ארכיון חודשי: יולי 2012


הברברים המתייהדים

שרשרת שנייה הוליכה על פני הרמה שבמרכז הארץ, בנתיב הקדום שאולי היה קיים עוד מאותו זמן שבו שכנו לאורך החוך היוונים, הרומאים והביזאנטים, והעמידו תחנות מכס, שרצוי היה לאורחות הסוחרים לעקוף אותן. ואלה היישובים בפנים הארץ הנזכרים במקורות היהודיים : מג'אנה, קלעת חמד, אשיר, מסילה, תאהרת, תבאלה, פאס, מכנאס, אגמאת, מראכש.

המקורות שבהם נזכרו האלה הם מן המאה העשירית עד מחצית המאה השתיים עשרה, כלומר עד להתפשטותם של המייחדים על אפריקה הצפונית והצרות שבאו אז על העדות היהודיות שישבו כאן.

 מותר להניח במידה רבה של ודאות, שאף במאוחרים שבמקורות אלה מדובר על עדות שהיו קיימות זמן רב למדי, ודבר חשוב ביותר, על אוכלוסייה יציבה שישבה כאן מדורי דורות, ולא על מהגרים חדשים, שבאו מהמזרח, מאסיה הקטנה ובמיוחד מעיראק.

אלה השתקעו בערים החדשות שקמו אז במקומות שלא היו מיושבים לפני כן, ושהתפתחו למרכזי מסחר חשובים, כגון קירואן, מהדיה. אבל גם בערים אלה גדול היה אחוז האוכלוסים הוותיקים, שנמשכו אל הערים החדשות. בנוגע לערים החדשות אחרות, כגון אשיר, קלעת תמאד, פאס, מכנאס, ידוע כי היו בסביבתן יישובים קדומים כגון וולוביליס, או שאוכלוסיהן הועברו לעיר החדשה ממקומות אחרים.

רוב האוכלוסים היהודים במקומות אלה, ובמיוחד בנמלי המדבר המפורסמים, כגון בג'למאסה, וורגאלאן עסקו במסחר, ובתשובות הגאונים נשתמרו עדויות ברורות על כך.

 וכבר הזכרנו כי רב שרירא גאון ( מחצית השנייה של המאה העשירית ( נשאל פעם בקשר לדיני שבת " בני מערב שנוהגים לבוא אל מצרים בשיירות, והדרך ארוכה עד מאוד ורוב שביתתם במדבר ויש בהן שמכיר בדרך ויכוין בתחילה מקום כל שבת ושבת וכו'….

גם שאלות אחרות מתחום המנהגים הדתיים היו מתעוררות לגבי אותם אנשים שיצאו בדרכים ונמצאו בשבת בין הגויים. סוחרים אלה היו יוצאים לא רק למצרים. בסג'למאסה, שבה נמצאה עדות יהודית חשובה, הייתה תחנת מוצא אל הסודאן המערבי, אל אַוד'גאסת ואל גאנה.

לדבריו של אבן חוקל הייתה לפנים דרך ישרה בין הסודאן  המזרחי למערבי, אבל הרוחות כיסו את הנתיב בחול והאויבים שיבשו את התחבורה.

 מאז עבר המסחר לסג'למאסה. גם המסע לאוד'גאסט ארך שני חודשים. יש להניח, כי הסוחרים היהודים מצאו את דרכם אל הסודאן המערבי יחד עם הברברים הכובשים משבטי הצנהאג'ה והלמתונה.

מסתבר , כי בימי גיבוש התנועה המוראביטית במחצית המאה האחת עשרה , שתלוו לו במלחמות ומעשי אלימות בכל דרום מרוקו, העדיפו סוחרים יהודים לעבור עם משפחותיהם אל הסודאן ולהשתקע בין הכושים.

זהו הגרעין ההיסטורי המתקבל על הדעת בסיפורי אדריסי על היהודים בארץ לַמִלַ ובארץ קמנוריה, בעוד שבּכּרי ( במאה האחת עשרה ) עדיין אינו יודע על כך. באמצעות משפחות אלו, ששכנו בנאות אחדות, חדרו אולי מנהגים מסוימים אל השבטים הילידים, והם שגרמו להתהוות הסיפורים.

ניתוקן של משפחות אלה מן המרכזים במרוקו הדרומית גרם בורות ודלדול רוחני בתוכן. ייתכן שבסיפורי אידריסי משתקף נוסף על המצב העובדתי גם יחס הבוז של המייחדים כלפי כל אלה שלא השתייכו לכת שלהם, וליהודים במיוחד.

 בנוגע לפליטים יהודים בסודאן בימי המוראביטון, יש למצוא סמוכים בסיפורו של אבּן אבי זרע על היהודים בסביבות תּאתּכּלאתין, הנלחמים עם הצנהאג'ה, בעוד שבכרי יודע אמנם על המלחמות בין הברברים המוסלמים ובין הכושים, אבל לא שמע כי אלה היו " יהודים ".

לא מן הנמנע, כי לאזור נקלעו פליטים יהודים גם בימי רדיפות המייחדים, והם שגרמו לשינוי במסורת הסיפור, כפי שהוא משתקף ב " ראץ' אל קרטאס ".

הידיעות על היהודים בסודאן המערבי שאנו מוצאים אצל ואלנטיס פרנאנדאס מאשרות את השערתנו הן בנוגע לסוחרים והן בדבר מצבם החברתי המושפל של היהודים בסודאן וגם של הברברים שהיה דומה לו. הייתה זו תוצאה של חוקי ההפליה שהנהיגו המייחדים, ושפעלו את פעולתם גם בימי בני מרין ויורשי שלטונם במרוקו.

העדות הוותיקות בספָר הצחרה.

אין בידינו ידיעות ברורות על תחומי התפשטותה של מדינת המייחדים בדרומה של אלג'יריה. גם אם נניח ששלטונם השתרע כאן עמוק בפנים הארץ, נראה כי בכל חבל זה לא נרדפו האוכלוסים – היהודים וגם המוסלמים המתנגדים למייחדים – באותה אכזריות כמו במרוקו, מרכז השלטון ומוקד התנועה.

אם נשפוט לפי השיטה שנקט בה עבּד אל מומין עצמו בכיבוש תוניסיה המזרחית וטריפוליטניה, יש להניח, כי העדות היהודיות בנאות שבקטע זה של האזור בין הארץ הנושבת ובין הצחרה נשארו במקומן ולא נפגעו על ידי שמדות וגירושים. מרות השלטון הייתה כאן רופפת מימי קדם ועד ימינו. אף באלג'יריה, שבה נתבססו הצרפתים ביסוס גמור במחצית המאה התשע עשרה, בגבולות הצחרה לא יכלו לסמוך על שלטון אזרחי, ונאלצו להישען על ממשל צבאי.

בהתמדתן ורציפות קיומן של עדות אלה הפתרון לשורה של עובדות מתמיהות לכאורה.

א.      עם חידושן או התעוררותן של קהילות יהודיות לאורך חוף הים התיכון במאות הארבעה עשרה – השש עשרה, בעקבות הגירושים מספרד ומהאיים הבאליאריים, מוצאים אנו בכתבי הרבנים שהתיישבו באלג'יר חומר רב על קשריהם עם הקהילות שבפנים הארץ באזור ובספר.

ב.       ישל הסיק ממקורות אלו בוודאות גמורה, כי נקודות היישוב היהודיות כאן לא קמו זמן קצר לפני כן על ידי מגורשים, אלא שאוכלוסייותן ותיקה ביותר.

ג.        העדות חיות חיים עצמאיים ותלותן בשלטונות המרכזיים רופפת למדי.

ד.       התושבים עוסקים בסחר ויד להם בעסקות הנעשות בין נמלי הים התיכון ובין תושבי הצחרה.

ה.      במקרים מסוימים נתרופפו ונשתכחו מנהגי החיים היהודיים עד שרק השם של יהודים נשמר בהם – כדברי אחד הרבנים

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

בפרקי הספר סוקר המחבר את הנושאים הרבים והמגוונים הקשורים לחיי המשפחה וביניהם: מטרת הנישואין – השאיפה להמשכיות, נישואי בוסר ונישואי צעירה לזקן, עקרה וריבוי נשים, עקרות הבעל, לידת בנים או בנות בלבד, תחליפים לצאצאים, האם בהריון, הפלות, הלידה, שמירת היולדת והתינוק, פטירת היולדת בעת הלידה או לאחריה, תמותת תינוקות וילדים, מספר הילדים למשפחה, הנקה, ברית מילה, פדיון הבן וזבד הבת, חופת נעורים, החינוך המסורתי, הילד במשפחה ובקהילה, בר-מצוה ובת־מצוה, הכשרה מקצועית ובנות עובדות, ילדים של זוגות גרושים, ילדים יתומים ומקומם במשפחה.

כל אלה יוצרים תמונה מקיפה וכוללת, המציגה בפני הקורא את ההווי והתרבות של חיי המשפחה היהודית בצפון אפריקה.

פרוסור אליעזר בשן, חבר משואות יצחק, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר חייהם ותרבותם של היהודים בארצות המזרח ובצפון אפריקה. שימש כמרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. ספר זה הוא ספרו התשיעי.

הקדמה

חובה נעימה היא לי להביע תודתי לעורך הספריה פרופסור יהודה פרידלנדר, ולחברי הוועדה המיעצת שאישרו את הוצאת כתב היד. להנהלת העמותה: אפרים בן חיים, החלוץ והשליח ליהודי צפון אפריקה, ליו״ר הנהלת העמותה חברי משה מושקוביץ, שאני מכירו ומוקירו כשישים שנה כאיש רב פעלים.

לידידי הרב ד״ר משה עמאר, המומחה לספרות הרבנית של חכמי מרוקו, שהעיר הערות מחכימות לחיבור זה. לעורכות ורדה בכור ותמנע הורביץ שעשו מלאכה יסודית, לעובדי הוצאת הקיבוץ המאוחד, לאילן דוידוביץ שסייע בידי בידע טכני. לגופים שהשתתפו במימון: לסגן הנשיא למחקר באוניברסיטת בר אילן הפרופ׳ מינה טייכר: לפרופ׳ טובה כהן ראש המרכז לחקר האשה ביהדות ע״ש פניה גוטספלד הלר באוניברסיטת בר אילן: ליו״ר קרן המחקר הפרופ׳ אפרים חזן ולמנהל מרכז דהאן מר שמעון אוחיון. לבסוף, לרעייתי האהובה דבורה המלווה אותי ומסייעת לעמלי מעל יובל שנים. כולם יעמדו על הברכה.

זה ספרי השני הרואה אור בספריית הילל בן חיים. ייזכרו לטובה ד״ר מאיר איילי ז״ל שהציע לחבר את הספר יהרות מרוקו עברה !תרבותה, שראה אור בספריה זו בשנת תש״ס. וכן יהודית נסיהו [פרידמן] ז״ל, שהכרתיה לפני קרוב לשישים שנה כאשה מוכשרת, מסורה לעם ישראל ולארץ ישראל, שבינתים הלכה לעולמה.

חברי ד״ר אברהם שטאל ז״ל, שחיבר את הספר משפחה וגידול ילדים ביהדות המזרח, ירושלים תשנ״ג, בו רשם 1001 מקורות ועדויות על היבטים שונים של חיי המשפחה, ביניהם גם אצל יהודי צפון אפריקה. מקצת הנושאים בחיבור זה נזכרו בספרי יהדות מרוקו עברה ותרבותה, תל־אביב 2000, בפרק ט ״המשפחה ומעמד האשה״, בייחוד בעמודים 224-215.

עד עתה פרסמתי ספרים ומאמרים העוסקים בעיקר בעברה של יהדות מרוקו, והמבוססים על מקורות עבריים ולועזיים; מהם תעודות מארכיונים, רובם משל משרד החוץ הבריטי ומיעוטם מהארכיון הלאומי בוושינגטון. הספר שלפנינו כולל את כל ארצות צפון אפריקה, ורוב המקורות מובאים מהספרות הרבנית. זהו ספרי התשיעי שרואה אור, נוסף ל־152 מאמרים וערכים באינצקלופדיות בעברית ובלועזית, בתחום התרבות והחברה היהודית במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

מבוא

בספר זה אנו מתארים את הדינים, המנהגים, התקנות והאמונות העממיות בנושא של הורים וילדים, כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה כולל ג׳רבה וטריפולי(לוב), מגירוש ספרד עד המאה ה־20 וראשית המאה ה־21, תקופה של כחמש מאות שנים. רוב העדויות הן מהמאות ה־18 עד ה־20.

נוסף למקורות שרובם מספרות התשובות, הזכרנו את המנהגים, האמונות העממיות והפיוטים, וכן מידע שהגיע לידינו ממקורות חיצוניים, כמו תיירים יהודים ונוצרים מאירופה שביקרו ורשמו את חוויותיהם, וממצאים של אנתרופולוגים וסוציולוגים שנוגעים לנושאים הנידונים לגבי היהודים שחיו בהרי האטלס ובמדבר סהרה.

 כמו כן רשמנו זיכרונות של עולים מצפון אפריקה, והדים בסיפורת העממית ובשירה. בהערות ובביבליוגרפיה הזכרנו גם מקצת הדינים והמנהגים המקובלים בשאר תפוצות ישראל, מהם השונים או התואמים את אלה הנהוגים בצפון אפריקה.

בדברים שהבאנו מודגשת השאיפה להמשכיות האומה, נוכח תמותת תינוקות גבוהה, מחלות, מגפות, בצורות ומצוקה כלכלית, והחשש מאובדן המשפחה. בעיות אלה מסבירות את התופעות האופייניות כמו נישואי בוסר, נישואי אשה שנייה ולעתים שלישית.

 בכתובה של ׳המגורשים׳, כלומר מגורשי ספרד, בניגוד ל׳תושבים׳ שחיו במגרב לפני הגירוש, היה נהוג להתנות בכתובה, שהבעל לא יישא אשה שנייה אלא בהסכמת הראשונה. אולם תנאי זה פקע כאשר האשה הייתה עקרה. לגבי ניתוק הנישואין במקרים בהם הבעל היה עקר, גישות החכמים היו שונות.

אנו עוקבים בספר אחר השלבים השונים של הנושא, החל מהנישואין דרך נישואי בוסר, נישואי קטינה לזקן, חשיבותו של בן זכר כממשיך השם והמסורת של המשפחה, תחליפים לצאצאים, וכן חייה של האשה: עקרות, הריון, הפלות, לידה, שמירת התינוק והיולדת, פטירת יולדות, תינוקות וילדים, ריבוי טבעי, הנקה, ברית המילה ופדיון הבן, החינוך המסורתי, הילד במשפחה ובקהילה, בר מצוה, בת מצוה, הכשרה מקצועית של בנות, חובת ההזנה שחלה על ההורים במקרים של ניתוק הנישואין! זיקת ההורים לבן ולבת ולעתים זיקת הסבתא והסב אליהם, היתום והיתומה – הדאגה לקיומם במשפחה ובקהילה.

בביבליוגרפיה הנלווית לפרקים השונים רשמנו גם מבחר מהספרים והמאמרים הדנים בנושאים מבחינה הלכתית, והחורגים מן התקופה הנידונה ומהפרישה הגיאוגרפית.

התקופה המתוארת מתחילה בגירוש ספרד, אבל ציטטנו גם מקורות מכתבי החכמים למשפחת דוראן שעברו מספרד לאלג׳יר אחרי גזרות קנ״א (1391), תקופה שקדמה לגירוש רנ״ב (1492). חכמים אלה הניחו את היסודות למורשתם ההלכתית של המגורשים על אדמת המגרב, וחכמי הדורות הבאים ציטטו את כתביהם.

ככל הידוע לי טרם פורסם ספר בנושא זה, ואני מקווה כי תהיה בו תרומה להכרה טובה יותר של פרק בחיי אחינו בארצות אלה. בעזרת שוכן מרומים הנותן ליעף כוח, אזכה לפרסם חיבורים נוספים על חייהם ותרבותם של יהודי צפון אפריקה..

מראכש העיר

גם בתופים ומחולות יענו תפילתו, וישירו בשירים. מפעלו הגדול והופלא, הלא הוא הרב הגדול למעוד ומגדול, כמוה"ר מרדכי בן עטר אשר חולל את חומת המגן של המללאח וגם בנה לנו שער אשר הוא חזק וקיים משנת ישב"ע – מ1622 .

ובכן זהו תאריך ההיסטורי החשוב בדברי ימי המללאח היהודי במראכש. וגיבור הסיפור הוא החכם אשר יסופר עליו כאן, רבי מרדכי אבן עטר בעל הקשת.

מעשה נסים.

הרב יוסף בן נאיים כותב עליו : " אחד מרבני מראכש הקדמונים איש אלוקים קדוש הוא. ולשמע אוזן היה מקרה שהרגו את בן המלך, זרקו אותו בבית הקברות של היהודים. המלך נתן שלושה ימים ליהודים להביא לפניו את עושי המעשה תוך שלושה ימים, שאם לא כן כל היהודים ישלמו על המעשה.

הרב אמר להם שהוא ילך, הרב הלך למלך ואמר לו עכשיו ישמיע לו מפי בנו מי הרג אותו ! רק בתנאי אחד שלא תבקש ממני שאני אחיה אותו, שאין בידי לעשות כן. הרב כתב חתיכת ניר ושם אותה בפי בן המלך המת, והוא דיבר וסיפר בדיוק על מי הרג אותו וגם את מקום הרצח.

ויבוקש הדבר וימצא, המלך שלח לשום את היהודים " על כן הדברים מתיישבים עם מה שכתוב בלוח הזיכרון הנמצא מעל מצבתו במראכש, לחומה ולמדן וצינה לפני מלכים יתייצב.

אגדות רבות נרקמו סביב " השער המקושט " שמעולם לא נעו דלתותיו על צירן, כי אלה לא היו בנמצא, וגם לא היה צורך בהם. אחת מהאגדות מספרת שהעמיד מקלו ביסודות השער, וגזר אומר בס"ד ואמר : שאויב וצר, לא יבוא בתוך השער. שלוש מאות וחמישים שנה עמד השער למגן וחומה לבני העיר הבאים ויוצאים דרכו. הנפטרים ממנו בנגיעת יד על השפתיים ונשיקה, וכאלה המצמידים שפתותיהם לכותל ואולי גם לבקש משאלה. השער נבנה בשנת  1622, ויש סימוכין לכך, מלוח הזיכרון המוצמד לקיר מעל המצבה.

ממאורעות התקופה.

כפי שסופר על ידי כותב הזיכרונות רבי שאול סירירו ז"ל במאמרו הנודע. " אם אמרתי אספרה " הוא כותב : במשך תשעת השנים 1604 – 1614 היה רעב. וכובד במסים , דבר, פחד, מלחמות ומהומות. ובשנת 1623 – 1674 חזר הכל והוכפל ביתא שאת, אלפים מתו בעב וביניהם גם יהודים. כל מה שקרה בערי הצפון פאס מכנאס ועוד.

סופר שם בהרחבה עד לפרטים קטנים כמעט, על מראכש נכתב שהמלך מולאי זידאן ומולאי עבדאללאה עשו מלחמה, ונהרג במלחמה הזו הצורר " בריחאן " סגנו של מולאי מזידאן.

מולאי עבדאללאה נכנס לפאס, ונגבדי ההקהל באו לברך אותו, דיה את פניהם והטיל עליהם קנס של עשרים וחמישה אלף אומקיות. בכ"ח בסיון עשה מחלחמה מולאי זידאן, ומתו במלחמה ההיא מולאי עבדאללאה ומולאי אשייך, וגם שרים גדולים בעיר מראכש.

היו אלה מהשנים הקשות ביותר שעברו על היהודים במרוקו, הרב סיררו מספר " על הרעש הכבד שפקד את העיר פאס, ובעיר העתקיה מתו יותר מאלף וחמש מאות ישמעאלים. במכנאס נפלו שני מגדלים ונהרגו שני ישמעאלים. בצפרו נהרסו בתים ונהרגו ארבעה. ומהיהודים לא מת ולו אחד בשלושת הערים.

הנה ככה השיגו התלאות והמצוקות במאה הזאת את היהודים במרוקו בכלל בלי הרף, אבל הם עשו רושם בפרט בקהילת יהודי פאס, כי חלק גדול ונכבד ממנה אבד וכלה על ידי המצוקות האלה. בשנת 1626 התחולל דבר חזק שהפיל חללים רבים. הרבה משפחות מהמגורשים מספרד וגם מהתושבים. משפחות מצאצאי פאס הקדמונים נכחד זכרם כליל. ורק בתחילת המאה החמישי חזרה האוכלוסייה לגדול. על ידי מהגרים חדשים שבאו מיתר ערי המערב.

בעוד כל האמור לעיל מסופר על כמה שהתרחש בערים בצפון המדינה, לא בהכרח שכך היה המצב בדרומה של מרוקו. בעוד שבקהילות יהודי פאס, מכנאס וערי המחוז, חלה ירידה גדולה במספר אנשי המעש, עקב הדיכוי האכזרי שפגע בכושר מנהיגותם וברצון להנהיג גם יחד. רבי יעקב משה טולידאנו כותב " " בהביטנו על המצב הזה של יהודי מרוקו במאה הזאת, כמעט שלא נוכל להאמין כי אפשר היה למצוא אז ביניהם אנשים שיכלו לעלות למשרה גבוהה ולהתבלט בחברה מדינית ".

ולא כך נראה היה המצב במראכש והדרום, במבט של עין בוחנת בין השורות על המעט שנמצא כתוב, ניתן לפתוח צוהר קטן ללמוד ממנו קצת על המתחולל במראכש ובנותיה בסוף המאה החמישית. אמנם גם עליה עבר כוס תרעלה, אך לא במימדים שעליהם סופר לעיל אם בכלל יש בזה נחמה.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

 תיאור המאורעות תעודה מספר 377, 602 , 603

תעודה 602

פיוט

סימן אני עמור אביטבול יצ"ו. נו' אני היום

 

חי גאולי / מקים ומרים דגלי / יצרי מבן ל- / עבד לו

ארץ יראה / כל רוח נכאה / עת המלך נראה / על חילו

נפלה אימה / כל רשע ויהיר / עם הץ החמה / נוכה לי

יצאו מהר / עם קם בהשכמה / להוציא עם בהיר / מגבולו

 

עידן ריתחא / זה על עם מנוחה / עתה הבה נתח- /כמה לו

עוצו עצה / אמרה אום מאוסה / יצאו באוכלוסא / למולו

 

ענה אותם / המלך בראותם / מהר רגמו אותם / סקלו

מיד חזרו / לאחרו נזורו / קראו למו סורו / הבדלו

 

ועת שמעו / חליל בהיריעו / פחדו נרתעו / נבהלו

רבה בושתם / גדלה כלמתם / עברים לעומתם / יגילו

 

יחיד עליון / אל שוכן בציון / הוא מחסה לאביון / בצר לו

צרת עמו / הביט ממרומו / ואיש על מקומו / ישב לו

ובקול רנה / שירו עם מי מנה / לאל בזמירות נ- / ריע לו

 

סוף תעודה מספר 602

בשנה ההיא צרו הפלשתים בהנהגת אמהאוס על העיר צפרו, המלך סלימאן שלח נגדם כ-3000 חיילים " עביד ". בקרב שנערך ביניהם ביום ראש השנה הייתה יד חיילי המלך על העליונה, רבי מהפלשתים נהרגו, ושבעה מנכבדיהם נלקחו בשבי. המלך ציווה להורגם מיד. הפלשתים לא אמרו נואש. נתארגנו וביום כפור נערכו שוב למלחמה עם חיילי המלך.

הללו ניצחום שוב, ופיזורם לכל עבר עוד באותו יום בעת תפילת הנעילה. אל אחר כל נקטו הברברים בתכסיס מחוכם, הם באו בלילה דרך שדות וכרמים והפתיעו את החיילים במחנה. מהומה שררה בין חיילי המלך שלא היו ערוכים לקרב, מהם ברחו ומהם נמלטו לתוך העיר. הפלשתים שוב צרו על העיר צפרו וביקשו שימסרו בידם את היהודים.

הללו נתחבאו בחלקם בבורות ובמקומות סתר אחרים. והנשארים התפללו לה' שיצילם. אחא משא ומתן הסכימו אמהאוס להמיר את הגזרה בכופר. היהודים שילמו בשמחה את כופר נפשם, והודו לה' על הצלתם.

עד שנת 1812 הפסיד צבא המלך במלחמותיו נגד אבו בכר אמהאוס, והלה הצליח להכניס את צפרו תחת שלטונו הוא. רבי שלמה אביטבול מספר על ההטלות שהטיל אמהאוס זה על קהל צפרו. בסוף ימיו של מולאי סלימאן התפשט המרד הברברי נגדו. המלך שלא יכול היה לדכאו נאלץ להשלים עמו. בשנת תק"ף כאשר הלודאיא ששלו מללאח פאס, הגיעה הידיעה לצפרו שעומדים לבוא גם עליהם ומיהרו היהודים להכנס לבתי הגויים מכריהם עם חפציהם כדי למלט את נפשם. והודו לה' על הצלתם

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 603

פיוט

אני עמור אביטבול נו' ידיד נפשי ואהובי.

 

סבוני בני עולה / לולא אל נעלה

יפרשו חבלי אידם / שיהיה לנו

בקום עלינו אדם

 

אדם רע ולא מלך / שונא עם דל הלך

ברשתו מתהלך / משחית הוא לחבל

שופך דם האדם

 

בימי המלך שלם / כל ושדד נגזלים

דן בצדק דלים / מוצציא בולעו

אשר לקח מן האדם

 

גבר בעוז ממשלתו / סריס אל משמעתו

כל בני מלכותו / הנחה למדינות

שלם בין אדם

 

דכא גאון פלשתים / חרבות לאתים

שם קשתותם חתים / ישאו הים שלם

הרחק מאדם

 

היום הזה ראינו / עם קרוב אלינו

נפלאת בעינינו / מבוז משפחות

אינם קרויים אדם

 

ועדו נתייעצו / עוברי דרך חמסו

גדר מלך פרצו / אין יוצא אין בא

ויתחבא האדם

 

זעם עברה גדולה / כי עשו נבלה

המלך נתמלא / כלו סג יחדיו

רבה רעת האדם

 

חשו רצים דחופים / שלשלת אלפים

אספו נאספים / למחות שם המשפחה

כל נפש אדם

 

טעו חשבו מזימה / לכו נקדמה

הבה נתחכמה / באור בקר עת תרדמה

על האדם

 

יום ראש השנה היה / בזרוע נטויה

באו בכנופייא / חשבו להשמיד

בעת זה כל האדם

 

קמו נתוודעו / כאשר קרבו ירדו

חיל המלך עמדו / ערכו קרב

שלט האדם באדם

 

ליער ברחו רצו / פנו עורף נסו

פלשתים נפוצו / לא קמה בם עוד רוח

בני האדם

 

משלו עבדים בהם / תפשו חיים מהם

מחצו ראשיהם / שללו את רכושם

כל עמל האדם

 

נפשות מת תשעה עשר / שבעה במאסר

כל שראשו הוסר / הוריקו ולא נשאר

בהם פני אדם

 

ספר המלך שלח / יעברו בשלח

האסורים שלח / יושלכו לחיות השדה

ולאדם

 

עוד באו יום כפורים / עם דובר שקרים

כאחד חבירם / איש צר ואויב בזוי עם

חרפת אדם

 

פרצו ערכו מלחמה / לעשות נקמה

בעוז ויד רמה / אמרו חיי צער מה

יתרון לאדם

 

צבאו נלחמו גויים / עד בין הערבים

מהצהרים / חלליהם בם יוקשים

בני האדם

 

קשרו באו במעונות / פרדסים וגנות

נתיבות צפונות / דרך נסתר

אשר לא ידע האדם

 

רצו אל המחנה / שפוני טמוני

נגוע ומעונה / נבהלו לא ידעו מה

יעשה אדם

 

שרים באו העירה / נסו חיש מהרה

הנשארים הרה / שאו אהלים אין

יושב מאין אדם

 

תפשו חימה על העיר / ים שאונם סוער

חרון אפם הבעיר / הקיפו כחומה עם רב

כצאן אדם

 

אמר אויב אין חפץ / להשמיד ולהפיץ

עם קדוש עם ישראל / בשום דבר אפס

קרויים אדם

 

נאספו עם מרעים / חצר משוגעים

הביאו עם נעים / אמרו מה טיב עם זה

מה יותר לאדם

 

יחד כולם נוציאים / ועינינו רואים

לאויבים ושונאים / אז יסלח לנו

יגרש את האדם

 

עפעפינו נשאנו / ראה נא עוניינו

לאלהי יוצרנו, לאל חי יוצרינו / נפלה נא בידך

לא ביד אדם

 

מלכי הפר עצתם / את כופר נשפותם

בטל מחשובתם / נתנו ורחק ה'

את האדם

 

ונודעה יד ה' / לעין שונאי מוני

עם קהל אמוני / פעל לחוסים בו

נגד בני אדם

 

ראה צור דלותינו / קבץ פזורנו

ואת לחצנו / מבין הגוים עליון

יוצא האדם

סוף תעודה מספר 603

הספרייה הפרטית של אלי פילו-שושביני הקדושים – חולמים, מרפאים וצדיקים בספר העירוני בישראל – יורם בילו

 

שושביני הקדושים – חולמים, מרפאים וצדיקים בספר העירוני בישראל – יורם בילו

הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה – תשס"ה – 2005

״ביום חורף ערפילי במיוחד, נקשתי על דלת דירתו של אברהם בן־חיים בשיכון כנען בצפת. חובבי המיסטיקה ימצאו עניין בעובדה כי מרגע שירדתי מהאוטובוס בתחנה ליד משטרת .צפת ועד שהגעתי לבית הצנוע, שלא נבדל במאום מהבתים שסביבו, גיששתי את דרכי כסומא בתוך עננה צמרירית,שעטפה את השכונה כולה בהילה לבנה וסמיכה…״

בדברים אלה פותח יורם בילו את תיאור הת1ודעותו אל אחד מארבעת שושביני הקדושים שאת סיפור חייהם הוא מביא בספר זה: הארבעה – שתי נשים ושני גברים מן הפריפריה העירונית בישראל – הם אך מעטים מכלל הנשים והגברים שחידשו את הפעילות התוססת של פולחן הקדושים בישראל בשלושים השנים האחרונות. בילו מנתח את פעילותם ואת יוזמותיהם של ארבעת גיבורי הספר ניתוח פ0יכולוגי־תרבותי, וממקם אותם במרחב הישראלי כחלק מן הפרקטיקות הלאומיות והדתיות של קידוש המרחב בישראל. השילוב בין דיון מקצועי מעמיק לכתיבה נרטיבית מעשיר את חוויית הקריאה והופך את הספר נגיש לציבור המשכיל הרחב.

פרופסור יורם בילו מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג לפסיכולוגיה ובחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. פירסם מחקרים רבים בנושאים: פסיכיאטריה ותרבות, חלומות ותרבות, דת עממית בישראל, קידוש המרחב, ועוד.

רבי אברהם אזולאי בן מרדכי – אנציקלופדיה ארזי הלבנון…המשך

המעין השלישי קראתיו עין הארץ ונמשכו ממנו כ"ה נהר ות, לבאר מעלת ארץ ישראל והדרים בתוכה:

המעין הרביעי קראתיו עין יעקב ונמשכו ממנו נ"ט נהר ות, לבאר מעלת האדם הישראלי והרכבת גופו ורוחו ונשמתו וצלמו, ומעלת האומה הישראלית, וסוד העבודה, וההתבודדות, וסוד הפגם, והתשובה, והוידוי, והיראה, וההכנעה, והסיגוף, ופגם סילוק הצדיקים וכיוצא בו:

המעין החמישי קראתיו עין משפט ונמשכו ממנו נ"ב נהר ות, לבאר השכר והעונש, וגן עדן וגיהנם, וסוד הגלגול בכלל ובפרט, וסוד המיתה והגלות וכיוצא בהם:

המעין הששי קראתיו עין גנים ונמשכו ממנו ט"ו נהר ות, לבאר עניני שבעים שרים ושליטתם, והנהגת האומות ושורש נשמתם בכלל ובפרט, וסוד ערב רב, ומעלת האומות בגלות השכינה, ושפלות האומות (ותמצית) [וסוד התמצית], וסוד שליטת והתגברות אומה על אומה, וסוד ע' לשון וכיוצא בו:

המעין השביעי קראתיו עין גדי ונמשכו ממנו כ"ח, נהר ות לבאר סוד הקליפות, וסוד היאך נמשכו ונמצאו, וסוד כחם, וסוד מציאות יצר טוב ויצר הרע, וסוד השדים ומציאותם ומהותם, וסוד החלק הניתן לקליפה, וסוד השפחה כי תירש גבירתה, וסוד מיני הקליפות ומיני השדים למשפחותם לגוייהם. וכל אלו האמונות הנזכרות יכחשום הפילוספים, ואני אמתתים בדברים מקובלים מתישבים על שכל המעיין ולא יכחיש כי אם המתעקש:

וכל אשד נהר י נחלי שבעה מעיינות [הנזכרים] יקוו אל מקום אחד קראתיו בריכת אברהם כי ממנו ישקו עדרי חבירים צאן קדשים הנכנסים תחת צל האמונה האלקית לדעת איזה דרך ישרה שיבור לו האדם הנלבב, והתבודדותו, ותכליתו, והתבוננת דרכיו, כי זה כל האדם. וגם כללתי קצת ממה שכתב האלקי הרמ"ק זלה"ה בספר תומר דבורה:

ודע שכל דרוש הסתום שלא פרשתי למי הם ממה שקבלתי מספרי האלקי הרמ"ק זלה"ה או מה שהבנתי מדבריו בביאורו על דברי הרשב"י בזוהר ובתיקונים וכתבתים בסגנון אחר ובלשון מבוארת יקל ויערב על המעיין:

גם קצת דרושים לקטתי מדברי האלקי האר"י זלה"ה, וזכרתים משמו, וגם מה שלקטתי מקצת ספרי המקובלים כתבתי מסכ"י ר"ל מספר כתיבת יד:

ובזה תשמח נשמת כל חי תברך ברכת המוציא והמביא פעולה זו המעולה, ליהודים היתה אורה, ועל כן יעזוב איש חן ארץ, וחמדותיה לא יחונן, והבל היופי מלא דופי, כלה גרש יגרש האמה נכריה חכמה חיצוניות בלתי ראויה, ודבק באש דתו היפיפיה, לשום נפשו בחיים בזה ובבא:

ואני טרם אכלה לדבר וטרם יהיה דברי הראשון קראתי בשם החיבור הנכבד הזה חסד לאברהם לשתי סיבות, לזכור חסדי ה' אשר גמלני ומדבר מלטני, שנית להורות שכל המעיין בספרי גומל חסד עמי להיות זוכה ומזכה. ואלקים ה' חילי ימציא און לי בכל עמלי לסדר ולחבר מה שיעדתי, והוא יתן בפי מענה לשון, יוריני ינחני בדרך אמת [כי מידו הכל, קול ה' יתן אומר. אמן כן יהי רצון:

אשירה לי"י כי גמל עלי:

אור חכמה ורוב עצמה ותורה באו בספר יפה תואר וצורה ראו כי הוא עץ יפה ענף ומצל היות שתול עלי מים ונהר מאד גבוה ורם [וייף] בגדלו ארזים לא עממוהו בגן אל זה עץ נטעהו חדל האישים ואם ישאל אחד שם עצו ופריו לכן ראו לא עץ מאכל הוא אכנהו בשם חסד לאברהם ירד פנימיות ים פנינים העלה חתר ותר בכל פירוש ופתרון זכות קדושים רוממי שד"י אשר קשר כתרים לדבריהם ובם נעלמה ואוצר צפונה וסתרה. ושרשיו מיוסדים עלי דרך ישרה. ורב נאות ואמרתי לפארה. הוציא פרי מאד מתוק כאורה.

ולא דמה ליופיו עץ הזמורה. בעדן ניתנה לו הבכורה. ופריו לכל נבון וחכם תשורה. אם גפן ואם זית נהדרה. כי אם עץ חיים תורה ברה. ופריו הוא דבר שפה ברורה. יסודו סוד זה"ר מקורו הערה. כל טמון וכל סתום לא נעדרה. חלקם בחיים בזוהר האורה. שפתי יתר וגם שפרה. התנצלות המחבר:

אמר המחבר אברהם עד פה גברו עלי חסדי יתברך שמו, והוא ברחמיו וברוב חסדיו יחמול עלי בתוך עמו ישראל, ויגמור בעדי להצילני מחרון אפו הקשה, ויזכני להוליד בנים עוסקים בתורה ויראת י"י היא אוצרם, לא ימוש ספר התורה מפי זרעי וזרע זרעי יאמר י"י מעתה ועד עולם אמן. ואתה מעיין חכם אל יבהלוך רעיוניך בראותך בספר הנכבד הזה סוד פלוני וסוד פלוני אל ידמה בשכלך שהם סודות עמוקים ונפלאים הם ממך.

 כי לא חברתי לך בזה הספר שום סוד עמוק שיצטרך הקדמות כדי להבין אותם, אלא כל משכיל בנקל יוכל להבין מעצמו סוד זה הספר, וממה שאין ראוי שיעלים מן המעיין בזה הספר הוא כי הוא הרבה דברים נאמרים בו במקום אחד על כוונת מה ובמקום אחר על כוונה אחרת, כמו שעשה הרמב"ם ז"ל במקומות רבים מספר המורה.

בעבור זה ראוי שיזהר המעיין בעיונו [בדרושי] ספר איזה מחבר שלא יקפוץ להשיב על דבריו עד שידע אמיתת הענין, ויחשוב בו כי לפעמים ישמיט המחבר הקדמה אחת באיזה מקום לפי שהיא כמבוארת בעצמה או שנתבארה במקום אחר או בכוונה ממנו להסתיר הענין ויחשוב המעיין שזה טעות מן המחבר וימהר להשיב עליו ויחשוב אותו לפתי וסכל, אבל ישיב אל לבו כי המחבר ההוא לא היה מקלי הדעת שלא השיג בעומק עיונו מה שיעלה בלב המעיין בתחלת הדעת, ויותר ראוי לכל אדם לחשוד שכלו והבנתו וירבה להעמיק בדבריו, כי המחבר לרוב (השתוטט) [שטט] במחשבתו בדברים העיונים העמוקים, ולפעמים יקל [בהם] בעיניו להאריך בביאורו דבר מהו.

 בארץ הקודש.

אז הגיע רבינו אל המנוחה ואל הנחלה עיר הקודש ארע היא חברון…ותהי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה. השלם העניו בחסיד כבוד הרב אליעזר ארחא. ובעזרו האלוהי זכיתי וחיברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע.

אך גם כאן לא ארכה הטובה : ויהי היום בשנת שע"ט 1619- נהפך לאבל מחולנו…ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים. בירושלים התגוררו אז היהודים שעזבו את פאס ועלו לארץ ישראל אחר הצרות שעברו בפאס. אולם המגיפה הכתה קשות קהילה זו ורובם ככולם קיפחו חייהם בה.

על כן חזר רבינו לחברון לתקופה קצרה. אז נדר נדר, אם יעשה ה' עמו חסד ויחזירהו לחברון, יכתוב ספר מכל החידושים שאסף במשך השנים " בשקידות העיון ובטירחא יתירה ".

אז בגיעה הישועה ממקום אחר : " שמע ה' בקולי ותעצר המגיפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב"ב ואמלטה שמה בי"ט לאב ומצאנו שם מעט רווחה ", ושם בעזה, כתב ספריו " חסד לאברהם " ו " בעל ברית אברם ". לאור כל זאת מובנת היטב הסיבה שקרא רבינו לספרו " חסד לאברהם " – לזכור חסדי ה' אשר גמלני ומחרב מלטני ".

בתקופה זו הייתה בעיר עזה קהילה גדולה, בהיותה שוכנת על דרך המלך, המקשרת את סוריה וארץ ישראל עם מצרים, התיישבו בעיר סןחרים יהודים שניהלו עסקים פוריים. הגיעו גם פליטים מירושלים ומחברון בזמן רדיפות או מגיפות וחלקם נשארו לגור בה. ביניהן חכמים שנטעו בעזה את ידיעת התורה, יסדו ישיבהף וחיזקו את רוחו של היישוב הקיים.

נשאל הרדב"ז אם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, מפני שיש בה יהודים שיש להם קרקעות, והשיב שחייבים. ועיין שם שהאריך וסיים " שוב מצאתי לבעל כפתור ופרח, תלמידו של הרב ז"ל שכתב " שעזה בכלל ארץ ישראל היא ".

אם כך חלק מהקהילת עזה עסק גם בחקלאות, והיו להם קרקעות. רבינו עובדיה מברטנורא, שביקר בעיר בשנת רמ"ח – 1508 כבר מצא שם עיר יפה וגדולה כירושלים ואין לה חומה סביב..ובעזה היום כשבעים בעלי בתים.

רדב"ז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רבי דוד בן שלמה אבן זמרארדב"ז (ה'רל"ט 1479 – ה'של"ד 1573), מחבר שו"ת הרדב"ז.

רבי דוד בן זמרא נולד בספרד בשנת ה'רל"ט(1479) למשפחה של תלמידי חכמים. בצעירותו למד אצל רבי יוסי סרגוסי. בזמן גירוש ספרד, בהיותו בן 13, נדדה משפחתו לפאס אשר במרוקו, ומשם לצפת ולירושלים. בשנתה'רע"ג 1513, עקב המצוקה הכלכלית בירושלים והפרעות, עזב הרדב"ז את ירושלים ועבר למצרים לישיבת רבי יצחק הכהן שולאל, שם מונה לאב בית דין. אחרי כיבוש מצרים על ידי העות'מאנים (שנת 1517), מונה רדב"ז למנהיגה של יהדות מצרים. רדב"ז היה אב בית דין, ראש ישיבהגבאי צדקה והאחראי לרכוש הציבורי של יהדות מצרים. הוא התפרנס מסחר בתבואה ובעורות , והצלחתו הרבה בכך הביאה לו עושר רב.

אחרי ארבעים שנות רבנות במצרים עזב הרדב"ז את קהילתו ותפקידו, וחזר לירושלים (בשנת ה'שי"ג1553 לערך), ומשם עקר לצפת, הואיל ולא הייתה לו שלווה בירושלים. הרדב"ז חי בצפת עשרים שנה ונפטר בשיבה טובה בכ"א בחשוון שנת ה'של"ד (1573).

יש המציינים שנים אחרות כתאריכי לידתו או פטירתו, כדי להתאימם למסורת המובאת בספר קורא הדורות לפיה נפטר הרדב"ז בגיל 110.

אחד מתחיבוריו

  • כללי הגמרא – מודפס בספר "מהררי נמרים"
  • יקר תפארת – פרוש למשנה תורה של הרמב"ם
  • מצודות דוד – ספר זה איננו הבאור הידוע "מצודת דוד" על הנ"ך, אלא באור לתרי"ג מצוות, אשר פרש את המצוות בדרש הפשט והסוד
  • מגן דוד – ספר קבלה אשר מבאר את אותיות ה"אב
  • מכתב לדוד – פירוש על שיר השירים

הרדב"ז כתב למעלה מ-10,000 תשובות, אולם רובן אבדו. בסך הכל קיימות מעל 2,000 תשובות המכונסות בשלושה שו"תים:

  • שו"ת הרדב"ז
  • שו"ת דברי דוד
  • שו"ת הון יוסף – אינו שייך לרדב"ז אלא לצאצא שלו – ר' יוסף זמירו

למידיו הידועים הוא רבי בצלאל אשכנזי, מחבר השיטה המקובצת.

באותה תקופה הרביץ תורה בעזה וכיהן כרב העיר. המשורר הידוע רבי ישראל נג'ארה, עליו אמר רבי יהודה אריה ממודינה " לא קם בישראל כישראל ", ובשם האר"י ז"ל הקדוש אמרו ששירותיו תשובות בשמים. כשראה את ספרו של רבינו " אור החכמה " כתב שיר קצר לכבודו, והביאו רבינו בראש הספר.

עם תום המגיפה חזר רבינו לחברון, שם כנראה, נולדו ילדיו, ושם כתב את " אהבה בתענוגים " – פירוש על המשניות. 

Les veilleurs de l'aube-Victor Malka

Le bedeau, chargé en particulier, pour le coup, de la distri­bution du traditionnel thé à la menthe pendant la séance, est déjà à l'œuvre. Naguère encore, ce n'étaient pas de simples verres de thé que l'on distribuait d'abondance aux fidèles lors de ces veillées shabbatiques, mais des coupes de mahia, un alcool blanc traître – spécialité locale dans la fabrication de laquelle les juifs sont, dit-on, passés maîtres, singulièrement dans certaines villes de l'est du pays – et qui vous tourne la tête en moins de temps qu'il ne faut pour l'écrire.

 Le résultat était que ces rencontres à vocation religieuse, mystique et spirituelle mais aussi musicale, débouchaient parfois, en fin de parcours et au cœur même de la synagogue, sur le spectacle d'hommes dont l'exaltation et la ferveur ne devaient rien alors au sentiment religieux mais tout aux effets et aux effluves (aux dommages collatéraux) de l'alcool.

 Les rabbins de la ville, unanimes, eurent vite fait d'y mettre bon ordre. La décision fut prise : le thé à la menthe, autre spécialité locale, remplacerait désormais avantageusement l'alcool blanc, qu'il ait été fabriqué à Meknès ou à Sefrou.

Le maître de cérémonie, c'est lui. Il est appelé le moqaddem ou chantre en chef. Rabbin, poète, chantre, David Bouzaglo est tout cela à la fois. C'est autour de lui et sous sa direction que se conjugueront et que vont s'articuler notamment le rythme et la distribution des poèmes et des rôles, ainsi que, d'une manière générale, le déroulement des événements. Il est l'homme de la poésie, de la connaissance et de l'art, et c'est d'abord lui que l'on est venu écouter.

Autour du maître, quelques-uns de ses collaborateurs les plus assidus et les mieux formés. Tout au long de la semaine, il a pris soin de préparer, chez lui, ses collaborateurs à l'organisation et au déroulement de la veillée ainsi qu'aux difficultés éventuelles que peuvent receler tel ou tel poème, tel ou tel passage de l'art musical andalou.

 Il a notamment attiré leur attention sur tel piège musical dans telle pièce de la musique andalouse. C'est que deux modes de cette musique sont, en tel endroit, tellement proches l'un de l'autre que l'on risque simplement le déra­page ou la confusion.

 Le maître a bien vérifié que les collaborateurs en question – tous jouissant de très jolies voix, c'est bien le moins – connaissent les différents modes musicaux sur lesquels seront chantés les poèmes et autres pièces liturgiques du jour. Ces participants actifs doivent également connaître les rythmes spécifiques à la ׳< partition musicale », jamais écrite, de la semaine, ainsi que les règles qui lui sont propres.

 Par ailleurs, le maître ayant, de notoriété publique, des cordes vocales fragiles et sensibles, par exemple aux brusques évolutions du cli­mat, il a tout au long de la semaine pris des médicaments prescrits par ses médecins habituels afin d'être fin prêt pour la veillée du shabbat.

La cérémonie peut désormais commencer. Les quelques fidèles qui se trouvent là depuis des heures ont commencé très tôt par la lecture d'extraits du Zohar, ceux notamment qui appellent l'homme à purifier son âme avant que ne se lève le jour et ceux qui mettent spécialement l'accent sur la promesse divine de la rédemption.

 Ces fidèles n'ont attendu personne pour prendre cette initiative. C'est ainsi qu'ont opéré leurs pères et leurs grands-pères. Et peu importe qu'ils ne comprennent pas toujours les tenants et les aboutissants du texte dela Kabbale: ils sont convain­cus que Dieu, lui, les comprend.

Puis, quand enfin arrive le maître, un récitant, choisi par lui, donne lecture sur des airs marocains d'un certain nombre de textes liturgiques et de psaumes du roi David : Au milieu de la nuit, je me lève pour te rendre grâce (Ps 119, 62) ; Lève-toi, clame dans la nuit, au début des vigiles (Lm 2, 19) ; Quand chantent en chœur les étoiles du matin et que tous les fils d'Elohim acclament (Jb 38, 7 ').

On dit parfois que ces airs sont tellement anciens qu'il n'est pas impossible qu'ils aient appartenu au patrimoine musical palestinien jadis en usage au Temple de Jérusa­lem. Et qu'ils seraient parvenus dans ces régions de l'ex­trémité de l'Afrique dans les bagages de commerçants juifs à l'époque lointaine où les bateaux du roi Salomon, fils de David, faisaient escale dans les ports du pays et venaient faire commerce – de bois d'ébène notamment – avec les populations locales.

La psalmodie de ces textes terminée, on passe à l'inter­prétation musicale de deux poèmes eux-mêmes en rap­port avec la littérature ésotérique que l'on appelle ici la « sagesse intérieure ». Ces textes sont communs au rituel de toutes les semaines, même si, à chaque fois, ils sont chantés sur des airs différents. Le premier de ces textes (Dodi yarad leganno, Mon amant est descendu à son jar­din) est l'œuvre d'un poète-kabbaliste de l'école de Safed, Haïm Cohen, originaire d'Alep et disciple de rabbi Haïm Vital, lui-même héritier spirituel d'Isaac Louria dit le Ari (le lion).

 Le poème – long de vingt-sept strophes et aujourd'hui connu par tous les juifs originaires du Maroc – a un caractère résolument ésotérique. Il s'agit d'une sorte de dialogue conduit entre Dieu et la communauté d'Israël, un peu dans la résonance du Cantique des Cantiques.

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..PREMIER AGE D'OR DE FES

 

PREMIER AGE D'OR DE FES

Il n'existe pratiquement aucun témoignage de la vie religieuse et culturelle des communautés juives marocaines avant la conquête arabe, puisqu'elles étaient condamnées a végéter dans un isolement extrême.

 L'inclusion du Maroc dans un vaste empire globant la majorité du peuple juif rendit vie à ces communautés et les rapprocha des pricipaux centres religieux sionistes, à Babylone et surtout à Kaïrouan, la première ville fondée par l'Islam au Maghreb qui était rapidement devenue un centre d'études talmudiques florissant. 

L'adoption enthousiaste de l'Arabe comme langue de culture («L'Arabe est aux langues ce que le printemps est aux saisons» devait écrire le grand maître de Babylone Saadia Gaon) et le déclin de l'Araméen favorisèrent, dans les conditions d'origine de la ville Fès, une remarquable renaissance de la langue hébraïque post-biblique. 

Des sa fondation, au début du 9ème siècle, comme première capitale du royaume par le souverain éclairé Idriss II, Fès devait attirer une population juive nombreuse et de qualité, venue de toutes les régions du Maroc, mais aussi de Tunisie, d'Algérie, d'Andalousie, d'Egypte et également de Babylonie et de Perse. 

C'est dans cette nouvelle capitale que se renouvela progressivement le mouvement spirituel initié par les centres talmudiques de Kaïrouan et les grandes Yéchivot de Babylonie, et ce bien après leur declin. 

Sous l'influence de la langue arabe sœur, Fès devint le berceau de la linguistique et de la grammaire hébraïque. Le plus grand linguiste de l'époque, rabbi Yéhouda Ben Korich, des son installation à Fès, fit reproche à la communauté de l'abandon de la lecture de la traduction dela Bibleen Araméen dans les synagogues, sous prétexte que tous les fideles comprenaient la langue sacrée, et institua la nécessité de la connaissance comparée Araméen et de l'Arabe pour l'étude de l'Hébreu. 

Le fondateur de la grammaire hébraïque Dounash Ben Labrat qui est né à Bagdad mais a vecu à Fès y a élaboré et transmis la majeure partie de son oeuvre avant de quitter le Maroc pour la ville de Cordoue en Andalousie. 

Du livre de grammaire de rabbi Yéhouda Hayoug El Fassi, «Shorshé Hayoug», les Racines de Hayoug, les grands maîtres de Babylone ont dit «Nous n'avons rien reçu meilleur du Maghreb que ce livre, nous nageons tous dans la mer de son savoir».

C'est à la seconde génération que L'Age d'Or de Fès atteignit son apogée avec l'arrivée dans la ville de rabbi Itshak Bar Yaacob El Fassi, né à Kalaat Ahmed, ville située aujourd'hui en Algérie.

 Ce chef spirituel dirigea à Fès pendant des décennies une grande yeshiva de réputation universelle. Avec son livre «Sefer Halakhot, il réalisa la première compilation de toutes les règles dela Halakhadepuis l'écriture du Talmud, d'où le  surnom qui allait désormais être donné à ce livre de «Petit Talmud».

 Le «Sefer Halakhot» est depuis devenu le livre de base de toutes les yéchivot et le guide universel en matière de Halakha duquel Maïmonide lui-même s'est inspiré pour réaliser sa propre compilation.

Conraint par les circonstances politiques à s'exiler du Maroc, rabbi Itshak Bar Yaacob El Fassi s'installa à l'âge de 75 ans en Espagne, à Lucène où il fonda une nouvelle yeshiva. Lucène devint alors le centre d'études talmudiques par excellence de la tradition de sefarade :la Jérusalemd'Espagne.

Les persécutions qui s'abattirent sur les communautés juives marocaines sous la dynastie intolérante des Almohades mirent fin à ce premier Age d'Or. Le flambeau de tradition, transmis de Babylone à Kaïrouan et de Kaïrouan à Fès, émigra vers l'Espagne.

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

 

 

רבי יצחק אלפסי – 1013 – 1103

מעט מאוד ידוע על חיי הדת והרוח של יהדות המערב הפנימי לפני הכיבוש הערבי. הכללת מרוקו באימפריה המוסלמית, שמה קץ לבידודם של יהודי המגרב, וגרמה להידוק קשריהם עם מרכזי היצירה בארץ ישראל, בבל וקירואן שבתוניסיה, העיר הראשונה שנוסדה על־ידי הערבים בצפון אפריקה, ואשר הייתה במהרה למרכז תורני תוסס.

העיר פאס נוסדה בתחילת המאה התשיעית, על ידי המלך אידריס השני, כבירתה של הממלכה הראשונה בתולדותיה של מרוקו. פאס משכה אליה אוכלוסיה יהודית מרחבי מרוקו, וכן מתפוצות ישראל הקרובות: אלג׳יריה, טוניסיה, לוב, והרחוקות: ספרד, מצרים, בבל ופרס.

התקבצו אל פאס מלומדים ממרכזי היצירה היהודיים העיקריים, שתרמו לצמיחת פאס, כמרכז רוחני תוסס, שירש בהדרגה את ישיבות קירואן ובבל, לאחר שקיעתן.

. העיר פאס הייתה לערש תחייתה של השפה העברית. יהודה בן קוריש, גדול בלשני העברית באותה תקופה, הוכיח את קהילתו על שחדלו מלהשתמש בתרגום הארמי לתורה בבתי הכנסת. זאת בטענה, שהמתפללים ובתוכם פשוטי העם, מבינים היטב את ל ..שון המקרא ואין להם צורך בתרגום התורה.

. בהשפעת השפה הערבית הונחו בפאס יסודות הדקדוק העברי, על ידי שני בלשנים, אחרי יהודה בן קוריש: דונש הלוי, יליד בגדד, שהתחנך בפאס, ורבי יהודה חיוג, עליו נאמר ׳שהעמיד לשון הקודש על בוריו׳. למרות הרדיפות וחילופי השלטון, שמרה פאס על בכורתה כמרכז לימודים. כך, התיישב בה המאור הגדול, רבי יצחק בן יעקב הכהן אל־פאסי, שנולד בקלעת אחמד היום בשטחה של אלג׳יריה.

רבי יצחק אלפסי ייסד ישיבה והרביץ תורה שנים רבות. את חיבורו הגדול שזיכוהו בתהילת עולם, " ספר ההלכות ", הוא הגה וחיבר בפאס. זהו קובץ ההלכות המקיף ביותר מאז חתימת התלמוד.

הקובץ נלמד כחובה בכל קהילות ישראל, והיה הבסיס לכל ספרי ההלכה אחריו, מן הרמב"ם ועד ימינו. למרות שהיה איש מגרב מובהק, נודע רבי יצחק אלפאסי דווקא כחכם ספרדי.

לאחר שהשתקע בספרד בהיותו בן 75, ישב בכס הרבנות של הקהילה הגדולה של לוסינה, " ירושלים של ספרד ". עם מעברו של הרי"ף לספרד, ועקב גל הרדיפות השני של שושלת המייחדים, ירד קרנה של פאס ותם תור הזהב הראשון שלה.

הלפיד שעבר מבבל לקירואן, ומקירואן לפאס, הועבר לספרד, והיה תשתית לתור הזהב בספרד. 

Juifs au Maroc et leurs Mellahs

 Il est évident que si beaucoup de Juifs étrangers qui étaient venus à Fès pendant le règne d'Idris II, avaient vécu dans ce quartier, "un assez grand nombre" d'entre eux et d'autres, autochtones établis bien avant eux dans le site de Fès ou venus après eux dans la capitale, s'étaient fixés indifféremment un peu partout, par petits groupes de quelques familles. 

 Le 20 Mars 1276, quand se produisit un soulève­ment de la populace contre les Juifs de Fès, le sultan Abou Yousof ben Abd al-Hakk, qui s'était porté à leur secours, fit aussitôt publier l'ordre formel de ne pas approcher des quartiers juifs." Le lendemain, 21 Mars, le sultan fit commencer la construction, face à la ville an­cienne, de Fès al-Jadid (Fès la neuve). 

 Cette circonstance a fait croire à des auteurs modernes que les Juifs furent aussitôt installés dans la nouvelle cité, au lieu dit al-Mallah (Mellah), le premier et longtemps le seul Ghetto du Maroc. Il n'en a pas été ainsi. Fès al-Jadid, spé­cialement créée pour servir de résidence au sultan, à son entourage, son makhzen et aux milices formées de troupes étrangères, abrita bien entendu, an moins dès l'avènement d'Abou Yakoub (1286-1307), également des personnalitiés juives et leurs familles attachées au service du souverain: les "Wakkasa' (Roqqaça), les Sabti, les "Asac".

 Comme il existe tant d'exemples à toutes les époques et jusqu'à notre temps, les caïds, les vizirs et le monarque lui même ainsi que sa famille devaient être directement intéressés aux transactions commer­ciales des opulents marchands juifs de classe internationale comme l'étaient, précisément à l'époque dont nous parlons, ces Africano- majorquins qui s'appelaint Isaac Lévi, Samuel Choulol (Solal), les Allel, Malequi, les deux frères Nadjar ou les trois frères Bacri.

 Ces hommes vivaient la plupart du temps à Fès et leurs maisons se trou­vaient sans doute à Fès al-Jadid, aussi près du makhzen que possible. Fès al-Jadid fut probablement aussi le lieu de résidence des ambassadeurs juifs des rois chrétiens de la fin du XIII״ et du début du XIV1־ siècles, les "Abengallel" ou Vidal de Porta; plus tard, celui de R. Moïse Gabbay, chargé d'une importante mission à Fès par le roi d'Aragon en 1394.

 II n'en allait pas autrement de tous les autres ambassadeurs chrétiens ou musulmans. La présence de ces person­nages auprès du sultan et de son vizir était nécessaire pendant leur séjour plus ou moins long dans la capitale; l'importance de leurs missions l'exigeait.

 Pourtant, les logements confortables et même magnifiques ne manquaient sans doute pas aux riches Juifs de la médina, la ville ancienne. Obligés plus tard de se transporter au quartier qui devait leur être imposé à Fès al-Jadid, ces Juifs avaient vu dans cet exode une véritable catastrophe; et pendant fort long­temps, ils s'étaient considérés comme des éxilés.

Cet "exil" changeait de fond en comble leurs habitudes, les privait de leursanciennes de­meures, tout en les obligeant à vivre dans la promiscuité avec des coréligionnaires, soit-mais de classe inférieure. Pour les plus pau­vres, c'était également un bouleversement.

L'ampleur de la catastrophe est exprimée par ceux qui écrivaient à ce sujet: "Ce fut un exil amer et épouvantable" ou encore: "Ce fut un épouvantable exil", et ce fut si terrible que de nombreuses familles apostasièrent afin de rester chez elles!

Les deux chroniques judéo-marocaines qui nous rapportent ces faits, dont l'une précise que, dans la médina de Fès, les Juifs avaient vécu mêlés aux Musulmans, nous font connaître la date de l'événement qui transforma par ses conséquences lointaines la vie d'une grande partie des Juifs du Maroc: l'année 5198, c'est-à-dire 1438 de l'ère moderne, il n'y a pas à douter de cette information, bien qu'elle ne soit pas confirmée par ailleurs; chronologiquement elle ne concorde pas avec le règne d'Abou Saïd Othman III (1398-1421), règne sous lequel, nous dit Léon l'Africain, cet événement eut lieu.

 Mais ce n'est pas la seule fois que Léon l'Africain se trompe sur les dates. Un événe­ment fort important dans la vie religieuse des Musulmans de tout le Maroc se produisit à la même date que celle indiquée par les chroniques juives pour la création du premier Ghetto marocain.

 C'est le Professeur Hirschberg qui, le premier, a très judicieusement attiré l'attention sur le rapport qu'il y a lieu de faire entre les deux événe­ments. Il confirme une fois pour toutes la véracité des chroniqueurs juifs en ce qui concerne l'année de la création du Ghetto.

 L'année 1438 est celle de la "découverte" dans la médina de Fès de la tombe de Moulay Idris (Idris II), artisan de la grandeur de la cité et des­cendant authentique du Prophète. A la suite de cela, Fès fut immé­diatement promue au rang de ville sainte et ne pouvait plus être habitée par des "incroyants".

 De plus, contrairement au principe énoncé par nombre de savants musulmans, de laisser les Infi­dèles commercer dans tous les quartiers des grandes et des petites villes, on astreignit les Juifs déjà chassés de la vieille cité, à n'exercer leur négoce, dans la médina où ils pouvaient se rendre pendant la journée, qu'auprès des Attarin, au ,Souk an-Nokra actuel.

 Tous les autres quartiers et leurs marchés leur étaient interdits. Cette mesure ne se relâcha que bien plus tard, sauf en ce qui concerne le "horm" (périmètre sacré) de Moulay Idris dont le tombeau-sanctuaire devint, depuis sa "découverte", un des lieux de pèlerinage musulman les plus fréquentés de l'Afrique du Nord et un lieu d'asile inviolable.

 Un abattoir où étaient dépecés les animaux immolés pour s'attirer la bénédiction du saint était séparé du sanctuaire par des lieux d'aisance. Cet abattoir servait aussi aux Juifs qui venaient se placer sous la protection de Moulay Idris.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-הנוער בעלייה – תנועת " שרל נטר " במרוקו – יוסף שרביט

 

הנוער בעלייה – תנועת " שרל נטר " במרוקו – יוסף שרביט

משרד הביטחון – ההוצאה לאור  – תשס"ד – 2004הנוער בעלייה

תנועת הנוער ״ שרל נטר ״ שקמה במרוקו בשנות העשרים של המאה שעברה נתנה ביטוי למאווייהם הדתיימ־לאומיים של אלפי בני הנוער היהודי במרוקו. חברי התנועה נטלו חלק במגוון רחב ביותר של פעילויות בחברה היהודית שם: בתחום החינוכי עסקו אנשי התנועה בהעמקת ערכי הדת, באמצעות בית המדרש העברי למורים והמחלקה התורנית של ההסתדרות הציונית העולמית; בתחום החברתי פעלו חברי התנועה למען הקניית חינוך מקצועי פורמלי ובלתי פורמלי לנוער ולמבוגרים במלאח, הקימו מחנות קיץ שהיו לשם דבר במרוקו והכשירו חניכים לעלייה ארצה; ובתחום הלאומי העמיקו חברי התנועה את התודעה הציונית בקהילה, הרחיבו את מעגל יודעי העברית וסייעו למארגני עלייה ב׳ ולפעילויות ההגנה העצמית של הקהילה.

בכך תרמה תנועת הנוער ״שרל נטר״ תרומה מרכזית לפעילות החינוכית והחברתית בקהילת מרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים ולאחר מכן בתקופת העלייה ההמונית.
בתנועת הנוער הזו בלטו דמויותיהם של מספר פעילים: אלפונסו צבע, דניאל לוי, אדגר גדג', אשר אוחיון, הרב חזן, אמיל סבן, עקיבא קשת. כל אלה ורבים אחרים עשו ללא לאות למען עמם בכל רחבי מרוקו והטביעו את חותמם על ההיסטוריה של הקהילה היהודית החשובה הזו.
ד"ר שרביט הינו חוקר היהדות הספרדית בכלל ויהדות צפוךאפריקה בפרט ומתמחה בחקר ההיסטוריה האינטלקטואלית של יהדות זו בארץ ישראל ובפזורה.

הוא פרסם ספרים ומאמרים בתחומו. ד"ר שרביט מרצה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטאות בר־אילן ובן-גוריון, במכללות האקדמיות אפרתה ואמונה ובטורו קולג' בירושלים

 

Le mariage traditionnel chez les juifs marocains-Issachar Ben-Ami

 

LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS

לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל

extrait du livre " le Judaisme Marocain "

Issachar Ben-Ami

avant-propos

Il semble que les centaines et milliers d'articles et publications qui concernent les Juifs d'Afrique du Nord, écrits généralement en diverses langues, sont loin de nous donner une image profonde et équilibrée de ce Judaïsme.

La négligence volontaire d'une part, de divers chercheurs non-juifs qui ont enquêté cette aire culturelle de tout ce qui concerne les Juifs et de l'autre côté, le peu d'intérêt qu'ont montré les Juifs nord-africains en tout ce qui concerne l'écriture de leur histoire et de leur vie culturelle, permettent difficilement au chercheur de s'adonner à l'enquête systématique de cette culture afin de remonter à leurs sources et racines.

 En effet, même une comparaison superficielle entre le nombre de manuscrits et documents que ce Judaïsme nous a légués, et malheureusement seule une petite partie en est restée, et ce que d'autres groupes ethniques ont écrit, nous permet de mesurer l'activité spirituelle intense des Juifs marocains. Seules quelques matières telles que l'Exégèse biblique, les Responsa, etc… ont été publiées en nombre limité, qu'on peut considérer aujourd'hui comme manuscrits.

 Une grande partie de ce patrimoine, et certainement la partie onde, est encore a ce jour resté inexploré. Une partie des articles présentés dans ce livre expose certains problèmes, mais est loin de les traiter a fond. Notre désir est non seulement de présenter certains aspects de cet héritage qu'il faut encore étudier, mais aussi de proposer un moyen d'étude.

 La plupart des recherches est basée sur un travail de terrain qui a duré de longues années en Israël et dansla Diaspora. Certains sujets traités ici sont presque inconnus tel que "l'humour juif marocain" qu'on connaît tout aussi mal que l'humour des Juifs orientaux.

Ceci est aussi vrai pour l'étude de certains rites magiques telle que la nouerie de l'aiguillette ou les rites d'accélération du mariage. Les articles concernant la vénération des Saints fait allusion au rapport très étroit entre ce groupe ethnique et ses Saints. Il est probable que certains sujets donneront place à l'avenir à des monographies détaillées.

Bien que parfois les relations entre les Juifs et les Musulmans étaient très tendues et malgré les persécutions,la Communautéjuive était magis­tralement organisée. Quand nous voyons aujourd'hui le reste des manuscrits et des archives où on copiait la plupart des documents, et aussi le nombre très grand des accords entre deux parties qu'on consignait par écrit sur la demande d'une des parties, on ne peut que s'émerveiller sur cette puissance d'organisation.

Malgré la destruction de plusieurs archives dela Communauté, l'abandon de grands archives familiaux vu le départ souvent précipité du Maroc et la venue en Israël, et aussi à cause des restrictions des autorités marocaines, le reste des documents peut nous permettre de pénétrer le monde intérieur de ce Judaïsme dans les derniers siècles.

On ne peut comprendre non seulement le processus d'absorbtion en Israël des Juifs d'Afrique du Nord, par rapport aux autres Communautés, ainsi que leur attitude vis-à-vis des différentes valeurs sociales, mais aussi leurs processus internes et spécifiques sans la dimension perspective et de ce point de vue la recherche du passé historique, social, économique et culturel de ce Judaïsme est indispensable.

Il m'est personnellement agréable de remercier tous ceux qui ont per­mis la publication de ce volume: M. Shaoul Ben-Simhon, Président de l'Or­ganisation Mondiale des Juifs d'Afrique du Nord, qui a montré un intérêt constant à mes recherches et publications, à l'Edition Rubin Mass qui a tout fait pour faciliter la parution du livre, ainsi qu'à l'Imprimerie Alpha pour leur studieux travail.

Jérusalem, Août 1975 Université Hébraïque de Jérusalem

I.Ben-Ami

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר