פאס וחכמיה

 אגרת לדוכס דה-מדינה סידוניה מתיטואן 11 בינואר 1549 מספרת בזמן המצור – 1545 – של השריף הסעדי על עיר פאס " בעיר הנצורה חסרו מצרכי אוכל הסבל היה רב, העניים עזבו את העיר בקבוצות גדולות, כי לא היה במללאח ממה להתקיים.

הנטל היה כבד על העשירים, ומיתה לא יכלו לשלם את המס גם בעד העניים ובעלי המלאכה שנשארו מחוסרי עבודה, כדי לפרנס את כולם היו העשירים צריכים לתת סכום של אלף דוקאטים זהב בכל חודש,מצב זה נמשך למעלה משנה אחת והפך רבים לעניים הנכבדים תארו את מצבם זה ומצב אחיהם לפני המלך.

הוחלט לתת לאלפים וחמש מאות יהודים לעזוב את העיר, תחילה יצאו תשע מאות זקנים נשים וילדים, אחריהם אלף איש ולבסוף שש מאות. הנשארים ליוו את את אחיהם עד לשערי העיר. ישבו על הארץ חגרו שק ושמו אפר על ראשם, מקור נוצרי מדמה את בכייתם לבכיית ירמיהו על חורבן בית המקדש וירושלים.

כל אחד ראה את בני משפחתו עוזבים, זה את בנו וזה את בתו. זה את אביו וזה את אמו. הוא מוסיף, בלא התפלאות שאוכלוסיית פאס כולה, יהודים ומוסלמים, נתאחדה באסונם המשותף.

תהלוכות אבל עברו על מחנות השריף, ובזמן זה פסקו הקרבות, השריף עצמו, ראשי צבאו ואנשיו, נכמרו רחמיהם על היהודים, לראשי קהילת מכנאס נודע מראש על בואם ויצאו לקבל פניהם. כיוון שהדרכים היו בחזקת סכנה, הודיע השריף שהמפונים יהיו בחסותו וכל הפוגע בהם ייענש עד מוות – דוד קורקוס המחקרים עמוד 259.

קאלינארד מוסיף לספר על היהודים ובשנאתו מוקיע אותם בתוך דבריו : " גם הם משלמים כאן מס גבוה וזה בכל חודש, עד כדי כך שתמיד אני מבכה את גורלם, ככל שהמלך זקוק לכסף כך הם צריכים לשלם. משום שהפ מושפלים על ידי השנאה, הופכים מחודדים, הם מכינים עצמם בעוד מועד לשלם למלך, בצורה שאין נוצרי אף לא מורי יכול לעשות תחבולותיהם של היהודים. 

דבר שאני סולח להם בקלות, . כי איך המסכנים הללו ישלמו מס כה גבוה, אם לא היו גונבים בחוכמה, והם מעדיפים זאת על מיתה משונה בבית הסוהר "

בימי המירדים – האלמוואחדין – ששלטונם המשיך כ-90 שנה חשכו שמי ישראל במערב, וקנאיהם השמידו בחרב בחרב כל המסרבים לקבל דת מוחמד ורבים מהיהודים קדשו את השם ומהם שמצאו מפלט בארצות הנוצרים והרמב"ם שהיה מפליטי השמד באנדלוסיה כותב באיגרותיו :

" כי לא נשאר יהודי אחד בכל המערב מגבול תונס ועד סאלי בקצה המערב ". ומלוא רוחב השואה הזאת מזכיר לפעמים אפילו את השואה שאירעה בדורנו.

וכעבור שני דורות, המושל האמיר אל מנצור גזר על האנוסים שיהיו מצויינים בצבע לבושם צבע צהוב ובלשון המדינה בשם " ספר אל יהודי " – צבע היהודי.

ראיתי לנכון להביא כאן מה שמספר בוסנו מתעלוליו של הסולטאן איסמאעיל הראשון מבית פילאלי 1672 – 1727 :

" פעם אחת הזמין הסולטאן את טובי העדה היהודית, כשהתייצבו לפניו אמר להם כי הזמינם שיתאסלמו. הוא טען שהיהודים סיפרו לו במשך שלושים שנה על בוא משיחם. איים עליהם. כי אם לא יאמרו לו באופן ברור את נועד בואו, יותר לא ייהנו ממסחרם ומחייהם, ניתנה להם ארכה להשיב.

כשחזרו, בתוספת מתח, אמרו כי חכמיהם הבטיחו שהמשיח יבוא תוך שלושים שנה הבאות. היה זה אפוא אמצעי הגנה כדי לדחות תביעה להתאסלמות, וכן למנוע התנכלות מחשש של הופעה מיידית של המשיח, סולטאן זה שהצטיין בתאוות הבצע, ניצל הזדמנויות שונות כדי לסחוט כסף מהיהודים ומאחרים.

גם איום זה היה תרגיל של סחטנות. תביעתו שיגלו לו את מועד בואו של המשיח לא בא מתוך צפיה או יחס חיובי למשיח היהודי, אדקבא, התעוררות משיחית של יהודים בארצות האסלאם הייתה עילה לרדיפות מצד המוסלמים. כך היה במרוקו בעקבות הנהירה אחרי שבתאי צבי…………

חיי הרוח.

רבי יהודה בן קורייש, אבי הדקדוק העברי וחוכמת הבלשנות, אשר תחיית הלשון ניכרת על פי הזרע שזרע בפירושיו ובחקירתו, תקע מאז יתד נאמן בעיר פאס, עם שני אבות מניחי הלשון דונש בן לבראט מחדש הפיוט העברי, ורב יהודה אבן חיוג' אבי המדקדקים שהיו מילידי פאס, על שירי דונש כתב רבינו סעדיה " שלא נראה כמותו בישראל ".

רבינו רש"י ובעלי התוספות מזכירים אותו לשבח. ואחד מתלמידי רבי יהודה אבן חיוג' היחה רבי שמואל הנגיד, והרבא"ד בספר הקבלה כתב עליו שהוא העמיד לשון הקודש על בוריו אחרי שנשכח בגולה בין שנות 860 – 880 בפאס קיים המנהג לתרגם את הפרשה וההפטרה בלשון ארמית. וחלקים אחדים בעברית, כנראה שזה נשתלשל מהרסאלה ששלח בן קורייש לחכמי פאס.

רבי אברהם בן דוד מפּוֹשְקְיֶרָה (ראב"ד, 1120-~ 1198), רב, ראש ישיבה בעיר פּוֹסְקְיֶיר (Posquières), שבחבלפרובנס שבצרפת, פרשן תלמוד ומקובל. כונה גם "ראב"ד השלישי" ו"בעל ההשגות". היה חתנו של הראב"ד השני בעל ספר האשכול, ואביו של ר' יצחק סגי נהור.

וכבר משנת ד' תרמ"ז – 987 שאלו קהל פאס מלפני אדונינו שרירא ריש מתיבתא….והוא דיינא דבבא. והתשובה היחידה שנותרה משאלות ותשובות מהם ואליהם, לכל רבננא ותלמיד הון ובתאי וצבורי דמותי בהון בפאס אשיר דאשתניאו ממדינת פאס טאבי מעליי בחירי נהיר יוכו…..

כלומר : לכל הרבנים ותלמידיהם ובעל הבתים והציבור שמושבם ( היה ) בפאס ( ועתה ) באשיר לאחר שנשתנה ( מושבם ) מפאס הטובים והמעולים הנבחרים הנאורים.

כמו כן באיגרתו של רבי שמואל בן חפני גאון סורא ובן זמנם של רב שרירא ורב האי אל אנשי פאס מדובר על פורענות גדולה שמצאה את קהילת פאס וזה לשונה :

שמואל הכהן ראש הישיבה של גולה בן חפני הראש אב הישיבה של דולה אל העדה הגדולה הקושה הדומה לאבן הראשה, המאירה בעשישית, ובגודל נר נברשה, הממהרת והחשה, לקיים מצוות ולא בוששה, הקהלה המהוללת, והיא בכל יופי ונואי נכללת, היא עדת אלהינו וסגולתו ולאומו וקהלתו החונה במדינה  הגדולה היא מדינת פאס הישנה מקום התורה וגרן החכמה ויקב התעודה המנדדים שנה לדרוש תורת ה' באפס כלם ובשנה………..

כמו כן רב שרירא גאון ובנו רב האי דאון השיבו לאנשי פאס על דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא בספר היכלות ( ראה בספר אהל דוד עמוד 551 ועמוד 722 )

הרב יוסף בן גליל כתב וזה לשונו : נכנסתי בעיר פאס שנת מ"ז – 1287 וביקרתי למר דוד בן זכרי והוא מוטל על ערש דוי החולי שנפטר בו והיה מדבר עמי, עד שהודיעני מה שאספר, אמר שאירע בזאת המדינה שכהן אחד גירש את אשתו ולבסוף רצה להחזירה.

מה שאין הדבר ראוי לו מן הדין ועמדתי על הגט ההוא והוא חתום בשני עדים, אלא שהעד הראשון הוא קרוב לכהן והתרתי לו להחזירה, אחר עיינתי בעניין ומנעתי אותו מלהחזרה עש ששלחתי שאלות למר יהודה גיאן נ"ע ולרבי יחצחק בן עמאר לסיבטא והגיעוני תשובותיהם שהכהן אינו יכול להחזירה.