדש במפות נקיות את השולחן ואנחנו הומנו להשתתף בארוחה.

ידענו מראש שבערי הריף אין מצוקה כלכלית והחיים מתנהלים כסדרם, היהודים אינם מבודדים מבחינה פוליטית והשלטון באזור אינו מעורער. מר בירדוגו אישר מה שידענו ממילא ואנחנו החלטנו להמשיך בדרכנו ולא להתעכב במקנס.

המשכנו בדרך לפאס. כשהגענו לעיר זו ירד הערב. היינו עייפים מתלאות הדרך וברצון רב ובעונג גדול נכנסנו למיטות בחדרי המלון הראשון הצנוע שנמצא לנו. ידענו שגם בעיר זו אין לחץ של יהודים לעלייה. שוטטנו בעיר, הצצנו באתרים היסטוריים יפים, ולפתע צץ רעיון בראשי – להיכנס לבית " אליאנס ".

היה זה בית ספר לבנות. עצרנו ליד השער, דוד מיודענו הקדים ונכנס למשרד ומשם שב עם הזמנה אדיבה לבקר בבית הספר. בעקבותיו באו לקראתנו שתי נשים קשישות, המנהלת ואחת מן המורות. החצר הגדולה מוקפת בניינים סביבה.

הכיתות מרווחות ונקיות, התלמידות לבושות כמקובל בבתי ספר ערביים בחלוקים שחורים, שהזכירו מלי במראיהן את התלמידות הערביות בארץ ישראל בימי השלטון הבריטי. נתקבלנו בכיתות בדברי נימוס. הפעמון צלצל להספקה הגדולה והתלמידות יצאו אל החצר בסדר מופתי.

הבנות התרכזו בפתחי כיתותיהן וציפו לאות מהמנהלת, ועל כיתה יצאה ללא המולה, ללא דחיפות וצעקות. הבנות שיחקו בשקט בחצר הגדולה. משתמה ההפסקה נשמע שוב צלצול של פעמון זעיר, הבנות הסתדרו בטורים זוגות-זוגות וכיתה אחר כיתה חזרו למקומותיהן.

המנהלת והמורות היו אדיבות, וענו על שאלותי בגילוי לב. תוכנית הלימודים במתכונת צרפתית. ישנם גם לימודי דת יהודיים במידה צנועה. לימוד עברית אין. ישראל ידועה מעט לתלמידות, לא מן הלימודים.רציתי לשוחח עם התלמידות הבוגרות על ישראל, ולהות על ייחסן לארץ, אבל ידעתי שאני אורח במוסד כמעט ממשלתי צרפתי, והשיעורים נלמדים על פי תוכנית קבועה מראש. ויתרתי במצער על רצוני.

ארוחת צהרים סעדנו במסעדה צרפתית . התנהגנו שם באורח חופשי, והמלצר הגבוה בהיר השיער הביט בנו בחשש מה. כשביקשנו לחם אחר הגבינה, העיר את אוזנינו בחוצפה כי לפי המקובל מסלקים את הלחם מן השולחן מיד לאחר אכילת הגבינה…..

כאשר יצאנו מהמסעדה דנו בינינו האם להמשיך בסיורים או לחזור לקזה, אז נזכר אחד מאתנו שבמרחק עשרות קילומטרים, מצויה עיירה יהודים בשם ספרו, ואפשר לשמוע בה דיבור עברי גם ברחוב.

כשני קילומטרים לפני העיירה, בכביש הראשי, עברנו על פני ארבע ילדות נחמדות וילד, כפניהם לעיירה. עצרנו ופתחנו בשיחה בעברית. הבכירה כבת 15 שנים, שוחחה עמנו עברית שוטפת. הם לומדים בבית הספר המקומי ורוב הלימודים – בעברית. כאשר יצאו לטייל אל מחוץ לעיירה, נתלווה אליהם הילד לשמור עליהן מפני פגיעתם של אנשים זרים.

הגענו לעיירה. הידיעה על דבר בואנו התפשטה חיש מהר ברחבי העיירה, ועוד בהיותנו עומדים בכיכר החלו לזרום אלינו יהודים ויהודיות מברכים לשלום בהתרגשות ומנסים להסביר לנו דבר מה. רובם דיברו ערבית, אחדים דיברו עברית רצוצה, ואנחנו לא הבינונו דבר.

מלוונו דוד, התערב בשיחה ומיד נודע לנו במה מדובר. בעיירה זאת היו רשומים יהודים רבים לעלייה, וכבר קיבלו אישורים לעלייתם. חלק מהם עשה את כל ההכנות, חיסל את עסקיו, וחיכה לקריאה לבוא לקזבלנקה לעלות באונייה. אבל ההודעות על העלייה משתהות שבועות רבים, והאנשים אינם יודעים מה לעשות.  

נלקחנו לסמטה על גדות נחל, בתוך נקיק עמוק. נכנסנו לדירה קטנה מלאה טחב. מבחוץ נשמעה המולת מים הזורמים בנחל. בעלת הבית, אישה לא צעירה, צנומה ומצומקת מרוב עבודה וסבל. היא אחזה בידי והוליכה אותי לסל קלוע, מרובע. בו אומרת היא, ארוזים זה מכבר כל חפציהם.

– אקריב היום תשורה

פיוט יסדתי לכבוד שליח ירושלים תוב"ב החכם השלם כבוד הרב רי צבי הלוי. סימן אני דוד בן חסין חזק.

אקריב היום תשורה / שי למורא

לצפירת תפארת / עטרת צבי

נכבדות מדבר בו / שהכל בו

לא זזתי צחבתו / וקראתיו : אבי

יפה דודי אף נעים / ראש נדיבים ושועים

מבחר אהובים ורעים / עיני ולבי

דגלו עלי אהבה / בלי קצבה

וכמו אש להבה / בוער בלבי

ועל טוב אזכרהו / ואנוהו

איש אלהים קדוש הוא / עדיף מנביא

דין איהו ניהו הדר / אשר נשבע ונדר

לאביר יעקב דר / בארץ הצבי

בדת האל יתבונן / כתרי מנן

שבחו רבנן / לדצבי

נגיד רב ונאמן / ונעמן

מנפת צוף ומן / מתוק בקרבי

חסדים מלא כלו / ונגה וגם אור

כשמש בהלו / נר מערבי

סדרא קדמאה ברקן / סמקן ירקן

מרצמן ובהקן / בתוך מרחבי

יפתח איש את ידו / ממאדו

ולפני כבודו / אותו יביא

נדב לו תרצה / כמו קרבן אשה

לפני צור מתנשא / אלהי אבי

חכם ירא ותם / שלחו מתם

ולקים מצותם / רץ כצבי

זכותם תהיה אתו / בעת לכתו

בבואו ובצאתו / וזכות התשבי

קבל נא, מכלל יפי / שירת זמרת צפצופי

לרצון אמרי פי / והגיון לבי

71 – אני היום אשירה

םיוט יסדתי לכבוד חד מינן דסליק להתם. החכם השלם כבוד הרב רבי שלום עמאר שליח טבריה תוב"ב – סימן אני דוד חסין

אני היום אשירה / לכבוד ספיר יהלם

צרור המור ויקרא / אליו ה' שלום

דר שוכן ברום חביון

ישכן תמיד, עליון

תוך עיר קדש, עיר ציון

תתענג על רב שלום

וכמו פעם בפעם

קרא תוך רבבות עם

דת דרכיה נעם

נתיבותיה שלום

דרשו הנמצא כזה

חכם עדיף מחוזה

מה נאה מה טוב נר זה

אוהב ורודף שלום

במושב זקנים ת-

הלל. צור אורה יעטה

יחנך וגם יטה

לך כנהר שלום

נאור, דגול מרבבה

ינחילך בארץ טובה

שם תעלה וראה ב-

נים לבניך שלום

חסין קדוש בטובו

השם עבים רכובו

ידריך אותך בנתיבו

וישם לך שלום

 נוסף על כך גילו את העובדה, הנכונה למדי, שמשך מאות־שנים אכן זילזלה התרבות המערבית בערכה של תרומת האסלאם לציביליזציה ( וכתוצאה מכך היא עוברת עכשיו לקיצוניות השנייה ). זרימתם של פועלים־מהגרים ממוצא ערבי לצרפת יצרה קבוצה בעלת־משקל שבדרך־כלל היא מקופחת ומבוזה ( ויש כאן גם נימות־לוואי גזעניות ).

 מתוך כך נמצאו הרבה אנשי־רוח, נוצרים וכר נוטים להם חסד בלי שום רוח של ביקורת. חל אפוא שיקום כללי במעמדו של האסלאם, והוא מתבטא בשתי דרכים. במישור האינטלקטואלי יש, קודם־כל, מספר הולך־ורב של חיבורים בעלי אופי מדעי לכאורה, שמטרתם המוצהרת לעקור משפטים־קדומים וסילופים ביחס לאסלאם, באשר למשנותיו ולמנהגיו כאחד.

חיבורים אלה ״מוכיחים״ אפוא כי אין זה נכון שהערבים היו כובשים אכזריים ושזרעו אימה וטבחו בעמים שלא אבו להיכנע לשלטונם. שקר הוא שהאסלם חסר־סובלנות: נהפוך הוא, מעלים אותו על נס כהתגלמות הסובלנות.

 שקר הוא שמעמד הנשים נחות היה ושלא ניתנה להן דריסת־רגל בחיי־הציבור. שקר הוא שהג׳האד ( מלחמת־מצווה  ) היה מלחמה על נכסי־חומר, וכו וכו… לשון אחר, כל מה שבעבר נחשב בלתי־מפוקפק מבחינה היסטורית לגבי האסלאם נחשב כיום תעמולה;  תמונה כוזבת של האסלאם הושרשה במערב, ולפי טענה זו חובתה של האמת לבוא ולתקנה.

 נאחזים כאן בפרשנות רוחנית מאד של הקוראן, ומדגישים את רום־מעלתם של הנימוסים והמנהגים בארצות המוסלמיות. אך אין די בזאת. בכמה מארצות אירופה המערבית יש לו לאסלאם קסם רוחני מיוחד. 

הואיל והנצרות שוב אין לה אותה השפעה דתית שהייתה לה בעבר וביקורת חריפה נמתחת עליה, ומאחר שהקומוניזם ירדה קרנו ושוב אין רואים בו נושא בשורה של תקווה, הרי הצרכים הדתיים של אירופה תרים להם צורת ביטוי אחרת, וכך שבו וגילו את האסלאם.

שוב אין המדובר בחילופי רעיונות בין אנשי־רוח, אלא הדברים אמורים בהשתייכות דתית בפועל־ממש. כמה וכמה אנשי־רוח מהוללים בצרפת קיבלו עליהם בצורה מרעישה את דת האסלאם. מציגים את האסלאם כהישג גדול מאד לעומת הנצרות, ונתלים במיסטיקנים המוסלמים.

 מזכירים את הקירבה בין כל שלוש דתות־ה ״ ספר ״ הגדולות ( היהדות, הנצרות והאסלאם ). כולן מתייחשות על אברהם כאביהן הקדמון, וממילא מובן שהאחרונה, המאוחרת ביותר, היא המתקדמת ביותר. אינני מגזים. בקרב יהודים בצרפת יש אפילו אנשי־רוח רציניים המקווים אם לא למיזוג הרי לפחות למיפגש של שלוש הדתות.

אם תיארתי את הדברים כפי שאפשר לראותם באירופה הרי זה מפני שהאסלאם — אם טוב הדבר בעינינו ואם לאו — רואה עצמו נושא ייעוד עולמי ומכריז על עצמו שהוא דת־האמת היחידה שהכול חייבים לנהות אחריה.

 אל נשתעשע כאן באשליות: שום מקום בעולם לא יינקה. עכשיו שהאסלאם יש לו עצמה לאומית, צבאית וכלכלית עתיד הוא לנסות להחדיר את דתו לכל מקום, לרבות חבר־העמים הבריטי וארצות־הברית. התפשטות זו ( בפעם השלישית ) אין להגיב עליה לא בגזענות ולא בדוגמאטיות אורתודוקסית, אף לא ברדיפות או במלחמה.

התגובה צריכה להיות רוחנית ופסיכולוגית בטיבה ( עלינו להיזהר שלא להיתפס לרגשי־אשמה ), ועל רמה מדעית. מה קרה באמת ? מה הייתה המציאות: אכזריותו של הכיבוש המוסלמי, או רוחב־הלב ונדיבות־הרוח של הקוראן ? מה הנכון באשר לדוקטרינה ולשימושה הלכה־למעשה בחיי־יומיום בעולם המוסלמי ? והמחקר הנערך חייב להיות רציני מבחינה אינטלקטואלית, עליו להידרש לנקודות ספציפיות.

אי־אפשר ללמוד את כל הדוקטרינות, את כל המסורות ואת כל שימושיהן גם יחד. אפשר לגשת למחקר כזה רק אם מצטמצמים בחקר שאלות ספציפיות, ומפרידים אגב כך אמת משקר. בהקשר זה יש להציג את ספרה של בת־יאור אודות הד׳ימים: והוא תרומה מופתית לדיון הגורלי הזה, החשוב לכולנו.

כאן לא אפרט את תוכנו של הספר גם לא אשבח את מעלותיו אלא פשוט אצביע על חשיבותו. הד׳ימי הוא מי שדר בחברה מוסלמית בלי שיהיה מוסלמי ( יהודים, נוצרים, ולפרקים ״אנימיסטים״). דף 25

 יש לו מעמד חברתי, מדיני וכלכלי מיוחד, והכרח לנו לדעת איך נהגו באיש ״חריג״ זה. אבל קודם־כל עלינו לעמוד על ממדיו של נושא זה: ענין לנו כאן לא רק בחקר ״מצב חברתי״ אחד מרבים. הקורא יראה שבהרבה מובנים אפשר שהיה הד׳ימי דומה לצמית האירופי בימי־הביניים.

אולם מעמד הצמיתות היה פרי שינויים היסטוריים מסוימים כגון התמורה שחלה בעבדות, קץ המדינה ועליית המשטר הפיאודלי וכר, ולכן כאשר השתנו התנאים ההיסטוריים האלה התפתח גם מעמדו של הצמית עד שלבסוף נעלם מעמד זה שלו. אולם אין אותו דין חל על הד׳ימי: מעמדו של זה לא היה פרי מקרה היסטורי אלא חייב היה להיות כזה מנקודת־המבט הדתית ועל־פי תפיסת־העולם המוסלמית.

לשון אחר: היה זה הביטוי לתפיסה המוסלמית המוחלטת, הלא־משתנה, התיאולוגית־ביסודה של היחסים בין האסלאם למה שאינו אסלאם. אין זה מקרה היסטורי המעניין אותנו בדיעבד אלא תנאי נחוץ לקיום. לפיכך הרי זה גם נושא למחקר היסטורי (הכרוך בבדיקת המקורות ההיסטוריים ובחקר מימושם בעבר) וגם נושא ק־זמננו, שהוא אקטואלי ביותר בהתייחס להתפשטותו של האסלאם בימינו.

ספרה של בת־יאור יש לקרוא אותו כחיבור הנוגע להווה. עלינו לדעת במדויק ככל האפשר מה עשו המוסלמים בעממים האלה שנכבשו ולא המירו את דתם, שכן זהו שהם עתידים לעשות להבא (וזאת הם עושים עכשיו).

דעתי בשאלה זו אפשר שלא תשכנע את הקורא עד תום. אחרי הכול, יודעים אנו שאידיאות ומושגים דרכם להשתנות. לגבי הנוצרים כיום שוב אין המושג הנוצרי של האל או של ישוע הנוצרי מה שהיה בימי־הביניים… ואפשר להרבות בדוגמות. אבל נדמה לי כי דווקה הדבר הנראה לי מעניין ורב־רושם בנוגע לאסלאם, אחד מקווי־הייחוד שבו, הריהו קביעותם של מושגיו.

ברור למדי שדברים משתנים הרבה יותר כשאינם יצוקים בדפוס רעיוני קבוע. המשטר של הקיסרות הרומאית היה צפוי לשינויים הרבה יותר מן המשטר הסטאליני מפני שלא הייתה מסגרת רעיונית שתעניק לו רציפות וקשיחות. בכל מקום שהארגון החברתי מבוסס על משטר הריהו נוטה לחזור על עצמו במדויק הרבה יותר.

 האסלאם, עוד יותר מן הנצרות, הוא דת המתיימרת לשוות צורה סופית לסדר חברתי, ליחסים שבין אדם לחברו, ולהקיף כל רגע בחייו של כל אדם. לפיכך הוא נוטה לאי־גמישות שרוב הצורות החברתיות האחרות לא זכו בה. יתר על כן, ידוע שהדוקטרינה המוסלמית כולה (כולל המחשבה הדתית שלה) לבשה צורה משפטית.

 כל הכתובים הסמכותיים זכו לפירוש מסוג משפטי ולכל שימוש (אפילו בעניינים שברוח) היה חותם משפטי. אל לנו לשכוח שהליגאליזם הזה יש לו מגמה מוגדרת מאד: לקבוע — לקבוע מערכות־יחסים, לעצור את הזמן, לקבוע משמעויות (לתת למלה הוראה אחת־ויחידה שאין לערער עליה), לקבוע פרשנויות.

 כל דבר שהוא משפטי בטבעו התפתחותו אטית מאד ואין הוא צפוי לשינויים. ודאי, תיתכן התפתחות (בענייני מעשה, בספרות המשפטנית, וכר), אבל כאשר יש מקור כתוב, שבאיזה מובן שהוא רואים בו מקור ״סמכותי״, אין לו לאדם אלא לחזור אל הכתוב ההוא וחידושי הזמן האחרון יקרסו תחתיהם.

והוא־הוא שאירע באסלאם. בכל מקום יצר הליגאליזם קשיחות (לא קשיחות מוחלטת, שהיא בגדר הנמנע, אבל קשיחות מרבית) המחייבת חקירה היסטורית. היטב עלינו לדעת שכאשר אנו עוסקים באיזה מונח או מוסד מוסלמי מן העבר הרי כל זמן שהמקור הכתוב הבסיסי — במקרה זה, הקוראן — נשאר כשהיה,יכולים אנו תמיד לחזור אל עקרונות־אב ורעיונות־אב בלי שים לב לתמורות או להתפתחות שחלו לכאורה, מה־גם שהאסלאם השיג משהו שתמיד היה בלתי־רגיל עד מאד: את שילובם של גורמי הדת, השלטון, המוסר, החברה, המשפט והמחשבה, ובכך נעשה שלמות קפדנית שכל אחד מיסודותיה הוא חלק בלתי־נפרד ממנה.

" גירוש ספרד " שתי מלים שטומנות בחובן ארוע

מכונן לכל עם ישראל. 

אלפי ספרים נכתבו אודות נושא זה ואין ספור מאמרים

היום לפני 520 שנה הוא היום האחרון שבו יהודי ספרד הורשו לעזוב את אדמת ספרד או להמיר את דתו לנצרות. כאשר בא דון יצחק אברבנאל למלך ספרד בחודש מאי 1492 והציע לו סכום עתק בזמנו על מנת לבטל את הגזירה, הנ"ל כמעט שוכנע לעשות כן, ואז נכנס טרוקמדו י"ש, יהודי מומר – סבתו הייתה יהודיה –  שלימים נתמנה לראש האינקוויזיציה וצלב בידו, ושאל את המלך, היהודים צלבו את ישו, האם בשל סכום פעוט זה תשאירם בארצך, ואז המלך נמלך בדעתו וחתם על הצו שתצלומו מובא כאן.

כידוע, ולפי פסיקתו של הרמב"ם, התנצרות אינה דומה להתאסלמות, יען כי הנצרות נחשבת בעיני היהדות כעובדי עבודה זרה ולא כך הדת המוסלמית. ולכן הרמב"ם התיר ליהודים להתאסלם למראית עין, ולשמור בלבם את הדת היהודית, ואין צורך בהליך מיוחד במידה והמומר רוצה לחזור ליהדותו. בהזדמנות נביא כאן את " אגרת הנחמה " של רבי מימון הדיין, אביו של הרמב"ם ואת אגרת השמד של הרמב"ם עצמו. 

החוקרים חלוקים בדעתם אם גירוש ספרד הינו ארוע טוב או רע ליהודים. 

באשר למרוקו, העיר פאס במאה החמש עשרה הייתה בשיא שפלותה. פרוגרומים, רדיפות, בצורת ובעיקר הפסיקה להיות דוגמא לכל עם ישראל בגולה כמרכז תורני חשוב 

ואז הגיעו אליה ולא רק אליה מגורשי ספרד ביניהם חכמים ורבנים גדולים אשר החיו את מרכזי התורה בעיר פאס וחזרה להיות עיר חשובה בעולמו של כל יהודי באשר הוא. קצרה היריעה מלהכיל את כל הקורות בימים ההם, אך החוקר המהולל חיים ביינארט כתב כמה ספרים אודות נושא זה. אביא בהקדם האפשרי פרקים נבחרים מספריו שרבים מהם נמצאים ברשותי

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

הקדמה

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה.

ספק גדול אם ציבור זה ידע מה צפוי לו בשלהי המאה הט׳׳ו. אבל כאשר נקרא לעמוד במבחן, מבלי שיכול היה לשער מה טומן לו הגורל בחובו, הוא נטל בידו את מקל נדודיו באמונה בבוראו שהעמידו בנסיון. כל יוצא בגירוש הוא שביטא גם את אמונת הכלל.

עשרה פרקים בספר, וכל אחד נושא הוא לעצמו. מסכת התיאורים נקשרה אחת לרעותה כצבת בצבת, ועל ידם נבחנו המאורעות של אותם הימים. כל פרק דרש מבנה לעצמו להערכת פרטיו לפי מקומות מגוריהם של יהודי ספרד, זמן המאורע ותוצאותיו. פתחתי בבירור גישת הכתר, של קסטיליה ואראגוניה שנתאחדו, לפתרון שאלת האנוסים וקיומם בצד קהילות ישראל וההחלטה שגמלה בלבם של השליטים לגרש את היהודים, שהם לכאורה הגורם שבגללם אין האנוסים זונחים את דת אבותיהם.

מכאן נבע צו הגירוש, שבחנתי את תכנו ומבנהו. כתוצאה ממנו חוסלו הרכוש הציבורי היהודי והאשראי היהודי־הנוצרי על פרטיהם. להלן באו הפרקים על קיום צו הגירוש וההתארגנות ליציאה בדרכי יבשה וים: הברחות רכוש: שיבה והמרת הדת. אל אלה צרפתי שני פרקים על בתי־אב מיוחדים: בית אברהם סניור ובית יצחק אברבנאל. לשם השלמת התיאור הבאתי תגובות אישים ומגורשים על הגורל שפקד אותם. בתעתיק שמות אישים ומקומות השתדלתי לנהוג לפי המקובל בתעתיק פוניטי.

מן המתואר נמצאנו למדים לא רק על גורלו של הפרט אלא גם על חיי היום־יום שלו, שתמו במקום מושבו: חוסלו אמצעי קיומו שהיו של דורות על דורות ונסתיימה מעורבות היחיד וחלקו בחיי הסביבה הלא־יהודית. היה זה ציבור שהוציא את לחמו מעבודת האדמה על צורותיה השונות, ציבור שנתקיים רובו ככולו מיגיע כפיו בשדה ובמלאכות שונות, שתרומתו באשראי הכספי לציבור הסובב אותו היתה גדולה ורבה, עד שאין לתאר את חיי הכלל מבלי ליתן את הדעת לתרומתם של היהודים לחיים אלה.

מן התעודות שנותחו נודע לנו לראשונה גם על מקומות רבים שבהם נתקיימו יישובי יהודים גדולים וקטנים. ובזאת נפרשת לנו מפה גדולה בהרבה של יישובי היהודים, המסייעים לנו לאמוד את מספרם של אלה שיצאו בגירוש, והנה על חיסולו של היישוב הזה חתמו ב־ 31 במארס 1492 פרנאנדו ואיסבל, שהאפיפיור אלכסנדר השישי העניק להם על פעליהם בכלל את התואר ״המלכים הקתוליים״. צו הגירוש נתפרסם ב־1 במאי בקסטיליה והמועד ליציאה נקבע ל־ 31 ביולי 1492, הוא ז׳ במנחם אב הרנ״ב. ליום זה נקבע שייתמו פעמי חייה של היהדות בספרד. אלא שביום זה נפתחו ליהדות זו דפי חיים חדשים.

הספר רובו ככולו בנוי מתיאורים המצויים בתעודות שנשתמרו באלפיהן בארכיוניה של ספרד. לבירור תעודות אלה נתעוררו חוקרי תולדות ספרד ויהודיה עוד במחצית השנייה של המאה הי״ט. את עיקָרן ריכז ופרסם מו״ר הפרום׳ יצחק בער בספרו המונומנטלי Die Juden imchristlichen Spanien בשני  כרכים שיצאו לאור בסוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים של המאה העשרים. על אלה נוספו תעודות ומחקרים שנתפרסמו בעתונות המדעית היוצאת לאור בספרד ובמיוחד בדו־שנתון ״ספרד״ הנערך מטעם מכון אריאס מונטאנו (כיום המכון לחקר הפילולוגיה) במסגרת המועצה המדעית העליונה של ספרד.

 אליהם הוספתי למעלה מאלף תעודות הנוגעות לגירוש ותוצאותיו שאספתי במשך שנות עבודתי בארכיוניה של ספרד ופיענחתי ועיבדתי אותן כאן. בעבודה זו התחלתי בשנת 1951 ואת סימולן ימצא הקורא בהערות שבספר. הספר נבנה אפוא ממקורות גלויים וגנוזים כאחת. צירוף הדברים היה כמעשה פסיפס של אבן לאבן לבניית נדבכיו של סיפור ימיהם האחרונים של היהודים על אדמת ספרד.

חובה נעימה לי להודות לכל מי שעמד לימיני במשך התקופה הארוכה שהקדשתי לחקר יהדות ספרד ולגירוש היהודים מחצי־האי האיברי. אפתח בתודה לאוניברסיטה העברית, שזכיתי ללמוד וללמד בה, החל בסיוע לנסיעתי הראשונה לספרד לפני למעלה מארבעים שנה, וייזכרו לטוב מורי הפרופ׳ יצחק בער ובן-ציון דינור, ומורי הראשון בספרדית הפרופ׳ חירם פרי ועמהם המזכיר האקדימי א. י. י. פוזננסקי, זכרם לברכה.

 ואוסיף את הפרופ׳ פרנציסקו קנטירה בורגוס, מנוחתו עדן, והפרופ׳ פדריקו פרס קאסטרו, שייבדל לחיים ארוכים, שקיבלתי בזרועות פתוחות בהגיעי לספרד, ועמהם זכרם הברוך של מנהלי הארכיון ההיסטורי הלאומי במדריד דון בניטו פואנטס איסלה ופרופ׳ לואיס סנצ׳יס בלדה, ותיבדל לחיים ארוכים ד״ר פילאר ליאון טליו. מן הארכיון הכללי שבסימאנקאס (וליאדוליד), שפתח לפני ברוחב לב את שעריו, אוסיף את הפרופ׳ אנחיל די לה פלאסה, הגב׳ עמליה פריאטו וקונספסיון אלווארס טיראן, מנוחתם עדן: את הד׳׳ר ארמאנדו רפריסה והגב׳ אסנסיון די לה פלאסה, אלואיסה גארסיה די וטנברג וגלוריה טיחאדה, מזכירת הארכיון.

 במיוחד אציין את מדור החותם (Registro del Sello), שהתעודות שבו הם מקור חשוב ביותר לתולדות עם ישראל בימי ישיבתו האחרונים על אדמת ספרד. על תצלום צו הגירוש אמורה תודתי לגב׳ אנה לאורניה רודריגס, מנהלת הארכיון ההיסטורי של מחוז אווילה. ומוסיף אני תודה עמוקה לקרן וורצוויילר (ניו־יורק) ומנהלה הד״ר מ׳ גרינוואלד ז״ל, שתמכו במפעלי זה ואפשרו לי להקדיש שנות מחקר בתעודות הגירוש. עמהם זכור לטוב הד״ר פ׳ גרובל, מזכיר־מנהל מכון ליאו בק בניו־יורק.

שנה עשיתי במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון והתנאים שניתנו לי שם לעבודתי היו מיוחדים במינם. ואשלים כאן את דברי בדברי הוקרה ותודה לחברי־רעי הפרום׳ א׳ מירסקי, שדנתי עמו על תשתית ספר זה ומבנהו. ואמורה תודתי לגב׳ מתילדה לדרמן על העתקת הספר ועיבודו בתמליל ולד״ר רחל שיחור שקראה ובדקה את הספר על פרטיו וסיבוכי הערותיו בשבע עיניים והעמידה אותו על כנו ודיוקו. מר דן בנוביץ, מנהל הוצאת מאגנס, שמלאכת הספר והדפוס נהירים לו וניסיונו הרב ומסירותו הרבה הם שעמדו לי בכל מה שנדרש בספר.

וכופל אני תודות לד״ר רחל איבאנייס־שפרבר שבדקה את ההבאות בספרדית בשקידה רבה ובקפדנות מדעית והעמידה אותם על דיוקם. המפתחות בספר הוכנו ביד אמונה על־ידי הגב׳ דניאלה אשור. תודתי אמורה לה מקרב לב. ואחרון אחרון. בשנים הארוכות, שבהן שקוד הייתי בפענוח התעודות, עיבודן, העתקן ופירושן לצורך ספר זה, עמדו לימיני רעייתי רות וילדי יעל, יוסף, חגית ושלמה. בתי יעל קפלן היא שעסקה באהבה במלאכת סידורו ועימודו של הספר ושקדה על צורתו הנאה והמיוחדת. הם, רעייתי וילדי עמדו לי מאז ניצניו הראשונים של הספר, והם שראו את צמיחתו וגיבושו, עד לשלביו האחרונים והברכה על המוגמר. בבדיקת המהדורה הראשונה סייע עמי מר תאוויר קאסטאניו, ותודתי אמורה לו מקרב לב.

ותפילת הודיה בפי לנותן חיים לכל חי על שזכיתי לספר ברבים את סיפורם של אותם גיבורי יום־יום, שתלאותיהם בימים ההם לא הפחיתו בהם את כוח עמידתם ואת אמונתם, כאשר לקחו את כלי הגולה בידיהם והלכו אחרי מי שניסה אותם במסה.

חיים ביינארט ירושלים תובב"א – סיוון תשנ"ד

גירוש ספרד 

חיים ביינארט

הוצאת הספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים

תשנ"ו

קרוב: לאלף וחמש מאות שנה ישבו והיהודים על אדמת ספרד; בספר זה מתואר בתיאור נאמן ובהיר הפרק האחרון. של חיי יהדות: ספרד, שהגיעה לקצה עם גירושם משם בסוף המאה החמש־עשרה. מאורע זה נתייחד בתולדות ישראל, והוא צריך תיאור ופתרון כיצד בא ונהיה הדבר, בפרקי הספר, עשרה במספר, תיאר המחבר את אופן ההרס של עמודי החיים של  היהודים בספרד.

הספר פותח בניתוח צו הגירוש ואחריו; מה עלה לרכוש הציבור היהודי, כיצד הופקע מיד בעליהם; ביטול האשראי ההדדי היהודי־הנוצרי; היציאה בגירוש;הברחת אמצעי הקיום אל מחוץ לספרד, אחרי זה "השיבה אל. ערי המוצא; והיציאה מכלל ישראל.

על;אלה; הוסיף המחבר.ותיאר את מוצאות שני בתי אבות חשובים, והם בית סניור ובית אברבנאל. תיאורם ממחיש את הפורענויות שפקדו את המגורשים. הפרק האחרון דן בתגובות על הגירוש בפי שנתבטאו על-ידי בני אותו הזמן. 

מחבר הספר הוא הפרופסור חיים ביינארט מן החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל,דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת, מדריד, וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים והוא הגדול בחוקרי תולדות היהודים בספרד, בדורנו.