ארכיון חודשי: יולי 2012


הספרייה הפרטית של אלי פילו-הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל – 1992

הקדמה

הזעזוע שפקד את , גלות ירושלים אשר בספרד בסוף המאה ה- 15 שינה את פני ההיסטוריה היהודית. הגולה המבוססת והמושרשת ביותר באותם הימים, נעקרה מאדמתה וכל מערב אירופה נשאר ללא יהודים.

רבבות גולים נטשו את ספרד ואת פורטוגל ונתפזרו על פני ארצות רבות, ובגיא הצלמוות האיברי הפכו אנשים רבים לטרף קל של בתי דין של האינקוויזיציה.

אך בימי משבר אלה נתגלתה חיוניותו של השבט היהודי הספרדי אשר התגבר על מצוקותיו וחיש מהר התאושש מהמכה הקשה שהונחתה עליו.

המגורשים תקעו יתד ברחבי האימפריה העות'מאנית, בצפון אפריקה ובאיטליה והפכו לגורם משקי וחברתי ממדרגה ראשונה במדינות ובערים שבהן נקלטו. הקהילות שייסדו הפכו למרכזי צורה ויצירה, שהקרינו מהשפעתם על כלל ישראל כולו.

פיזורם על פני ארבע כנפות תבל לא טשטש את זהותם הייחודית והם המשיכו לטפח את הערכים והמסורות שנטלו עימם מכור מחצבתם האיברי. גם הזיקה שבינם לבין אנוסי ספרד ופורטוגל לא נחלשה, ורבים מקרב " הנוצרים החדשים " הצליחו להימלט מציפורני האינקוויזיציה והצטרפו אל חיק היהדות.

פליטים אלה היו מחדשי הנוכחות היהודית במערב אירופה בראשית עידן החדש וחלוצי ההתיישבות היהודית ביבשת אמריקה

Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון

המתקפה התקשורתית הישראלית על מרוקו

אחרי טביעת ספינת המעפילים "אגוז" בינואר 1961

יגאל בן-נון

 

אסון טביעת ספינת המעפילים "אגוז" (Pisces) הוא אחד האירועים הדרמטיים ביותר בתולדות הקהילה היהודית במרוקו. האסון זעזע את היהודים והחיש את החלטתם למצוא חלופה טובה יותר לחייהם במדינה שזה עתה קיבלה את עצמאותה. במאמר זה לא אדון בסיבות שגרמו לטביעה ובאחראים לאסון אלא בתגובותיהם של מדינת ישראל, של הארגונים היהודיים העולמיים, של ראשי הקהילה המקומית ושל שלטונות מרוקו לטביעה. כמו כן אדון בתגובות שליחיה החשאיים של ישראל במרוקו על האסון. כשבעה חודשים אחרי האירוע סוכם בין נציגי ישראל ומרוקו על יציאה מאורגנת של הקהילה.

אחרי מחדל טביעת הספינה מול חופי מרוקו ב-10 בינואר 1960, נציגי ישראל בשגרירויותיה בעולם הגיעו למסקנה שאפשר יהיה להתגבר על המשבר אם יהפכו את הכישלון ליתרון תעמולתי נגד מרוקו. באופן עקיף, טביעת "אגוז" על 45 נוסעיה, סיפקה את המאוויים שפיתחו גורמים ישראליים לפעולה ספקטקולרית שתזעזע את דעת הקהל העולמית ותפעיל לחץ על ארמון המלוכה.

יומיים בלבד אחרי שנודע על הטביעה, החלה ישראל במסע תעלומה עולמי רב היקף. הממשלה, הסוכנות היהודית והמוסד גייסו את נציגויותיהם בעולם המערבי ואת קשריהם עם העיתונות כדי לנהל מתקפת הסברה אינטנסיבית בנושא אחריותה של ממשלת מרוקו. משרד החוץ הדריך את כל נציגויותיו בעולם מערבי ליזום מאמרים בעיתונות שהצביעו על העובדה כי יהודי מרוקו חיים במשטר של פחד, רדיפה ואפליה.

הושם דגש על שאיפתם הגוברת של היהודים לעזוב את מרוקו ועל עוצמת כמיהתם לישראל גם במחיר סיכון חייהם. הנציגויות נדרשו להביא את הבעיה לידיעת הציבור ולהטיל את האשם לאסון על שלטונות מרוקו עקב רדיפתם את היהודים בניגוד להתחייבותם בעת קבלת העצמאות. הנציגויות נדרשו לייחס את הרדיפות למדיניות האוהדת של שלטונות מרוקו כלפי שליט מצרים, גמאל עבד אלנאצר.

פרשת הטביעה העיבה על היחסים בין מרוקו לישראל, שהיו מתוחים ממילא עקב התייצבות מרוקו, לפחות כלפי חוץ, במחנה הנאצריסטי כשלוש שנים לאחר עצמאותה. לאחר גל ראשון של מאמרים וכתבות ברדיו, מסרה שרת החוץ, גולדה מאיר, הודעה בכנסת שגררה גל נוסף של מאמרים. בדיון שהתקיים בכנסת ב-18 בינואר 1961, הטילה ממשלת ישראל את האשמה לטביעת הספינה על מרוקו ופתחה במאבק גלוי נגדה.

לאחר שגולדה מאיר גינתה את ממשלת מרוקו על שהיא מונעת מיהודיה חופש יציאה, סיימה את נאומה בכנסת במילים: "ידעו יהודי מרוקו כי אין הם בודדים במערכה". בעיניה, טביעת הספינה לא הייתה אלא "חוליה בשרשרת הטרגית של ניסיונות יהודיים לפרוץ דרך למולדת". להערכת פקידי מחלקת המדינה האמריקנית, הודעת שרת החוץ בכנסת יצרה לפרשה תדמית של סכסוך ישראלי-מרוקני, דבר שהקשה את עורפם של המרוקנים במקום לרככם.

המרוקנים חששו שהענקת חופש יציאה מוחלט ליהודים יביא ל"אקסודוס" כללי שמשמעותו בריחת הון והפסד כוח אדם מקצועי, פגיעה במוניטין של מרוקו ויתרונות כלכליים לישראל. הדיפלומטים האמריקנים ציינו גם שיהודי מרוקו לא רוו נחת מן ההודעה.

מסע התעמולה של הארגונים היהודיים העולמיים

בפריס נפגש נשיא הליגה לזכויות האדם, דניאל מאייר, עם יעל ורד בבית שגרירות ישראל ודיווח לה כי שכנע "ידיד המקורב לנסיך מולאי חסן ומכיר אותו שנים רבות", לשגר אליו מכתב מפורט בנושא הבטחת זכויות היהודים ובהן גם זכות ההגירה החופשית. הוא ביקש לקבל עוד מידע ואם הדבר ישכנע אותו הוא מוכן להמשיך לפעול.

הוא מתח ביקורת על דברי שרת החוץ בכנסת וטען שההצהרה הייתה נמהרת ונבעה בוודאי מהתרגשות הגורמים הישראליים. הוא הביע נכונות לפנות לידידו, מהדי בן בַּרכָּה, ולדבר עם נשיא תוניסיה, חביב בורגיבה, למרות היחסים המתוחים בינו ובין הנסיך, מולאי חסן. שגרירות ישראל שללה את רעיון הפנייה לבן בַּרכָּה, יריבו של המלך, כיוון שנציגי ישראל ומרוקו עמדו בפני הסכם על יציאה קולקטיבית של יהודי מרוקו תמורת תשלומים שיועברו לארמון המלך.

ב-6 בפברואר התכנסה בניו יורק מועצת הארגונים היהודיים העולמיים (CCJO – Consultative Council of Jewish Organisation) שנשיאה היה נחום גולדמן. השתתפו בה נציגים מארצות הברית, מקנדה, מאוסטרליה, מארגנטינה, מצרפת ומבריטניה. משה לוויט, סגן נשיא הג'וינט, הוזמן בידי גולדמן כמרצה אורח. אנדרה וייל מצרפת הדגיש שהוא מייצג את הקרי"ף (CRIF, ארגון הגג של הארגונים היהודיים בצרפת) ושהוא אינו מדבר בשם חברת "כל ישראל חברים" (להלן: כי"ח).

וייל חשש שהשתתפות כי"ח בכנס תחיש את קצב הלאמת רשת בתי הספר שלה במרוקו. הוא הדגיש שגירוש מנכ"ל אורט, ברנאר ואנד פולאק, ממרוקו היה עניין אישי ולא כוון נגד פעילות החברה במדינה. לוויט ווייל עמדו על מרחב התמרון שיש לארגונים היהודיים העולמיים במרוקו, אך ציינו שמצב היהודים במדינה הולך ומחריף וכי מן הראוי שהשלטונות ירגישו שקיימת בעולם "עין יהודית" ולא יהודית פקוחה העוקבת אחר יחסם לקהילה. השניים התנגדו בחריפות למסע פרסום מאורגן בעיתונות האמריקנית אשר מטרתו יצירת אווירה אנטי-מרוקנית.

אנדרה וייל הסביר תופעות שראו אותן כתופעות אנטי-יהודיות כנובעות ממקורות כלליים יותר. לדעתו, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל מקורו בקסנופוביה, והאיסור על יציאה מן המדינה קשור לעקרון האזרחות המרוקנית הנובע מ"הבעת נאמנות תמידית" (allégeance pérpétuelle), ולפיו אדם שנולד במרוקו לא מאבד לעולם את זכותו לשוב למדינה. מכאן נבע החשש שהיהודים היוצאים לישראל עלולים לרצות לשוב למרוקו ולדרוש את זכויותיהם כאזרחים מרוקנים. להערכת וייל, עתיד היה בסופו של דבר לשלוט במרוקו משטר קיצוני על פי הדגם של הדמוקרטיות העממיות.

נציג הקונגרס היהודי העולמי (להלן: קי"ע), אלכסנדר איסטרמן, תמך בדברי וייל ולוויט והדגיש שהוא עומד בקשר יומיומי עם הנהגת יהודי מרוקו ועם השלטונות, וייתכן שביטול היתרי היציאה הוא פרי קשרים אלה. גם איסטרמן מתח ביקורת על הודעת שרת החוץ בכנסת והדגיש שליהודי מרוקו יש כעת נציגות קהילתית חדשה ואמיצה אשר העזה לפנות אל יורש העצר ואל שר הפנים אחרי הפגיעות בקהילה בימי ביקורו של נאצר בוועידת קזבלנקה בראשית ינואר.

הוא דיווח שהנסיך מולאי חסן עודד את המשלחת לכנס את ועדי הקהילות כדי לדון בבעיה. איסטרמן מסר כי הוא עתיד לנסוע למרוקו לקראת סוף פברואר לפגישה סודית עם "דרג גבוה ביותר", כדי לשאת ולתת עמו.

הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, שהוזמן אף הוא לכנס, הסביר את המניעים להודעתה של שרת החוץ ואת האופי הנאצי של התעללות משטרת קזבלנקה ביהודים בעת ביקור נאצר, שמקורו כנראה ביוזמה שנטלו אנשי הביטחון המצריים אשר ליוו את נשיאם לוועידה במרוקו.

בכינוס התגלעו, כרגיל, חילוקי דעות בין ראשי הארגונים היהודיים ובין נציגי משרד החוץ הישראלי. גולדמן תקף את קונסול ישראל בניו יורק, בנימין אליאב, עקב בקשתו לשגר מחאות של ארגונים יהודיים לשגריר מרוקו בוושינגטון. נשיא קי"ע סיכם את הכנס וקבע שיש הסכמה כללית לפרסום הודעות מחאה, אך יש להימנע מפרסום בעיתונות.

הוא סיפר שהעיתון ניו יורק טיימס סומך בעיקר על המידע של סופרו ברבאט ועל מחלקת המדינה האמריקנית, המתנגדת לפעולה נגד ממשלת מרוקו. גם גולדמן וגם איסטרמן היו פסימיים בשאלת היציאה החופשית של היהודים, שכן לדעתם המלך אמנם מצטייר להלכה כפרו יהודי, אך למעשה הוא נעשה בהדרגה למתנגד חריף לישראל, משיקולים פנימיים של הישענות על הליגה הערבית.

גולדמן הציע להמתין לשלושה אירועים: ועידת מועצת הקהילות היהודיות במרוקו, פגישה של משלחת יהודית עם מלך מרוקו, מחמד החמישי, לפי הבטחת הנסיך מולאי חסן, וביקור איסטרמן במרוקו. בכינוס צוינו הפגיעות הנפשיות והפיזיות ביהודים והובעה דאגת היהודים בעולם מהתנהגות משטרת קזבלנקה בימי ביקור נאצר, ומן הפגיעה בזכויותיהם ובחירויותיהם היסודיות של היהודים. התנהגות המשטרה הייתה בלתי מתקבלת על הדעת ולא היה לה קשר לביטחון המדינה:

 קשה להאמין שממשלת מרוקו אישרה או התירה פגיעות כאלה בזכויות ובחירויות של חלק מאזרחיה. יש לקוות שהממשלה תעשה את כל הדרוש ותנקוט בכל האמצעים כדי להסיר את החששות מלב יהודי מרוקו ולהבטיח לכל חלקי האוכלוסייה המרוקנית שביטחונם האישי וכבודם האנושי יכובד […] יהודי מרוקו סובלים מהגבלות בחירויותיהם הבסיסיות הכוללות את הזכות האנושית הבלתי ניתנת לביטול: האפשרות החוקית להתאחד עם המשפחות איתן הם מעוניינים לחיות בארצות אחרות. נטילת זכויות החופש יוצרת פגיעה וסבל ברווחת יהודי מרוקו.

למסע ההסברה נרתם גם שגריר ישראל בצרפת, ולטר איתן, שנפגש ב-9 בפברואר עם ראש ממשלת צרפת לשעבר, פייר מנדס פרנס, בביתו. לדעת מנדס פרנס שעקב אחר האירועים, אין המרוקנים עצמם יודעים לקראת מה הם הולכים, וברור דבר אחד בלבד: עד עתה הצליח בורגיבה במדיניותו כלפי היהודים ואילו המרוקנים נכשלו. באוקטובר הוא שוחח ביוזמתו עם הנסיך מולאי חסן בניו יורק על הבעיה היהודית, אך ניכר שהנסיך לא שבע נחת מן הדברים והניח לו להרגיש כי העלאת הנושא פוגמת בטעם הטוב. לדעתו הנסיך הוא הקובע, שכן בידיו השלטון המעשי ולכן הכרחי למצוא דרך אליו. הוא שאל את השגריר אם יש במרוקו אדם או גוף אשר יעז לחלוק על מדיניות הממשלה. כאשר ציין איתן את שמו של בן בַּרכָּה, השיב מנדס פרנס שאין ערך לדבריו, שכן הוא תמיד יאמר אוטומטית את ההפך ממה שאומרת הממשלה, בהיותו איש אופוזיציה.

כל אלה לא סיפקו את נציגי ישראל, שחיפשו דרכים נוספות להפנות את דעת הקהל נגד מרוקו. במוסד לתיאום, שהורכב מנציגי הממשלה והסוכנות היהודית, הועלתה הצעה ליזום כינוס עולמי לא יהודי למען הקהילה במרוקו, כמו הכנס שנערך בפריס למען אוטונומיה תרבותית ליהודי ברית המועצות. שרת החוץ התייעצה עם גולדמן כדי לבדוק את סיכויי ההצלחה ואת דרכי הביצוע, וראתה בכנס מסוג זה "ניסיון אחרון" להשפיע על ממשלת מרוקו. מאחר שהתנהל כבר מסע הסברה, וכיוון שעמדותיהם של ראשי קי"ע ושל ארגונים יהודיים אחרים זכו לפרסום נאות בעיתונות, החליטו נציגי ישראל שאין צורך בקיום הכינוס.

הם לא יכלו להתעלם מן העובדה שמיד אחרי ועידת קזבלנקה חל שינוי לטובה בהצהרות השלטונות ובמעשיהם. עם זאת חיפשו במשרד החוץ אישיות שתיסע לחודש-חודשיים למרוקו ותחבר דוח על חיי היהודים. מתל-אביב שלחו ראשי התאחדות עולי צפון אפריקה, בראשות ח"כ אשר חסין ומוריס תימסית, מברק למזכיר הכללי של האו"ם דאג המרשלד וביקשו את התערבותו בפני ממשלת מרוקו לשמירת זכויותיהם של היהודים.

בעקבות הכינוסים והפרסום שהתלווה להם, ובהשפעת השדולה היהודית האמריקנית, התגייסה העיתונות העולמית למסע הסברה נרחב שהאשים את שלטונות מרוקו בנסיבות שגרמו לטביעה. הדגש הושם על הרעת מצב היהודים מאז כינוס ועידת שרי החוץ של הליגה הערבית בקזבלנקה בספטמבר 1959, ועידה שבה הוחלט לנתק את קשרי הדואר עם ישראל. בין המאמרים שתיארו את מצבם המדאיג של יהודי מרוקו בלטו מאמר בעיתון Reporter (רפורטר) האמריקני בכותרת "הצרות של יהודי מרוקו", ומאמר של מרווין האו (Marvine Howe) בעיתון ניו יורק טיימס וכן ידיעות רבות בעיתונים Le Monde (לה מונד) ו-L'observateur (לובסרווטר).

העיתון Christian Century (קרישטיאן סנצ'רי) הפרוטסטנטי מבריטניה הציע שהאומות המאוחדות יחקרו את הידרדרות זכויות האזרח במרוקו ויזכירו לשלטונות שמעמד מרוקו בקהילה העולמית לא יצא מחוזק "אם היא תחזור על פשעי הנאצים". וושינגטון פוסט ציין במאמר מערכת ב-19 בפברואר את שתי המדינות בצפון אפריקה שהיהודים מצויים בהן במצב של איום עקב נגע הנאצריזם: "אם ליהודים לא תותר הזכות להגר, קשה לראות איך אפשר להתאפק ולא להפגין רגשות. במשך יותר ממאה שנה יהדות צפון אפריקה לא הוטרדה יחסית.

החיים המשותפים יצרו תקווה למצב שונה מזה שהיה במזה"ת. דומה שמרוקו אינה יכולה או אינה מעוניינת להגן על אזרחיה היהודים או לאפשר להם לעזוב את המדינה בשלום, והדבר אינו מבשר טובות".

נציגי ישראל ציפו שהאסון ותגובות המרוקנים יציעו הזדמנות להוכיח, על סמך עובדות מוצקות, שמרוקו מפירה את האמנה לזכויות האדם אשר התחייבה לכבד. להערכתם, תגובות אלה יגרמו ליהודים העניים ולשכבת המשכילים להבין שרק המסע התקשורתי שהתנהל מחוץ למרוקו נגד הפגיעות ביהודים ישכנע את השלטונות שהיהודים זוכים לתמיכה בכל העולם. נציגי ישראל ציינו "שמכל מקום פונים אלינו שלא להרפות מן המאמצים שכן רק החשש של המרוקנים לראות את העולם כולו מודאג מן היחס לו זוכים יהודי מרוקו ימנע מהם לפגוע ביהודים".

מסע הפרסום הישראלי הגיע לממדים שלא ציפו להם וכלל מדינות רבות, ובהן צרפת, גרמניה, שוויץ, איטליה, בנלוקס, פורטוגל, מדינות סקנדינביה ורוב מדינות אמריקה הלטינית וכן אנגליה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ארצות הברית ואפילו תוניסיה.

התעמולה הישראלית נגד מרוקו הצליחה בעיקר בצרפת, במדינות סקנדינביה ובשוויץ; פחות בארצות הברית, שם הופעלו בעיקר אישים ידועים כמו אלינור רוזוולט, שפנתה אישית למלך מחמד החמישי. בישיבת ממשלה בירושלים שדנה במסע ההסברה, האשימה שרת החוץ יהודים מרוקנים "מתבוללים", תומכי ההשתלבות בחברה המרוקנית, בפעילות בקרב דיפלומטים זרים כדי להשפיע עליהם לדווח לממשלותיהם על אשמת ה"ציונים" במצב הקהילה.

במהלך כל מסע ההסברה מעם ישראל והארגונים היהודיים העולמיים נמנעו גורמים אלה מלהתייחס לאסון הטביעה ולאחראים לו, ולא האשימו את מרוקו באחריות ישירה לטביעה ביודעם שהיה זה מחדל של הגורמים הישראלים שטיפלו בנושא.

התגוננות שלטונות מרוקו

התגובות המרוקניות על אסון "אגוז" ועל המתקפה הישראלית לא איחרו לבוא. הנימה הכללית התבססה על ההפרדה בין יהודי מרוקו שאליהם יש להתייחס כאל בני מולדת משותפת ובין ה"ציונים" הזרים, המחרחרים ריב בין מוסלמים ליהודים ומסיתים את האחרונים לעזוב את מולדתם. עיתוני מרוקו הופתעו מן המתקפה הישראלית ונאלצו להתגונן. הם הפנו אצבע מאשימה כלפי "המחתרת הציונית" הפועלת בשטח מדינתם.

בהצהרה לעיתון ניו יורק טיימס, ב-21 בינואר, ערך שר ההסברה המרוקני אחמד עלאוי הפרדה ברורה בין יהודים לציונים: "מקום היהודים המרוקנים במרוקו ולא במקום הערבים בפלשתין. ההגירה לישראל היא עריקה ומעשה בגידה. אין לאף אחד זכות לנטוש את ארצו. עליו להיצמד אליה כי גורלנו משותף.

שתי הקהילות חיו תמיד ביחסי שכנות טובים, עד שקשה להבחין בהבדל בין יהודי למוסלמי בעיקר באטלס העליון, כי שפתם אחת, אורחות חייהם זהים, מנהגיהם זהים וגם שמות משפחותיהם זהים. אם תועמלנים ציוניים מלבים שנאה, רק הם ישאו באחריות לתוצאות תעמולתם". עלאוי הפנה את זעמו נגד הארגונים הציוניים המנהלים "מערכה פושעת" כדי להפנות יהודים מרוקנים לישראל "בכל תנאי". הצהרה זו לא נעמה למנהיגי הקהילה שהיו רגילים להודעות מרגיעות מצד ראשי השלטון.

עיתון מפלגת השמאל אלעַלאם (העולם) השתדל אף הוא להפריד בין יהודי המדינה ובין "הציונים". במאמר מערכת מן ה-25 בינואר 1961 הגיב על מתקפת ההסברה הישראלית, שהטילה את האחריות לטביעת הספינה על מרוקו: "האמת היא שטביעה זו משמשת את ישראל כתירוץ לתקוף את מרוקו שכינסה את הוועידה הפן אפריקנית שישראל הואשמה בה כמשרתת המעצמות הקולוניאליות". המאמר ציין את הזכויות שמהן נהנים היהודים אך, לדברי הכותב, הנאמנות למולדת היא חובתם הראשונה, בתנאי שישראל לא תהיה בשבילם מולדת שנייה. הדבר נכון לכל אזרח, גם למוסלמים.

הכותב גינה את הסטודנטים היהודים שלמדו בצרפת על חשבון ממשלת מרוקו אך העדיפו להגר לישראל ולא לחזור לארצם. "על היהודים לדעת שהגירה בלתי חוקית 'ובסיטונות' אסורה בכל הארצות". כצפוי, ניצל עיתון האופוזיציה את ההזדמנות להתקיף את ממשלת מחמד החמישי ודרש ממנה להתנגד "לפעילות ארגונים מסוימים אשר מטרתם היא להבריח יהודים לישראל.

ארגונים אלה הם הקושרים את היהודים למולדת אחרת שאינה מרוקו ועוזרים להם לברוח לישראל כפי שקרה למאות מהם. יהודים אלה התחרטו על צעדם שכן שימשו מטרה לאפליה גזעית בישראל".

ב-16 בינואר התבטא העיתון אלפג'ר (השחר), שופר הארמון, בחריפות רבה אף יותר. הוא תקף את "הציונים" ואת היהודים ששיתפו אתם פעולה:

הענקנו ליהודי מרוקו שוויון זכויות, אף שלא הקריבו עצמם כמונו על מזבח העצמאות. הם עשו את ההפך. בתמיכת השלטונות הצרפתים הקימו מוסדות ציוניים והפיצו את תעמולתן. הם חדרו למנהל הציבורי ותפסו בו משרות בכירות, דבר שאפשר להם נגישות לסודות מדינה אותם יכלו לגלות.

במקום להשתלב במאבק הלאומי, הארגונים היהודיים נעשו לתאי ריגול וחבלה המסכנים את ביטחון המדינה. המצב גרוע יותר ממה שתיארנו לעצמנו. יש לבדוק אפוא מחדש את השאלה היהודית, ולנקוט באמצעים המתבקשים נגד אלה הרומסים ברגל גסה את יוקרת המדינה, מפירים את חוקיה ומסכנים את מוסדותיה המקודשים".

נוסף על ההתגוננות התקשורתית נפוצו ידיעות שדיווחו על החרמת עסקיהם של כ-300 סוחרים ברובע דרב עומר בקזבלנקה, אשר עסקו במסחר סיטונאי, למן ה-17 בינואר. ימים אחדים לאחר מכן הוסר סמל מגן דוד מחזית בית הכנסת בית אל בקזבלנקה. במארס נשמעו הערות אנטישמיות בעת הקרנת הסרט מיין קמפף בשני בתי קולנוע בקזבלנקה.

שגרירות מרוקו בוושינגטון התגייסה אף היא להגיב על המאמרים שהתקיפו את ממשלתה והאשימה את הארגונים הציוניים בניצול הטרגדיה של ספינת המהגרים לניהול תעמולה נגד מרוקו וליצירת חיץ בין הקבוצות האתניות באוכלוסייה המרוקנית: "אין לציונים כל יסוד לטענה שיהודי מרוקו מדוכאים.

מעולם לא הייתה בעיה יהודית במרוקו וגם לא תהיה כזאת, מסיבה פשוטה שיהודי מרוקו מוכרים כאזרחים על ידי ממשלה השואפת לשמור על החירויות, השוויון והרווחה לכל אזרחיה". לייבל כץ, יושב ראש המועצה הבין-לאומית של בני ברית וסגנו מוריס ביסגייר (Bisgier) נפגשו למשך 45 דקות עם שגריר מרוקו בארצות הברית, ד"ר מהדי בן עבוד, ומחו נגד התנהגות ממשלתו. השגריר השיב לבני שיחו שטביעת הספינה נוצלה מראש על ידי תעמולה המשרתת מטרות זרות.

התגובות לאסון בתוך הקהילה

אחרי שמזכיר מועצת הקהילות, דוד עמר, קיבל את ההודעה על טביעת "אגוז", הוא טלפן אל מפקד "המסגרת" במרוקו, אלכס גתמון, ומסר לו: "הטלפון שלי לא פסק מלצלצל כל היום בביתי ברחוב ללנד ברבט. ידידים יהודים התעניינו בחדשות או הביעו את מבוכתם וחברים מוסלמים רבים, בהם פוליטיקאים אחדים, גמגמו לעתים בשלומיאליות מילות ניחומים".

ימים אחדים לאחר מכן קיבל גתמון מכתב מפתיע מדוד עמר המביע תמיכה בלתי מסויגת ברשת המחתרתית הישראלית ומבקש להגביר את פעילותה אחרי האסון. צעדו של דוד עמר הפתיע בנועזותו אך גם עורר תמיהות, שכן הוא עמד בסתירה לעמדה הרשמית של מועצת הקהילות שפורסמה ב-12 בפברואר ולתגובותיהם של שאר מנהיגי הקהילה. עמר כתב עוד במכתבו:

שמענו בהתרגשות עמוקה על אובדן משפחות יהודיות בלב ים. אחרי המאורעות החמורים האחרונים בקזבלנקה, נפגעה האוכלוסייה היהודית. מועצת הקהילות היהודיות במרוקו וועד קהילת קזבלנקה שיגרו מברק למלך ובו בקשה להתקבל לראיון. האסון לא ישנה במאומה את אמונתה של קהילתנו ואת תקוותה. אני נשאר דבק באמונתי שלאור הנסיבות הנוכחיות אתם חייבים להכפיל את מאמציכם ולהגשים את תקוותם העזה של יהודי מרוקו לעלות לארץ.

המאורעות האחרונים בקזבלנקה גרמו לראקציה חריפה בקרב מתנגדי השלטון, ומכאן מצב הרוח הכללי של התגוננות עצמית. לאן יובילו המאורעות בקזבלנקה? עד היכן רוצים השלטונות להגיע? מהן השאלות ששואלים עצמם יהודי מרוקו? תקוותנו תלוייה בכם ואני מבקשכם להגביר פעילותכם ומאמציכם למרות ועל אף הכול.

בשיחה של דוד עמר עם מוריס קרשן, נציג קי"ע במרוקו, הגיעו השניים למסקנה שאל לישראל להרפות ממסע ההסברה המתנהל בעיתונות, שכן הוכח עתה שזהו האמצעי היחיד המשפיע על יחס המרוקנים ליהודי ארצם. עם זאת הם התנגדו לביקור נוסף של איסטרמן במרוקו במועד כה רגיש, והעדיפו לדחותו לתאריך אחר.

יד ימינו של עמר, יצחק חליווה, נשלח לראשי הוועדים בקהילות הערים השונות כדי להרגיעם אחרי האירוע הטרגי. אלכס גתמון נפגש עם אישים בהנהגת הקהילה שתמכו, לדבריו, בהמשך פעולות "המסגרת", אך מנהיג תנועות הנוער של הדז' (DEJJ), אדגר גדז', נמנע מפגישה עם גתמון בגלל הסתייגותו מפעולותיו.

מנהיג הקהילה, דוד עמר, טען כי לאירועים אלה היה גם צד חיובי, שכן לקולם של המנהיגים היהודיים הייתה עתה אוזן קשבת בארמון והם הוזמנו על ידי יורש העצר לייסד ארגון גג חדש למוסדות הקהילה שיזכה בהכרת השלטונות. גוף זה אמור היה לרכז את כל מוסדות הסיוע היהודיים בתחומי הסעד, הבריאות והתרבות ולכוון את פעילותם.

דוד עמר ביקש לכנס בפריס ועידה של כל הארגונים היהודיים הפועלים במרוקו לדיון במצב. הוא תכנן להקים גם נציגות ציבורית חדשה שיהיו חברים בה השר לשעבר, ד"ר לאון בן זקן, ואישים חדשים שלא נטלו חלק עד כה בחיים הציבוריים היהודיים, כמו המהנדס הקומוניסטי אברהם צרפתי ואלבר ששון שייצגו את פקידי הממשלה היהודים. הצעות אלה נידונו בהמשך בפגישת ראשי הקהילה עם יורש העצר.

שגריר שבדיה ברבאט, פיטרי, נפגש באמצע ינואר עם נכבדי הקהילה ולדבריו התרשם שהם מגנים את התערבות ישראל ו"הציונות העולמית" שעלולה להזיק לקהילה. בדוח רווי טיעונים לא מחמיאים לישראל ולקהילה היהודית ששלח לממשלתו, ציין שהיהודים תמיד התנשאו מעל פני המוסלמים מסיבות דתיות, והאירועים האחרונים הם תוצאה הגיונית של התנהגותם.

השלטונות המרוקנים שואפים לבטל את המחיצות המסורתיות בין יהודים למוסלמים מבלי לפגוע בפולחן היהודי. סגירתם של בתי הספר היהודיים המחנכים לבדלנות היא צעד חשוב ברוח זו, אולם רבים מן היהודים מסרבים להכיר במציאות המרוקנית ובאורח פרובוקטיבי מוסיפים לדגול בתרבות צרפתית. האחריות לאסון מוטלת על התעמולה הציונית למען הגירה לישראל.

יתר על כן, אסון טביעת "אגוז" נוצל על ידי התעמולה של הארגונים היהודיים משום שישראל זקוקה להגירה ולא משום שהיא דואגת בתום לב ליהודי מרוקו. הראיה לכך היא שיהודי מרוקו החיים בישראל אינם נחשבים כשווים לשאר האוכלוסייה היהודית וסבלם הוא מן המפורסמות. השגריר נפגש עם ראש הממשלה לשעבר, עבדאללה איברהים, שהבטיח לו כי כל המפלגות חותרות לבטל אפליית היהודים. פיטרי סיים את דבריו בבקשה מממשלתו שתפעיל את השפעתה על עיתונאי ארצו שיפסיקו את ההשוואה בין רדיפות היהודים בשנות השלושים בגרמניה ובין המתרחש במרוקו, שכן הדבר עלול להזיק ליהודי מרוקו עצמם.

מפגש ראשי הקהילה עם יורש העצר

יוזמת הנסיך מולאי חסן להיפגש עם ראשי הקהילה שמה קץ לאווירה העכורה שנוצרה בעת ביקור נאצר בקזבלנקה. יומיים לאחר טביעת "אגוז", ב-13 בינואר 1961, בפגישה עם יורש העצר שתוכננה לפני האסון, השתתפו שר הפנים מְברכְּ בכּאי ומנהל הקבינט של יורש העצר רֶדָה גֶדירָה. במשלחת הקהילה נטלו חלק השר לשעבר, ד"ר לאון בן זקן, מזכיר מועצת הקהילות, דוד עמר, הרב שלום משאש וחברי ועד קהילת קזבלנקה, מרק סבח, אליאס ואחניש וסלומון בן ברוך. האווירה בקרב היהודים הייתה מתוחה וראשי הקהילה התבטאו בחריפות. אליאס ואחניש בן ה-76 לא המתין לקבלת רשות דיבור והצהיר שהיהודים לא סבלו השפלה כזו בימי שלטונם של ארבעה שולטאנים: "הכרתי את מולאי חסן, מולאי עבדלעזיז, מולאי יוסף ואביך ותמיד חיינו התנהלו בשקט".

בן זקן, שהנסיך ביקש ממנו מידע ממוסמך על התנהגות המשטרה, הציג בפני המלך את האישורים הרפואיים של רב ישיבת "נווה שלום", מאיר ורשנר (Wrechner), שנעצר והוכה, והודיע בהתרגשות שהוא מוכן ללכת יחף עד הארמון ברבאט או להיאסר במחנה ריכוז ורק לא להשלים עם ההשפלה שממנה סבלו היהודים באותם ימים.

שר הפנים נטל על עצמו את האחריות למעצרים בעת ביקור נשיא מצרים ולהתנהגות הפסולה של המשטרה. בתשובתו דיבר הנסיך מולאי חסן בשם אביו והבטיח להעניש את השוטרים שפעלו על דעת עצמם, ולהבהיר לעם המרוקני שהיהודים הם אזרחים שווים ושחסות המלך מגינה עליהם. הוא חזר על הבטחתו שכל יהודי שירצה בכך יוכל לקבל דרכון ולצאת מן המדינה, אך לא לישראל.

למרות האווירה הפייסנית שהנסיך רצה לשוות לפגישה, לא נמנעה תקרית בינו ובין מרק סבח. לדברי המקורות הישראליים, כשרצה איש מחנה השמאל וידידו של בן בַּרכָּה להגיב, השתיק אותו הנסיך ונזף בו בפומבי: "אתה תדבר רק כשאתן לך רשות דיבור. במקום לתמוך באויבי הארמון ולהצטרף אליהם, כדאי יותר שתבקש מיהודי אמריקה לעזור לנו ולהפנות אלינו את הסיוע שהם מעניקים בנדיבות למתנגדינו. אנו נדע להשתמש בסיוע זה לטובת הכלל".

דברי הנסיך רומזים על ידיעתו על המגעים בין נציגי ישראל וקי"ע ובין יריבו בן בַּרכָּה. הוא הציע לראשי הקהילה לא לפזול למפלגות השמאל ולהקים ארגון חזק של הקהילה שישמש משענת למלוכה ויזכה לתמיכת המלך. הוא ביקש לקבל תכנית להקמת ארגון זה שתובא לאישורו. באופן פרדוקסלי, גם בפגישה זו דוד עמר וחבריו לא העלו את נושא טביעת "אגוז" והסתפקו במחאה על גיור קטינות יהודיות שהוצאו ממשפחותיהן על ידי צעירים מוסלמים שרצו להתחתן אתן.

עם זאת שר הפנים לא התעלם מטרגדיית הטביעה והצהיר בפני המשלחת: "המרוקנים שטבעו באסון הספינה הם משלנו ובשבילנו זהו אבל. אנו לא אדישים למותם". בתום הישיבה הודיע הנסיך שדלתו פתוחה בפני הנציגות היהודית בכל עת והטיל על בן זקן לתאם את הפגישות עם ראשי הקהילה. לבקשת הנסיך, בירך הרב שלום משאש את המלך מחמד החמישי החולה, שנפטר כחודש וחצי לאחר מכן.

יורש העצר דאג לפרסם בהרחבה בכלי התקשורת את פגישתו עם ראשי הקהילה ואת עמדותיו בשאלה היהודית. הדבר תרם להרגעת האווירה. גם ראשי הקהילה דאגו להביא לידיעתם של ועדי הקהילות את הצהרתו החד משמעית בנושא הדרכונים וחופש התנועה. על פי מקורות המוסד, מיד אחרי הפגישה הועברו ממשרותיהם 233 שוטרים שהיו מעורבים בהתנכלויות בימי ועידת קזבלנקה והוצבו בעיירה המדברית תַרפַיָה שבסחרה המערבית. להערכת ראשי הקהילה, השינוי לטובה נבע מכוח הפרסום שניתן לגל האנטי-יהודי בעיתונות העולמית. האווירה הקשה בביקורו של נאצר יכולה הייתה להתפוגג במהירות לולא העובדה שמיד לאחר מכן טבעה "אגוז".

אסון הטביעה והתנכלויות המשטרה בימי ביקור נאצר עוררו את ההנהגה היהודית ואת השכבות הבינוניות בקהילה. אירועים אלה חידדו את החששות לעתיד הקהילה. הדילמה הייתה אם להדק את הקשרים עם מרוקו ולהמתין לבאות או לבדוק חלופות לחיים במקום אחר. במעמד הבינוני נטו ההורים ללכת אחרי ילדיהם, שפנו לפריס להמשך לימודיהם. בשכבות העניות לא היו התלבטויות ולא היו צריכות לחכות לפניות פעילי "המסגרת" אליהן. הן לחצו על שליחי ישראל לרשום אותן לעלייה, בציפייה לשיפור מצבם בארץ חדשה שתדאג לקליטתם.

אף אם יהיו קשיים כלכליים בישראל, הן העדיפו את אלה, שלוו בתקוות לעתיד טוב יותר, על פני גורל בלתי צפוי במרוקו, עתיר חששות ודאגות בקרב חברה מוסלמית. בסיכומו של דבר, אסון טביעת "אגוז" לא נתפס ברחוב היהודי ככישלון של ישראל ושליחיה, אלא ככישלון האופציה להשתלבות בחברה המרוקנית. התקווה שהיהודים יחיו במרוקו וימשיכו להתפתח בה כבימי החסות הצרפתית ספגה מהלומה, וכך השיגו ראשי "המסגרת" את מטרתם. האכזבה מעתיד שוויוני במרוקו הלכה והתחזקה עד שהגיעה לשיא במלחמת ששת הימים, אולם אז כבר לא נשארו במרוקו יהודים רבים.

גם מקורבי הארמון וראשי המפלגות נאלצו לערוך חשבון נפש אחרי האירועים. הם הסיקו שאין להתכחש יותר לקיום בעיה יהודית בארצם. לצד חששות היהודים, גברו חשדות המוסלמים. הם האמינו שהיהודים לא פיתחו רגשות לאומיים כלפי הארץ שחיו בה מדורי דורות, אלא כלפי מדינת ישראל הנלחמת באחיהם הערבים. מנהיגי המפלגות לא התערבו ולא הרגיעו את הרוחות פן יאבדו מאהדתם בשכבות העממיות שתמכו בסיסמאות הלאומניות של נאצר.

תגובת "המסגרת" על טביעתה של ספינת העולים

ביום השלושים לטביעת 44 יהודים בספינה "אגוז", הופצו בעריה המרכזיות של המדינה כ-10,000 כרוזים שכתב גתמון:

לאחינו היהודים במרוקו. 44 מאחינו חדורי רצון עז לחיות בארץ הקודש ומלאי תקווה בעתידם נטרפו בלב ים. רק אחדים מהם זכו להיטמן בקבר ישראל. הנשארים אבדו במצולות ים. משפחותיהם עם כל עם ישראל יחד מבכים את אובדנם. התקווה בת שנות אלפיים דוחקת ביהודים לעלות לציון בירושלים בכל דרך אפשרית. התקוות לחיות במרוקו העצמאית נכזבו. ייתכן שיד הארמון אינה מעורבת בגל הרדיפות האנטי-יהודי המציף אותנו בזמן האחרון. אנו יודעים שהאנטישמיות מנוגדת לעקרונות האיסלאם, אך יש שונאי ישראל שגמרו בלבם בחשאי לרודפנו ולהשפילנו עד עפר.

על אלה נאמר שסופם יהיה מר כסופם של עמלק, המן הרשע, היטלר ואייכמן – יד הגורל תשיגם. רשימת צוררינו ארוכה, אך אנו לא לבד. כל קהילות ישראל בעולם מבכים את מתינו ונאבקים על זכויותינו וחירויותיו. ראו את הסערה האמיתית שקמה בעיתוני העולם כולו, בארגונים היהודיים והלא-יהודיים ובבתי הנבחרים. מחר, לרגל השלושים למות יקירינו, נתייחד לשתי דקות לזכרם. זאת רק פעולתנו הראשונה. אל תיפול רוחכם, חיזקו ואימצו! המאבק למען זכויותינו וחירויותיו רק מתחיל!

מנסחי הכרוז אמורים היו להיות לכאורה ראשי הקהילה היהודית, הפונים לחברי קהילתם. הכרוז נפתח באזכור האסון, שבו יהודים "נטרפו בלב ים". הכרוז אינו מספק מידע על נסיבות האסון ולא מזכיר מי הם האחראים להפלגה. יש להניח שמנסחיו היו ערים לטענות בציבור על אחריותם של גורמים "ציוניים" בהפקרת ביטחון מהגרים בספינה רעועה. כדי להזים טענה זו דאג המנסח להציב את האסון כחלק מן השאיפה המוצדקת לעלות לישראל מול כוחות רשע, שזהותם מטושטשת, המונעים עלייה לגיטימית זו. המנסח מעמיד זו מול זו שתי תקוות. מצד אחד תקוות היהודים שראו במרוקו את מולדתם, תקווה שנכזבה, ולעומתה כמשקל נגד "התקווה בת שנות אלפיים", כדברי ההמנון הלאומי הישראלי.

כיוון שנציגי ישראל ניהלו זה זמן מה מגעים עם יורש העצר, הקפיד המנסח להפריד בין ארמון המלוכה ובין אויב בלתי מוגדר שידו הייתה בגל הרדיפות האנטי-יהודי. גם דת האסלאם זוכה להערכה בהדגשה שעקרונותיה מנוגדים לאנטישמיות. בסוף הכרוז זהות המנסח משתנה והוא מאיים על "שונאי ישראל", שצפוי להם סוף מר ושסופם יהיה כסופם של רשעים מן המיתולוגיה המקראית (עמלק והמן) וכסופם של צוררים נאציים (אייכמן והיטלר).

הזיהוי של מתנגדי ההגירה החופשית ממרוקו עם צוררי היהודים אמור לגרום להסלמה במאבק במתנגדי ההגירה, שכן דמויות אלה מזכירות אסון ושואה ליהודים. הכרוז מסיים ברמז לדברי שרת החוץ במליאת הכנסת: "אתם לא לבד". הוא מזכיר את הערבות ההדדית בין כל היהודים בעולם וסיים בתערובת של איום או אזהרה: "יבואו עוד פעולות".

ההיסטוריון ירון צור הבחין בניסוח הכרוז ניסיון להציג, ביודעין או שלא ביודעין, את הטביעה כאסון שהאומה היהודית כולה מבכה עליו. לדעתו הכרוז מטפח את זכר קורבנות העלייה "תוך קשירתם מצד אחד למסורת האבל היהודית המקודשת ומצד שני לרעיון אחדות האומה".

לא נעלמה מעיניו גם זהותם הכפולה של מנסחיו הפוטנציאליים של הכרוז: "אם הכרוז נפתח בהבחנה בין מחבריו ומפיציו ובין הקהל היהודי הרחב, הרי שבהדרגה הומרה הפרדה זו בהדגשת הזהות ואחדות הגורל בין שני הצדדים". ברומזו למאבק האלים שהתנהל בין הארמון לאופוזיציה, טוען צור: "אין ספק, הייתה זו התגרות קשה בשלטונות, לא רק בהקשר של היחסים בין מוסלמים ליהודים, אלא בקשר למסורת הפוליטית המקומית הכללית שהייתה חסרת סובלנות כלפי פעולות שלא בהיתר השלטונות".

השפה המליצית ותוכן הכרוז לא הותירו ספק באשר לזהותם האמיתית של מנסחיו. דבר זה היה ברור גם לנציגי השלטון וגם להנהגת הציבור היהודי. ברור היה שאין זו שפת יהודי המקום ולא סגנון התבטאותם. חריפות הסגנון, היהירות והאיומים הגלויים היו רחוקים מדרכי הביטוי של יהודי המקום. השלטונות ראו בכרוז התגרות חסרת תקדים של גורם זר שפועל במדינה ועושה בה ככל העולה על רוחו.

אין ספק שהשכנוע הפנימי העמוק של מנסח הכרוז, אלכס גתמון, שכל היהודים באשר הם יהודים נתונים לסכנה פיזית, גרם לו להתעלם מן הנתונים האמיתיים במציאות המרוקנית ולהשליך את ניסיונו האישי בזמן המלחמה בפולין על יהודי המקום. אחד השליחים שהיה מפיקודיו העיד: "אלכס נטע בלב הכול את ההרגשה שכל יהודי שמחלצים אותו ממרוקו ומעלים אותו לישראל, הרי הוא בבחינת ניצול מנגישות, רדיפות והתנכלויות. היה לו ניסיון. הוא ידע זאת מאירופה". גם השליח פנחס קציר זוקף את רעיונותיו והתנהגותו לטראומות השואה שעבר גתמון בילדותו.

זו לא הייתה הפעם הראשונה ש"המסגרת" השתמשה בכרוזים כדי להשפיע על הרחוב היהודי. באפריל 1959 ניסחה "המסגרת" כרוז שהופץ בכתשעים בתי כנסת בקזבלנקה ובו קראה לקהילה לפנות למשרד הפנים ולבקש דרכונים. הכרוזים נוסחו כאילו הם מופצים מטעמו של ועד הקהילה, שהיה רגיל להעביר הודעות באמצעות שמשי בתי הכנסת. בפעולה זו התכוונה "המסגרת" לחשוף את שקרי השלטונות ולהזים את הטענה שהדרכונים מונפקים לכל דורש וללא אפליה, ולהבליט בפני דעת הקהל בעולם את בעיית איסור היציאה ממרוקו. ההיענות לכרוז הייתה מפתיעה: אלפי יהודים הגישו בקשות לקבלת דרכון.

כרוז אחר הפיצו ראשי "המסגרת" בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים ב-28 בספטמבר 1960. הפעם היה זה כרוז ברכה לראש השנה שהופנה "לאחינו בממלכת מרוקו". המנסחים פנו בשם היהדות העולמית לקהילה המקומית במטרה ליצור תחושה שהקהילה במרוקו היא חלק מקהילה גדולה יותר שדואגת לשלומם. בקהילה זו מצויה גם ישראל: "באותן תפילות יהודי אירופה, ישראל, המזרח, אמריקה ואפריקה מאחלים לכם אושר וכיבוד זכויות למען השלום בין העמים. יהיו האירועים אשר יהיו, נדע אנחנו לשמור על אחדותנו ולתמוך אחד בשני בכל האמצעים כדי להישאר יהודים במחשבה ובמעשה". גם הפעם שפת הכרוז הייתה צרפתית, אך תוכנו דיבר ישראלית אופיינית לממסד הציוני של התקופה.

לימים סיפרה כרמית גתמון שבעלה התייעץ עם ראש הקהילה, דוד עמר, בסוגיית פרסום הכרוז, ושהאחרון הסתייג מן המבצע מחשש שיפגע בקהילה, אך בעלה הצליח לשכנעו לפרסמו בכל זאת. הרופא ג'ו לוי, שסייע ל"מסגרת", ידע לדבריה על הכרוז, וכך כנראה גם חבר מועצת העיר קזבלנקה, מקס לב. עם זאת היו ויכוחים נוקבים בקרב השליחים על יעילותו ועל החשש מתגובות שליליות.

גתמון ניסח את הכרוזים ואפרים רונאל, מפקד "המסגרת" בצפון אפריקה שישב בפריס, אישר אותם לאחר לחצים רבים שהופעלו עליו. הם הופצו למרות חששות ראשי הקהילה והשליחים. גם כאן הכריעו את הכף אישיותו הכריזמטית של גתמון ומעמדו כנציגה הבכיר של ישראל במרוקו. אף שהכרוז נוסח לכאורה בשם נציגי הקהילה, לא ננקטו צעדי מנע לקראת הנזקים הצפויים מהפצתו.

שליח "המסגרת" פנחס קציר ציין שכל הרעיונות והנימוקים שנכללו בכרוז נבעו אך ורק ממוחו של גתמון, ואיש לא העז להתנגד להם. בעיני גתמון נראו הנאצים בגרמניה והמוסלמים במרוקו כדבר אחד המאיים על הקיום היהודי בכל העולם. עם זאת, צעירי תנועות הנוער שהבינו כי מפיצי הכרוז הם ה"ציונים", התמלאו גאווה ולשליחי ישראל נוספה הילת גיבורים שהגבירה את כוח המשיכה של מדינת ישראל הצעירה בעיניהם. כוח משיכה זה השפיע ללא ספק על שיקולי הוריהם בהחלטתם על עתידם במרוקו.

טביעתה של ספינת המעפילים המחישה לחברה הישראלית ולתפוצה היהודית שגורל הקהילה במרוקו קשור לגורל עם עולם ולתבניות המאפיינות את תולדותיו. כמיעוט נרדף בקהילת העמים, היהודים נאבקו למען שחרור לאומי שעובר בהכרח דרך ייסורים המובילים לגאולה בארץ המובטחת.

אחד הביטויים המובהקים לתהליך השחרור הלאומי והשיבה לציון עובר דרך ההעפלה וקורבנותיה. כך נקרתה בדרכה של הקהילה היהודית המרוקנית ההזדמנות ליטול חלק בתהליך זה ולרשום את שמה בפרק ההעפלה. השם "אגוז" יכול לשכון מעתה לצד סמלים לאומיים כאניות המעפילים "אקסודוס" או "פטריה". ירון צור, החוקר את קהילת יהודי מרוקו מנקודת מבט זו, מציין:

בפעם הראשונה בתולדותיה הפכה העלייה המרוקנית למוקד של חרדה והזדהות כללית. לכך סייעה בוודאי העובדה, כי האסון הימי קישר אותה בתודעה הציבורית [הישראלית] אל אחד המיתוסים המרכזיים של המאבק הלאומי בדרך להקמת המדינה – מיתוס ההעפלה, כלומר החתירה ההרואית והמרטירית אל אדמת ארץ ישראל.

העלייה החשאית והאסון הימי שפקד אותה תרמו, אפוא, לעליית מעמדה של תדמית העלייה המרוקנית בסולם התדמיות של החברה הלאומית המתפתחת בישראל. פרדוקסלית מילא אסון זה, שיסודו ברשלנות פושעת, תפקיד חיובי בקירוב היהדות המרוקנית לנפש הציבור הישראלי.

אליעזר שושני, שחקר מטעם המוסד את מחדל "אגוז", אמר כי עם אסון זה "נסתיים דף נוסף של המרטירולוגיה היהודית". בדברו בפני המוסד לתיאום אחרי שובו מפריס, נדרש יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, משה שרת, למושג המרטירולוגיה כחלק מייסורי ההעפלה והוסיף עליה סופרלטיבים: "אני סבור שבכל פרשת המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה פרק כזה כמו העלייה ממרוקו […] מבחינת היציאה, הכול [התנהל] במחנק, במחתרת ובגנבה בסכנת נפשות ממש. מפני שאם תופסים יהודים מרוקנים […] ואפילו אם נניח שלא תופסים, אבל פתאום קמה העיירה בבוקר ויש בית ריק מתושביו […] אז מיד מכות ומאסרים".

לאחר מעשה, ייסורי המצפון גרמו לראשי המוסד לכרוך יחדיו את אסון הטביעה בהסדר הדיפלומטי עליו סוכם בראשית אוגוסט 1961 שאִפשר יציאה קיבוצית של היהודים מן המדינה. בכך אמרו בעקיפין שהטובעים לא נפלו לשווא. טענתם קבעה שרק האסון הניע את הארמון להגיע להסכם: "הדחף להגיע להסדר נבע לדעתי לא במעט מתהודת אסון ספינת 'אגוז' ואולי מבצע יכין לא היה יוצא אל הפועל לולא אסון זה". גם זכריה שוסטר ואברהם קרליקוב, מראשי הוועד היהודי האמריקני, השתמשו בטיעון דומה: "אלימות המשטרה [המרוקנית], הפרסומים האנטי ציוניים בעיתונות ומאורעות אחרים הפכו למעשה לתעמולה הפרו־ציונית הטובה ביותר.

ככל שהדבר יכול להראות מוזר, טביעת ספינת "אגוז" רק חיזקה ולא החלישה את האספקט הזה". הלקח שהפיקו ראשי המוסד ושאר נציגי ישראל מטביעת "אגוז" הוא שעם כל הכאב שבדבר, האסון השתלם. מרוקו הוכפשה בדעת הקהל העולמית ונאלצה להתגונן. כיוון שכך, אפשר היה לנצל את המצב ולהחריף את היחסים עם השלטונות. באווירה זו עלה רעיון הפצת הכרוז הפרובוקטיבי של גתמון נגד שלטונות מרוקו, בשם הקהילה.

למרות עמדתו של ירון צור נראה שבציבור הישראלי ובעיני יוצאי מרוקו בישראל, לא נקשרה הילת גבורה לעלייה זו. ההפך הוא הנכון. העלייה ממרוקו נתפסה וגם הוגדרה כעליית "מצוקה" או "הצלה", שחלקם של היהודים בה היה פסיבי. לתדמית הבלתי הרואית תרמו לא מעט דיווחי השליחים, שהרבו לתאר את היהודים במרוקו כאבק אדם החי בניוון תרבותי וחברתי.

סרטי התעודה שצולמו על עלייה זו מראים אבק אדם זה מובל על ידי שליחים לארץ המובטחת. גיבורי עלייה זו אינם דוד עמר, סם בן אזרף, יצחק כהן אוליבר או מקס לב. גם רפאל ואקנין וחיים צרפתי לא נעשו למרטירים אפופי תהילה. כתר הגבורה הונח על ראשיהם של שליחי המוסד, ובראשם אלכס גתמון, שסביב דמותו נקשרו אגדות ומיתוסים לרוב. גם מחדל הכרוז שיזם וההתמוטטות שגרמה הפצתו לא פגעו בתדמיתו אלא הוסיפו ליוקרתו.

סיכום

פרשת "אגוז" עוררה שאלות נוקבות על הפעלתה של רשת מחתרתית ישראלית במרוקו: האם נשקפה סכנה ליהדות מרוקו אחרי קבלת העצמאות? האם נזקקה יהדות מרוקו להצלה? האם לא התעלמו נציגי ישראל מן המציאות וקראו רק מהרהורי לבם? האם הצדיק המצב בקהילה נקיטת פעולות בלתי חוקיות, מחתרתיות שסיכנו את חייהם ואת ביטחונם של היהודים? האם יהודי מרוקו לא היו עוזבים במוקדם או במאוחר את מרוקו ללא גורם מאיץ ומזרז? האם לא נבעה הפניקה שאחזה בנציגי ישראל מתפיסות רעיוניות לא רלוונטיות למצב? האם לא נבעו דיווחיהם הפסימיים של השליחים מן הרצון להצדיק את פעילותם, לזכות בהערכה ולהגדיל תקציבם? האם אין סתירה בין המגעים הדיפלומטיים עם השלטונות ובין פעולה בלתי לגלית בארץ זרה? האם לא נהגה ישראל בחוסר כנות כשהאשימה את השלטונות בהפרת הבטחות בזמן ששליחיה הפרו סיכומים? האם אין לחפש את התשובה לשאלות אלה בשאיפתה הלגיטימית של מדינת ישראל הצעירה להגדיל את אוכלוסייתה לנוכח איום שכנותיה לחסלה?

אין ספק שפעולות "המסגרת" במרוקו, יותר משהצילו יהודים מאסון סיכנו לא מעט את ביטחונם. בסיכומו של דבר יהדות מרוקו יצאה כמעט כולה מן המדינה לא מכוח הפעולה המחתרתית של "המסגרת" אלא מכוחו של הסכם דיפלומטי בין שתי המדינות. יש להבין את התנהגות ראשי המוסד ונציגי ישראל במרוקו על רקע התפיסה הרעיונית הדוגמטית שהכתיבה את דרכי פעולתם. באותם ימים אי אפשר היה להעלות על הדעת סטייה מן הקונסנזוס האידאולוגי הלאומי ואף לא לקיים פיקוח ציבורי ממשי על פעולות המוסד בפיקודו של איסר הראל.

יגאל בן-נון

Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון

תרומתם של הארגונים היהודיים העולמיים לזכויות היהודים במרוקו 1961-1955

תרומתם של הארגונים היהודיים העולמיים לזכויות היהודים במרוקו 1961-1955

 

נושא ההגירה היהודית ממרוקו, או כפי שהיא כונתה על-ידי הגורמים שטיפלו בה: הזכות לחופש התנועה, הטרידה את מנוחתם של ראשי הקהילה המקומית שהיו מודאגים מן הקשיים שהערימו השלטונות בקבלת דרכונים. זכות זו העסיקה לא פחות את ראשי הקונגרס היהודי העולמי (קי"ע), את ממשלת ישראל, את הסוכנות היהודית, ואת שליחי הרשת הישראלית של המוסד במרוקו – "המסגרת", שפעלו בחשאי בתחום ההגנה העצמית וההגירה.

מצד שני, השלטונות המרוקאים שללו את רעיון ההגירה היהודית כיוון שחיפשו להצטייר, עם קבלת העצמאות, כמנהיגי מדינה מתקדמת בה שורר שוויון זכויות לכל, ללא הבדל דת. הם חששו שנטישת היהודים את מרוקו תחליש את כלכלתה ואת תפקוד מוסדותיה. לעומתם, החוגים הפן-ערביים שבאגף השמרני של מפלגת האיסתיקלל לא היו מאושרים מכך שיהודים מבוססים ממרוקו ילכו לחזק בישראל את הכוחות הציוניים נגד האומה הערבית.
חילוקי הדעות בנושא ההגירה לא עוררו מחלוקת רק בין שלטונות מרוקו ובין שליחי ישראל וקי"ע, אלא גם בין האחרונים ובין ראשי המוסד וממשלת ישראל. אמנם אנשי קי"ע טענו שהציונות ומדינת ישראל הם ציפור נפשו של העם היהודי, אך עם זה, אין לשכוח שיהודים עדיין חיים בגולה ויש להתחשב בקיומם שם.

מנהיגי קי"ע ביקשו לשמור על החיים הרוחניים של יהודי הגולה כי בין כך ובין כך ישראל לא היתה מסוגלת לקלוט את כולם באותם ימים. לכן הם דאגו לקיים פעולות תרבותיות וחברתיות בקרב יהדות צפון-אפריקה וקבעו לעצמם כמטרה "לזקוף את קומתו של היהודי" ולעודד את הנהגת הקהילה להגיב על כל פגיעה בזכויותיה הייחודיות. לביצור מעמדו, העניק קי"ע שירותים אחדים לראשי השלטון וקיים עמם קשר רצוף באמצעות שיגור משלחות רבות. גם אם הם לא היו תמיד אופטימיים באשר לתוצאות פעילותם, הם דאגו להיפגש לעתים תכופות עם שרי ממשלה ועם פקידים בכירים כדי שהקשר לא ינתק.

יחד עם זאת, הם התלוננו שישראל לא מסייעת לפעילותם, זאת אף שהם היו מעין שגרירים לא רשמיים של ישראל במקומות בהם המדינה לא היתה מיוצגת. הם אף מתחו ביקורת קשה על פעולותיה של "המסגרת" בתחום ההגירה המחתרתית וטענו שפעולותיה לא יפתרו את הבעיה ואף יזיקו לפעילות הדיפלומטית ולסיכוי להגיע להסדר עם ראשי השלטון. 
בעיני הסוכנות היהודית, מאופיינת פעולת קי"ע ב"אור וצל". בזמן ששליחיו של נחום גולדמן ראו בהשגת הפוגה ממושכת את ייעודם העיקרי, ראשי ההסתדרות הציונית ושלטונות ישראל שללו את עצם חיי הגלות ודרשו פעולה רדיקלית לשינוי פני הדברים. לדבריהם אין עתיד ליהדות מרוקו אלא בעלייה לישראל ויש לבצע זאת מוקדם ככל האפשר.

נציגי ישראל ערכו חלוקה סכימטית לשני מחנות. מצד אחד תומכי עלייה גדולה, עם מיון מינימלי ומולם תומכי הדיפלומטיה השקטה, השתדלנות והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות החלוקה הייתה מורכבת עוד יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים לא רק להגירה וליכולתה הכלכלית של ישראל לקלוט מהגרים, אלא גם להערכת מידת הסכנה אליה צפויים היהודים ולבחירת הדרך היעילה ביותר להוצאתם מן המדינה בהסכמת השלטונות.

כבר באוגוסט 1955 היה ברור לנציגי ישראל שעלולים לחול שינויים במדיניות ההגירה של המדינה העתידה לקום. ישראל העריכה שאמנם השלטון החדש יעניק ליהודים זכויות שוות, אף שלחלק מראשי התנועה הלאומית נטיות פן-ערביות ולכן לא ישלים עם המשך פעילות שליחיה במקום.
עם הזמן, נאלצו שלטונות מרוקו לוותר על כוונתם לחסום הרמטית את בריחת היהודים מן הממלכה ונקטו מדיניות של העלמת עין, כל זמן שהיציאה התבצעה בדיסקרטיות ונעלמה מעיני מפלגות האופוזיציה. זמן רב שימשה ההתנגדות העקרונית להגירה נשק פוליטי בידי המפלגות בהתקפותיהן נגד הארמון.

לכן, אף צד לא העז להכריז על הסכמתו ליציאת היהודים, אף שבשיחות אישיות רבים מהם לא התנגדו לה ולא יזמו דבר למניעתה. בהדרגה, נאלץ הארמון להשלים עם המציאות ולוותר על רצונו להחזיק את היהודים בעל כורחם. קשה היה להציב מחסום מלאכותי לרצון הולך וגובר של יהודים שבלבם גמלה ההחלטה לעזוב את מולדתם ולחפש את עתידם באופקים חדשים. בזכות הלחץ של דעת הקהל העולמית היהודית והלא יהודית, גברה בהדרגה אצל השליטים הראייה הפרגמטית.
מערכת היחסים שהתפתחה בין הנהגת התנועה הלאומית המרוקאית ובין נציגי ארגונים יהודיים עולמיים החלה זמן רב לפני עצמאות המדינה. כבר ביוני 1952 יזמו ראשי קי"ע ועידה צפון-אפריקאית ראשונה של ארגונם להכנת המנהיגות היהודית המקומית לשינויים הצפויים לקראת עצמאות מדינות האזור ולמניעת מה שאירע ליהודים במדינות המזה"ת.

יש לציין גם שקשרי הידידות של שליחי קי"ע עם רבים מאנשי השלטון במרוקו הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מן הרשויות הקולוניאליות לממשל עצמאי מקומי. קשרים אלה תרמו גם לפתרון המצב במחנה המעבר לעולים "קדימה" בו נמצאו מאות משפחות שביקשו לצאת ממרוקו ערב עצמאותה.
משנת 1954 ביצעו ראשי קי"ע סידרת ביקורים במרוקו. ההתקפות של התנועה הלאומית נגד שלטונות החסות גרמו לאי נוחות ולפחד בקרב הקהילה ויצרו דחף להגירה. ראשי קי"ע הגיעו למסקנה שעומדות בפני הקהילה שתי אפשרויות: להגר או לשאת ולתת עם הנהגת התנועה כדי למנוע אסון. בחודשי הקיץ כונסה ועדת התיאום של קי"ע לקביעת מדיניות בנושא.

המטרה היתה ליצור תנאים למעבר הרמוני מתקופה היסטורית אחת לשנייה. הדבר לא היה מובן מאליו. קי"ע היה הארגון היהודי היחיד שהיה בשל לראות את הנולד. שאר הארגונים בארה"ב, בצרפת ובישראל היו מחויבים לשלטונות צרפת ותמכו במדיניותה בצפון-אפריקה.
תולדות היהודים במרוקו העצמאית הן רצף של חששות מתמידים מעתיד לא בטוח ואף מאסון שעלול להתרחש ביום מן הימים. הקהילה נאלצה להתמודד עם סימני שאלה גורליים שהתשובה להם עשויה לקבוע את עתידה לשבט או לחסד. מצד אחר, על הממלכה המרוקאית היה לבחור בין המשך הזיקה למערב הדמוקרטי, לצרפת, לתרבותה ולשפתה ובין היסחפות אחר ארצות המזרח התיכון, מדיניותן הפן-ערבית ויחסן ליהודיהן. היא ניצבה בפני אפשרויות שהברירה ביניהן תחרוץ את גורל יהודיה אם לפריחה אישית וקהילתית במדינה מתקדמת, אם לבריחה מן המדינה מפחד אסון צפוי. 
עתיד המשטר במדינה וגורל מעמדם המשפטי של היהודים בה, לא היה ברור כלל. האם על היהודים היה לדרוש זכויות של מיעוט אתני עם בדלנות יחסית תוך שמירה על זהות ייחודית, או להיטמע בחברה החדשה, בתרבותה ובשפתה, עד כדי התבוללות, כדוגמת הקהילות היהודיות במערב אירופה.

אם לא היו תומכים רבים באפשרות הראשונה, כיוון שחסידיה הפוטנציאליים היגרו לישראל, זכתה האופציה השנייה לעדיפות לטווח קצר בשכבה היהודית המשכילה. אך המציאות טפחה על פני נציגי קבוצה זו. עד מהרה התברר שמה שנכון ליהודי צרפת בזמן החדש וליהודי אירופה המערבית בעקבותיה, אינו תואם את מצבה של המדינה המוסלמית-ערבית החדשה, גם אחרי חסות צרפתית שארכה מעט יותר מארבעים שנה. רוב יהדות מרוקו בחר בדרך ביניים שמסמנה המובהק היה מנהיגה באותה תקופה, דוד עמר.
למרות הצהרות ההשתלבות בפוליטיקה, בחברה ובתרבות המרוקאית, שאף היא היתה בעיצומו של גיבוש, רוב מנהיגי הקהילה בחר לשמור על מוסדות ציבור קהילתיים ייחודיים לא רק בתחום הדתי, אלא גם בתחומים חברתיים, חינוכיים ותרבותיים, שהקנו לקהילה מעמד נבדל משאר האוכלוסייה. באין ברירה, שמרו יהודי מרוקו על נאמנות משולשת.

הנאמנות הפורמלית נתונה למולדת המרוקאית, לארץ שחיו בה עוד לפני בוא האיסלם, לשפת דיבורה, לחברתה ולמלכה. אך, בד בבד הם שמרו על זהות יהודית, לא רק דתית אלא אתנית-תרבותית, ובה זיקה רגשית סמויה למדינת ישראל וגאווה בהישגיה. לצד שתי נאמנויות אלה המשיכו יהודי מרוקו לטפח את זיקתם לערכי התרבות, לחינוך ולשפה הצרפתית שהיו ערובה לקידומם החברתי.
אשר לקברניטי מדינת ישראל, שלושה עקרונות הנחו את יחסם לקהילה היהודית במרוקו. הם נבעו מיסוד תפיסתם הציונית שרואה באנטישמיות גורם אוניברסלי ועל זמני. כיוון שכך, כל קיבוץ יהודי בגולה צפוי ביום מן הימים להכחדה ולכן על מדינת ישראל לדאוג לעלייתו ארצה כדי להקדים תרופה למכה. בד בבד על ישראל היה להתגבר על החרדה הדמוגרפית הנובעת מן המצב הגאוגרפי-אתני באזור ולחזק בו את היסוד היהודי.

אחרי שואת יהודי אירופה, נעשתה יהדות צפון-אפריקה ובייחוד הקהילה במרוקו, למאגר היהודי העיקרי בשביל יהדות העולם שרצתה להנציח את הקיום היהודי המסורתי מול סכנת ההתבוללות. היישוב בארץ ישראל גילה עניין רב במוקד זה כמקור לעלייה וכספק פוטנציאלי של כוח אדם לחיזוק הכלכלה, התעשייה, החקלאות וההגנה.
תולדות היחסים בין ישראל, שלטונות מרוקו ויהודיה יכולים לשאת את הכותרת "האסון שלא התרחש". היטיב לבטא זאת הסופר קרלוס דה נזרי: "יהודי מדינה זו דומים לאדם שניצל מפיצוץ ואחרי שחייו ניצלו מופתע לגלות שהוא בריא ושלם. בימי החסות, העצמאות נראתה בעיניהם כמהפך דרמטי שתוצאותיו בלתי צפויות. הם ראו בה מין אפוקליפסה בה עלולים לשקוע לעולמים השלום והשלווה שהכירו תחת הדגל הצרפתי. חומרתם של הסימנים המבשרים הצדיקה חשש גורלי זה. עם השגת העצמאות, הם נוכחו לדעת שפניה לא היו כה נוראים". 
השכנוע באסון שעתיד להתרחש אחרי סילוק הצרפתים ממרוקו והשגת העצמאות הזין את מדיניות קברניטי ישראל ואת פעולות שליחיה. אך החשש מאפוקליפסה שתפגע במעמד היהודים ובעתידם היה נחלתם של רבים. אמנם האסון לא התרחש אך הפחד מפניו גבה את מחירו. רואי השחורות שהיו משוכנעים שהאסון רק נדחה לזמן מוגבל וללא ספק עוד יתרחש, נאלצו להודות שהעצמאות לא רק שלא פגעה ביהודים אלא אף פתחה בפניהם עידן חדש שהזכיר לאחדים את תור הזהב ביחסים בין יהודים למוסלמים.

בשכבה המשכילה האופוריה אף שלטה בכיפה. שליחי ישראל הבחינו במהרה באופוריה זו וחיפשו לשים קץ לפריחה החברתית-פוליטית-כלכלית ממנה החלו ליהנות כלל שכבות הקהילה. קהילה זו התנחמה בעובדה שלמרות שמדינת ישראל קטעה בלי מזיד את קידומם החברתי לטווח קצר היא סיפקה להם תחושת ביטחון לטווח ארוך ועתיד ברור יותר.
לשאלה הקרדינלית למה היהודים עזבו את מרוקו תשובות רבות. חלקן עקרוניות וחלקן נסיבתיות, קשורות למועד היציאה הספציפי בראשית שנות השישים. למרות כל הצהרות ההרגעה מצד השלטונות, עובדה יסודית היא שמרוקו העצמאית הוגדרה על פי חוקתה כמדינה מוסלמית. אך הבעיה לא היתה רק משפטית. בחברה המרוקאית הפוסט-קולוניאלית התנהל אורח חיים בהן הדת תפסה מקום חשוב ותרבותה היתה ספוגה בהווי מוסלמי.

מצב סוציו-תרבותי זה לא הותיר מקום למי שאינו מוסלמי וגם לא לאדם חילוני כבארצות המערב הקלסיות. כתוצאה מכך, כל ניסיון להתגבר על בעיית קיומה של אוכלוסייה יהודית בתוך חברה מוסלמית לא-חילונית נדון לכישלון. בלהט ההתלהבות מן העצמאות, ניסו אחדים מן היהודים המשכילים להתעלם זמן מה מן הבעיה אך ההתפכחות לא איחרה לבוא. הנהגת המדינה נקרעה בין רצונה לאמץ את עקרונות הקידמה המערבית ובין האחווה הכלל ערבית, אך הדי הפן-ערביות והפן-איסלמיזם לא פסחו על מרוקו.

הצטרפות מרוקו לליגה הערבית, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל ותהליך הערביזציה של המינהל הכריעו את הכף וביטלו כל סיכוי להתערות היהודים במדינה העצמאית כבמדינות מערב אירופה. בין החששות הנוספים יש להציב את נושא הסכסוך המזרח תיכוני כגורם חשוב בהתערערות היחסים בין יהודים למוסלמים. סכסוך זה עורר דאגות בתחום הרגשי והדתי. במוקדם או במאוחר נושא זה היה עלול לחדד את הניגודים בין שתי הקהילות ומעמד היהודי היה נפגע. קורות היהודים במדינות ערב אחרות לא היוו מקור עידוד לעתיד יחסי השכנות הטובה בין יהודים ומוסלמים במרוקו.
אימוץ התרבות הצרפתית בתקופה הקולוניאלית יצר יתרונות ליהודים בהשוואה לציבור המוסלמי. החשש מאיבוד יתרונות אלה עקב אימוץ הערביזציה הציק לרחוב היהודי ויצר חרדה שהלכה והתעצמה. הערביזציה איימה לבטל את העדיפות בקבלת משרות ניהול ולחסום את הקידום החברתי. חוגי הבורגנות היהודית ובעלי המקצועות החופשיים נאלצו להכריע בין השפה הצרפתית ותרבותה אליה נפתחו בצימאון רב ובין אימוץ הערביזציה שתגרור אחריה מטען תרבותי מוסלמי בו יד היהודים תהייה על התחתונה.

אך רוב היהודים הבין שאי אפשר להיאחז מלאכותית בצרפת ובתרבותה במדינה העצמאית. חבר ועד קהילת קזבלנקה, סלומון בן-ברוך, שלא היה בין חסידי ההשתלבות, מציין: "איך ניתן בתמימות להאמין שלא יבוטל המבנה המלאכותי שהקים שלטון החסות הצרפתי, שחזותה של התרבות הצרפתית לא תהייה בלתי קבילה בעיני העם המרוקאי, בעיני ראשיו ומנהיגיו. הכיצד לא תדחה המדינה גוף זה

שום פשרה ושום פטרנליזם לא יכלו להתקבל על הדעת. יש לומר בכל הכנות – היה צריך להיטמע או ללכת".  ההנהגה היהודית הרשמית נותרה אילמת בשל בעיית הנאמנות הכפולה. פעמים רבות נאלצו ראשי הקהילה לומר בהזדמנויות שונות דבר והיפוכו כדי למנוע חיכוכים עם ההנהגה המרוקאית וגם כדי לנהוג לפי נטיות הלב. האופציה העברית-ישראלית לא היתה אידאלית מבחינה זו אך היתה עדיפה על עתיד יהודי במדינה מוסלמית המתמודדת על אופי משטרה. כיוון שמרוקו לא הייתה יכולה להבטיח,עתיד בטוח לאזרחיה היהודים, לא נותרה כל דרך אפשרית מלבד ההגירה. 

שושלת לבית פינטו

בס"ד

השושלת לבית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

פתח דבר

״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר ציווה את אבותינו להודיעם לבניהם. למען יידעו דור אחרון בנים ייוולדו יקומו ויספרו לבניהם״. (תהילים ע״ז)

במשך כל הדורות שימשו צדיקי ורבני העם היהודי עמוד האש שהלך לפני המחנה. לאורם התחנכו ומדרכיהם למדו, והם היו אלה שנתנו דוגמה ושימשו מודל לחיקוי בכל הקשור לאורח חיים יהודי של תורה, עבודה וגמילות חסדים.

תפקיד שכזה מילאה במרוקו הספרדית משפחת פינטו. מהמאה ה״18 ועד ימינו אלה, דור אחרי דור, בן אחר אביו, היו ראשי המשפחה מוקד יהודי לסביבה, מעין הנהגה מקומית. זו קיבצה סביבה תומכים וחסידים, אשר למדו מדרכי הרבנים וקיבלו מהם עידוד בשעות קשות פחות או יותר של החיים בגלות.

את המאמר בפרקי אבות ״עשה לך רב וקנה לך חבר״ מימשו יהודי הערים אגאדיר ומוגאדור שבמרוקו בשושלת הרבנים למשפחת פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים. במקביל לתפקיד הרבני של הרבנים למשפחת פינטו יצא שימעם כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, וגם משום כך הפך ביתו של ראש המשפחה, בכל דור ודור, מוקד עלייה לרגל של יהודים המבקשים עצה, ברכה או תפילה.

מעשי מופת אלה של רבני משפחת פינטו טרם באו לדפוס בצורה מסודרת, ובמרוצת השנים אבדו רבים מהם. כדי לשמר את אותם מעשים יוצא בין היתר ספר זה, המביא את סיפורה של השושלת המשפחתית, החל מימיו של הרי״ף, הרב יאשיהו פינטו, שחי במאה ה*16, וחיבר את הפירוש ״מאור עיניים״ על אגדות הש״ס (״עין יעקב״).

גם בפרק היסטורי זה של הספר חסרים פרטים רבים, שכן הנצחת פועלם והרצון להתבלט ולהשאיר רושם לדורות הבאים לא עמדו בראש מעייניהם של רבני המשפחה, שהקדישו את זמנם לתורה ולעבודה והתמסרו לעסוק בצורכי ציבור. לימוד ועיון באורח חייהם של הצדיקים יכול לשמש נר לרגליהם של מחנכים ותלמידים, המבקשים לצעוד בנתיב התורה והמצוות.

יש לציין, כי בדרום מרוקו חיו ופעלו למעלה מי800 צדיקים, שמעשיהם ופועלם טרם הועלו על הכתב, מסיבות שונות. רבנים וצדיקים אלה לא זכו להתייחסות הראויה, שתנציח את פועלם המבורך בהיסטוריה היהודית של האיזור.

יפה נוף

מה מקור השם פינטו,או דה־פינטו? בידי המשפחה נמצאת מסורת, הכורכת את שם המשפחה לעיר בשם זה, הקיימת בספרד.״דה פינטו״ פירושו ״מפינטו״. בשפה הספרדית או הפורטוגזית יש למילה בת ימינו בעלת צליל דומה מובן של נוף,ציור, או מראה יפה.

מרוקו. הרי האטלס, מדבר סהרה, האוקיאנוס האטלנטי והים התיכון. אקלים ים-תיכוני בצפון ומדברי למחצה בדרום. הנהר מלויה שאורכו 515 ק״מ והוא מתחיל בהרי האטלס ונשפך לים התיכון, 800 מ׳׳מ גשם בצפון מערב הרי האטלס ו־100 בלבד בשולי הסהרה.

תושבי הממלכה, ששטחה כ־450 אלף קמ״ר, הם ערבים, ברברים וכושים. מתוך כ־20 מיליון התושבים ישנו גם מיעוט יהודי, כיום כ־40 אלף, אך בעברהלא־רחוק, בטרם החל גל העלייה הגדול לישראל, הסתכם מספרם בכי250 אלף.

בין העולים לישראל, בשנות ה־60 של המאה הזו, מצויה גם משפחת הרב משה אהרון פינטו. הוא עולה עם אשתו וילדיו, קובע את מושבו באשדוד, אך לא שוכח מניין הוא בא, גם בגלל מה שהשאיר מאחור: קברות אבותיו הצדיקים, מלומדים ובעלי מופת, שקבריהם משמשים אתר לאלה הפוקדים ומשתטחים על קברי צדיקים, להיוושע ולהתברך.

משפחת פינטו הגיעה למרוקו מספרד. בטרם תיסקר השושלת המשפחתית, ענפיה ונדודיה, יש לעיין בתולדות יהודי מרוקו, שאליהם הגיעה המשפחה והפכה לחלק בלתי נפרד מהווייתה.

העדויות הקדומות ביותר על יהודים במרוקו מצויות במאה השלישית לספירה. כ־300 שנה לאחר מכן, בשנת 536, גזרו עליהם הביזנטים, שליטי הארץ, גזירות שונות ומשונות והיפלו אותם לרעה. בשלהי שלטון הביזנטים הירפו אלה את ידם הקשה מעל צוואר היהודים, ולמרוקו הגיעו יהודים נוספים, פליטים מספרד. כאן המקום לציין, כי הקירוב הפיזי בין מרוקו לספרד, המתבטא בלשון מים צרה במיצר גיברלטר, סייע טבעית להגירה מספרד למרוקו.

עם הכיבוש המוסלמי, במאות היד וה־8, הפכו היהודים לבני חסות וחוייבו במס גולגולת. במקביל ניתנה להם רשות להתיישב ברוב הערים החדשות שניבנו במרוקו. כך יובן איפוא, שהעיר פאס, אז הבירה, היתה מאוכלסת במאה ה־11 ברוב יהודי. קהילות יהודיות גדולות אחרות היו סג׳למאסה, דרעה, ארבימת ומאקנס.

 עם עליית המוראביטון להנהגת המדינה חלה החמרה בעול המיסים, הוצא צו גירוש ליהודי מראקש – ובעקבות אירועים אלה היגרו יהודים רבים לספרד. השתלטות שושלת המוחדון הביאה חורבן גדול יותר לקהילות היהודיות, וגרמה שמד ודילדול. רבי אברהם אבן עזרא מציין כי 23 קהילות יהודיות נחרבו, רבים נהרגו על קידוש השם, ביניהם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן מפאס, ואלפים נאלצו להמיר את דתם למראית עין, מחשש לחייהם. היו שעזבו את המדינה, כמו משפחתו של הרמב״ם. אלה שנשארו רוכזו בגיטאות וחוייבו לשאת את אות הקלון.

במאה ה־12, בימי אלמנצור, חלו גזירות אלה גם על האנוסים. עם התייחסות שכזו יובן איפוא, כי בכל פעם שצרות פקדו את המדינה, כמו שנות בצורת, הפכו היהודים שעירים לעזאזל. כך גם בשנות רעב, חילופי שילטון או מרידות של שבטים.

קשות במיוחד היו השנים שבהן שלט מולאי יזיד המורד, בין 1790 ל־1792, ויורשו, מולאי סלימן, שישב על כסאו במשך 10 שנים, פקד על הקמת גיטאות ליהודים בקהילות העשירות תאטוואן, רבאט, סלא ומוגאדור. במקביל, רצונו להפחית את הקשרים עם אירופה, כדי להקטין את השפעתה על מרוקו, פגע בראש ובראשונה ביהודים, שהתעסקו במסחר והתרכזו בערי הנמל. במאה ה־18 התרוקן איזור האטלס התיכון מיהודים, ואלה נהרו מהכפרים למלאח (גטו), והפכו רבעים שלמים למשכנות עוני ומצוקה. גם ערי פנים המדינה התרוקנו מיושביהם היהודים, והמנהיגות עברה לערי הנמל.

במאה ה-19 חדרו מעצמות אירופה למרוקו והעניקו הגנה קונסולרית ליהודים. כתוצאה מהקשרים החדשים התפתחה בין היהודים שכבה של עשירים, סוחרים, בנקאים וסוכנים של גופים אירופאיים, ואחדים מהם הפכו לקונסולים של מדינות אירופה במרוקו.

עבודת שורשים לתלמיד-  הקהילות דוברות הספרדית

א.  הקהילות דוברות הספרדית

בצפון מרוקו, בתיטואן, בטנג׳יר, בארזילה ובקסר אל-כביר ולאחר מכן בלעראיש, בשאוון ובקהילות קטנות אחרות הוקמו מלכתחילה קהילות, שרובן המכריע היה מורכב מן המגורשים או מצאצאיהם. בני הקהילות המשיכו לדבר בהן ספרדית עד לפיזורן במחצית השנייה של המאה ה-20.

בקהילות אלה נוצרה לשון ספרדית-יהודית מיוחדת על יסוד הספרדית של המאה ה-15 ושל המאה ה-16, ובה שוקעו אלפי מילים מן העברית ומן הערבית. לשון זאת נקראה בפי דובריה ה ״חכיתיה״ והיא שימשה בפיהם עד לתחילת המאה ה-20, עת השתלטה הספרדית המודרנית על השיח הקהילתי.

בקהילות אלה השתמרו עד לימינו הרומאנסות הספרדיות והשירה היהודית בספרדית ובמידה רבה גם מנהגי המטבח והלבוש הספרדיים. גם כשנקלטו במשך השנים יהודים רבים מהקהילות דוברות הערבית, שפת הקהילה נשארה בכללה הספרדית היהודית.

ב.   הקהילות המעורבות

מחוץ לצפון מרוקו, הספרדית ( והפורטוגלית ) שדיברו המגורשים חדלה לשמש כלשון קהילתית לאחר שני דורות או שלושה לכל היותר, הגם שבמשפחות רבות היא המשיכה להתקיים כלשון משפחתית או כלשון התכתובת אף במשך כשלוש מאות שנה לאחר הגירוש.

היטמעות המגורשים בקהילות השונות ותפיסתם את תפקידי המנהיגות הביאו אותם לסגל את לשון המקום, אך לא תמיד את מנהגי המקום. בקהילות הגדולות כגון פאס, מראכש, מכנאס, צפרו, ואזאן, עברה ה״שררה״ לרוב בקרב משפחות רבנים שמוצאן מגירוש ספרד.

בפאס למשל אלה היו המשפחות אבן דאנאן, אבן צור, בן עטאר, סירירו, מונסוניגו ועוד; במכנאס היו אלה משפחות טולידאנו, בירדוגו, משאש או מריגין. לקהילות פנים אלה יש להוסיף את קהילות החוף שבהן התיישבו המגורשים מספרד או מפורטוגל, כגון סאלי ורבאט, אזמור, מאזאגאן, סאפי ואגאדיר. בכל הקהילות האלה המגורשים השתלבו בתוך הקהילות הוותיקות לאחר דור, שני דורות או שלושה לכל היותר, וצאצאיהם הנהיגו את הקהל בכל התחומים.

ב.       הקהילות שלא התקיימה בהן השפעת המגורשים

נוסף לקהילות הפנים ולקהילות החוף המרכזיות, התקיימו במרוקו בזמן הגירוש ולאחריו קהילות רבות בגודל בינוני ומאות קהילות קטנות שהיו מפוזרות במרומי האטלס הגבוה ובעמקים שלרגליו וכן בעמקים שבפאתי הסחרה – עמק הסוס במערב, עמק הדרעא במרכז ועמק הזיז ( תאפילאלת ) במזרח.

 לכל הקהילות האלה לא הגיעו מגורשים כלל או הגיעו אליהם במספרים קטנים ביותר, כך שהשפעתם לא הורגשה בהן כמעט בתרבות הקהילתית ובחיי היומיום. קהילות אלה עצמן מתחלקות לשתי קבוצות. האחת מורכבת מן הקהילות שבהן לשון הקהילה הייתה ערבית יהודית מאז ימי הביניים; השנייה כוללת קהילות שדיברו בהן ברברית מאז ומתמיד.

הקבוצה הראשונה כללה את הקהילות שהתקיימו עוד בימי הביניים בעמקים השונים שבפאתי מדבר הסחרה. בקהילות אלה התפתחה במאה ה-16 וגם לאחר מכן תרבות יהודית שונה מזאת של המרכזים הגדולים. בין מאפייניה ניתן לציין את התפתחות הקבלה ובכלל זה הקבלה המעשית וכן את ההערצה הרבה לקדושים ולצדיקים וצמיחתן של שושלות קדושים בתוך אותן המשפחות.

גם הלחנים של הליטורגיה ושל הפיוטים, שהושרו בעמק הדרעא ובאזור תאפילאלת במיוחד, נשארו שונים במידה רבה מאלה של יתר הקהילות שבהן באה לידי ביטוי, במוקדם או במאוחר, השפעת המגורשים

ז. הקהילות דוברות הברברית

עד לתחילת המאה ה-20 התקיימו במרוקו קהילות כפריות רבות שהשתמשו בברברית כלשון קהילתית ולא בערבית-יהודית. קהילות אלה שכנו באזורים דוברי ברברית מובהקים, במרומי האטלס הגבוה כגון איית בו וללי, בו גמאז ועוד, ובעמקים שלרגליו, כגון אזור תיפנות שמדרום למראכש המוביל לעמק הסוס, אזור הדאדס או אזור וארזאזאת שממזרח למראכש.

לגבי אזור תיפנות, ר׳ משה מאמאן העיד בכתב בתחילת המאה כי שהה באזור זה בקרב יהודים שלא ידעו לדבר ערבית-יהודית אלא ברברית בלבד. עדויות מאוחרות בעל פה מאשרות את עדותו.

לגבי יתר האזורים דוברי הברברית, יוצאיהם דיברו עד לעלייתם לארץ את לשון שכניהם, אך הם דיברו גם ערבית-יהודית בתוך המשפחה. יש מקום לסברה שדו-לשוניות זאת התפתחה בקרבם בתקופה האחרונה בעיקר, וכי קהילות אלה דיברו גם הן במקורן ברברית בלבד עד לאמצע המאה ה-19 לפחות.

המייחד את התרבות הברברית במרוקו ובצפון-אפריקה בכלל הוא שלא פיתחה את מסורת הכתב ושעיקר היצירה התרבותית שלה נמסר בעל פה. כך גם ניתן להסביר מדוע לא שרדו בקהילות היהודיות דוברות הברברית מסמכים יהודיים כתובים ולא יצירה יהודית בכתב. גם צורות החיים והתרבות החומרית של היהודים היה בהן הרבה מן המשותף עם האוכלוסייה הברברית השכנה, ובכלל זה המוסיקה והריקודים המיוחדים.

 העובדה שקהילות אלה שמרו על זהותן היהודית במשך מאות שנים מעידה על החיים היהודיים המלאים שהתקיימו בהן, למרות שלא קמו בקרבן רבנים וגדולי תורה ששמם הלך לפניהם מחוץ למקומותיהם. במאה ה-20 נפרצו דרכים רבות בידי הצרפתים גם במקומות המרוחקים ביותר מיישובים עירוניים, ועקב כך התאפשרה התנועה בין הקהילות.

 כמו כן גברה ההגירה היהודית הפנימית הן בתוך האזורים השונים והן אל הערים הגדולות. וכתוצאה מכך, רוב הקהילות האלה הפכו לאט לאט לקהילות דו־לשוניות, והברברית המשיכה לשמש בהן בעיקר בקשריהם עם שכניהם הלא-יהודים. בקהילות כפריות אלה השפעת המגורשים וצאצאיהם לא התקיימה כלל.

לסיכום

ארבע התרבויות הקהילתיות האלה התקיימו במקביל במרוקו מאז התבססותם של המגורשים וצאצאיהם, דהיינו בדור השני והשלישי לאחר שיצאו מספרד ומפורטוגל. רק בקזבלנקה, וכן בארץ, לאחר העליות ההמוניות, הן התקיימו בקהילה אחת.

אוכלוסייתה היהודית של קזבלנקה, שמנתה יותר מ-100,000 נפשות בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 (לעומת כ-4,000 כיום), הייתה מורכבת מיהודים שהיגרו לעיר הגדולה מרחבי מרוקו ומכל ארבע קבוצות הקהילות שתוארו כאן.

 יוצאי הקהילות דוברות הספרדית מילאו בה עד לאחרונה תפקידים חשובים ביותר בהנהגה הפוליטית, החברתית והתרבותית, ולא היה אזור או קהילה גדולה או בינונית שלא היו מיוצגים באוכלוסייתה. אשר לרבנים, הם באו בעיקר מן הקהילות המעורבות.

בגלל תהפוכות הגורל היהודי, ארבע התרבויות האלה לא הספיקו להשתלב בקזבלנקה ולהיטמע זו בזו כדי ליצור סינתזה תרבותית חדשה, אלא דרו למעשה זו לצד זו. העלייה לארץ וההגירה לצרפת ולקנדה בשנות ה-50, ה-60 וה-70 הפסיקו את תהליכי השילוב וההיטמעות, שהתחילו להסתמן בשנות ה-30 וה-40.

 למעשה רק בארצות ההגירה, ובמיוחד בעיירות פיתוח ובערים הגדולות בארץ הכוללות ריכוזים גדולים של יוצאי מרוקו, התאפשרו היטמעות זאת ושילוב זה בין ארבע התרבויות הקהילתיות בקרב יוצאי מרוקו, אך לרוב כתוצאה מהפיזור הבלתי נמנע של הקהילות על פני הארץ ולא מתוך בחירה.

 גם שילוב בין-תרבותי זה בקרב מצאי מרוקו בתוך העיירה או העיר נוגע בעיקרו של דבר לדור ההורים ולא לדור הבנים או הנכדים. דור הבנים ובעיקר דור הנכדים נטמע כולו בתרבות הישראלית המתהווה, חי את קשיי עיצובה ותורם לסיכויי הצלחתה.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

צדקת פזרונו לישראל

ביתו היה פתוח לרוחה לכל אדם, על אחת כמה וכמה לבני תורה שנהגו להיכנס לביתו בית ועד לחכמים, ולא זו בלבד אלא שלבו היה פתוח לכל נזקק וקשה לב, והיה מסייע לעניים ככל יכולתו ולמעלה מזה. רבינו היה דואג לצרכיהם של בני תורה ומד שבוע היה נוהג לקנות עגל מיוחד לשבת, שוחט אותו ומחלק את בשרו בין תלמידי חכמים, למען יאכלו וישבעו לכבוד שבת.

מסופר, שבוע אחד פרצה מחלה בבהמות בעירו סאלי, וכל הבהמות שנשחטו לכבוד השבת נמצאו טרפה, מחוץ לאותו עגל ששחטו לצרכי רבינו. אחד התושבים, והוא גביר ונכבד בעמיו׳, שהצטער ביותר שלא יוכל לאכול בסעודתו בשר לכבוד שבת, פנה לרבינו וביקש להקציב לו מנת בשר, והוא מוכן לשלם כל מחיר אשר יושת עליו.

בקשתו נדחתה על יד רבינו בציינו שכל הבשר מוקדש לצרכי התלמיד חכמים הבאים לקבל את מנותיהם לכבוד שבת. תוך שהם מדברים הגיע אהד העניים הקבועים, ורבינו הגיש לו את מנתו, הצר לו לאותו עשיר הייתכן שאין בשבילו כלום ולאותו עני בבגדיו המרופטים נותן חלק יפה, ומתוך כעסו הפליט דברים שהוו לביזיזן העני שהיה תלמיד חכם מופלג.

רבינו לא רצה להתווכח עם אותו עשיר שעזב את הבית ובקשתו לא נענתה. בלילה ההוא חלם רבינו שנגזרה עליו גזירת גלות לשנה תמימה, מפני שלא יצא להגנת התלמיד חכם שנעלב על ידי אותו עשיר.

רבינו קיבל עליו את הדין, בשבוע הבא גלה מביתו והחל בשנת הגלות פשוטה כמשמעה, גלות ממש. לא לן במקום אחד יותר מלילה אחד, וכבר למחרת עם אור הבוקר יצא למקום אחר, להמשך הגלות. לעתים קרובות גבר עליו הרעב, אולם הצדיק עליו את הדין בגלל ביזוי תלמיד חכם במעמדו.

מ״ב פירושים שנתגלו מן השמים

בערב שבת אחת משנת גלותו, הגיע בעל ״אור החיים״ הקדוש ליער סמוך לעיר, וישב לנוח על אבן אחת. תוך שהוא יושב נתחדשו על ידו מ״ב הפירושים לפסוק ״אם בחוקותי תלכו״.

בהגיעו לעיר, וכדרכו הסתיר את זהותו, נכנס לבית הכנסת כאחד האורחים ארחי פרחי. אחד מנכבדי המקום הזמין אותו לסעוד על שולחנו. בתום סעודת השבת באווירה מרוממת הזמין אותו המארח ״בואו ונלכה לשולחנו של הרב המקומי המרא דאתרא, הגדול בתורה וביראת שמים, ותושבי העיר מעריכים אותו ביותר,שכן הוא משמיע דברי תורה הנאמרים במתיבתא דרקיעא״.

המארח ואורחו התיישבו לשולחן והקשיבו רב קשב לדברי התורה שהשמיע הרב במסיבה קדושה זו, והן ארבע עשרה הפירושים הראשונים על הפסוק אם בחוקותי תלכו, והוסיף כי הדברים האלה נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר.

האורח בעל אור החיים הקדוש שכאמור היה בין המסובים לשולחן,העיר בעניוותו ״חיים בן עטר״, והשמיט את התואר ״רבי״.

המסובים הזדעזעו לשמוע הערתו, שכן בימים ההם כבר נודע שמעו בקהילות ישראל, ולכן הגיבו בצורה נמרצת על התנהגותו של האורח. בגלל כבוד השבת ומידת הכנסת האורחים, הסתפקו באזהרה לאורח להיות זהיר מעתה בכבודו של אותו צדיק בעל ״אור החיים״ הקדוש. המסובים אף באו בטענות נגד המארח על שהביא לכאן אדם שפגע לא רק בכבודו של הרב מרא דאתרא אלא גם בכבודו של בעל ״אור החיים״ הקדוש.

בסעודת הצהרים של השבת, המשיך הרב ודרש עוד ארבע עשרה פירושים נוספים על הפסוק הנזכר לעיל: אם בחוקותי תלכו, וחזר להוסיף כי אף פירושים אלו נאמרו בתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר, ושוב הגיב האורח בביטול ״חיים בן עטר״ והשמיט את התואר רבי.

גם הפעם הסתפקו המסובים באזהרה, בהוסיפם  " אין עונשין אלא אם כן מזהירים״ ועליו להמנע מלפגוע באותו איש קדוש היושב בעירו ומצודתו פרוסה למרחקים ולמרחבי תפוצות הגולה. כמובן שגם הפעם העירו למארח כי עליו להיות זהיר יותר ולא להכניס בביתו אנשים כאלה.

בסעודה השלישית ״סעודת זער אנפין״ השלים הרב את הפירושים הנוספים לפסוק הנ״ל, ארבע עשרה במספר, כדי להשלים את מ״ב הפירושים לפסוק הנ״ל. אף הפעם נהג האורח כמנהגו והגיב בביטול תוך השמטת התואר ״רבי״, אולם הפעם, כיון שזה היה כבר בצאת השבת, הוצא האורח ונכלא בחדר הקהל, כדי להטיל עליו חרם כדינו של המבזה תלמידי חכמים ופוגע בכבודו של קדוש עליון, הוא בעל ״אור החיים״ הקדוש.

קהל המסובים המשיך בברכת המזון ובתפילת ערבית.

לפתע נשמע קול סערה אדיר, מפרק הרים ומשבר סלעים, וכל הסביבה חרדה כאילו העולם עומד להחרב. הרב עשה שאלת חלום והודיעו לו מן השמים שהיות ובעל ״אור החיים״ הקדוש נמצא תפוס אצלו ואינו יכול לעשות הבדלה, לכן שר הגיהנום הרעיש את העולם שאין יכול לפתוח שוב הגיהנום, תיכף פתח הרב את החדר ושחררו מכלאו, ופייסו וכיבדו.

 מן השמים הודיעו לבעל ״אור החיים״ הקדוש ״עלבונך הנוכחי השלים את שנת הגלות״ ועתה הנך רשאי לחזור לביתך ולהמשיך בהרבצת תורה בעל פה ובכתב, להאיר לארץ ולדרים עליה.

מעביר על מידותיו

הוא היה מעביר על מידותיו, וגם אם אחד מבעלי הדין שהפסיד בדין שנתברר לפניו, פתח בחירופין וגידופין, הבליג רבינו ולא ענה לו, הדיינים, חביריו לבית הדין, תבעו ממנו לנזוף בו ואף להטיל עליו ״חרם״ כדין, אולם רבינו לימד עליו סנגוריה, כי נפשו מה עליו על שנתחייב בדינו. חושש היה רבינו, שאם יגיב על עלבונו יאמרו לכבודעצמו הקפיד, אולם מעתה יוכחו כולם כי הדין דין אמת.

החיד״א מספר בספרו ״מראית עין״ כי באחד הימים הזמין רבו בעל ״אור החיים״ הקדוש נכבד אחד מראשי הקהל לביתו, הלה תמה היה מה מקום להזמנה זאת. בבואו הסביר לו רבינו כי בשעתו נעלב הלה על ידי אחד מראשי הציבור שהיה שר ונכבד בבית המלך, רבינו הזמין אותו לביתו כדי לפייסו, וביקש הימנו לסלוח לאותו אדם שפגע בו.

הנכבד הודיע על אתר כי כבר באותו מעמד, בשעה שנפגע בכבודו, החליט בלבו לסלוח לאדם שפגע בו, שכן בהתאם לזוהר הקדוש השכינה מצטערת בגלל עונותיהם של ישראל, וכדי למנוע צער השכינה החלטתי למחול לו מיד.

בשנת תצ״ח לאלף השישי, היה במרוקו רעב כבד מאוד, ״כשמתו רוב אנשי המדינה מתי ועב, והנשאוים הוה נסו״. ובינו גלה איפוא יחד עם ובני העיו לעיו הביוה טיטואן, מקום מושבם של קונסולי איוופה, ושם היתה להם הוווחה.

רבי אברהם אזולאי בן מרדכי – אנציקלופדיה ארזי הלבנון…המשך

אמנם ידיעתם במופת אינו הכרחית לישראל מצד שהוא ישראלי כמו הצורף כסף איננו מחויב אליו מצד שהוא צורף כסף שידע הנושא, ר"ל שאיננו הכרחי אליו ידיעת איך יתהוה הכסף בבטן הארץ או איזה מהיסודות גובר עליו, והידיעה בזה לא תורה בקיאותו במלאכת הצריפה, אבל ראוי לו מצד מה שהוא צורף הוא שיקח זה המחצב הידוע ויעשה עליו צורה במלאכתו הצורה היותר שלימה באופן היותר שלם ולא זולת.

 כן האיש הישראלי באמונה לבד ישיג שלימותו. עם היות שאפשר שתתבאר במופת [למה] יקרא ישראלי, אמנם כשידע האמונה במופת אז מורה על היותו איש משכיל וחכם מצד שהוא אדם לא מצד שהוא ישראל, והענין כמו שבעל חכמת הככבים אינו מחויב לחקור במלאכתו על טבע הגרם השמימיי אם הוא הוה או נפסד כן הענין בזה בשוה, ולזה החכמים הראשונים היו כל דבריהם במקובלות לבד ולא זולת:

והנה האחרונים שיצא להם שם השיגו מה שהשיגו הראשונים לבד מהשגתם עצמם, וזה כמו משל הננס הרוכב על צוואר הענק באופן שיאות לאמר כי יש יתרון לאחרון על הקדמון בדברים אשר חוטרם יצא מגזע העיון והנסיון, יען היותו תמיד הולך ומוסיף חבל לחבל ומשיחה למשיחה עד כי בעזר הראשונים עצמם אשר נלאו סביבות היאורים להוציא להם מים לשתות אמור יאמר הכורה אחר כורה אני כרתי ושתיתי.

 וכבר ידעת מה שכתב הרב הגדול הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, וז"ל, מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברה הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי עכ"ל. ולזה האחרונים חדשו להשכיל כל דבריהם התוריים על צד החקירה והמופת השכלי, ומזה נראה שהאחרונים השיגו באופן יותר מחויב ומשובח לאין שיעור מהראשונים, וזה מפני שהשלימות אשר תקנה התורה הוא כמו צורה ותכלית לאשר יקנה העיון האנושי:

והענין כמו שהדבור הוא צורה לרוח החיונית, וכאשר תחיה רוח החיונית יותר מעולה ויותר טובה ויותר בריאה אז הצורה השכלית תראה פעולתיה באופן יותר נאות, כן הענין בשתי השלימות שהם החקירה והקבלה. והעניין הוא כי מי שהוא שלם בשלימות החקירה והעיון אז (השגת) [הגעת] השלימות האלה"י התוריי בו יותר נבחר בלי ספק, ולכן יחוייב מי שהוא שלם בשלימות האנושי השכלי וגם בשלימות אשר תיחדהו התורה יותר נבחר ויותר שלם ממי שלא יהיה שלם זולתי באחרון, והנה האחרונים באמת השיגו את ב' השלימות יחד בחוקרם על הדברים שבאו בתורה ויסכימו הקבלה אל החקירה והוא הדרך היותר משובח:

אמנם בהעמקת העיון ישכיל האדם כי יותר משובח מי שיהיה שלם בשלימות האחרון האלה"י התוריי לבד, יותר ממי שיהיה שלם בשתי השלמות יחד השכלי והאלה"י:

והענין דע שהחכמות הם שני מינים אחד חכמה פנימיית ואחד חכמה חיצוניית, והנה מן הראוי שבני ישראל לא יתחכמו אלא מן החכמה הפנימיית הקדושה מפני שהם קרובים אל הקדושה שהם עשוים בצלם ובדמות אלה"י. ואלו היו כשרים וראויים היתה החכמה הפנימיית עומדת בהם, אלא שפגמו וקלקלו ונתרחקו מן הפנימיית ואל החיצוניית לא באו שאינה שלהם.

 ולזה השדים הם חכמים בחכמה החיצונית מפני שהם חיצונים ובטבעם הם קרובים אליה מאד יותר ויותר מטבע בני אדם הכשרים בחכמה הפנימיית, מפני שהפנימית גבוה מאד והחיצונה תחתונה מאד, והשדים דקים וזכים (וקרובים) אל [ערך] החכמה ההיא החיצונית, אמנם בני אדם הם רחוקים מן החכמה העליונה מפני שהיא גבוה מאד, ומצד התלבשם בחומר נתרחקו ומצד העון נתרחקו מאד (כי) [עד ש] נתעלמה מהם (מחמת החמר), זולתי לאותם המזככין את עצמן:

ואני הצעיר אברהם בן לא"א גביר נשא ו[מאד] נעלה כהר"ר מרדכי זלה"ה בן לאדני החסיד והעניו נעים זמירות ישראל החכם כמהר"ר אברהם אזולאי זלה"ה בסעיפים [בחזיונות] בתנומות על משכבי ובקומי זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי (בחלד) [באלפי] עיר מולדתי פאס יע"א, עיר גדולה במעלה ותהלה עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה באהבה ובחבה בהוייות דאביי ורבא.

ומדי לילה ולילה ומדי שבת בשבתו דבר בעתו הואלתי באר פי המדבר על אוזן שומעת בחכמה ובדעת חברים מקשיבים, ערבים עלי דברי דודים בדרושים חדשים מקרוב מתוקים מדבש ונופת צופים, ונפתולי אלה"ים נפתלתי גם יכלתי בהסכמת שני העיונים הקבלה והעיון, ונפתחו לפני חלוני שקופים ואביט מראות עיונים בתורה ונביאים, ובקרב שנים חזרתי והוספתי פנים שונים ואמרתי אל לבי זה הדרך ישכון אור להשיג התכלית:

ויהי כי הקיפו עלי הימים ראש ולענה מנת כוסם מלא מסך במים אדירים משברי הזמן ים זועף ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קברות אבותי ע"ה עיר פאס המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה, ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק יצאתי ממחיצתי ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדותי, ונדרתי לבא להתגורר בארץ ישראל בשינוי מקום המבדיל בין קודש לחול.

 לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי מיום צאתי עד בואי אל המנוחה ואל הנחלה עיר קודש קרית ארבע היא חברון תוב"ב הלא מצער היא ותחי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה, בנן של קדושים עמודי עולם עומדים בפרץ תמיד היו למחסה ולחומה על עיר הצבי תוב"ב, הוא החכם השלם העניו החסיד כמוהר"ר אליעזר ארחא נר"ו, ובעזרו עם העזר האלה"י זכיתי וחברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע ת"ל, והוא ביאור על ספר הזוהר:

ויהי היום בשנת שע"ט שנת הגמול נהפך לאבל מחולינו כי יד ה' הויה בדבר גדול מאד ויהרוג מחמדי עין ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים תוב"ב, וגם שם היה חרון אף ה' ויגוף ה' בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות שואות ומשואות צרה צרורה אשר נתלקטו בציון עיר הקודש מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה רובם ככלם באו בחדרי שערי מות וצלמות ולא סדרים, כי בערה בם אש ה' ואין מכבה, ואמלטה משם אני ובני ביתי וחזרתי אל סביבות עיר חברון תוב"ב ואני יושב משומם קצת ימים כי לא ידעתי לאן אפנה ולאן אנוסה כי היתה יד ה' נטויה בכל הארצות האל:

אז אמרתי אל לבי לב רגז לנדור נדר לה' כי מצוה לנדור בעת צרה, והיה אם יהיה ה' אלה"ים עמדי ושמרני מכל צרה ויעשה עמדי חסד לשוב אל ביתי אל חברון תוב"ב, והיה ה' לי לאלה"ים לחבר יחד שושני סנסני הדרושים אשר הם אחד הנה ואחד הנה אשר אספתי לי זה ימים בחמלת ה' עלי בשקידות העיון ובטרחה יתירה, וקצת מהם לקטתי מדברי הקדמונים ז"ל אשר היו מלפני, ועליהם הוספתי מדעתי הקלושה על אשר היו לפני ביראת ה' טהורה:

וישמע ה' בקולי ותעצר המגפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב"ב, ואמלטה שמה בי"ט לאב ומצאנו שם מעט רוחה, אז אמרתי עת לעשות לה' במועצות ודעת לבא אל (שתי) [שרשי] הענינים האמונים על חיק האמונה אשר טפחתי ורביתי באתי לחברם ולבררם, והיה כל החקירות היקרות והדרושים המיוסדים על מופתים הלמודיים והקדמות החיצוניות אותם הצגתי לבדנה.

ולא יתערב קודש בחול ואם הם הרוב, והדרושים היקרים המיוסדים על דברים המקובלים ז"ל ועל דברי הרשב"י זלה"ה ואם הם המעט לקחתי אותם בידי, וגם מאלו אשר בחרתי צרפתי והשמטתי מהם כל הראיות (מאנ"ך) [מתנ"ך] ומדרשי רז"ל שחדשתי לבאר הדרוש ההוא, ואם אין מדרש בלא חדוש כיד ה' הטובה עלי עם כל זה השמטתים.

 כי ראיתי כמה ספרים אחרונים ז"ל המספרים תהלות ה' ועזוזו ואין עוז אלא תורה והמה מושלכים לפני המעיינים בקצה הערימה ואין דורש ואין פותח אותם, והטעם כי כל איש מבין הוא רוצה (לדרוש) [לחדש] וכפי שכלו יהולל, לזה בחרתי לחבר הדרושים בלתי שום ראיה כלל (מאנ"ך) [מתנ"ך] ודרושי רז"ל וכל מעיין יוכל להביא ראיה אשר יבחר כפי שכלו, ובזה יקובל ממנו תועלת לכל המעיינים ולא ימוש מידם בעתות הפנאי. ורחמנא לבא בעי ואם אני מכיר ערכי בדלות שכלי וקוצר השגתי שבתי וראיתי כי רם ה' ושפל אנשים החפיצים לקרבה אליו כמוני עני אני ברצונו הטוב יראה יביט ממעון קדשו וחיתה נפשי, ואם איני כדאי ה' לי בעוזרי להריק לי ברכה עד בלי די:

וקראתי להצעה הזאת אבן השתיה שעליה הושתת הספר הזה, כי לא יכלול כי אם הקדמות והדרושים המקובלים המיוסדות על דברי הזוהר ושאר המקובלים ז"ל, ושמתי מגמתי לדבר בדברי הדרושים האמוניים (המכחישים הפילוספיא) [המוכחשים מהפילוסוף] ולזה סדרתי לך על אבן אחת שבעה עינים:

המעין הראשון קראתיו בשם עין כל ונמשכו ממנו כ"ח נהר ות, (לבאר אמונת התורה ואמונת דברי רז"ל), ומיני ההשגחה, ולהכריח שיש שכינה בתחתונים, ודביקותה בישראל, וסוד גלותה, וסוד התלבשותה וירידתה בגלות, ונלוה לזה סוד התלבשות המלאכים בירידתם בעולם השפל, וכיוצא בו:

המעין השני קראתיו עין הקורא ונמשכו ממנו ס"ט נהר ות, לבאר אמונת התורה ואמונת דברי רז"ל בתנועות הגלגלים ומדת הארץ, ולאמת דבריהם ולהשיג על דברי התוכניים, ולבאר מעלת התורה והמצוה והתפלה, ומעלת העוסק בתורה ובפלפולה, וסוד התורה שתתחדש לעתיד, וסוד עסק בתורה בלילה, ובחינת העוסקים, וקדושת המקום ע"י דברי תורה, והרבה דרושים הנלוים לתורה ולמצותיה:

נר המערב-פרק שני. תקופת שלטון הערביים   –  690 – 794.

פרק שני.

תקופת שלטון הערביים   –  690 – 794.

סקירה, המנוחה בימים הראשונים, אדרים הפאטימי הכובש, סכסוך בין עבסיים ויהודים, עזרת היהודים לאדריס וריבם אתו, תואנותיו ורדיפותיו את היהודים, הריסות קהלות יהודי המערב על ידי אדריס, בצקלון העיר אל אזוד, ממשלת יהודים בסאחרא

התקופה השנייה בקורות ישראל במרוקו, היא תקופת ממשלת הערביים שימיה ימשכו מחצי המאה השביעית לספירה בערך, ועד הדורות האחרונים, היא כוללת בקרבה עוד תקופות רבות שונות של שלטוני ערביאים שונים לשבטיהם אשר נטיותיהם ותכונותיהם הבלתי שוות הביאו בכל פעם בהמהלך המדיני רוח אחרת ותקופה נבדלה, והתקופות האלה, פרקי חוליותיה של התקופה הערבית בכלל הם כל כך רבי גוונים של צבעים כהים ואפורים, צבעים אשר העטו מעטה שחור ואפל על פני הארץ, וילבישו את שמי היהודים במרוקו קדרות וערפל. 

הצבעים ההם הם התרשמו לראשונה בימי שלטון אדריס המושל הפאטימי הראשון וילכו הלוך והתעבה הלוך וחשוך במשול עוד שבאי פרא בעל תכונה קנאית וזדון לב. וביחוד בימי שלטון האלווחדין, בכלל יד של עריצות נחתה על מרוקו ברוב ימי התקופה הזאת וותארוג רשת העקות והגבלות בפנים שונים אשר הקיפו את הכנסיה הישראלית במרוקו במסגר צר וסביבה מעיקה.

וישללו מהם את היכולת להתפתח כראוי ולהתרומם ברוחם. יהודי מארוק נדמו אז במשך התקופה הזאת והסתמלו למין סמל רצוץ ומרוסס שלא ניכר בו כי אם חברבורותיו ופצעיו שבם התבוססה צורתו האמיתית, ואת נפשיותו ורוחו הכביר העיבו, וישיתו חשך סביבותיו, גם במרוקו, הארץ בעצמה, קבלה מאז תכנה אחרת, תכונה פראית, תכונת ארץ נשמה ומדברית שעוד לא נושבה מעולם.

ועם התמורה הזאת עם מהפכתה הטבעית מדינית, בה לה גם שינוי השם, כמו בפי הערביים כן גם בפי היהודים תקרא מאז " ארץ המערב " תחת מוריטאניה לפנים, השם הזה " מערב " או " מערב התיכון " קורא לה לפי הנראה ברור רק אז מראשית התקופה הזאת הערביית, על היותה לפאת מערב נוכח ארצם ארץ ערב, ובכן בשם הזב שכל כך נתאזרח בפרות הערביית והיהודית נשתמש גם פה ברוב דברינו.

בימי התקופה הזאת הראשונים נראו אמנם קוי אור בהיר ותוך נגה אשר לא עמדו בעינם ככה ימים רבים, כי אז יכלו יהודי ארץ המערב להיות מאושרים מאד ושמחים בחלקם, הערביאים שהתנחלו לראשונה את הארץ, האומיים המרוואנים, וגם העבסיים, חיו את היהודים ביחס ידידותי ויתנו להם לחיות באושר ובמנוחה, והיהודים גם הם בכירו את מאהביהם אלה וילכו אתם שלובי יד לעדור יחד אתם בעתות מלחמה.

עד כי בעת שהגוהטים בספרד נתנו חתיתם על היהודים שם וילחצו אותם יכלו הם כנודע, יהודי מרוקו, לפעול על טאריק שר הצבא ללכת לספרד ולהלחם בגוהטים, ובזה הביאו ריוח והצלה ליהודי ספרד אז ( שנת 711 ), אך לא עבר זמן רב כל כך ומצבם זה של יהודי מרוקו הופרע על ידי אדריס הפאטימי, אדריס הוא האח הצעיר מאחי מוחמד בן עבדאללה, איש ריבם של העבסיים אשר לאחרונה נגף לפניהם על יד מכה והוא, אדריס, נמלט ויבוא יחד עם זקן ביתו רשיד לארץ המערב.

לראשונה מצא לו מסלות לרכוש את לב התושבים אשר בעיר וואלילי או טיוליט וכעת זרחון ולאט לאט משך אחריו הרבה משבטי הארץ וינתקם מעל העבסיים, ויתגלע הריב בין אדריס ובין מורשה מוהדי מושל העבסיים, בין יהודי העבסיים נמנו גם היהודים שנחשבו אז – כמו שזכרנו כבר – לבעלי השפעה ויכולת מרובה במרוקו, וכל עמל אדריס להטותם לצדו, היה לריק.

כמובן מפני שנוח היה להם להסות בצל העבסיים דורשי טובתם מכבר, אך אדריס הערום חבל מזמות להפריד בין היהודים והעבסיים, וישלח אנשים ממתי סודו להתייצב לפני אבילאפיה בא כוח העבסיים, במרמה, בתור בעלי בריתו, ולהביא דבת היהודים רעה לפניו, וכן, האנשים ההם אנשים יונים שונאי היהודים מכבר, עשו זאת ויצליחו.

הם לחשו באזני אבילאפיה כי היהודים התחברו אל אדריס ויכונו למרוד בהעבסיים, והדבה הזאת נכנסה בלב אבילאפיה, ומבלי לחכות עד מה, פקד על אנשי חילו להכות ביהודים, והם עברו עד מהרה ויכו בחימה שפוכה את יהודי הערים האלה אשר בכר הצפוני של המחוז שאווייה, תמסנה לפנים, סלה מאגידה, שלחוף ים האטלנטי, או אולי היא גדיד, ומידשאן, כנראה היא מאזהאן, גם את נשיהם וכל שללם בזזו למו.

תרמית אדריס זאת אמנם כן הועילה לו, ובדמי האומללים ההם רכש לו את לב היהודים אשר כמובן על ידי ההרג הזה שנאו את אבילאפיה ויחפצו לנקום בהעבססים, ומבלי לדעת כי אדרים היה בעוכרם, נלוו אליו ויתעודדו להלחם אתו יחד נגד העבסיים, בראש מחנה יהודים גדול, עמד איש חיל ונשוא פנים בנימין בן יהושפט בן אביעזר נגיד עדת לודאליב.

ויעורר את מחנהו כי יחרפו את נפשם לקחת נקם דם אחיהם אשר שפף אבילאפיה, הם הלוו יחד למחנה אדריס בעמק טאסוט ולקץ ימים באו עד מחוז אללון  – במקום שנבנתה העיר פאס אחר כך, היה שם יער עם יושבי אהלים שהיה נקרא עין עלון כמו שמסופר אצל הערביים בקורות העיר פאס, ויתכן שזה המקום הנזכר פה  – ושם התקרבו לבוא לתחנת חיל מוהאדי העבסיים, האדריסיים והיהודים חנו בעמק אג'באלה ( מקום בין טטואן ובין אוזן ) וחיל מוהאדי חנה בגבעה אגמאט.

נר המערב-יעקב משה טולדאנו-פרק שני. תקופת שלטון הערביים – 690 – 794.

פרק שני.

תקופת שלטון הערביים   –  690 – 794.

וילכו שתי המחנות הלוך וקרוב והמלחמה נטשה ביניהם ימים אחדים, במערכות רבות גברו האדריסים והיהודים ותעז ידם, כי לחום נלחמו היהודים בגבורה ובחמת נקם, זאת הכיר גם שר צבא העבסיים, ולכן רצה לקרוע את היהודים מעל האדריסים, בזה, הוא שלח למפקדי חיל היהודים כי אם כה יעמדו יד אחת במערכות האדריסים, יתגרה אז ביתר היהודים אשר עוד הם חיים בערי ממשלתו במזרח מרוקו.

ואמנם ראשי חיל היהודים התחשבו לראשונה עם דברי ראש העבסיים ולחדול עוד מהלחם, או להוסיף ולעדור במלחמה, אך סוף סוף חזקו דברי אלה האחרונים ויהודי אדריס נשארו עוד במערכה, ירחים אחדים התנגשו פעם כפעם שתי המחנות, ולרוב הייתה יד אדריס והיהודים על העליונה ונפו רבות נקרעו על ידי התגרות ההם מיד העבסיים.

בכל זאת לא הקימו העבסיים את מחשבתם כנראה, להכות את היהודים בגלל היהודים האדרסיים, ואולי מפחדם פן יעוררו עליהם עוד יותר את חמת היהודים האדרסיים, ואולם כאשר באו האדרסיים והיהודים עד העיר מאדיונה ללכדה, עשו זאת העבסיים בערמה, ויציגו את היהודים יושבי מאדיונה ממעל לחומה סביב, כי אם יחפצו יהודי אדריס להלחם תהיינה יהודי מאדיונה המטרה לחציהם

כן, בזה יכלו העבסיים לעצור בעד היהודים האדרסיים מהלחם מאדיונה, בראותם את אחיהם מצגים לעיניהם סביב החומה, גם האדרסיים כאשר ראו את היהודים נסוגו אחרו, לא חפצו גם הם לגשת, אך אדריס הערום ךא ידע רחם ויבז בעיניו לעזוב את מאדיונהמפני היהודים ולכן התנכל להוציא קול במחנה כי הרחק פרסאות אחדות נמצא מחנה אויב הקרב ובא לקראתם.

על ידי זה שלח חלק רב מחיל צבאו, שבכלל נמנו כל היהודים האדרסיים גם כן, ללכת מול האויב המדומה ההוא אשר השמיע אדריס במחנה, כמובן רק הרחיקו יהודי אדריס ללכת, ואדריס על החיל הנשאר הגיח על מאדיונה, ויהיו יהודי העיר שעל החומה, הראשונים לנפול חללים.

אז בגידת אדריס זאת בעם בריתו, שנודעה מיד אחרי כן בשוב היהודים האדרסיים – ממקום האויב המדומה אשר הפיח אדריס בכזביו – מבלי למצוא שם עד מה, הבגידה הזאת הוכיחה את היהודים לדעת את אדריס ומרמותיו, וכי רק לכבוש לו את השלטון התקרב אליהם במחמאות פיוואון יחרוש בלבבו, ואמנם עוד יותר הוסיפו לשנוא אותו כאשר אז נודע להם על פי אחד מאנשי סודו, כי הוא אדריס היה גם המסבב את ההרג הראשון שעשה אבילאפיה באחיהם, על ידי הדבה אשר שלח לפניו למעם הבאישם בעיני העבסיים.

ובכן, החליטו יהודי אדריס להפרד מעליו וישובו איש איש אל אהליו, אמנם אדריס ראה אז כי עתה כבר רד תחתיו עם רב משבטי הארץ ועוד לא נחוצה לו עזרת היהודים ולכן מצא בזה, בפרידות היהודים מעל מחנהו, תואנה, להוציא אש קנאת הדת ושנאתו את היהודים שהתלקחה בקרבו עד כה, הוא שלח לדבר להם כי במעשם זה להפרד מעליו יחשב להם למרד ומעל וכי מתכוננים הם להלחם אתו.

לכן רק בזאת ידע כי לבם נכון עמו בהמירם את דתם לבוא במסורת נביאו, ואת פקודתו זאת שכל כך הייתה מוזרה בעיני היהודים ולא חפצו כמובן לשים אליה לב, מלא מיד ולא אחר להוציאה לפעולות, ויצו במפגיע על אנשי חילו לבוא במושבות היהודים ולהכריח אותם למלא אחרי פקודתו, ואשר ימרה את פיו יהרג, וכן נהרגו יהודים רבים בערים האלה, ראדום טשינדל וכינאר, אשר ישבו לתומם לבטח.

אך בין כה וכה נקהלו היהודים לעמוד על נפשם ומערים רבות נאספו והיו למחנה אשר יוכל להלחם את חיל אדריס, ובתגרה הראשונה הרגו היהודים מהאדריסיים כשמונת אלפי איש, אך כראות אדריס כי יכלו היהודים לעמוד קוממיות נגדו הלך ויאסוף עוד חיל במספר רב, ובא גם פילים וחיתו טרף לנגח בם את חיל היהודים.

גם אז הרבו היהודים חילם ויערכו מלחמה נגד חילו הרב של אדריס, ובחרף נפש התנפלו עליהם ויערו את נפשם למות, ופעמים אחדות יכלו היהודים להחזיק מעמד נגד האדריסים הרבים והעצומים מהם, עד כי לאחרונה תשש כחם ותרפינה ידיהם.

ואדרי יסף אז עוד בחסותו ויאנוס את יהודי הערים אל-קרדן טאהיר ושאר הערים שעל יד הנהר סאטיר ובנותיהם להמיר את דתם, ואת אשר לא המיר הרג בלי חמלה, בכל זאת לא אמרו היהודים נואש ויתאספו נגד אדריס ותהי מלחמה עזה ביניהם כי שתי הצדדים נלחמו בגבורה וביאוש.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

דגם האשה האידאלית  מנוסח ב " אשת חיל " שבספר משלי, והוא מורחב ביצירות של חכמי מרוקו, בפיוטים בדרושים, בהספדים ובספרות ההלכה. האישה נדרשה להיות יראת ה' , לקיים את המצוות, להיות כנועה לבעלה, חרוצה בביצוע חובותיה בבית, ובעת הצורך, לעזור לבעלה בפרנסת המשפחה.

עליה לדאוג לילדיה ולחנכם בעודם תינוקות, לא להרבות בשיחה ולהיות צנועה,ביישנית, רחמנית וגומלת חסד לזולת. בזכות מעשיה הטובים תעניק החברה לבעלה כבוד ושבח.

האישה בשירים.

בשירים ששרו לכלה ביום חתונתה באות לידי ביטוי ציפיות החתן, המשפחה והחברה. על הכלה להיות בת זוג אידיאלית.

בשירו של רבי יעקב אבן צור – יעב"ץ – שהודפס בספר שיריו, מתוארת הכלה.

להובלת הכלה, שיר שרר הפייטן בעת הובלת הכלה את חתן תחת חופתו.

כלה הדורה מאד יקרה, עליך תטו מלתי

ובשיר וזמרה איל אומרה, ברוכה את לה' בתי : כלה

אילת אהבים הזהרי, בימי נדתך חיבתך

וימי לידה גם טוהר השמרי, עדי תטבלי גוייתך.

 

עת תגלגלי עיסתך וכרי, להפריש חלה כהלכתך

ובליל שבת וגם מועדים, הדליקי נרות כמצותי

ותזכי לראות בנים ידידים, יודעים תורתי ותעודתי : כלה

שמעי בת וראי והטי אזניך, עוד שבתך בירכתי ביתיך

 

בצניעות גדולן בכל ענינך, כי הוא הדרך ותפארתך

ועל דל ודך תפקחי, ותהי קרובה הנאתך

חהיי ביישנית וגם רחמנית, ואת לבך תשיחי לדעתי

הוסרי ואל תהי יצאנית, עשי משמרת למשמרתי : כלה

 

חגרי נא בעוז תמיד מתניך, רחקי עצלה ובטלה

ובבושת פנים שחי עיניך, מבלי הגבה למעלה

ונופת תטופנה שפתותיך, אתרבי שיחה וניב מלה

 

והחזיקי כל מידה טובה, וקחי מוסרי ותוכחתי

ואת היי לאלפי רבבה, וירש זרעך את ברכתי : כלה

המשורר סיכם למעשה בשיר את התכונות והמעשים הנדרשים מהכלה כמו גם ממה עליה להתרחק, עליה להיזהר בדיני נידה וטבילה לאחר לידה, להדליק נרות בערבי שבתות, להתייחס בחסד לעניים, להיות צנועה, ביישנית ( על כך חוזר המשורר פעמיים ) ורחמנית, להצטיין בחריצות, לא להיות יצאנית ואף לא דברנית. יצאנית כאן הכוונה, שהאישה לא תצא החוצה הרבה לבדה.

L'esprit du Mellah

 

DE FOUCAULT DE CULOTTE

Le déguisement en rabbin avait bien trompé les Musulmans mais les Juifs n'en furent pas dupes et gardèrent le secret. L'épisode le plus dramatique se serait passé à Meknès, selon un récit qui m'a été rapporté mais qu'il m'est impossile de corroborrer avec d'autres sources. 

טולידאנו

 Meknès sera l'épreuve avait averti le guide, Mordekhai Abisror, qui connaissait la réputation des rabbins de la ville. Au jour dit le faux rabbin fut invité à donner un sermon dans la grande synagogue où l'on accueillait les hôtes de marque, slat rebbi Shemaya. 

 Troublés puis révoltés par ce sermon peu orthodoxe, les rabbins s'interrogèrent du regard. L'un d'eux se leva et prononça la phrase terrible: "ce sont là paroles de mécréant!" Rabbi Haim Mréjen alla encore plus loin et proclama "Ce sont paroles d'incirconcisé" et aussitôt les fidèles s'en saisirent et le déculottèrent. 

 Le spectacle confirma le diagnostic du grand rabbin. Mais d'un commun accord il fut décidé de garder le secret de crainte de représailles quand les Français viendraient, et c'est à préparer leur venue que le jeune capitaine avait procédé à sa "Reconnaissance du Maroc", rapport d'espionnage autant que relevé scientifique.

EN PASSANT PAR EL-KSAR

Nous passons par une porte voûtée et pénétrons dans un labyrinthe de ruelles plus misérables, plus sordides fetides que celles de la ville arabe au milieu de maisons qui paraissent des tannières, à trvers des carrefours qui semblent des écuries d'où l'on aperçoit des cours qui ont l'apparence de cloaques de tous les coins de cet amas d'immondices surgissent des femmes et dejeunes filles très sourient et murmurent:

 "Buenas dias! Buenas dias! Dans maints endroits nous sommes forces de nous boucher le nez et de marcher sur la pointe des pieds. L'ambassadeur était indigné: Comment pouvez-vous vivre dans une telle saleté?" "C'est l'usage du pays" répond le vieux Juif. usage du pays, quelle honte! Et vous souhaitez la protection des légations, vous parlez de civilisation, vous appelez les Maures sauvages, vous qui vivez pire qu'eux et avez l'impudence de vous y complaire!" (Edmondo de Amicis; Au Maroc, 1876)

A L'OMBRE DE MEKNES

"Une population trop dense, qui étouffe dans ce quartier étroit en dehors duquel le Sultan ne lui permet pas de vivre. Des ruelles encombrées de marchands, et par terre toutes sortes de débris, d'épluchures, d'immondices; à cause du tassement, une malpropreté qui étonne, même après celle des rues arabes, et des puanteurs sans nom, à la fois acres et fades, vous prennent à la gorge . . . (Pierre Loti: Au Maroc, 1889)

PITIE ET DEGOUT

Si habitué que je sois par mes années de séjour en Algérie, à la saleté proverbiale des Juifs, je suis stupéfait du spectacle qui s'offre à mes yeux. Nous avançons au milieu d'ordures puantes et de flaques noirâtres. Nos chevaux s'enfoncent dans les immondices ou glissent sur des dalles souillées tandis que Mille et moi nous nous tamponnons le nez avec nos mouchoirs pour ne pas respirer l'odeur infecte qui se dégage de cet ensemble . . .

Sans doute un grand sentiment de pitié nous anime à l'égard de ces parias, mais il ne peut dominer le sentiment de dégoût qui nous pousse à fuir au plus vite ce spectacle répugnant et triste . . . "Ne vous apitoyez pas trop inutilement" me disait mon compagnon en Algérie, "avant quinze ans ces gaillards auront hôtel et automobile à Paris tandis que nous greleterons de fièvre dans un poste du Sud." (Capitaine Paul Azan: Souvenirs de Casablanca, 1912).

UN COEUR DE PIERRE

"Quand on a longtemps erré dans cette ville musulmane, bien poussiéreuse, bien délabrée mais vaste et aérée, quel dégoût de tomber dans le Mellah! C'est un des lieux les plus affreux du monde. Là s'entassent 20.000 Juifs dans un espace infiniment trop étroit pour leur vie pullulante, ce ne sont que caftans noirs sordides, culottes crasseuses, cheveux gras, têtes ravagées par toutes sortes de variétés de teigne qui dégoûtent le passant et ravissent le spécialiste, yeux chassieux, clignotants, purulents, mal ouverts qui semblent sortir d'une cave et effrayés du jour . .

Dans les chambres groupées autour d'une cour intérieure, d'innombrables familles mêlent dans une promiscuité ignoble, leur vermine, leurs maladies, leurs animaux et leurs enfants: et l'on est saisi à la gorge par une atroce odeur d'excréments, de fumier, de sang de poulet et de maya, ce tord-boyau de figues, de raisins et de miel qu'on boit à pleins verres au Mellah …

 En sortant des quartiers arabes on quitte une civilisation d'un caractère aisé, insouciant, amie du plaisir et du repos, pour trouver ici un monde effroyablement affairé. Tout ce Mellah s'agite, trafique, se marie, vit et meurt sans paraître soupçonner son étonnante abjection.

 Bien plus, de cette igniominie s'élève une sorte de gafté satanique, un immense mépris pour tout ce qui n'est pas juif, un orgueil qui brûle en secret sous la servilité et la crainte … Et sans doute est-ce pour cela que le regard s'épouvante et le coeur ne s'émeut pas . . ." (J. et J. Tharaud: Marrakech ou les Seigneurs de l'Atlas, 1920)

התנועה השבתאית במרוקו

 לרוב היו טרף לפורעים חשדניים שלא האמינו כי אכן קיבלו עליהם את הנצרות בתום לב. אלה פרעו בהם פרעות, שדדו את רכושם ואף הרגו בהם וחמסו אותם. גם אנשי הממשל הצרו את צעדיהם ולפעמים החרימו את רכושם ורבים מהם הוציאו להורג.

תופעה אכזרית ומזעזעת היתה האנוסות. היא נטלה מהיהודי כל היקר לו: אמונת אבות אבותיו, העבירה אותו על דתו ואילצה אותו לחיות חיים כפולים, להיות יהודי במחשכים ובמרתפים ונוצרי בחוץ.

אך היו בתופעה הזאת גם גילוים מופלאים של גבורה עילאית שהוכיחו את האמונה בנצח ישראל. למרות הרדיפות והבילוש אחריהם הם נשארו בלבם נאמנים למורשת אבות אבותיהם. יצוין שהתופעה של האנוסות לא היתה המצאה של העולם הנוצרי.

גם המוסלמים אילצו יהודים להמיר את דתם או לצאת מארצותיהם וגם שם קיבלו היהודים עליהם למראית עין את דת האיסלם. כך נהגו שליטי האיסלם במאה ה־12 במצרים, בתימן ובמרוקו. חיי האנוסים היו קשים מנשוא. חלק מהם הצליחו לצאת מעמק הבכא הארור והגיעו לצרפת, לבלגיה ולהולנד, אך גם שם השיגה אותם ידה הארוכה של הכנסיה, וכך נעו ונדו כגולים נרדפים מארץ לארץ וממדינה למדינה.

התעכבנו על התופעה ששמה ״האנוסים״ מפני שצאצאיהם מלאו תפקיד חשוב בתנועות משיחיות ובתנועה השבתאית כמו שלמה מולכו ומיכאל קארדוזו.

בתורכיה לא שפר חלקם של היהודים. לאחר מות דון יוסף ודונה גרציה – שהשפעתם היתה גדולה בחצר השולטן – קמו שליטים אחרים ״שלא ידעו את יוסף״. בסוף המאה ה־16 לאחר מותו של השולטן סולימן השני חלה ירידה במעמדה המדיני של תורכיה.

סכסוכים התגלעו בין קציני צבא ובין שרי החצר, וגם מצבם של היהודים הורע. גורלם היה נתון לשרירות לבם של מושלי הגלילות אשר עשו באזורים הנתונים לשליטתם כבתוך שלהם ושלטו בהם שלטון ללא מצרים. השלטון המרכזי היה חלש מדי מכדי שיוכל להתערב והיהודים היו מטרה לפרעות, לסחיטות כספים, לשוד ולביזה.

באירופה (בכללה). בראשית המאה ה־17 פרצה מלחמת שלושים השנה (1648-1618). במלחמה זו, אשר זיעזעה את אירופה, היו מעורבות כל המעצמות של אותה תקופה: אוסטריה, צרפת ורוסיה עד פרוסיה ואנגליה (באירופה) מחד ואנגליה נגד צרפת (על המושבות) מאידך. מלחמת שלושים השנה שינתה את המבנה הפוליטי של אירופה והניחה למעשה יסוד להתהוות כמה מעצמות הקיימות בימינו.

מלחמה זו, שהעילה לפריצתה הייתה בראשיתה המתיחות ששררה בין המחנות הדתיים, בעיקר בגרמניה, איבדה במרוצת הזמן את צביונה הדתי והפכה למלחמה על אינטרסים טריטוריאליים ודינסטיים שבה נטלו חלק כמעט כל מדינות אירופה.

אם בימי מלחמה, הצרות משותפות בדרך כלל לכל האוכלוסין, הרי היהודים נטלו במלחמה זו מנה כפולה ומכופלת של צרות ופורענויות. ׳מלחמת שלושים שנה … הביאה ליהודים צרות רבות ורעות״.היו ערים כמו וינה, בהן הוטב מצב היהודים, אך תמורת ״החסד״ שהמלך נטה להם שילמו במיטב כספם, טבין ותקילין.

 אוצר המלכות היה זקוק לכסף למימון מלחמות והיהודים שימשו מקור בלתי נדלה של סחיטה, בצורת מסים, תרומות והלואות. היהודים היו המממנים את הוצאות המלחמה ואם לא נענו לדרישות האוצר ״היו מאיימים עליהם באיכסון חיילים בבתיהם, בסגירת בית־הכנסת, בחידוש נשיאת ׳הכתם הצהוב׳ או בגירוש״.

בפולין. מלחמת שלושים השנה נסתיימה בשנת 1648. כאשר תמה המלחמה באירופה המערבית והתיכונה והמדינות התחילו לשקם את הריסותיהם באה תורה של אירופה המזרחית. רוגזם של הקוזקים קפץ על תושבי פולין ועל יהודיה.

אותה שנה – הלא היא שנת ת׳׳ח הידועה לשמצה בפרעותיה שניתכו על ראש הישוב היהודי – פרץ מרד הקוזקים בהנהגתו של בוגדן חמילניצקי. הקוזקים, יחד עם בני בריתם החדשים – הטטרים – יצאו ללחום בפולנים. בכל הערים והכפרים שבהם דרכה כף רגליהם זרעו חורבן והרם, כילו את זעמם ושפכו את חמתם על שועי הארץ ועל היהודים.

הקוזקים הכפריים נטרו טינה לא רק לאצילים אלא גם ליהודים. הם ראו בהם ״עושקים״ מפני שנהגו לשלם להם מסים ומכסים. היהודי ״החוכר״ היה אויבם והם ראו בו את הגורם העיקרי לדלותם ולמצבם החמרי העלוב. היהודים היו גם מטרה נוחה לפורקן זעמם של הפורעים.

המאורעות של ת״ח-ת״ט – 1648 – 1649היו לשלהבת אשר אחזה בפולין וכילתה קהילות יהודיות רבות. רבי נתן נטע הנובר, בן אותו דור, שהיה עד ראיה לאותן פרעות, מתאר בספרו ״ יוון מצולה ״ תאור מזעזע את הפוגרומים שערכו הפורעים הקוזקים והטטרים בין השאר בקהילת נמירוב, אשר עליה כתב ביאליק את שירו ״ בעיר ההרגה ״.

לפי נתן נטע הנובר, הרגו הפורעים ביום אחד ״ כאלף וחמש מאות נפשות בכל מיתות משונות ״. בסיפורים מסמרי שער מתאר המחבר את העינוים שעינו הפורעים את קרבנותיהם: ״פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים… הרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהם… ולא היתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהן.                                                                                                                         

אותה שנת ת״ח – שנת הזא״ת – היתה, כפי שצוין לעיל, אמורה להיות שנת הגאולה ולכן המרירות והאכזבה היו גדולות. ביטוי מר לאותה אכזבה נותן בעל תוספות יום־טוב, אחד הדוברים הגדולים של אותה תקופה: ״שנת ת״ח אשר חשבתיה בזא׳׳ת יבא אהרון אל הקדש נהפך כינורי לאבל ושמחתי ליגונים״. עמוד 24

במרוקו, זוהי תקופה שבה שנות בצורת רודפות אחת את רעותה ורבים הגוועים מרעב. זוהי גם תקופת מעבר משלטון השושלת הסעידית לשושלת העלאווית־שריפית המתיחסת לצאצאיו של הנביא מוחמד. המעבר מלווה מלחמות בינשבטיות.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-בא אלי לאימלשיל-עוזיאל חזן

בוא אלי לאימילשיל הוא סיפור מסען המיוסר והמופלא של שתי נערות־ילדות, דרך נופי בראשית, אל אימילשיל וממנה, בחיפוש אחר הגורל והמזל. אימילשיל שבמרוקו היא עיירה אפופת ערפילים ומסתורין, השוכנת על רמת אגמים, בין נהרות, ומדי שנה מתקיים בה יריד שידוכים. במחוזות אלה, אורחות חיים קדומים ונוקשים נכפים על לבבות רכים, בעוד הנפש יוצאת אל מרחבי הילדות האבודה ואל מחוזות הטבע והאלוהים. חום לב, תום, אהבה כלואה ופחד – המוצאים נחמה בכל פרח, שביל או מעיין שבדרך – נמסכים אל חגיגה ססגונית של שמחת חיים המונית, מאיימת וסוחפת גם יחד.

זהו סיפור אמיתי שתוכו רצוף פיוט, כאב ואהבה.

עוזיאל חזן – יליד הרי האטלס, מחוזם של הברברים, חוקר וכותב רבות על אורח חייהם, ערד ונוטריון, מתגורר בירושלים.

מספריו הקודמים: נביחות אל ירח כבוי, סיפורים, לדורי, 1976; ארמנד, נובלה, ספרית פועלים, 1981; אל שלגי האטלס, לילדים, ספרית פועלים, 1987; חותם ברבריה, רומן, ביתן, 1991; מבחן החלב, רומן, ספרית פועלים, 1996; כקליפת אגוז, מחזה, מכון יד בן־צבי ומשרד החינוך, התרבות והספורט, 1998; זה לא אותו הבית, סיפור, ביתן, 2003.

פרסים ספרותיים: פרס היצירה על־שם ראש הממשלה לוי אשכול, תשנ״ח; הפרס הספרותי של הסוכנות היהודית לרגל שנת היובל לעליית הנוער. 

סרטון קצר על פסטיבל אימלשיל.

http://www.youtube.com/watch?v=wgwaoqqqIdM

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר