הספרייה הפרטית של אלי פילו-אל מעיין העדן-רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל
רב, עמרם בן דיוואן
ידועה ברבים הערצת הצדיקים וחשיבותם בחיי היום יום של יהדות מרוקו.
רבי עמרם בן דיוואן שליח כולל מא״י לערי המגרב הינו הדמות הדומיננטית של צדיק אשר זכה למשוך אליו הרבה מאמינים.
עקב ניסים ונפלאות אשר התרחשו בזכותו, רבבות יהודים ונכרים עלו להשתטח על קברו בל ימות השנה.
וואואן, עיירה בצפון מרוקו, הפכה ביום ההילולא לציר מרכזי המקשרת כל יהדות מרוקו מכל רחבי תבל.
אל מעין העדן מגלה לנו את חיי הקהילה היהודית הקשורה לשורשים שלה ולמעשיו של האיש הקדוש רבי עמרם בן דיוואן זצוק״ל שרבים חבים לו את חייהם בריאותם ופרנסתם.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל
אל מעין העדן – רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל
הרב מאיר אלעזר עטיה בהשתתפות משה דהאן יליד וואזן
רב, עמרם בן דיוואן
ידועה ברבים הערצת הצדיקים וחשיבותם בחיי היום יום של יהדות מרוקו.
רבי עמרם בן דיוואן שליח כולל מא״י לערי המגרב הינו 
הדמות הדומיננטית של צדיק אשר זכה למשוך אליו הרבה מאמינים.
עקב ניסים ונפלאות אשר התרחשו בזכותו, רבבות יהודים ונכרים עלו להשתטח על קברו בל ימות השנה.
וואואן, עיירה בצפון מרוקו, הפכה ביום ההילולא לציר מרכזי המקשרת כל יהדות מרוקו מכל רחבי תבל.
אל מעין העדן מגלה לנו את חיי הקהילה היהודית הקשורה לשורשים שלה ולמעשיו של האיש הקדוש רבי עמרם בן דיוואן זצוק״ל שרבים חבים לו את חייהם בריאותם ופרנסתם.
בעזרת השם
אל מעי"ן העד"ן
קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים
רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל
אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו
אמונה בשם, יחודו והשגחתו
מבוא
ישועות השם ונפלאותיו הגדולים אשר מתגלים לנו דרך עובד השם וחסידיו אשר במשך כל הדורות שימשו צדיקי ורבני העם 'היהודי עמודי האש לפני המחנה, לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו. חייהם ואורחותיהם הפכו לחלק מחיינו.
גם אחרי מותם לא נותק הקשר העמוק איתם, המשכנו לבקר במקום קבורתם ומקום מנוחתם, מביקור זה הבאנו שמחת נפש המלווה ברגשי רוח קדושה ממרום עמוקה תוך חדרי לבנו. עוררה בנו גם רגש התעלות בשעת הזדהותנו עם צדיקים נערצים קדושי עליון.
אנו המאמינים בשם ובמשה עבדו (עפ״י המובא בדברי חז"ל שכל צדיק נקרא בשם משה) שאפנו בשעות מצוקה לישועות ונפלאות על טבעיות על ידי תפילותינו לבורא עולם בזכות הצדיקים שוכני מערה.
ואכן, ברוך השם השומע תפילת עמו ישראל ברחמים שמע לקול תפילותינו ונעשו המון נסים ונפלאות עד אין ספור בפרט למי שהתפלל בקרבת מקום ציונו הקדוש של גדול אדונינו המלומד בנסים רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל. אישיות מרכזית היה בין חכמי דורו, גדול היה בתורה הן בנגלה הן בנסתר, בקי וחריף ובעל סגולות נפש וכוחות רוח נדירים ביותר כפי שיתבאר לקמן בספר.
ממעט ידיעותי אודות נסיו ונפלאותיו למען כלל ישראל, קיבלתי מרץ לצרף ולחבר מעשה למעשה אחת לאחת למען זיכוי הרבים, הלא המה מרוכזים לפי נושאים ומובאים לקמן. הרבה קושי ועמל וטורח עברו עלי כדי לרכזם לחברם ולסדרם בספר חשוב זה. הקושי אשר עמד בפני הוא:
א. השתדלתי מאוד לשמור את הסגנון המקורי אשר הובא אלי בכתב או כפי שסופר לי מפי בעל דבר כדי שלא ינום ליחו ויפוג טעמו.
מאידך להוסיף ולגרוע ולשמור על שפה רפה ונוחה כדי שהסיפור יובן למעיינים הצעירים והמבוגרים גם יחד.
ב. השתדלתי להכניס תוך הסיפור עצמו מילי דאורייתא, כדי לקבל אופי תורני מסורתי.
כ״כ בין הסיפורים הכנסתי מאמרים מדברי חז״ל לחיזוק האמונה והנסים האמתיים המתחוללים ע״י צדיקים אהובי השם, בפרט אחרי ולפני הסיפורים הנראים מוזרים ומרחיקי לכת.
כל אלה חברו יחד הקשו עלי את המלאכה, ובחסד אל יתברך וזכות הצדיק עמדה לימיני עד שהגעתי לגומרה של המלאכה.
וזאת להודיע נאמנה, כי לולא אוסף המאמרים והמחקרים שערך ידידי הטוב אציל הרוח ועדין הנפש מר משה דהן נ״י. לא יכולתי להתחיל במלאכה זו, ולא היה חלילה נשאר זכר לקהילת קודש וואזן וכן לא היינו זוכים לדעת הרבה מהנסים אשר התחוללו בקרבת מקום ציונו של הצדיק. לכן כל בני קהילת וואזן חייבים לזוכרו לטובה ולברכה ולברכו בחיים ארוכים דשנים ורעננים ביחד עם אשתו הכבודה מרת פָני ובניו ובנותיו היקרים.
כאן אברך את עזרתי בקודש מרת אשתי קטיה מב״ת עם בני דוד חיים עד העולם ובני אליהו זכור לטוב גם לרבות בנותי לימור, ימימה, אסתר, בת שבע, ובראשם בני בכורי החכם השלם המופלג כה״ר אשריאל מסעוד היו׳ עם מרת אשתו אסתר מב״ת. יה״ר שנרווה מהם נחת באושר כבוד וכל טוב ואין טוב אלא תורה אכי״ר.
משימתינו בספר זה היא לבקוע חיץ שבין מורשת האבות להוויתנו אנו, שהאמונה המושרשת בנו תאיר גם חיי היום יום, ותכוון את כל אורחותינו, במטרה:
למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם.
(תהלים ע״ח)
בברכת התורה ע״ה מאיר אלעזר עטיה
דברי פתיחה
דברי פתיחה ממנכ״ל העמותהמד משה דהאן נ״יחוקר, בנושא עיר מולדתו וואזן והצדיק רבי עמרם בן דיוואן.
בעזרת האל הגדול הגיבור והנורא החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, אני העני והדל בחוכמה מביא לפני הקורא מאמרים אלה שהעתקתי מספריהם של רבנים ומשוררים גאונים וכמו כן מכתבי עת של סופרים, כגון מאמרי היסטוריונים וכתבות של עיתונאים שהצלחתי למצוא בספריה של בית הספרים הלאומי שע״י האוניברסיטה העברית בירושלים, ביוזמתו של ידידי היקר הפייטן רבי מאיר אלעזר עטיה שליט״א.
הצדיק .רבי עמרם בן ו־יוואן נשלח פעמיים כשד״ר למרוקו ונשאר שמה בפעם הראשונה כשנתיים, על מנת לאסוף כסף לקיום ישיבת המקובלים הספרדית בחברון ולחלוקה האישית
בין הלומדים בה הזקוקים לקיומם.
*ביוגרפי׳ה – ידידנו הדגול מר משה דהאן הי״ו יליד העיר וואזן, מזקני העיר ומחשוביה, אציל הרוח ועדין הנפש, מצעירותו נקשר למנהגי עדתו ולחני קהילתו הנחשבות לנעימות היפות ביותר בחזנות הספרדית המרוקאית. מילדותו נקשר קשר עמוק לקדושת הצדיק הקדוש רבי עמרם בן דיוואן כמו כל ילדי העיר. וכידוע שכל יליד עיר וואזן מחשיב את עצמו כילד אהוב של הצדיק.
מר משה דהאן עלה לארץ בראשית צמיחת א״י בשנות החמשים, שימש כסגן
למזכיר הראשי של משרד הפני ם בנפת חדרה, הספיק ביוזמתו הברוכה להקים לראשונה בא״י ביכנ״ס מפואר ע״ש הצדיק רבי עמרם בן דיוואן בשכונת העולים בגבעת אולגה, אשר רוב יהודי וואזן השתכנו שם, איגד ואיחד את בני קהילתו כשכל המסורתיות היפות בביכנ״ס זה.
לאחרונה, כאשר ראה שכל זקני הקהילה הולכים ומתמעטים וכל הידיעות ומעשי הצדיק העיר המקובלות מדור לדור עומדים להשתכח, בהתייעצות אתי סוכם שהוא יעלה על הכתב כל מה שידוע לו אישית על הצדיק ובייחד נתחקר זקני העיר אשר עודנם בחיים, וכן קטעי הסטוריה בנושא קהילת יהודי וואזן.
אח״ב אני העבד אערוך ואסדר אותם בשפה פשוטה ורגילה כפי שיסופרו מפיהם בצירוף קטעי חיזוק מדברי חז"ל ואעלם על ספר חוקה למען יעמדו לימים הבאים כגלעד וזכרון נצח לזכרם של בני הקהילה ולזכרו של גדול אדונינו הצדיק המלוב״ן והנערץ עלינו. רבי עמרם בן דיוואן זיע׳׳א.
קראתי לספר אל מעי"ן העד״ן הנושא ר״ת שמי ור״ת שם הצדיק באופן זה: אל מע:״ן ר״ת אלעזר מאיר עטיה יאיר נר״ו, העד״ן ר״ת הרב עמרם דיוואן כי הצדיק היה חותם שמו בר״ת עד"ן כמבואר לקמן בא״ם למסרת עמי 18. וחפץ ה׳ בידינו יצלח אכי״ר.
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..LA KAHINA
LA KAHINA
reine des bèrbères
L'ancienneté de l'installation des Juifs sur les terres du Maroc ne fait aucun doute, même si l'Histoire n'en a conservé que peu de traces et bien que les hypothèses soient souvent plus fréquentes que les certitudes sur ce sujet.
De nombreuses légendes et plusieurs mythologies récurentes, auxquelles s'ajoutent de troublants témoignages, attestent de l'antiquité des relations entre la terre de Canaan et l'Afrique.
Le Talmud y fait pareillement allusion à plusieurs reprises, évoquant notamment le fait qu'une partie des Dix Tribus aurait trouvé refuge sur le continent africain et que les Berbères ne seraient autres que les Cananéens en fuite lors de la conquête dela Terre Promisepar Josué.
Les premiers Hébreux seraient arrivés sur les côtes marocaines à l'époque du Roi Salomon, mais ce n'est qu'après la destruction du Second Temple que l'on retrouve les traces archéologiques de l'existence de communautés organisées, tel le tombeau découvert dans les ruines de la ville de Volubilis, entre Mekhnès et Fès.
Sous la domination romaine, ils vécurent en paix et en liberté avec leurs voisins berbères. Mais leur succès et leur zèle commencèrent à inquiéter les autorités à l'époque où, sous l'Empereur Constantin, Rome adopta le Christianisme comme religion d'Etat.
Des mesures discriminatoires leur furent alors imposées avec plus de sévérité que dans le reste de l’empire, mesures auxquelles devait mettre fin la conquête des Vandales en 430.
Après la reconquête de l'Afrique du Nord par l’empire byzantin, l'Empereur Justinien (527-567) déclara le Judaïsme hors-la-loi, ferma les synagogues et condamna les conversions. Ces mesures finirent heureusement par tomber dans l'oubli du fait de la dispersion géographique des centres administratifs.
Aussi, lors de la première invasion musulmane, un grand nombre de tribus berbères avaient adopté certaines traditions juives et s'étaient plus ou moins converties au Judaïsme, comme le confirme le grand historien tunisien des Berbères, Ibn Khaldoun.
C'estla Reinede la plus importante de ces confréries berbères, celle des Zénata, la légendaire Kahina, qui devait le plus s'illustrer dans sa résistance à l'invasion arabe. Après le premier succès de leur chevauchée fantastique jusqu'à l'Atlantique en 670, les forces militaires arabes avaient été mises en déroute par une armée de coalition conduite par le Prince chrétien Koceila.
Revenus de cette défaite, les musulmans écrasèrent les confréries berbères et en tuèrent le chef, en 688. Pour venger la mort de son allié chrétien,la Kahinasortit de son repaire situé dans les montagnes des Aurès pour poursuivre les armées arabes et les combattre jusqu'en Cyrénaïque.
Ainsi les Berbères retrouvèrent-ils un temps leur liberté.
Mais les musulmans, forts du soutien militaire de l'Egypte, repartirent à l'assaut et infligèrent, dix ans plus tard, une défaite définitive aux tribus berbères. A la veille du dernier combat où elle devait trouver la mort, au lieu dit Bir el Kahina situé dans l'Algérie d'aujourd'hui, la reine conseillait à ses propres fils et à ses fidèles d'adopter la religion des nouveaux conquérants.
Des Berbères, convertis en masse à l'Islam qui les accueillit à bras ouverts pour les mener plus tard à la conquête de l'Espagne, ne devaient donc subsister que les communautés juives ancestrales profondément enracinées dans la tradition.
Les anciens convertis et les judaïsants adoptèrent la nouvelle religion qui dut leur paraître peu différente de celle qu'ils abandonnaient mais qui leur promettait l'égalité avec leurs nouveaux maîtres, tandis que les Juifs n'étaient plus que des réfugiés, des dhimmis, tolérés, ayant droit de cité, mais avec un statut inférieur.
ויהי בעת המללאח
נוכחותם של חיילים יהודים בצבא אבן תאשפין מעידה על היחס הטוב של השושלת החדשה לגבי בני ישראל אם כי מסופר שתחילה תבע המלך מהיהודים להתאסלם בהסתמכו על מסורת עתיקה. לפי אותה מסורת הסכים בזמנו הנביא מוחמד שהיהודים ישמרו על דתם וימשיכו לחכות למשיח בתנאי שאותו משיח יגיע תוך 500 שנה והנה הזמן הזה קרב ואין משיח באופק…שוחד והשתתפות במלחמה בספרד חיפו על האיחוד הנוסף בבוא הגואל.
ועד אז רבים מהחיילים העדיפו לא לשוב למרוקו, הוקסמו על ידי ספרד והשתקעו בה. הנהירה ממרוקו לספרד הייתה גדולה כפי שמעידה השתקעותו של גדול הרבנים באותה תקופה, רבי יצחק אלפאסי.
רבי יצחק אלפאסי נולד בעיירה קטנה קרובה לפאס, ושמה קלעאת – חמאד, סביב שנת 1033 ונמנה בין התלמידים הרבים שהלכו מארץ המערב לקירואן, מרכז התורה בצפון אפריקה, הוא היה תלמידם של רבינו נסים ורבינו חננאל.
בשובו לפאס נתפרסם כגדול בתורה ופנו אליו בשאלות הלכה מכל הערים והמדינות. שם הוא חיבר את ספרו " הלכות רבי אלפאסי " שנחשב לספר ההלכה הראשון בחשיבותו ובצורתו שלפניו נשכחו כל ספרי הלכות גאוני בבל שחוברו עד זמנו.
בהיות הרי"ף כבן שבעים שנה הוא נאלץ בעקבות הלשנה ( שתוכנה לא נודע ) לברוח ממרוקו ומצא מקלט בקורדובה ומשם נסע לאליסונה בה התקבל בכבוד מלכים ונתמנה לראש הישיבה. על תרומתו של הרי"ף יכתוב כמה דורות לאחר מכן הרמב"ם " וההלכות אשר עשה הרב הגדול רבינו יצחק ז"ל הספיקו בעד כל החיבורים ההם… מפני שהן כוללות את כל הפסקים והדינים שצריך אליהם בזמנינו זה…ואין תפיסה עליו בהם אלא בהלכות מועטות לא יגיעו עד עשר בשום פנים ".
המעבר ממרוקו לספרד של הרי"ף כפי שראינו לא היה יוצא דופן. מושלי המוראביטון, שהתעניינו יותר בספרד מאשר במרוקו, העניקו ליהודי ספרד חופש ודרור ומינו המוכשרים שבהם למשרות רמות בהנהלת המדינה.
זרם האנשים הידועים והדעות שטף את שני עברי מיצר ג'יברלטאר, אולם הכיוון היה ברור : רבים מיהודי מרוקו נספחו אל כנסת ישראל בספרד ששמה יכלו למצוא סביבה יהודית נכבדה וחברה יותר נעימה.
ולכן רק בזה נוכל לפתור את הפליאה, מדוע ואיך בתקופה בהירה כזו, בכל ימי ממשלת המוראביטון, לא מצאנו במרוקו זכר לאנשי שם וגדולי תורה בארץ המערב אז כי אם מעט מזעיר ממה שהיה צריך וראוי להיות בעת מאושרת כזאת, יקרת המציאות בחיי יהודי מרוקו.
אין ספק כי אנשים כאלה הלכו בעקבות רבם רבי יצחק ונסחפו בתוך הזרם של התושבים שזרם וסחף ברובו ארצה ספרד ( נר המערב ) .
אולם שלטונם הנאור של המוראביטון לא ארך יותר משני דורות וכבר בשנות העשרים של המאה האחת-עשרה התחילה להתפשט במדינה כמיהה למהפכה דתית שתשים קץ לשלטון המוראביטון ותמיט שואה על היהודים. אות מבשרת לבאות הייתה הופעתו של משיח שקר.
משיח השקר משה הדרעי.
על המאורעות שקדמו להופעתו של משיח השקר משה הדרעי והמסבירות את קליטות מסרו על ידי ההמונים אין לנו ידעה ברורה. ההיסטוריון חיים הירשברג בספרו , תולדות היהודים באפריקה הצפונית " קושר את המאורע לתעמולה הדתית של המהדי מוחמד אבן תומרת, שזעזעה בשנות העקרים – 1120 – את ערי מקורו ובמיוחד פאס ושכנתה מכנאס : מתקן הדת המוסלמית התווכח אז בפאס עם חכמי האסלאם על עקרונות הדת, ויחד עם תלמידיו יצא לנפץ כלי הנגינה שבשוק, ובאנדרלמוסיה זו מצאו נבואותיו של הדרעי על ביאת המשיח בליל הפסח אוזן קשבת.
על גרסה אחרת רומז ההיסטוריון הרב טולידאנו ב " נר המערב " וקושר בעקיפין את נבואותיו של הדרעי עם חורבן הממלכה היהודית האחרונה בארץ הדרעה, ארץ הולדתו של משה הדרעי כפי שמורה זאת שמו.
" כן בעת ההיא עת צרה וטהרס נורא ליהודים אשר בחבל וואד-דרעא,הנסיכות היהודית אשר עוד טפחה וגדלה, בעת ההיא קם איש קנאי וחפץ קרבות איברהים אלברדעי לגרגרי…והמשיך את מלחמתו עם היהודים היושבים במדינה לחזור עשרים שנה…אז שת לברדעי אל מרמה פניו, וישלח לראשי היהודים להציע לפניהם לכרות ברית שלום למחרת ביום השבת…
ראשי היהודים התפתו להאמין לדברי האיש הבוגד והרמאי וביום השבת פרקו נשקם…והמוסלמים מהרו והוציאו מתוך החול איש איש את נשקו ובשבט עברתם התנפלו על היהודים ויהרגו שבע עשרה אלך איש וטרפו ביהודי חבל וואד דרעה אנשים נשים וטף ".
אמנם אין כל אישור ממקור אחר על מרחץ דמים מחריד זה, אבל אם היה קורה היה בוודאי משרה באיש הדרעא משה את תחושת אחרית הימים. אם אין הסכמה על קיומם של מאורעות אלה בדרום המדינה, אין מחלוקת על עצם קיומו של האיש.
על נבואתו והאסונות שפקדו את יהודי פאס בגללו. העדות הנאמנה ביותר נמצאת באגרת המפורסמת של הרמב"ם שנכתבה כחמישים שנה לאחר מאורעות אלה, " אגרת תימן " שנשלחה ליהודי תימן כדי להזהירם נגד הנהירה אחרי משיחי שקר.
" וזאת אני מוסר כדבר של וואדי וידוע, כי לפני חמישים שנה בא מדרעה לארץ אנדלוס ללמוד תורה חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, אחר כל בא אל בירת ארץ המערב כלומר פאס ונקהלו אחיון אנשי המקום, כי חסיד ומעולה וחכם הוא.
אמר להם : הנה המשיח קרב ובא והודיעני זאת בחלומי, היה ניבא נבואות ונתקיימו ככל אשר אמר, והיה זה האות אשר הוכיח בו לכל העם כי נביא הוא ללא ספק, ומשהאמינו רב העם כי דבריו אמת אמר להם כי יבוא המשיח שנה זו בליל הפסח וצווה אותם למכור את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים כל דבר השווה דינר בעדרים דינרים, וכשבא פסח ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם והאיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזער והחובות רבו על העם "
את נפשו מילט הנביא אשר יצא בשנת 1127 לארץ ישראל. אולם לעם הנשאר במערב במקום הגאולה במקווה באה השואה הנוראה ביותר בכל תולדותיהם.
מדרום תפתח הרעה.
ימיה האחרונים של שושלת המוראביטון עברו בשלווה על הקהילה היהודית. הנצר האחרון של השושלת, המלך עלי בן יוסף, הצטיין במיוחד באהבתו לבנייני פאר וקישט בהם את הערים מראכש, פאס ותלמסאן. את העיירה הקטנה מכנאס הפך למבצר ומרכז מסחרי בו התחילה להתפתח קהילה יהודית העוסקת במסחר ובמלאכה. אולם יורשו לא הספיק למלוך אלא שנתיים, המהפכה הדתית החדשה באה כסערה ומחקה את העבר.
בתולדות מרוקו נשמר זכרם של המייחדים כסמל לאחת מתקופות הזוהר, כשיאה של בסימבוזיה עם ספרד, כשעת פריחת הארכיטקטורה המורית. אולם בתודעת עם ישראל נשמר זכרה של השושלת הזו בצבעים של קנאות דתית, חורבן ושמד.
צמיחתה של השושלת החדשה אופיינית למחזוריות הקבועה בתולדות מרוקו. תחילתה כשושלת הקודמת, בניסיון לרפורמה דתית, לחזרה למקורות האסלאם, לטוהר ימי בראשית. חזקה במיוחד הייתה השאיפה לחזור לאחדות השם, לייחוד המלא של בורא העולם ומכאן שמה של התנועה, " תנועת המייחדים " , התנגדותה לפולחן הקדושים, " המרבוטים ", ולכל ייחוס גשמי או רוחני לאללה האחד והיחיד.
מייסד התנועה, מוחמד בן תומרת המהדי ( כלומר המונחה על ידי אללה ), החל להפיץ האמונה החדשה בדרום המדינה בשנים הראשונות של המאה ה-12. נסיונותיו לקומם את הערים, פאס, מכנאס, סאלי ומראכש עלו בתוהו ויורשיו ישמרו במיוחד טינה לבני מכנאס ובבוא העת ינקמו את נקמתם.
ההצלחה התחילה להאיר פנים לכת לאחר מות המהדי, כאשר יורשו, עבד אל מומין, ידע לצרף להתלהבות הדתית כישרון של מצביא יוצאי דופן. לראשונה הוא פעל בהרי האטלאס והעמקים הדרומיים. התאפילאלת ובירתו סג'ילמסה נכנעו סביב 1140 ובשנת 1145 נכבשה העיר והראן אשר באלג'יריה, אולם לא כיוון המזרח משך עבדול מומין. בשנת 1146 הוא כובש את פאס ומכנאס, ושנה לאחר מכן את מראכש ומשם הגיח לספרד וכבש את הערים הראשיות, סביליה וקורדובה.
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..LA Famille Perez
LA Famille Perez
La greffe des expulses d'Espagne et du Portugal
En achevantla Reconquista, la reconquête de la Péninsule Ibérique avec la prise du dernier royaume arabe de Grenade en 1492, les Rois Très Catholiques Ferdinand et Isabelle, sous l'influence de l'Eglise, décidèrent de parachever la «purification» de leur royaume en en expulsant les Juifs auxquels un court délai fut accordé pour choisir entre l'exil et la conversion. Cinq ans plus tard, en épousant leur fille, le roi du Portugal décréta à son tour un édit d'expulsion, bien qu'il mit tout en oeuvre dans la pratique pour empêcher le départ des Juifs.
Deux empires musulmans ouvrirent largement leurs portes aux expulsés, le lointain Empire Ottoman en pleine expansion et le proche Empire Chérifien déchiré par des guerres intérieures. Malgré les conditions meilleures réservées aux nouveaux arrivants en Orient, la plupart des expulsés préférèrent trouver refuge au Maroc en raison de sa double proximité, géographique et culturelle.
Si une minorité d'entre eux s'installa dans les villes portuaires tenues par les Portugais, comme Safi et Mazagan, la grande majorité des exilés se dirigea vers Fès et ce malgré les énormes difficultés d'intégration. Ces mêmes difficultés poussèrent d'ailleurs un grand nombre de juifs à continuer vers l'Orient ou l'Europe, voire à revenir versla Péninsule Ibérique.Au bout d'une décennie, la situation des familles installées à Fès commença de s'améliorer.
La rencontre à Fès entre les expulsés, les Mégourachim, et les indigènes, les Tochavim, fut au départ conflictuelle, les anciens reprochant aux nouveaux de vouloir imposer leurs coutumes plutôt que de s'adapter.
Ce conflit se focalisa de manière symbolique autour de l'une des règles de l'abattage rituel, la néfiha (insufflation des poumons). Interdite dans la tradition des indigènes qui n'avaient aucune difficulté à écouler auprès des musulmans les bêtes déclarées impures selonla Halakha, cette règle plus permissive avait été adoptée en Espagne où l'Eglise interdisait la consommation par les Chrétiens des bêtes abattues non cachères.
La controverse religieuse tourna en confrontation entre les deux communautés et engendra violences, excommunications, dénonciations et appels aux autorités. Le chef des Tochabim, rabbi Haïm Gaguine, qui mena en leur nom le combat pendant des années, finit par baisser les bras et reconnut la supériorité de la tradition séfarade qui allait s'imposer désormais dans presque tout le Maroc.
Une famille devait pourtant échapper à cette confrontation. Les Perez, en quittant l'Espagne, avaient acheté aux souverains marocains un territoire dans la région du Dadès au sud du Maroc, où ils vécurent de manière totalement autonome jusqu'au règne de Moulay Ismaël au 17ème siècle, comme le rapporte l'un de leurs descendants, rabbi Yéhouda, dont le livre Pérah Halévanon fit sensation lors de sa publication à Berlin en 1712.
Dans le reste du pays, le pouvoir matériel et spirituel passa entre les mains des descendants des Mégourachim, avant que ne prenne la greffe des expulsés et que ne s'effacent progressivement les différences entre les deux communautés. Ces différences resurgirent toutefois au 19ème siècle, du fait de la modernisation accélérée des communautés de Tanger et de Tétouan, géographiquement plus proches de l'Europe. Ces communautés affublèrent leurs compatriotes du sud du péjoratif de forasteros (les étrangers), parce qu'ils ne parlaient pas l'espagnol. Les progrès de l'éducation dans les écoles de l'Alliance firent disparaître au 20ème siècle cette dernière discrimination.
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
1497-1492
מלכי ספרד הנוצרים, פרנאנדו ואיזבל, החליטו ל׳טהר׳ את מדינתם, בשנת 1492, לאחר כיבוש גרנדה בירת הקהילה העברית האחרונה בחצי האי האיברי. הם העמידו את הקהילה היהודית הענפה בפני הברירה האכזרית: התנצרות או גירוש. גם מלך פורטוגל הלך בעקבותיהם, והחליט חמש שנים לאחר מכן, לגרש מארצו את היהודים ואת רבבות הפליטים מספרד, שמצאו בה מקלט.
שתי מדינות מוסלמיות פתחו אז את שעריהן בפני המגורשים: מרוקו, במערב ותורכיה במזרח. מוחמד אל־שיך, מלך פאס, זכה לתואר חסיד אומות העולם, בפי חכמי התקופה על ׳שקיבל היהודים בכל ממלכתו ועשה עמהם טובה׳. רוב המגורשים התיישבו תחילה בעיר הבירה פאס ובמספר ערי נמל, שלא הוחזקו עדיין בידי הפורטוגזים והספרדים.
לאחר מכן התפזרו בערים הגדולות: מכנאס, מראקש, רבאט, סאלי, טיטואן, טנג׳יר, אל קצאר, אל־עריש וארזילה. הם הערו דם חדש בעורקי הקהילות העתיקות, שטרם התאוששו מגזירות השמד של האלמוחיידין. מקרה מיוחד ומופלא, ולא ידוע דיו, הוא של משפחת פרץ הענפה מספרד, שהשתקעה בדרום המדינה, בהרי האטלס, באזור הדאדס. המשפחה קנתה את העיר מן הברברים, והקימה בה ממלכה אוטונומית ׳בה לא עברו זרים שלא מבית אבותם׳. העיר התרחבה, שגשגה ושרדה עשרות שנים.
לאחר חבלי קליטה קשים, שגרמו לרבים לעזוב למדינות אירופה והאימפריה העותומנית, התבססו המגורשים וכבשו מעמד בהנהגה החומרית והרוחנית של קהילות שונות. משוכנעים בעליונותם התרבותית, התעקשו לשמור על מנהגי קסטיליה הנהוגים בידם, ואף שאפו להנחיל מנהגיהם לקהילות העתיקות. המחלוקת עם התושבים, שלא הסכימו ׳להחליף דתם ומנהגם׳, הייתה סביב אחד מדיני השחיטה, ׳הנפיחה׳. שחיטה זו מקובלת הייתה בספרד ואסורה הייתה בתכלית האיסור אצל התושבים.
הרב חיים גאגין,(1450-1535) יליד פאס ובוגר הישיבות בספרד, מביא בספרו " עץ החיים "( אשר יצא לאור לראשונה ב״1987 על ידי המהדיר, הרב משה עמר ) את תולדות הפולמוס שהיה מלווה באלימות, ולא שקט גם בהתערבות השלטונות.
לבסוף רק לאחר עשרות שנים נרגעו הרוחות, עם כניעת התושבים שקיבלו עליהם את מנהג המגורשים. לאחר שני דורות היה מיזוג כמעט מושלם בין שתי הקהילות, באמצעות " עסקת חליפין ": התושבים נבלעו בתוך הספרדים, ברוב הערים מחוץ לאיזורי התאפילאלת, והאטלס שבדרום המדינה, והמגורשים אימצו את לשון התושבים, הערבית בניב יהודי.
בקהילות הצפון בלבד, בעיקר טטואן וטנג׳יר, בהן לא היו קודם קהילות תושבים מבוססות, שמרו צאצאי המגורשים בקנאות, עד ימינו, על הלשון הספרדית בניב מיוחד- ׳החקיתיה׳. נראה, כי השריד היחיד להתבדלות ההיסטורית בין שתי הקהילות, הוא כינוי הגנאי לתושבים דוברי הערבית-׳פורסטרוס׳, בפי צאצאי מגורשי ספרד בצפון מרוקו. כינוי גנאי זה נעלם במאה ה-20, עם התפשטות המודרניזציה וקידום החינוך המודרני, המשותף לכל ילדי מרוקו, במסגרת בתי הספר אליאנס של " כל ישראל חברים׳.