מורשת יהדות מרוקו

1 – מעשה בצעיר שהצליח לדובב את בת המלך.

יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז

היה היה מלך שהייתה לו בת יפהפיה, על חומת ארמונו היה כתוב " מי יצליח לדובב את בת המלך יישא אותה לאשה ויהיה חתנו של המלך.

תשעים ושבעה צעירים ניסו כבר את מזלם, אך הם לא הצליחו לדובב את הנסיכה, כי זו לא הייתה מגיבה כלל על דבריהם. וכל מחזר שלא הצליח לדובבה, היו כורתים את ראשו ותוקעים אותו על כלונס מחודד על חומת הארמון.

והעובר ליד הארמון היה רואה עשרות גולגולות של מחזרים, שניסו את מזלם, אך לא הצליחו – והומתו. במדינה זו היה גר זקן, ולו שלושה בנים. אבי המשפחה מת ואנשים רעים לקחו את כל מה שהיה בבית, כי טענו – אביכם היה חייב לנו כסף.

ראה זאת הבן הבכור והתעצב אל לבו. הוא פנה אל אמו – הולך אני לעיר אחרת לחפש את מזלי, אין לי מה לשבת כאן.

אמרקה לו אמו – מה אגיד לך, בני ? לך במזל טוב – היא נתנה לו קצת כסף וקצת אוכל, והוא יצא לדרך. לאן ? לעיר הבירה, שם הוא עבר ליד ארמון של המלך, והנה הוא רואה גולגולות על החומה. הוא ספר אותן, והנה מספרן – 97. שאל הבן את העוברים ושבים לפשר הדבר, והם סיפרו לו את הכול.

מי שיצליח לדבר עם בת המלך יישא אותה לאשה, ולא, זה סופו המר….

אולי הוא מזלי ?, חשב הבן בלבו. אולי אצליח אני לדבר עם בת המלך ולשאת אותה לאשה ? הוא נכנס לארמון והשומר שואל אותו – מה אתה רוצה כאן

לדובב את בת המלך.

אמר לו השומר – לא תוכל.

אולי השיב הבן.

הוא נכנס פנימה. בני הארמון הביאו אותו למקלחת ונתנו לו בגדים חדשים. הוא התקלח. לבש את הבגדים ונכנס לחדרה של בת המלך. שם דיבר ודיבר, סיפר ושאל כל הלילה. אך שום דבר לא רקה, בת המלך לא הוציאה הגה מפיה. בבוקר כרתו את ראשו, תקעוהו על כלונס מחודד והציגוהו לראווה על החומה. מספר הראשים גדל והגיע ל – 98.

מחכה האם לבנה, וכל הזמן רק בוכה ובוכה. יום אחד קם האח השני ואומר לאמו – אמא, הדרך שלקחה את אחי תיקח גם אותי. אין לי מה לשבת כאן. אלך לחפש את מזלי.

מה יכלה האם המסכנה לעשות ? היא נתנה לו קצת צידה לדרך, והא עזב את הבית. בדרכו הגיע גם הוא לעיר הבירה ועבר ליד ארמונו של המלך. והנה הוא רואה גולגולות על החומה. הוא ספר אותן, והנה מספר 98. האחרון הוא ראשו של אחיו הבכור. בכה האח האמצעי, הוי אחי, אחי ! מה עשית ? מה חטאת ומה פשעת שראשך נכרת.

סיפרו לו העוברים ושבים את הכל, מי שיצליח לדבר עם בת המלך יישא אותה לאשה. ולא – זהו סופו המר…

גם אחיך לא הצליח,  וראשו נכרת.

עשה האח האמצעי כפי שעשה האח הבכור, וסופו היה כסופו של אחיו. כל הלילה דיבר ודיבר, של הלילה שאל וסיפר, אך בת המלך לא הוציאה הגה מפיה. בבוקר כרתו את ראשו, תקעוהו על כלונס והציגוהו לראווה על החומה. מספר הראשים גדל ל – 99.

האח הצעיר היה הגיבור באחים. וקראו לו " ארוה-חרק-מזאר " כלומר " עוקר העצים ", כי היה מצליח להזיז ממקומו אפילו עץ בן מיליון. יום אחד אמר לאמו – אחי הבכור הלך ולא חזר, אחי האמצעי הלך ולא חזר. מוכרח אני ללכת, כדי להביא אותם בחזרה.

אמרה לו האם – אלוהים יעזור לך בני.

יצא הבן לדרך וגם הוא הגיע לבירה. ליד הארמון הוא רואה 99 ראשים תקועים על החומה, ושני הראשים האחרונים הם ראשי אחיו. אמר הצעיר בלבו : אחי חבל עליכם ! מה חטאכם ומה פשעכם, כי מוות בזוי כזה בא עליכם ? סיפרו העוברים ושבים את הכול. מי שיצליח לדבר עם בת המלך יישא אותה לאשה, ולא – זהו סופו המר…

הרים הצעיר את עיניו והנה הוא רואה בי קפה של ערבים. הוא נכנס פנימה והזמין קפה. הוא ישב עצבני והסתכל כל הזמן בראשים הכרותים. ראה זאת בעל בית הקפה ואמר לו – גם אתה מחפש לך צרות ? חבל עליך ! צעיר אתה ולשם מה לך כל העניין הזה ?

אך עוד באותו יום ניצב הבן הצעיר בשער הארמון. שואלים אותו השומרים : מה אתה רוצה כאן ?

סיפר להם.

היודע אתה מה מחכה לך אם לא תצליח ?

כן יודע אני.

שלחו אותו להתרחץ, להתקלח ולהתגלח, הלבישוהו בגדים יפים והכניסוהו לחדרה של בת המלך.

בהיכנסו פנימה לא אמר שום דבר, לא שלום ולא כלום, רק התיישב בפינת החדר. והשומרים עומדים בחוץ, כנהוג, לראות ולשמוע מה קורה בפנים.

מה עושה הצעיר ? הוא שותק כל הזמן. בת המלך יושבת על מיטה אחת והוא לוקח לעצמו מיטה אחרת. אחר כך הוא מוציא מכיסו פמוט ומתחיל לדבר אתו. קמה בת המלך ושואלת : מה אתה עושה ? משוגע אתה ? מדבר אתה עם פמוט ?

ענה לה – מה איכפת לך ? איו אני מדבר אתך !

אמרה לו – אתה מדבר עם פמוט, זאת אומרת,כי משוגע אתה !

ובחוץ שמעו השומרים את בת המלך מדברת עם הבחור.

בבוקר לפני שפתחו את דלת החדר לקח הבן את בת המלך על גבו כי שלו היא. הרי דיברה בלילה והיא מגיעה לו. אמרו לו השומרים – אכן, הבת שלך והיא מגיעה לך, אבל בושה היא שתיקח אותה סתם ככה. עוד מעט יבוא המלך וייתן לך את בתו, כפי שכתוב על חומת הארמון. 

בבוקר הגיע למקום המשנה למלך. והוא היה רוצה את בת המלך בשביל בנו, ולכן הציע את חוק כריתת הראשים, כי חשב, יתייאשו כל המחזרים ובת המלך תהיה של בני. כאשר שמע שבת המלך דיברה הלילה ובנו לא יזכה ב, הציע למלך – אם הצעיר הוא גיבור וחכם כל כך, יביא לך תרנגול מזמר. אם יצליח להביאו תהיה בתך שלו, אך אם לא יביא מות יומת.

בבוקר הודיע המלך לצעיר – אכן, הבת מגיעה לך. אך טובה אחת אני מבקש ממך, והרי אני עכשיו חותנך, תביא לי תרנגול מזמר.

אמר הצעיר למלך – זה הכל ? יכול אני להביא לך אותו בעיניים עצומות – אבל המשנה למך ידע כי הצעיר ימות שם, ולא יצליח להביא את הנדרש ממנו.

לפני צאתו לדרך נתן הצעיר לבת המלך שלושה עציצים ואמר לה – הנה אני נותן לך שלושה עציצים אלה. תשקי אותם פעם בשבוע. אם ימות אחד העציצים תדעי לך כי חלק מן הכוח שלי הלך. אם ימות העציץ השני, תדעי כי מחצית הכוח שלי הלכה. ואם תראי כי מת העציץ השלישי תדעי כי מת אני לחלוטין.

לקח אתו הצעיר מים ולחם ויצא לדרך. רכב על סוסו החדש, שניים ושלושה עד שהגיע לפרשת דרכים, שממנה נפרדות שתי דרכים. על אחת מהן כתוב : מי שילך בדרך זו לא יחזור, ועל השנייה כתוב " דרך צלחה " עמד שם הצעיר למעלה משעה וחשב, לנסוע או לא לנסוע ? לנסוע או לא לנסוע ? עש שהחליט , אסע בדרך שממנה אין חוזרים, ומה שיהיה יהיה.

בראשית הדרך הופיעה לפניו זקנה אחת ואמרה לו – בן אדם, חבל עליך , לאן אתה נוסע בדרך זו ?

אמר לה הצעיר – ומה איכפת לך ?

אמרה לו – אם רוצה לנסוע בדרך זו, בוא ואגיד לך מה לעשות. הרי צעיר אתה וחבל עליך. אך אם תשמע בקולי, ייתכן כי תצליח. אם תיסע בדרך זו תוכל להביא בחזרה כל מה שתרצה. והרי אתה צריך להביא תרנגול מזמר.

וזו עצתי : תיסע עד שתראה שדה רחב ועצים גדולים בו. יש שם כלוב גדול ובו התרנגול המזמר. אבל אל תתקרב לכלוב. מרחוק תראה מפלצת בת שבעה ראשים, השומרת על הכלוב. אם תראה שעיני המפלצת פקוחות, אז יכול אתה לקחת את התרנגול, כי סימן שהמפלצת ישנה.

אבל אם תראה כי עיניה עצומות, תיזהר ממנה, כי סימן הוא שהיא ערה. אחרי שתצליח לקחת את התרנגול ותברח, תצטרך לעבור בשלושה מקומות, אשר סכנות כרוכות בהם.

הסכנה הראשונה היא שביל שנפסק באמצע. כאשר תגיע לשם תאמר " איזה יופי של שביל, אילו היו לי כל הסוסים של אבי המלך, הייתי יוצא כאן במחול ! אז ימשיך השביל ותוכל לעבור בו.

הסכנה השנייה היא ואדי המלא לכלוך, שאי אפשר לעבור בו. כאשר תגיע לשם תאמר : " איזה יופי של ואדי המלא דבש ! אילו היה מישהו מביא לי דבש זה לבית אבי המלך, הייתי אוכל ממנו בתיאבון רב ". אז יתייבש הואדי ותוכל לעבור בו.

הסכנה השלישית היא ואדי המלא מוגלה ודם וכל מיני חיות רעות. בהגיעך לשם תאמר : " איזו חמאה טעימה ! אילו היה לי הלחם של אבי המלך, הייתי מורח עליו חמאה טעימה זו ". אז יתייבש הואדי ואתה תעבור בו עם התרנגול בדרך. בשובכם אלי כאן, נראה ונשמע מה לעשות אחר כך.

שמע הצעיר את עצות הזקנה ויצא לדרך. נסע, נסע ונסע עד שהגיע לשדה וראה את הכלוב. וליד הכלוב – המפלצת., עיניה עצומות, ידע הצעיר כי המפלצת ערה ועליו לחכות שלושה חודשים, כי שלושה חודשים אצל המפלצת הם כיום אחד.

חיכה הצעיר שלושה חודשים עד שנפקחו עיני המפלצת. אז ידע הצעיר כי המפלצת ישנה, הוא הוריד את המפתח מעל אצבעה ופתח בו את הכלוב. הוא חטף במהירות את התרנגול , עלה אתו על סוסו ורכב במהירות. בתום שלוה חודשים הגיע לשביל.

ואז בדיור התעוררה המפלצת, כי ראתה מיד שהמפתח איננו, היא הסתכלה בכלוב, והנה גם התרנגול איננו. את הדרך שאותה עשה הבחור בשלושה חודשים עשתה המפלצת בדקה אחת וכמעט שהדביקה את הצעיר.

אך ברגע האחרון הוא אמר לשביל מה שיעצה לו הזקנה לומר " איזה יופי של שביל, אילו היו לי כל הסוסים של אבי המלך, הייתי יוצא כאן במחול !, ומיד נפתח השביל, והצעיר עבר בו בין רגע, והמפלצת מתגלגלת אחריו, רצה ונופלת, ושוב כמעט שהשיגה אותו כאשר הגיע הצעיר לואדי הראשון, ושוב הוא אמר כפי שיעצה לו הזקנה והואדי נפתח לפניו והוא עבר בוץ וכך גם הואדי השני.

הגיע הצעיר אל הזקנה והתרנגול המזמר בידו.

אמרה הזקנה לבחור הצעיר – בחור חזק אתה, אבל עכשיו עייף אתה מאוד. אכין לך אוכל ואתתה תנוח אצלי, תאכל ותישן, ואחר כך תיסע הלאה.

יצאה הזקנה החוצה, זרעה שעורה, קצרה, וטחנה אותה ואחר כל הכינה ממנה קוסקוס. והכל בדקה אחת. אך בינתיים התחיל התרנגול לדבר עם הבן :

חבל עליך בן אדם. כמה טרחת עד שהשגתה אותי ועכשיו תיקח אותי הזקנה הזו ממך, מיד כשתעצום את עיניך.

רוצה אני להגיד לך משהו. כאשר היא תתכופף כדי לתת לך אוכל מן הסיר, היזהר. היא תוציא שני מקלות , אחד מהם מזהב ואחד מכסף, אם היא תיתן לך מכה במקל הכסף היא תהפוך אותך לכלבה, ואם היא תיתן לך במקל הזהב תחזור להיות אדם כמו לפני כן.

ואתה היה זהיר ! כאשר היא תתכופף, תחטוף ממנה את שני המקלות ותן לנ מכה במקל הכסף, לפני שהיא מתכוננת לעשות זאת לך.

עשה הצעיר כפי שיעץ לו התרנגול. ובאמת, הזקנה נהפכה לכלבה, קשר אותה הצעיר בחבל וסחב אותה אתו.

יום אחד עלתה בת המלך על הגג להשקות את העציצים והנה היא רואה שני עציצים מים, אבל מן השלישי יוצא עלה ירוק וחדש. יצא בת המלך במחול של שמחה, כי ידעה, בעלה חי והוא מביא אתו את מה שאביה רצה.

שמע אותה המלך שרה ורקדת ושאלה – מה אתך ? מה השמחה הזאת ? – יודעת אני, כי בעלי חי והוא בדרכו הביתה. לכן שמחה אני – ענתה הבת.

שמע זאת המשנה למלך ואמר בלבו " הצעיר באמת גיבור, אך אני מוכרח להרוג אותו. הוא על עם המלך על גג הארמון, והנה הם רואים את הצעיר רוכס על סוסו בדרכו לארמון, ובידו התרנגול המדבר, ולסוס קשורה כלבה.

שלח המלך שוטרים שישמרו עליו ויכניסוהו לבית המלך. את התרנגול המדבר שמו בכלוב והעמידו לידו שומרים מיוחדים. את חתן המלך הכניסו לחדרה של בת המלך, לתקופה של עשרה ימים.

בתום עשרה ימים יצא הצעיר מן החדר ואמר למלך – אדוני המלך, תזמין בבקשה את כל אנשי הסגל, את החיילים ואת שרי הממשלה, כדי שכולם יראו מה שהבאתי.

התאספו כולם וחתן המלך לקח את התרנגול, קשר אותו וקרא אליו – הו, תרנגול, תרנגול ! רומה אני שתיתן את קולך בדיבור ובשיר, כדי שהמלך וכל הנאספים כאן ישמעו דברים, שלא שמעום מעולם.

פרש התרנגול את כנפיו ועשה בהן רעש גדול. אחר כל פתחת את פיו ודיבר דברים ושא שירים, אשר המלך והנאספים לא שמעום בחייהם.

כאשר סיים התרנגול את שירתו, אמר חתן המלך – אדוני המלך, רוצה אני גם להראות לכולם את הכלבה שהבאתי. והוא לקח את מקל הזהב ונתן מכה לכלבה, מיד היא נהפכה לאשה זקנה. כל הנוכחים ישבו מוכי תימהון ופעורי פה.

רצה חתן המלך להסביר לנוכחים, מה רצתה הזקנה לעשות אתו, אבל כאן התערב התרנגול ואמר – לא אדוני ! אל תיג להם שום דבר, אני רוצה לספר להם מה שקרה.

ביפר התרנגול לנוכחים את כל קורותיו של הנער וסיים – והנה יצא הבחור לדרך כיד להביא דבר פלא אחד. אך הוא הביא אותו שניים.

שאל המלך את חתנו – מה תעשה עכשיו ?

נטל החתן את מקל הכסף בידו, נגע בו בזקנה, והנה היא שוב נהפכה לכלבה.

הסכים המלך, כי לא הייתה לו ברירה, והצעיר הרכיב את בת המלך על סוסו וחזר לביתו.

כאן אמר לאמו – הנה רואה את הבחורה הזו ? בגללה מתו שני בניך, שני אחי – הוא סיים את משפטו, שלף את חרבו, התיז בה את ראש הנערה ושלחו לאביה המלך, בצירוף מכתב שבו כתוב : הנה הראש המאה, 99 הרגת בגללה והנה לך ראש נוסף, להשלמת המספר.

אכן אינני רוצה להיות חתנו של מלך רוצח. אין אני רוצה להיות בעלה של אשה, שבגללה מתו שני אחי.

רשם את הסיפור, יעקב איצקוביץ ( רושם הסיפורים מ – 1 עד 23 , נולד בשנת 1924 בעיר המולדבית ואסלוי ( רומניה ) לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות

אחד הרושמים המצטיינים באסע"י, בעיקר מבחינת הדיוק המדעי של דרך רישומו. בארכיון שמורים 164 סיפורים שנרשמו על ידיו, מיעוטם מפי בני משפחתו יוצאי רומניה, ורובם מפי תושבי עיירת עולים קריית מלאכי, בני עדות ועליות שונות.

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז. יליד עיר הנמל מוגאדור ( אסאווירא ) בשנת 1918, לאמו בת שבע – בת סנדלר בשוק הערבי ( ממשפחת רבי יצחק מאימינטאוט, דרומית למרקש ) ולאביו – סוחר פירות מיובשים ומעריך קרקעות ותה. בהיות אברהם בן חמש, עברה משפחתו לקזבלנקה, שם גדל ונתחנך עד גיל עשר ) ביית הספר, יחד עם שלוש אחיותיו – שתיים מהן עתה בפאריס – וחמשת אחיו – שניים מהם תושבי עכו ובאר שבע.

בהיותו בן 26 נשא לאישה את סולטאנה, גם היא ילידת מוגאדור, בת מפקח בחווה החקלאית של ליאון קורקוס, אחד מגדולי העשירים בין יהודי מרוקו. אב לחמישה בנים : בנו הבכור, יוסף, התחנך סקיבוץ אפיקים, ועתה הוא חייל בנח"ל.

שאר הילדים לומדים עדיין בבית הספר בקרית מלאכי. המשפחה שומרת מסורת והשפה המדוברת בבית, גם בין ההורים לילדיהם, היא עדיין ערבית מרוקאית. לפני עלייתו לארץ בשנת 1955 היה מכונאי, עתה הוא בעל מכונית משא ונהג בקרית מלאכי. 

הרחובות קודרים ללא קרן שמש, אינם מרוצפים, צרים ומלוכלכים, בחורף שוקעים בבוץ. ילדים שאינם מצטיינים בניקיון, חוורים ומהם חולים, מסתובבים בבלויי סחבות בסימטאות.

סלאת אלפאסיין

 אין מפנים נבלות של בעלי חיים ובבתים אין תנאים סניטריים, מי הביוב זורמים ברחובות, ובקיץ כשאין מים לשטוף אותם, עולה ריח צחנה. הצפיפות רבה, באשר השטח מוגבל ללא התחשבות בגידול הטבעי. נוסף לכך, אסור להם לעזוב את המללאח.

לפי דיווח ב-1882 של ש. בן עוליל, מנהל בית הספר של כי"ח בלאראש ולאחר מכן בפאס, חיו כשלושים נפש בבית אחד עלוב. גיאולוג גרמני בשם אוסקר לנץ 1548 – 1925, שביקר במרוקו בשנים 1879 1880, ציין כי למרות התנאים הקשים במללאח, היהודים מגלים ביטחון עצמי במקומם לעומת הופעתם המפוחדת מחוץ למללאח.

כדי לפתור חלקית את מצוקת הצפיפות, מסר הסולטאן בשנת 1888 שטח הגובל עם המללאח, בו במנו כ-500 צריפים למחוסרי דיור. חלק גדול מצריפים אלה נשרף בשנת 1896, ובעיית הדיור לא נפתרה.

בתי כנסת.

לפי מידע משנת 1870 מצויים בעיר 15 בתי כנסת, נשים וילדים אינם מבקרים בהם כי הם מלאים עד אפס מקום. תשע שנים לאחר מכן כתב רבי אבנר ישראל הצרפתי, חכם בן העיר על מספר זהה, כולל אחד של " התושבים ", אלה היהודים שחיו שם לפני גירוש ספרד.

בית הכנסת הזה נקרא " צלא אלפסאיין " נזכר על ידי קרבי יוסף אלמליח נפטר בשנת 1823, בספרו " תקפו של יוסף ", חלק ראשון. בית הכנסת פעל עד שנות ה-70 של המאה ה-20 ובו נהגו מנהגי תפילה שונים מאלה של המגורשים.

הקהל היה מתפלל מתוך סידורים בכתב יד עד שנת תרמ"ט – 1889. אותה שנה הדפיס בירושלי רבי רפאל אהרן בן דוד שמעון את הסידור כמנהגם בשם " אהבת הקדמונים ". שליח של הג'יואש כרוניקל " במרוקו כתב בשנת 1881 על מספר זהה של בתי כנסת בעיר.

שנה לאחר מכן דיווח ש. בן עוליל הנ"ל על 18 בתי כנסת בעיר. הגדול ל-400 והקטן ל-100 אנשים. לנוצרים שביקרו בשנים אלה בפאס. הערכות שונות על בתי הכנסת.

החכמים.

כבעבר הייתה פאס מרכז של תורה גם לשאר הקהילות הודות לחכמים בעלי יוקרה שחיו בה, והשפעתם הייתה גדולה. בתרל"ט – 1879, מונו חמישה דיינים. שלוש שנים לאחר מכן כיהנו בה שמונה דיינים. בשנת 1885 חיו בה 80 חכמים שהאירו עיני היהודים המקומיים וזולתם.

היו כמה משפחות של חכמים שהתורה הייתה עוברת לצאצאיהם מדור לדור וכיהנו ברבנות, חיברו יצירות בהלכה ובשאר מקצועות היהדות ומהם שכתבו תולדותיה של קהילת פאס, כמו רבי אבנר ישראל הצרפתי. נזכיר כמה מהאישים הבולטים במשפחות אלה :

משפחת אבן דנאן. יודעים ששים שמות במשך 24 דורות, עד הרב הראשי האחרון רבי שאול שנפטר בתשל"א. רפאל אהרן בן חיים, 1843 – 1890, יצחק בן שמואל 1836 – 1900, מונה לדיין בשנת 1879.חיבר שאלות ותשובות " ליצחק ריח ".

שלמה בן משה 1848 -1929, בהיותו בן עשר התייתם מאביו שכיהן כחכם בפאס, וחינוכו קיבל על ידי סבו ודודו, הרבנים משה בוטבול ווידאל הצרפתי. נשא לאישה את סולטאנה בתו של הרב שאול אבן דנאן. נולדו לו שלושה בנים – משה, שאול ואליהו – שהמשיכו דרכו בתורה ובת בשם פריחה.

בגיל י"ח לימד בישיבה ובשנת 1876 נסע לארץ ישראל לשם זייארה, יחד עם דודו. שם שובו התמנה לגזבר ומשנת 1879 החל לכהן כדיין. תמך בפתיחת בית ספר של כי"ח, והיה מבקר בו. התכתב עם כי"ח בפריס למטרות ציבוריות ופרטיות.

ב-9 בספטמבר 1889 אישר קבלת תשורות מכי"ח באמצעות שלמה בן עוליל. בשנת 1897 ביקש השתתפות כספית להדפסת ספרו. כי" העניקה לו במתנה את ספר האורה לרש"י, ועל כך כתב מכתב תודה ב-11 בינואר 1906.

יחד עם שלושה חכמים בפאס תמך ב " בחברת חיבת ציון " שנוסדה בשנת 1908. פעל בתור חבר הוועדה בת 14 חברים שמונתה לפי הוראת הסולטאן חאפט', לשיקומם של יהודי פאס לאחר הפרעות באפריל 1912.

בשנת 1920 מונה על ידי הממשל הצרפתי בתור רב ראשי בבית הדין הגדול ברבאט. אבל ביקש לשחררו וחזר לפאס. חיבר שאלות ותשובות " אשר לשלמה ", ו " בקש שלמה ".

משפחת סיריריו : בני משפחה זו באו עם המגורשים מספרד לפאס. בשנות ה-70 של המאה ה-19 ואילך םעלו חכמים בני משפחה זו, בו בזמן בפאס " עמנואל בן מתתיה 1831 1878. שמואל מימון בן שאול השלישי 1831 – 1884 כיהן כרב בפאס עד שעלה לארץ ישראל. מתתיה בן חיים דוד 1891 – 1806.

יהודה בנימין בן מתתיה 1834 – 1920, רפאל יהושע בן יוסף 1818 – 1897. בנו ראובן השני 1858 – 1878, נפטר בכולירע. יוסף בן יהושע ציון 1842 – 1902 מונה לדיין בשנת 1879. ישיבתו נשרפה בתשרי תרס"ב.

יהודה בנימין בן מתתיה 1834 – 1920 מונה לדיין בשנת 1879. ליוסף השני 1843 – 1920 היה בית כנסת בפאס. ישיבתו ובה ספריה עשירה נשרפה בפרעות בשנת 1912.

מונסונייגו יהושע בן ידידיה, 1826 – 1892. מונה לדיים בשנת 1897, חיבר את הספר " שבילי משפט " הלכות לפי א"ב.

אבן צור רפאל בן שלמה.

1830 -1917. כיהן בתור אבת בית דין, חיבר תשובות וחידושים.פנה לסולטאן בקשר להפקעת ששטח מבית הקברות. לפי ידעה משנת 1885 קיבל פירמאן מיוחד מהסולטאן המשחררו מכל מס, והוראה לכל פקידי הממשל לכבדו.

כתב הסכמה לספר " אהבת הקדמונים " ( תרמ"ט ) ופסקי דין שלו בקשר לחזקת שליח ציבור ותביעת קרקע מופיעים בספר זה בדפים עט, עב. עמד לבנות של שליח ארץ ישראל רבי רחמים יוסף פראנקו. גילה יחס חיובי לבית הספר לבנות של כל ישראל חברים בשנת 1900. 

פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל 

הוצאת בית עובד – מכון לחקר יהדות מרוקו – ירושלים תשל"ט.

ספר נדיר זה קיבלתיו כמתנה מבנו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל, רבי פנחס הי"ו

בשער.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

 אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה.

והייתה להם חוויה עצומה, והרגשה כנה, כאילו ישבו בפרברי קאטלוניה, קאשטליה ואנדלוסיה. שם רו להבדיל את מבנה העיק העתיקה שבירושלים והסמטאות המפותלות שבתוך החומות, ועם התושבים יצרו ורכשו יצירות תורניות ופילוסופיות ברוח נביאי ישראל.

בשנים האחרונות עם קיבוץ גלויות בארץ ישראל יש תסיסה רבה. התרוצצויות ודפיקות המפעמות בלב בני הדור הצעיר. ותשוקה עזה להציץ גם מבעד אשנב קטן לראות ולחזות הבער המפואר התרחש בארץ מוצאם.

חפץ ה' בידינו הצליח, ובזה מלאנו את מבוקשם וערכנו לפניהם השולחן הטהור הזה ועליו לחם הפנים אבירים שעליו טבחו ונסכו את דמם. וזה להם לאות ולמופת ומהם יראו וכן יעשו. מהם יקחו לקח מהמסירות המופלאה שמסרו את נפשם במזבח ה' על ערכי הרוח של עם ישראל בבחינת " כזה ראה וקדש ".

כמובן שעוד לא הצלחנו לכונן ספרים שלמים בעמודים נרחבים על כל קהילה וקהילה מקהילות ישראל בארצות המערב הפנימי או החיצון. כלומר מרוקו.

והאמת ניתנת להיאמר כי אם בקהלות הללו לא חסר חומר וגם לא חסרים כתבי יד המפוזרים בכל הספריות בקצוי תבל. שהשתמשו בהם חוקרי זמננו, החל מאותו נחשון שקפץ לים החקירה לגבי קהילות הללו הרב משה טולידאנו ז"ל בספרו " נר המערב ", וכלה במנוח פרופסור ח.ז. הירשברג ז"ל בספרו תולדות היהודים בצפון אפריקה.

חסרים לנו כלי קדש שימסרו את זמנם לתור ולחפש במכמני הדורות, להחיותם ולעלותם ממעמקי הנשייה.

בספר פאס חכמיה בשני הכרכים אוספו ובאו כרוניקות מקוריות שנכתבו על קהילה זו במרוצת השנים ונמצאות בספריות ובאוניברסיטאות בכתב יד ועותקים רבים על ידי אלמונים, ולקויים בטעויות וחיסורים, החוקרים הנ"ל השתמשו בהם כמקורות רשמיים ועליהם ביססו וייסדו בניין מחקרם.

ולצערנו הרב הזניחום מבלי להוציאם לאור, ונשארו כעצמות היבשות מגולגלים הארונות הספריות. ומדי יום ביומו הייתי מסתכל עליהם ושואל לעצמי " התחיינה העצמות האלה ".

הרהורים כאלה היו מרחפים במוחי ולא נתנו לי מנוח. מי יהיה הגואל. עד שהגיע העת לכל חפץ. ניגשתי אל המלאכה, והן היום בעזרת השם יתברך הקמת להם יד ושם. קרבתי עצם אל עצמו קרמתי עליהם עור ויחיו ויעמדו לפניכם בהודם ותפארתם. ויש לקרוא מה למשמש ומה למשש בהם. ולגלות מה שלא נגלה ולא נחקר עוד.

ומזקנים אתבונן והלכנו בעקבותיהם של רבותינו הראשונים גדולים חקרי לב שחקרו אחרי שנות דור ודור וכתבו דברי ימי חיי גדולי ישראל ויחידי סגולה לקדושים בארץ המה. וערכנו מערכת מיוחדת לתולדות חכמי ורבני העיר פאס קבתי עם כיבנה וחכמיה בשעתה.

שממנה יצאה הוראה לשיראל, והיא הייתה בית היוצר ומרכז רוחני לגלות מרוקו בהלכה ובדקדוק ובפילוסופיה ובכל דבר חכמה. ועליה אמרו כי מפאס תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ספרנו כבודם ותהילתם צדיק בצדקתו והקדוש בקדושתו על פי סדר אלף בית מבלי לבחור מי להקדים ומי לאחר. כי הם רשאים ולא אנו.

ברם זכור אותו האיש לטובה ורבי משה עמר שמו אשר היה מעיר לעזור במלאכה הכבדה הזאת האיר והעיר עליה. יזכרהו ה' לטובה ולברכה.

פרק ראשון : מעמדם המשפטי של היהודים וזכותם לשמירת חייהם הדתיים.

מעמד של היהודים כמו הנוצרים " בנע עם הספר " החיים תחת שלטון המוסלמים נקבע בקוראן בוסרה 9, " פרשת התשובה " פסוק 29 לפיו הם נסבלים בתנאי שמשלמים מס גולגולת ויהיו שפלים……..

להלן הפסוק עצמו מתוך ספר הקוראן " הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהים ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה הם אשר ניתַן להם הספר – עד אשר ישלמו את הג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים……..

אורי רובין בפירוש לפרק הזה, מפרש את המלה " מושפלים " כך : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים ( אהל אלד'ימה )

הערה שלי – מאין קבעו החכמים הללו, שיהודים ונוצרים אינן מאמינים באלוהים וגם לא ביום האחרון, זו האיוולת של ספר הקוראן, ובהמשך אינם מקדשים את שליחו, דהיינו, כל מי שאינו מוסלמי, הינו כופר שיש להשפילו ולגבות ממנו את דמי החסות המפורסמים. מעניין אותי לדעת, האם ניתן להעריך כמה מס גולגולת שולם למוסלמים במשך דורות רבים על ידי היהודים במרוקו.

המשך המאמר….מ- ויהיו שפלים…..הם נבדלים מהכופרים שאינם מאמינים ולא בספר ( התנ"ך ) שעליהם להתאסלם או להיעלם, ואין להם זכות קיום, כלומר עליהם חל הג'יהאד.

זכותם של היהודים והנוצרים לשמור את דתם מבוססת על ההנחה שהם היו קיימים בעת הופעת האסלאם, ועשו אתם הסכם. אללאה הרשה להעניק להם הגנה כל זמן שהם דבקים בדתם. אם הם נוטשים את דתם, ניתנה להם הזדמנות לחזור. 

אם הם מחליטים לשנות את דתם, זכותם להיות ד'מים – בני חסות, בטלה. האסלאם הבטיח לשמור על חייהם, רכושם של היהודים והנוצרים, ואת זכותם לחיות לפי אמונתם בתנאים מסוימים, הכוללים שורה של הגבלות והשפלות המנוסחות במסמך הנקרא " תנאי עומר " או " ברית עומר ". שהתגבשו כנראה בימי עומר השני בן עבד אלעזיז ששלט בשנים 717 – 720.

מצויות נוסחאות שונות שחוברו בשנים לאחר מכן. הברית קובעת את עליונות האסלאם על פי הדתות האחרות. באשר לפולחן, הם רשאים להמשיך לחיות לפי אמונתם. אבל אסור להם להפגין דתם בפומבי. האסלאם אימץ חוק של שלטון הביזנטי, לפיו אסור ליהודים לבנות בתי כנסת חדשים, אבל הבטיח שמירתם של אלה שכבר היו קיימים, ורשות לשפץ את המבנים שנבנו בתקופה הטרום מוסלמית. ובניינים אלה אסור שיהיו גבוהים מהמסגדים של המוסלמים בסביבתם.

תמורת תשלום מס גולגולת וביצוע " תנאי עומר " הובטחה ליהודים ולנוצרים הזכות לחיות בארצות האסלאם תוך אוטונומיה באשר לחייהם הקהילתיים, וניתנה הזכות לחיות לפי חוקיהם ולעבוד את אלוהים בדרכם, כמעט באין מפריע, וכמעט ללא סייג.

בתיהם ובתי הכנסת הובטחו מפני שוד. ( הערה אישית שלי. זה לא מה שקרה במרוקו בפועל, נהרסו בתי כנסת עתיקים שהיו קיימים לפני בוא האסלאם, ראה תקופת מולאי אליזיד המזיד 1790 – 1792  סוף ההערה. זכותם של הבלתי מוסלמים להחזיק באמונתם ולקיים את חוקי דתם מותנה בכך שמכירים בעליונות האסלאם.

" תנאי עומר " ניתנו לפרשנויות, ברצונם של השליטים מקילים, וברצונם מחמירים, ומוסיפים החמרות נוספות.

במרוקו שלטו החל מימי שלטון בני מרין 1269 – 1465, השיטה המאלכּית הקיצונית יותר.

לפי מקורות החל מהמאה ה-16 עד העשור השני של המאה ה-20, נאלצו יהודים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח למדינה – העיר המוסלמית, בה התנהלו חיי המסחר. הסולטאן עבד ארחמאן השני 1822 – 1859, כתב לדרומונד האי קונסול בריטניה במרוקו, ב-30 במרס 1837 לגבי מעמדם של היהודים, כי מי שיקיים את התנאים של מוחמד – זכויותיו יישמרו.

למרות שהסולטאנים הבטיחו לאישים ולארגונים היהודים בחו"ל כי יעשו לשיפור מצבם של היהודים, בין השאר למשה מונטיפיורי שביקר בשנת 1864, יש עדויות כי בשנים שלאחר הביקור, מצבם הוחמר. כפי שפורסם ב JC ב-7 באוקטובר 1864.

 אחת התוצאות של הבטחת הסולטאן למשה מונטיפיורי ב-5 בפברואר 1864 היא כי היהודים לא ייאלצו לעבוד לממשל ללא תמורה כספית. בפועל הנושא היווה סלע מחלוקת בין היהודים וביען המושלים, באשר הראשונים סירבו לבצע עבודות ללא תמורה.

בתיק של תעודות והתכתבויות שהוכן על ידי משרד החוץ הבריטי לשנים 1878 – 1880 לקראת ועידת מדריד שדנה בנושא החסות הזרה נאמר, כי היהודים שאינם בעלי תעודות חסות, ללא הבדל מעמד, סובלים מהתנכלויות ועלבונות ממוסלמים בני מעמדות שונים. ילדים כמו גם מבוגרים מעליבים ופוגעים ביהודים מכל הגילים ברחובות לאור היום.

בין החובות שחלות על היהודים : על נשותיהן חלה חובת עבודה, ועליהן לתפור מדים ולהביאן למחסן הממשלתי ללא כל תמורה, במקרה אחד אישה סירבה למלא חובה זו, היא הולקתה בנוכחות המושל של העיר.

השער ואחד עשר יום מחורב.

בעקבות ריב המלכים בשנת 1578, בין מולאי מוחמד בן עבדאללאה ( בנו של מולאי זידאן, ומשל במראכש ) ובין עבד אלמאליכ. מוחמד בן עבדאללאה נחשב בעיני היהודים כשליט עריץ, בא עבד אלמאליך וקרא תיגר על שלטונו של מולאי מוחמד. למרות נחתותו המספרית באנשים, הוא הצליח להביס את מוחמד ואת צבאו, בסיוע הממון שגבה כמס מלחמה מהיהודים, בסך של שישים אלץ אוקיות.

עבד אלמאליך ישב במראכש לבסס את שלטונו. ובהיותו שם, השיב ליהודים עשרים וארבע אלף אוקיות מאותו כסף שגבה מיהודי פאס, שרצה להחזיר להם על ידי יהודי מראכש. הכסף לא זכה להגיע לייעודו. מיד כשחזר עבד אלמאליך לפאס לבסס שם את שלטונו, בינתיים מולאי מוחמד אסף את שארית צבאו המובס, חזר למראכש והספיק לשבת שם עד אחד עשר יום בחודש אדר.

וכדברי כותב הזיכרונות : " ויעש בם כמה נאצות ונקמות ולולי רחמי שמים שגברו, ולא נכנסו האויבים " לאלקצבא במראכש " ולא יכלו עלינו, כמעט ולא הייתה נשארה שארית לשארית. ועשו בהם סימן " אחד עשר יום מחורב " שבה החמיר הגירוש וכמעט כל השישים אלץ יהודי מראכש כולה הלכה לאבדון הדברים נכתבו בידי בין אותו הדור רבי שמואל בן דנאן השני ב"ר שאול.

קודם אנסה להבין מה היה לפני כן במראכש, ואחר כל אשוב לדון על המצבה של רבי מרדכי בן עטר זלה"ה. המאורעות שהתרחשו במחצית של המאה הרביעית, והגיעו לשיאן במלחמה הידועה שהסתיימה במות שלושת המלכים בשנת 1578 הנה מספר עובדות המסבירות לנו מעט ממה שאירע.

1 – במחצית המאה הנ"ל , עדיים שם המללאח לא נזכר בפי כותבי הזיכרונות, כי הוא עדיין לא היה קיים. במאורעות של אחד עשר יום, דובר שם על מה שקרה בקאצבא.

2 – מעולם לא נבנה ולא היה מללאח שהכיל סך של שישים אלף יהודים. ולא שי לפקפק במספר, ויתכן שזה היה המספר שהיה בקאצבא ובפזורה מסביב לעיר פחות או יותר. ובכלל עד כמה שידוע לי זו הפעם הראשונה שננקב מספר כלשהו לגבי מספר אוכלוסיית היהודים במראכש. ומכאן אפשר להקיש, שזה היה הפוגרום הקש ביותר שהיה בדברי ימיה של הקהילה.

3 – המשפט " ולא יכלו עלינו " מלמד, שהייתה התנגדות אקטיבית של היהודים נכד צבא האספסוף של מוחמד. שלא אפשרו להם להיכנס לקאצבא, ועל כך הם גמלו להם בגירוש שנמשך כל האחד עשר יום.

מותו הטרגי של מוחמד, הביא קץ לסבלם של היהודים. הוא הרג את כל השרים שהיו בשלטונו של עבד אלמליך, והעמיד אחרים במקומם. עכשיו הסבל בא מצד אחר, מצד מורדים למיניהם. סכסוכים מדיניים שהפנטזיות שלהם מומנו בכספי היהודים. אחריהם באו שנות הרעב, שעליהם אמר רבי שאול סירירו ז"ל " שאין לך יום שקללתו מרובה מחברו מכפלי כפלים "

מהאמור לעיל ניתן להסיק כי ארבעים וארבע השנים משנת השל"ח ועד לשנת ישב"ע 1578 – 1622, זהו הזמן שעבר מחיסול הקאצבא ועד חגמר העברתם של יהודי מראכש למללאח החדש, שנבנה סמוך לקסרקטיני המלוכה ולא בכדי, כביכול מתוך דאגה לביטחונם.

כי זה מהווה מעין תעודת חסות, אם כי היא נתונה לתנודות של תהפוכות הזמן, במידה ולא יקום מלך חדש בעל השקפה אחרת לגבי היהודים. נראה כי שלא כולם עברו למללאח, שלא היה יכול להכיל את כולם, האמידים שבהם התיישבו בשכונות מסביב למללאח, או בריכוזים קטנים בכפרים מסביב למראכש, שקמו בעטיים של המאורעות.

היורשים בניו של אל מנצור ניהלו מלחמות דמים ביניהם, חרף המצב הקשה שבו נתונה הממלכה והתלאות שפקדו אותה. כל אחד היה צריך לדאוג מאין יממן את הכסך להחזקת צבאו. והפתרון כמובן הטלת מסים עד כמה שידרש.

מולאי זידאן שמרד באחיו המליך עצמו בפאס, ואחיו מולאי עבד אללאה שישב במראכש, עלה עם צבאו טכבש את פאס בחזרה מאחיו מולאי זידרן. יהודי פאס ערכו לו קבלת פנים ולא קיבל את פניהם, כי כעס עליהם בגלל תמיכתם במולאי זידאן.

ולמחרת שלח להם שיתנו עשרים אלף אונקיות כמו שנתנו לאחיו זידאן – במקרה זה הטיל מס גם התושבים המרוקאים בסך מאה אלף, והאנדלוסים מאה וחמישים אלף אוקיות. ומכך נראה שלא הייתה כונה להעניש את היהודים בלבד.

שמה ושערוריה הייתה בארץ ואין בי כוח לספר אחת מני אלף בה, ונודע גם על החורבות והפרעות שהיו בתאפילאלת, שבגלל הרעב והמצור ראש חמור נמכר בשני אוקיות. בתי כנסיות נחרבו וספרי תורה נרמסו. זה היה המצב בפאס וערים אחרות בצפון מרוקו. אין לנו ידיעות על מה שהיה בדרום, אולי בגלל שאז נחלקה המדינה לשני ממלכות של מולאי זידאן בפאס, ומולאי עבד אללאה במראכש.

היהודים שליחי המלוכה.

רבי אברהם בר נחמן המכונה אבוזגלו, בהקדמה לספרו : פירוש המשניות שכתב והדפיס בוונציה, בשער נכתב : משניות עם פירוש רבנו עובדיה ברטינורא, והרמב"ם באותיות מרובעות הביא לדפוס החכם מוהר"ר אברהם בר הרב  ראובן בנחמן ז"ל ממרוויקוש עיר ואם בישראל ברבריא, י"ג בניסן שנת משוך חסדך היא שנת שס"ו – 1706, ובהקדמה מספר כי הגיע לאיטליה בשליחות מלכותית, הצעיר בן לאדוני אבי הרב ראובן בנחמן המכונה אבוזגלו, ממשפחת בית אזולאי מעיר מראקש.

שלו הייתי בביתי, והזמן טלטלני פה וניציה. כי שלחני הנגיד המעולה הרב אברהם בן וואעיש, קרובי ממשפחתי, לקנות כלים יקרים למלך, ואשב פה מצפה וחרד שנה וחצי, אולי תבוא האוניה אשר ישלח בה אלי הממון….לענים הנזכר לעיל.

שורשים במרוקו – מנחם פורטוגלי

הוצאת סטימצקי – 1993

אי אפשר להבין את תולדותיה של מרוקו מבלי להבין את תולדות הקהילה היהודית שחיה בה, ממש כשם שאי אפעד להבין את הקהילה היהודית במרוקו מבלי להבין את תולדות הארץ בה ישבה.

כמה מהפרקים המסעירים ביותר בתולדות עמנו שזורים בסיפור תולדות העם המרוקני, ובמידה פחותה בתולדות המגרב כולו. ליהודים היה תמיד חלק חשוב בסיפור זה. לעיתים חשוב מאוד לעיתים חשוב פחות, אך תמיד משולב בתולדותיו וגורלו של האזור־, כהלק בלתי נפרד ממנו. מסיבה זו, סיפורה של יהדות מרוקו והמגרב יובא כאן כפי שהיה – כחלק מסיפורם של הארץ והאזור.

סיפורה של הקהילה היהודית בצפוךאפריקה ובעיקר במרוקו, הוא ללא ספק אחד המרתקים והסוערים ביותר שידע העם היהודי מאז גלה מארצו, ואף־על־פי־כן הוא מוכר פחות מסיפורה של כל קהילה מרכזית אחרת בתפוצות. למעלה מ־2000 שנות יישוב בארצות המגרב זוכות להתיחסות שולית בהשוואה למרכזים יהודיים אחרים, כמו: בבל, ספרד, אשכנז ופולין. הסיבית לכך אינן נובעות מאפליה או התעלמות מכוונת, אלא פשוט מהעדר מידע.

יהודים אלה היו יהודים שגורשו מספרד אחר מאועות שנת קנ"א – 1391 למניינם ; השליט מוחמד הנ"ל שמלך בין השנים 1485 – 1513, פנה אם כן לבני דור השני או השלישי של מגורשי שנת 1391 לבוא לגור בדבדו.

המגורשים מסביליה נקלטו במספר גדול בעיר תלמסאן וסביבתה. יהודים ספרדים שהספיקו להתרגל לחיי ארץ המקלט החדשה בצפון אפריקה הם, הם שנען לקריאת שליט דבדו בשלהי המאה החמש עשרה, באו לדבדו וייסדו התושבים הראשונים בשכונה, אשר במרוצת השנים הפכו למרכז היישוב החדש בבדו, וסמוך לשכונה בעיקר בדרומה ובמערבה נבנו שכונות המקומיים, לאורך נהר דבדו הנקרא נהר בורוואד.

הגאון העצום רבי דוד הכהן סקאלי זצ"ל מדבדו מזכיר בספרו שאלות ותשובות קרית חנה דוד חלק ראשון דף קכ"ב, מסורת עתיקה זו אצל יהודי דבדו " ויודע הוא אנשי עיר דבדו הוקבעו כמגורשי סיביליה ".

גרעין נוסף גם הוא מאזור תלמסאן התלבר לקבוצה שהוזמנה על ידי השליט, ורמז לכך מצאתי בספרו של יוסף הכהן, מהמגורשים בני ספרד שעברו לצרפת וזה לשונו ….בשנת 1545 וישלח באר"בה רט=וס"ה ויהי כשבתו על כסא ממלכתו ויאסף אנשי חיל וילך אל טרימיסאן  – היא טלמסאן .

וילכדנה וינוסו קאייד מנצור ואחמאד המלך בן אחותו ובני הנגיד והיהודים אשר היות אתם להציל נפשותם ממוות ויעברו דרך דבדו ויתפשום מולאי עמר ויתנם בבית הסוהר וישבו שם בדבדו ימים רבים….- יוסף הכהן, דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית עותומאן התוגר. חלק שני, דף מ"ו – דפוב לבוב. 

תושבי שכונת אלקצבא בדבדו הראו לנו קצהו של מבנה תת קרקעי ששימש מקום כליאה בעבר הרחוק " בימי המרינים ". היהודים החרשים נאלצן להמלט מתלמסאן ובאזור בגלל פלישת התורכים דבר שגרם לבהלה ואנדרלמוסיה בסביבה.

ובמקום למצוא מקלט בדבדו, נכלאו האבות הראשונים והתקיים בהם דברי חז"ל בילקוט שמעוני, שמות , פרק רל"ד, פרשת בשלח : ישראל היו דומין באותה שעה ליונה שברחה מפני הנץ, נכנסה לסלע ופגע בה נחש….

העדות ממקור יהודי דבדובי על חיים יהודים בדבדו היא ממכתב ששלחו ראשי קהל בראשית המאה השמונה עשרה – 1700 למניינם – לחכמי פאס…..זאת לדעת רבותי, קרוב למאה שנה מאז שאבותינו עזבו את דבדו…ובשנה ת"ן – 1690 למניינם – חזרנו בפקודת המלך ירום הודו לדבדו יע"א.

כעת אספר לכבודכם קורות בית כנסת זה, אבותיו ספרו לנו שבבית כנסת זה היו קדמונינו מתפללים, בזמן ההוא דבדו הייתה מלאה יהודים… (המכתב במלואו ובשפה ערבית יהודית ראה ספר שאלות ותשובות משפט וצדקה ביעקב, חלק ראשון, סי׳ ע״ב), נמצאנו למדים שקרוב לשנת 1600 עזבו אבותינו ז"ל את דברו, נאלצו בהוראה השליטים לנטוש הקהילה ולעבור לישוב דאר בן משעאל.

 ובשנת 1690 לערך חזרו, בפקודת מלך פאס, לדבדו, ועוד למדנו שסביב שנת 1600 " דברו היתה מלאה יהודים ", ושם היו האבות הראשונים " קדמונינו ". הרי שיישוב יהודי התקיים בדבדו לפני שנת 1600, היינו במאה השש עשרה.

יש להזכיר שלא כל בני הקהילה יצאו מדברו אחר שנת 1600, קומץ משפחות נשארו במקום וביניהם נמנה והיה הדרשן המזכה את הרבים אבינו הראשון הרב יצחק מרציאנו זלה״ה.

בני הקהילה נודעו אז כבני קהל סיביליאנוס כפי שכתב הרב הגדול הגאון ר׳ יהודה בן עטר " קהל קדוש סיבילייאנוס שבדברו עושים כמנהג המגורשים " (ראה ספר זכות אבות, פיסא תקע"ב, עמי נ"ד).מה נאוה ומה נאה היתה הקהילה בקיבוץ בניה לתוכה.

 הראשונים במעלה היו ללא ספק בני הכהנים הלויים מזרעו של אהרן כהנא יוצאי קהילת סיביליה, וכן בני משפחה רמה, שלשלת יחוס יהודי טהור משפחת בן סוסאן יוצאי יריכו של בנימין בן הזקונים של יעקב אבינו, שמקום מושבם בספרד הייתה קהילת גדולים ושועים טולידו.

יוצאי הקהילה הקדושה מורסיה בדרום ספרד, משפחת בני מרציאנו, אשר קבלה בידם מדורי דורות שהם משבט יהודה בני משפחת מרציאנו באו לרבדו, ולפי המכתב הנז"ל בשאלות ותשובות משפט וצדקה ביעקב, ח"א, סי׳ ע׳ הם ישבו לפני כן בכפר נתיסדלת, היא כפר תאדליסת בצפון מערב אלג'יריה בין העיר מוסתגאנם והעיר אוג'דא.

על מקורה הספרדי של קהילת דבדו יעיד הסיפור האמיתי ששמעתי מפי מגידי אמת מבני הקהילה על מפתחות של בית בספרד שעברו אחר הגירוש מאב לבן אצל משפחת בן סוסאן הנקראת " לגריטט ", בני המשפחה נהגו לתלות את המפתחות מאחורי הדלת, זאת עד לראשית המאה התשע עשרה. המנהג בראשיתו התבסס על התקוה שהנה הנה אנו חוזרים לבית ולנחלה בספרד.

ועוד שמעתי לאמור שבבתי כגסת של משפחות בן סוסאן ומרציאנו היו שמורים תפוחים לספרי תורה מספרד, תפוחים אשר היו עדיין שמורים עד למאה התשע עשרה.

פרנסתם

בכפרים שבסביבת דמנאת שירתו היהודים את הברברים בתור אומנים וסוחרים. כל נהגו יהודי דמנאת. לפי מכתב מה – 25 בספטמבר 1884 יש מספר יהודים מבוססים המנהלים קשרי מסחר עם מראכש, קזבלנקה והכפרים בסביבה, ללא ידיעת המושל.

הסוחרים שעסקיהם הובילום לדמנאת היוו מטרה לשודדים, ולשם הגנה על רכושם וחייהם היו מצרפים אליהם בעלי גוף, לפני שהממשל הצרפתי התייצב באזור. גם מקומיים היו פושטים על הרכוש של הסוחרים.

בורסקאים

במכתב שנשלח ב – 26 במרס 1885 על ידי דרומונד האי שגריר בריטניה במרוקו לשר החוץ, נזכרים בורסקאים יהודים.

במכתב של הוזיר אמפדל גרינט לסיר ג'והן דרומונד האי ב – 26 בינואר 1886 נזכר בין השאר כי יהודי דמנאת מצויים בעלי מלאכה כמו עובדי בניין, צורפים ונפחים.

אזרחי ארצות הברית שסחרו בדמנאצ בשנות ה – 80 של המאה ה-19 מינו יהודים מקומיים בתור סוכנים שלהם וכך זכו לחסות ולהגנה.

מתוך הספר " הערצת הקדושים – יששכר בן עמי. 

מיסיונרים.

מיסיונרים באו לדמנת בין השנים 1882 – 1887, מהם שליחי האגודה האנגליקנית בשם London Society for promoting Christianity amongst the Jews שמרכזה במוגדור החל משנת 1875.

יהודי מומר יליד רוסיה בשם גינזבורג, שלמד תיאולוגיה בבריטניה, ועמד בראש המשלחת במרוקו החל משנת 1875, ביקר בשנים 1883 – 1884 בערי הדרום מראכש ודמנאת.מישקוביץ ודהאן מיסיונרים שפעלו בשירות האגודה הנ"ל ביקרו בין השנים 1882 – 1886 בדמנאת. וכן ביקרו בה מיסיונרים אחרים.

לפי דו"ח שפורסם בשנת 1887 ביקר גינזבורג בין שאר הערים גם בדמנאת. באותה שנה פורסם כי חיים בה אלפיים יהודים, רובם עניים, בורים וקנאים. המללאח היה אסון : גברים, נשים וילדים דחוסים בחדרים אפלים בצפיפות. ולמרבה הצער הם מכורים לשתיית יין.

המיסיונר זרביב שירש את מקומו של גינזבורג כראש המיסיונרים האנגליקנים במרוקו משנת 1886 ואילך, ביקר בין השאר בדמנאת באוקטובר 1886, מלווה בשלושה שומרים. לדבריו חיו שפ כאלפיים יהודים במללאח מלוכלך.

היו גם נשים שמילאו שליחות זו, ביניהן אחת בשם אמה הרדמן  HERDMAN שביקרה בדמנאת וכתבה על יהודי המקום שהם אמיצים וחכמים, וסובלים מפגעי הגורל. בשנת 1886 פעל שם  המיסיונר יעקב     HABMILLION כשליח  האגודה בשם  ILDMAY MISSION TO THE JEWS

ב – 24 בדצמבר 1891 פנה סמית, נציג האגודה המיסיונרית האנגליקנית במרוקו לשר החוץ הבריטי המרקיז מסליסבורי בקשר לפעולות האגודה, ובין השאר ביקש שיינתן לו בית בדמנאת לביצוע בפעילות המיסיונרית. 

בתשובתו הזכיר השר כי כבר בעבר פנה דיפלומט בשם גרין בנידון לסולטאן, וכי הדבר חסר סיכוי באשר דמנאת שוכנת באזור פראי, בלתי שקט, שם מעולם לא גרו נוצרים, ולמיסיונרים נשקפות סכנות.

בין המשלחות המיסיונריות בדרומה של מרוקו במאה ה-19 הייתה אחת בשם : Southern Morocco     Mission  שהחלה פעילותה במרוקו בשנת 1888 ולה בסיסים עם צוות רפואי כמו שנהגו גם אגודות אחרות, כדי לקרב את הנזקקים לנצרות, בין השאר גם בדמנאת.

ב – 1899 ביקרו בדמנאת שני מיסיונרים מלונדון. באו לבית הכנסת שם ראו שני מלמדים שלימדו את הילדים תנ"ך, וכן נפגשו עם יהודים. הם מסרו גם מידע על מצבם של יהודי דמנאת.

המללאח בדמנאת.

כפי שתואר בכתב עת של המיסיונרים ב-1877, המללאח הוא עלוב, גברים, נשים וילדים מרוכזים בחדרים אפלים ורטובים. רוב היהודים בדמנאת עניים, בורים, קנאים לדת, וכולם מכורים למשקה חריף.

בעקבות פרעות ביהודים בשנת 1887 מיווה הסולטאן חסן הראשון באותה שנה, לבנות מללאח חד שליהודים על חשבון האוצר, שבנייתו נגמרה בשנת 1893 והכולל חמישה בתי כנסת.

חכם מארץ ישראל התלונן בפני כל ישראל חברים כי יהודי דמנאת סובלים מפקידים אכזרים. הסולטאן החליט לבנות מללאח כדי שהיהודי יוכלו לחיות ביתר ביטחון. בנייתו נגמרה זמן קצר לפני פטירתו של חסן בשנת 1894

לפי מידע משנת 1887 הסולטאן הרשה לבנות מללאח חדש. בתי כנסת נשרפו בדמנאת, ואז קיבלו היהודים מללאח חדש שאף הוא נבזז. נחום סלושץ שביקר במרוקו שש פעצים, כתב ביומנו רשמיו בדמנאת באוגוסט 1913, אותם פרסמם בספרו שיצא לאור בשנת 1927.

גם המללאח החדש נשדד בעת המהומות שגרמו לירידתו של עבד אלעזיז מכיסאו בשנת 1908. בית הכנסת הגדול ושורה של בתים עדיין בחורבנם.

את המללאח בדמנאת חקר FLAMMAND וחיבורו פורסם על ידו בשנים 1950,1952, 1954 זה המחקר הראשון על המללאח בכלל. המחבר כיהן בתור מנהל בית ספר, ואחר כך כמפקח על בתי ספר צרפתיים באזור.מספר הבתים במללאח הוא 95, ויושבים בו אלף שש מאות נפשות. בכניסה למללאח מצויה רחבה פתוחה, ממנה שער לרחוב צר, בו מצויים תאים, בהם בעלי מלאכה יהודים העוסקים במסגרות.

הוא הגדיר את הטיפוס היהודי שם : לדבריו, הם אופיניים ליהודים הספרדיים, אבל יש גם להניח שביניהם היו נישואין עם הברברים, יש מהם ששערותיהם בלונדיות ועיניהם כחולות, אבל רובם בעלי עיניים שחורות.

רוב הגברים רזים, והנשים לעתים מאוד יפות, מעטים מבניהם גבוהים. כולם – הגברים והנשים הולכים בכבדות. פאותיהם ארוכות ומגדלים זקנים. את ראשם מגלחים ומכסים בכובעי ברט או בכיפות. הילדים נאים כחושים, באשר סובלים הם מגרענת ומשחפת.

תשעים ותשעה אחוז מהם סובלים ממחלות עור ועיניים. מחלת הטיפוס חוזרת לעתים. בבתי ספר של כל ישראל חברים נלחמים במחלות באמצעות הזנה טובה יותר.

שפת הדיבור.

היא תערובת של ברברית עם ערבית, בתוספת כמה ביטויים בעברית ובספרדית. הם מכירים את שפתם של הברברים. רובם משתמשים בעברית רק כשפת התפילה. יש מיעוט הדובר עברית. בבית הספר של כל ישראל חברים בדמנאת לומדים חמש שעות בשבוע עברית, ומתקיימים שיעורי ערב למבוגרים.

שפת הכתיבה כמו בכל דרום מרוקו היא יהודית ערבית. אבל רק מעטים יודעים לכתוב. רוב הנשים וכשמינית מהגברים אנלפבתים. הם שרים שירים בעברית ובערבית.

פרנסה

כשאדם מצליח לחסוך סכום מסוים הוא פותח עסק, ואז עליו לדעת לקרוא, לכתוב ולחשב חשבונות. הוא לומד זאת מבנו, ההולך לבית הספר, או מקרוב משפחתו. אם עסקיו מצליחים, עליו ללמוד צרפתית, וזאת הוא מנסה ללמוד מתלמידי בית הספר כל ישראל חברים.

כשישים מבוגרים יודעין כבר צרפתית. מספרם עולה על יודעי שפה זו אצל המוסלמים, למרות שלאלה יותר בתי ספר. כללית התרבות של היהודים, בייחוד באשר לשפה, עולה על זו של השכנים המוסלמים. שעות העבודה בקיץ ארוכות יותר מאלה שבחורף.

כדי להישאר ערים בשעות המאוחרות בערב, הם שותים תה או קפה, ואוכלים גרעיני חמניות. העובדים והמעבידים ישנים יחדיו על ספסלים, אוכלים יחדיו כיכר לחם ותה בבוקר. בצהרים ירקות מיובשים עם שמן ופלפל אדום. בשר אוכלים לעתים רחוקות. בערב אוכלים מרק ירקות מתובל. ואינם אוכלים מנה אחרונה.