ויהי בעת המללאח

נוכחותם של חיילים יהודים בצבא אבן תאשפין מעידה על היחס הטוב של השושלת החדשה לגבי בני ישראל אם כי מסופר שתחילה תבע המלך מהיהודים להתאסלם בהסתמכו על מסורת עתיקה. לפי אותה מסורת הסכים בזמנו הנביא מוחמד שהיהודים ישמרו על דתם וימשיכו לחכות למשיח בתנאי שאותו משיח יגיע תוך 500 שנה והנה הזמן הזה קרב ואין משיח באופק…שוחד והשתתפות במלחמה בספרד חיפו על האיחוד הנוסף בבוא הגואל.

ועד אז רבים מהחיילים העדיפו לא לשוב למרוקו, הוקסמו על ידי ספרד והשתקעו בה. הנהירה ממרוקו לספרד הייתה גדולה כפי שמעידה השתקעותו של גדול הרבנים באותה תקופה, רבי יצחק אלפאסי.

רבי יצחק אלפאסי נולד בעיירה קטנה קרובה לפאס, ושמה קלעאת – חמאד, סביב שנת 1033 ונמנה בין התלמידים הרבים שהלכו מארץ המערב לקירואן, מרכז התורה בצפון אפריקה, הוא היה תלמידם של רבינו נסים ורבינו חננאל.

 בשובו לפאס נתפרסם כגדול בתורה ופנו אליו בשאלות הלכה מכל הערים והמדינות. שם הוא חיבר את ספרו " הלכות רבי אלפאסי " שנחשב לספר ההלכה הראשון בחשיבותו ובצורתו שלפניו נשכחו כל ספרי הלכות גאוני בבל שחוברו עד זמנו.

בהיות הרי"ף כבן שבעים שנה הוא נאלץ בעקבות הלשנה ( שתוכנה לא נודע ) לברוח ממרוקו ומצא מקלט בקורדובה ומשם נסע לאליסונה בה התקבל בכבוד מלכים ונתמנה לראש הישיבה. על תרומתו של הרי"ף יכתוב כמה דורות לאחר מכן הרמב"ם " וההלכות אשר עשה הרב הגדול רבינו יצחק ז"ל הספיקו בעד כל החיבורים ההם… מפני שהן כוללות את כל הפסקים והדינים שצריך אליהם בזמנינו זה…ואין תפיסה עליו בהם אלא בהלכות מועטות לא יגיעו עד עשר בשום פנים ".

המעבר ממרוקו לספרד של הרי"ף כפי שראינו לא היה יוצא דופן. מושלי המוראביטון, שהתעניינו יותר בספרד מאשר במרוקו, העניקו ליהודי ספרד חופש ודרור ומינו המוכשרים שבהם למשרות רמות בהנהלת המדינה. 

זרם האנשים הידועים והדעות שטף את שני עברי מיצר ג'יברלטאר, אולם הכיוון היה ברור : רבים מיהודי מרוקו נספחו אל כנסת ישראל בספרד ששמה יכלו למצוא סביבה יהודית נכבדה וחברה יותר נעימה.

 ולכן רק בזה נוכל לפתור את הפליאה, מדוע ואיך בתקופה בהירה כזו, בכל ימי ממשלת המוראביטון, לא מצאנו במרוקו זכר לאנשי שם וגדולי תורה בארץ המערב אז כי אם מעט מזעיר ממה שהיה צריך וראוי להיות בעת מאושרת כזאת, יקרת המציאות בחיי יהודי מרוקו.

אין ספק כי אנשים כאלה הלכו בעקבות רבם רבי יצחק ונסחפו בתוך הזרם של התושבים שזרם וסחף ברובו ארצה ספרד ( נר המערב ) .

 אולם שלטונם הנאור של המוראביטון לא ארך יותר משני דורות וכבר בשנות העשרים של המאה האחת-עשרה התחילה להתפשט במדינה כמיהה למהפכה דתית שתשים קץ לשלטון המוראביטון ותמיט שואה על היהודים. אות מבשרת לבאות הייתה הופעתו של משיח שקר.

משיח השקר משה הדרעי.

על המאורעות שקדמו להופעתו של משיח השקר משה הדרעי והמסבירות את קליטות מסרו על ידי ההמונים אין לנו ידעה ברורה. ההיסטוריון חיים הירשברג בספרו , תולדות היהודים באפריקה הצפונית " קושר את המאורע לתעמולה הדתית של המהדי מוחמד אבן תומרת, שזעזעה בשנות העקרים – 1120 – את ערי מקורו ובמיוחד פאס ושכנתה מכנאס : מתקן הדת המוסלמית התווכח אז בפאס עם חכמי האסלאם על עקרונות הדת, ויחד עם תלמידיו יצא לנפץ כלי הנגינה שבשוק, ובאנדרלמוסיה זו מצאו נבואותיו של הדרעי על ביאת המשיח בליל הפסח אוזן קשבת.

על גרסה אחרת רומז ההיסטוריון הרב טולידאנו ב " נר המערב " וקושר בעקיפין את נבואותיו של הדרעי עם חורבן הממלכה היהודית האחרונה בארץ הדרעה, ארץ הולדתו של משה הדרעי כפי שמורה זאת שמו.

" כן בעת ההיא עת צרה וטהרס נורא ליהודים אשר בחבל וואד-דרעא,הנסיכות היהודית אשר עוד טפחה וגדלה, בעת ההיא קם איש קנאי וחפץ קרבות איברהים אלברדעי לגרגרי…והמשיך את מלחמתו עם היהודים היושבים במדינה לחזור עשרים שנה…אז שת לברדעי אל מרמה פניו, וישלח לראשי היהודים להציע לפניהם לכרות ברית שלום למחרת ביום השבת…

 ראשי היהודים התפתו להאמין לדברי האיש הבוגד והרמאי וביום השבת פרקו נשקם…והמוסלמים מהרו והוציאו מתוך החול איש איש את נשקו ובשבט עברתם התנפלו על היהודים ויהרגו שבע עשרה אלך איש וטרפו ביהודי חבל וואד דרעה אנשים נשים וטף ".

אמנם אין כל אישור ממקור אחר על מרחץ דמים מחריד זה, אבל אם היה קורה היה בוודאי משרה באיש הדרעא משה את תחושת אחרית הימים. אם אין הסכמה על קיומם של מאורעות אלה בדרום המדינה, אין מחלוקת על עצם קיומו של האיש.

 על נבואתו והאסונות שפקדו את יהודי פאס בגללו. העדות הנאמנה ביותר נמצאת באגרת המפורסמת של הרמב"ם שנכתבה כחמישים שנה לאחר מאורעות אלה, " אגרת תימן " שנשלחה ליהודי תימן כדי להזהירם נגד הנהירה אחרי משיחי שקר.

" וזאת אני מוסר כדבר של וואדי וידוע, כי לפני חמישים שנה בא מדרעה לארץ אנדלוס ללמוד תורה חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, אחר כל בא אל בירת ארץ המערב כלומר פאס ונקהלו אחיון אנשי המקום, כי חסיד ומעולה וחכם הוא.

אמר להם : הנה המשיח קרב ובא והודיעני זאת בחלומי, היה ניבא נבואות ונתקיימו ככל אשר אמר, והיה זה האות אשר הוכיח בו לכל העם כי נביא הוא ללא ספק, ומשהאמינו רב העם כי דבריו אמת אמר להם כי יבוא המשיח שנה זו בליל הפסח וצווה אותם למכור את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים כל דבר השווה דינר בעדרים דינרים, וכשבא פסח ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם והאיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזער והחובות רבו על העם "

את נפשו מילט הנביא אשר יצא בשנת 1127 לארץ ישראל. אולם לעם הנשאר במערב במקום הגאולה במקווה באה השואה הנוראה ביותר בכל תולדותיהם.

מדרום תפתח הרעה.

ימיה האחרונים של שושלת המוראביטון עברו בשלווה על הקהילה היהודית. הנצר האחרון של השושלת, המלך עלי בן יוסף, הצטיין במיוחד באהבתו לבנייני פאר וקישט בהם את הערים מראכש, פאס ותלמסאן. את העיירה הקטנה מכנאס הפך למבצר ומרכז מסחרי בו התחילה להתפתח קהילה יהודית העוסקת במסחר ובמלאכה. אולם יורשו לא הספיק למלוך אלא שנתיים, המהפכה הדתית החדשה באה כסערה ומחקה את העבר.

בתולדות מרוקו נשמר זכרם של המייחדים כסמל לאחת מתקופות הזוהר, כשיאה של בסימבוזיה עם ספרד, כשעת פריחת הארכיטקטורה המורית. אולם בתודעת עם ישראל נשמר זכרה של השושלת הזו בצבעים של קנאות דתית, חורבן ושמד.

צמיחתה של השושלת החדשה אופיינית למחזוריות הקבועה בתולדות מרוקו. תחילתה כשושלת הקודמת, בניסיון לרפורמה דתית, לחזרה למקורות האסלאם, לטוהר ימי בראשית. חזקה במיוחד הייתה השאיפה לחזור לאחדות השם, לייחוד המלא של בורא העולם ומכאן שמה של התנועה, " תנועת המייחדים " , התנגדותה לפולחן הקדושים, " המרבוטים ", ולכל ייחוס גשמי או רוחני לאללה האחד והיחיד.

מייסד התנועה, מוחמד בן תומרת המהדי ( כלומר המונחה על ידי אללה ), החל להפיץ האמונה החדשה בדרום המדינה בשנים הראשונות של המאה ה-12. נסיונותיו לקומם את הערים, פאס, מכנאס, סאלי ומראכש עלו בתוהו ויורשיו ישמרו במיוחד טינה לבני מכנאס ובבוא העת ינקמו את נקמתם.

ההצלחה התחילה להאיר פנים לכת לאחר מות המהדי, כאשר יורשו, עבד אל מומין, ידע לצרף להתלהבות הדתית כישרון של מצביא יוצאי דופן. לראשונה הוא פעל בהרי האטלאס והעמקים הדרומיים. התאפילאלת ובירתו סג'ילמסה נכנעו סביב 1140 ובשנת 1145 נכבשה העיר והראן אשר באלג'יריה, אולם לא כיוון המזרח משך עבדול מומין. בשנת 1146 הוא כובש את פאס ומכנאס, ושנה לאחר מכן את מראכש ומשם הגיח לספרד וכבש את הערים הראשיות, סביליה וקורדובה.