מורשת יהדות מרוקו

מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

הספר השני : היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני.

בספרו זה חושף לראשונה פרופסור אליעזר בשן את פעילותם של שליחי הכנסיה האנגליקנית במרוקו במאה ה-19. בפרק הראשון תיאר את הקהילה היהודית במרוקו בתקופה זו. פעילות מיסיונרית במרוקו החלה בראשית המאה אך גברה ברבע האחרון שלה.

בתקופה זו פעלו במרוקו עשר אגודות מסיוניריות של הפרוטסטנטים. החזקה שבהם והפעילה הייתה האגודה הלונדונית London Society for Promoting Christianity amongst the Jews אשר נוסדה בשנת 1809.

היא הקימה מרכז קבוע במוגדור בשנת 1875 ומכאן יצאו שליחיה לפעילות בערים אחרות במרוקו. מוגדור נבחרה למרכז משום שבתקופה זו הייתה בה אוכלוסייה אירופית גדולה, ושיעור האנגלים בהם היה גבוה.

המחבר מקדיש בספרו מקום נרחב למיסיונרים שפעלו במרוקו, תוך ציון פרטים על דרכי עבודתם ; השיטות בהם נקטו כדי להכניס יהודים תחת כנפי הנצרות. כגון פתיחת בתי ספר לבנים ולבנות, מתן הכשרה מקצועית לגברים ונשים, חלוקת תרופות ומצרכי מזין בעיתות של רעב ומגפות.

למיסיונרים ג'מס ברנט גינזבורג ואלי זרביב מוקדש בספר זה פרק שלם המתאר את פעילותו של כל אחד מהם.

המחבר עומד על דרכי המאבק של המנהיגות היהודית ושל ההנהגה הרוחנית בראשם למיגור הפעילות המיסיונרית. היהודים נעזרו בשלטונות ובדיפלומטים הזרים שפעילות זו הדאיגה גם אותם מחשש שמא תפגע באינטרסים הכלכליים שלהם.

מחקרו של פרופסור בשן מגלה שפעילותם הנמרצת של המיסיונרים והממון הרב שפיזרו היו תוצאות מעטות, וכי רק יהודים בודדים התנצרו, וגם אלה רובם עשו זאת ממניעים כלכליים למראית עין בלבד.

פעילותם של המיסיונרים הניבה שינויים בתוך הקהילה היהודית ומעז יצא מתוק, כי סיועם החומרי של המיסיונרים לחסרי היכולת יצר לחץ על המנהיגות היהודית לתת דעתה על טיפוח השכבות החלשות בקהילה כדי שלא יזדקקו לסיועם של הנוצרים. כמו החינוך המיסיונרי לבנות האיץ מתן חינוך יהודי ממוסד לבנות.

ספר זה מבוסס על תיעוד ארכיוני ממקורות שונים. כנספח לספר פורסמו לראשונה עשרים תעודות בצירוף מבואות והערות. 

הספר השלישי :

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות.

הספר מבוסס על תעודות רבות, מהן פורסמו בנספח ארבעים ושש תעודות מוארות. בספר אצור מידע רב על יהודי פאס, מידע שסרק עשרים ושבע שנים, בתקופה רבת תמורות. עד סמוך לזמננו הייתה קהילת פאס הקהילה העתיקה והחשובה שבקהילות מרוקו, ובה שכן במרכז הרוחני של יהודי המגרב.

הספר מתאר את הקהילה ואת מעמדם המשפטי של יהודי פאס. הוא מביא מידע אודות התנכלויות ליהודים, ועל מאמצי האירגונים היהודיים במערב אירופה לשפר את מעמדם ולהביא לשוויון זכויות בינם לבין האוכלוסייה המוסלמית.

התעודות חושפות את פעילותה העניפה של השדולה היהודית במערב אירופה בשנים אלו, ובמיוחד את פעילותם של משה מונטיפיורי, חברת " כל ישראל חברים " בפאריס ו " אגודת אחים " בלונדון, שדרשו לא רק שיפור במעמד הפוליטי והחברתי של היהודים, אלא הוסיפו ופעלו גם לשיפור רמת ההשכלה של היהודים.

מעמדם המשפטי של יהודי פאס היה מבוסס על " תנאי עומר " ותנאי השפלה אחרים. גם כאשר באימפריה העות'מאנית מערכו רפורמות וניתן שוויון זכויות לכל הנתינים, במרוקו שררו " תנאי עומר ". יהודי פאס אמנם השלימו בעל כורחם עם רוב ההגבלות, אך מהמקורות שלפנינו ניתן ללמוד על פעילותם לביטול גזירה שאינה כלולה ב " תנאי עומר ", אך התקיימה במרוקו, כגון החוב לחלוץ נעליים ברובע המוסלמי.

הוראה זו הורחבה בפועל גם לשווקים מחוץ לעיר והיוותה טרדה קשה ליהודים, חובה זו נכפתה גם על בעלי חסות זרה. המקורות חושפים גם את תקופת האיסור שחל על היהודים לרחוץ במרחץ ציבורי. התנכלויות רווחות אחרות משתקפות בתיעוד, כגון מכות בעת תשלום מסים, הגבלות כלכליות שונות, כמו איסור מסחר מחוץ לרובע היהודי ( המללאח ).

הדבר הגביל את הסוחרים ואת בעלי המלאכה היהודים. החיבור מלמד כי יהודי פאס סבלו יותר מאשר קהילות אחרות מהתנפלויות על המללאח לשם שוד ורצח. כמו כן מתאר הספר את מעמדם הבלתי יציב של יהודי מרוקו התלוי בחסדי השליטים ובגורמי חוץ.

הפקעת שטח בית הקברות היהודי בפאס על ידי המלך בשנים 1884 – 1887, נמשכה שנים אחדות. הדבר הכאיב לקהילה היהודית וגרם לה צער רב. כי לכל משפחה היו קרובים קבורים במקום. וכמו כן היו קבורים במקום אישים וחכמים נודעים מדורות עברו.

בניסיונם לבטל את רוע הגזירה, פנו ראשי הקהילה וחכמיה לראשי הקהילות היהודיות באירופה ולארגונים יהודיים בבקשה לפרסם את העניין בעיתונות העולמית, ולפעול אצל ממשלותיהם ללחוץ על מלך מרוקו לבטל את הגזירה.

אולם התערבותם לא הועילה, והיהודים נדרשו לפנות את בית הקברות תוך זמן קצר, ומשום כך נאלצו להשאיר קברים רבים במקום. הפעילות הדיפלומטית אילצה את הסולטאן להעניק ליהודים שט חדש לבית העלמין בשנת 1889.

מעמדם הבלתי יציב של היהודים בפאס בא לידי ביטוי בהרבה מקרי רצח, מתוך מאות רבות של נרצחים ברחבי המדינה. רק בודדים מבין הרוצחים נאסרו ואף אלה רובם שוחררו לאחר תקופה קצרה. לעתים נדירות הוטל קנס על תושבי הסביבה בה אירע הרצח, או כופר דם ששולם למשפחות הנרצחים.

גם ענישה זו הושגה בעקבות לחץ שהופעל על ידי מנהיגי הקהילה והדיפלומטים. כך חושף המחבר פרשה ארוכה של פעילות ארגונית ודיפלומטית בעקבות רצח יהודי זקן בשנת 1880 על ידי המון מוסלמי בפאס, פעילות שהביאה לדיון בפרלמנט הבריטי.

בספר מובאות הפעולות שנקט בהן הקונסול הבריטי שאף פנה לווזיר הראשי ( ראש הממשלה ) במרוקו בנידון.

אירוע זה קיבל מימד ציבורי, ונוצל בסופו של דבר על ידי המצדדים בהענקת חסות זרה ליהודים, לשם שמירה טובה יותר על חייהם ורכושם. המקרה הביא לתודעה של יהדות העולם, שהממשל במרוקו אדיש לחיי יהודים ונוצרים.

עם זאת, בסופה של הפרשה ציווה הסולטאן להעמיד לדין את הרוצחים, רבים מהם נאסרו, מפקד הצבא סולק, ומשפחת הנרצח קיבלה כופר.

עיקר תרומתו של הספר הינה במישור היהודי – בהצגת תולדות יהודי פאס במחציתה השנייה של המאה ה-19  ובהצגת הסולידריות היהודית. אך כמובן שגם חוקריה של מרוקו עצמה, ימצאו בספר מידע מאלף על התנהלות הפוליטית של השלטון בתקופה זו של חדירה מסיבית של אירופאים לצפון אפריקה

הוראה זו נקראה פוליסה, ועליה חתמו פקידי ארץ ישראל בקושטא לאחר שקיבלו את הכסף, והפוליסה הייתה מוחזרת לאלג'יר כראייה שהסכום שולם והגיע ליעדו.

ממקור משנת תקפ"ד – 1824 , אנו למדים על שיטת איסוף הכסף באלג'יר. מסתבר כי השד"ר לא הוצרך לעבור בביתו של כל יחיד ויחיד, אלא מנהיגי הציבור היו גובים ומרכזים את התרומות, ובעת קריאת התורה נתנו דעתם שהעולים לתורה יברכו לשד"רים בכת " מי שברך ", ונדבותיהם ונדריהם יועדו באותה שבת למען יישוב ארץ ישראל.

בשנת תל"ח – 1678 – נשלח רבי יקותיאל לאלג'יר ולערי המערב על ידי חכמי המערבים בירושלים, שרצו להקים בית מדרש וישיבה בירושלים, בדומה לישיבות שייסדו גבירי איטליה, הולנד ותורכיה. חכמי המערבים החליטו לכתוב לכל ערי המערב להנהיג בכל הערים נדבה קבועה מדי שנה להספקת הישיבות של תלמידי חכמים מבני המערב בירושלים.

השליח מילא שליחותו ועבר בערי המערב, ובסיום השליחות הניח באלג'יר  את התרומות שגבה מערי המערב בידי הרב המובהק רבי בנימין דוראן. מכאן ניתן ללמוד שאלג'יר שימשה מרכז לאיסוף תרומות ולהעברתן מערי המערב לארץ ישראל.

רבי בנימין דוראן, ששימש כפקיד ארץ ישראל באלג'יר, כתב לתלמידי החכמים המערביים בירושלים, וביקשם להודיעו את ברצונו שישלח להם את הקרן או את פירותיו. בתשובתם ביקשוהו לשלוח את הקרן והודיעוהו את העקרונות ואת התקנות שנקבעו על ידי ישיבת המערביים בירושלים. 

ואמנם שלח רבי בנימין דוראן את הקרן וביקש שיודיעוהו על סדר הלימוד וחלוקת הכספים בישיבה. היוזמה להקמת הישיבה הביאה לחששות של בעלי הבתים המערביים בירושלים מפני קיפוחם, שמא לא יקבלו יותר את חלקם מן התרומות שנשלחו בקביעות מאלג'יר.

המחלוקת שפרצה נסתיימה בפשרה ובהתחייבות תלמידי החכמים לתת חלק מן התרומות שיגיעו לידי בעלי הבתים, ואם ירצו לא יימנע מהם מללמוד בישיבה. אולם כשהגיעו התרומות סירבו תלמידי החכמים לפרוע לבעלי הבתים את חלקם, ובשל כך פרצה מחלוקת שנייה, רבי משה בן חביב, שלפניו נתברר העניין, פסק כי משום " ועשית הישר והטוב ", צריכים תלמידי החכמים לוותר על חלק קטן משלהם לטובת בעלי הבתים, אף על פי שמצד הדין הגמור אין להם זכות.

בשנת תמ"ב יצא רבי יעקב הלוי ברוכים בשליחות חברון לצפון אפריקה, וקיבל מכתב המלצה ממורו, רבי משה גלאנטי, אל חכמי אלג'יריה. אמנם באגרת לא נכתב יעד השליחות, אולם המצאותה באוסף כתבי היד של משפחת קאנשינו מאוראן, מעידה על כך שיעד שליחותו היה קהילות אלג'יריה, ואולי גם קהילול המערב האחרות.

קרוב לוודאי ששליחותו של רבי יעקב הלוי נשאה פרי, משום שהגיע לאלג'יריה בדרכו לקהילות המערב עוד פעמיים – בשנת תנ"ח ובשנת תס"ז. שלוש עשרה שניה לאחר מכן, בשנת תנ"א – 1691 – , הזדמנו לאלג'יר וסביבותיה ארבעה שד"רים , יהוסף קונקי ורבי יעקב אבוקאיא שלוחי ירושלים, ורבי אברהם חבר שליח חברון, ושליח צפת ששמו אינו ידוע.

רבי אברהם חבר טבע בים בדרכו בספינה מתיטואן לאלגיר, במרחק שני ימי הליכה מאלג'יר. הפרשה הסתבכה משום שבטעות חשבו שנטבע הוא רבי יעקב אבוקאיא ולפיכך נתעוררו קשיים בהתרת עגונתו.

הקשרים במאה הי"ח.

קשריה של ארץ ישראל עם קהילות אלג'יריה במאה הי"ח הולכים ומסתפעפים, מספר השד "רים המבקרים באלג'יר, בתקופה זו גדל. בראשית המאה הי"ח, בשנת ת"ס – 1700 -, סובב בקהילות המערב שלוח האשכנזים בירושלים רבי אברהם ביטון. סדקכעו חזרה, בהפליגו בספינה מאלג'יר, נשרפה הספינה וכספו אבד. לפיכך חזר וחידש את שליחותו, ובחודש אלול תס"ג כתב רבי יעקב אבן צור מכתב המלצה בעבורו אל רבי סעדיה שוראקי בתלמסאן.

בתקופה זו, ובשנים תס"א – תס"ב, סובב במערב גם רבי שמואל גואקיל שלוח חברון ושלוח ישיבת המערביים בירושלים. בדרכו ממוסתגנים התנפלו עליו שודדים שנטלו ממנו את כל כספו ואת אגרות השליחות שנשא עמו. אולם רבני אלג'יר  שבה עבר לפני הגיעו למוסתגנים העידו כי ראו את כתבי שליחותו.

כמה שנים אחר כך עבר רבי משה ישראל שלוח צפת בצפון אפריקה. בהיותו באלג'יר בשנת 1710 נשא ונתן עם רי"ש צרור. עוד כתב תשובה לרבי מימון יאפיל, בדבר תלמיד חכם מובהק שהיה באלג'יר. תלמיד חכם זה, מלבד שעת לימוד אחת בבוקר, עסק מרבית היום במסחר, נכסיו היו רבים והיה מאפשר לתלמידי חכמים להתפרנס מעסקיו : ובשל מעמדו כתלמיד חכם רצה להפטר " ממשא מלך ושרים " קרי מסים.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

מבוא שלום בר-אשר

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.

הקשרים בין היישוב בארץ ישראל לבין יהודי ה " מערב " הלכו ונתבססו בתקופת הגאונים, וגם בתקופות קשות כמו המאה ה – 11 וה – 15 כאשר הידלדל היישוב היהודי בארץ ישראל ובאפריקה הצפונית כאחת, המשיכו להתקיים יחסים אלה.

עצם קיומה של קהילה נפרדת של " מערבים " כפי שנתכנו יוצאי המגרב שבאו ממערב לארץ ישראל בתקופה הנזכרת, היא עדות מובהקת לזרם המתמיד, אם כי בדרך כלל של יחידים, שבאו מאפריקה הצפונית לארץ ישראל.

לתנופה מיוחדת זכו יחסים אלה במאה ה- 16 עת נתחדש היישוב היהודי בארץ ישראל. התנועה בין המגרב לבין ארץ ישראל נעשתה קלה יותר.

 גם משום שארץ ישראל וארצות המגרב להוציא מרוקו, היו נתונות תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית, עדות לכך בעלייתם, החל בראשית המאה ה – 16, שלעשרות יהודים מהמגרב, ביניהם חכמים מפורסמים, רבי חיים בן עטר ורבי דוד בן שמעון ממרוקו, רבי יהודה עייאש מאלג'יריה, רבי נתן בורג'יל ורבי יעקב פיתוסי מתוניסיה הם רק דוגמאות ספורות לכך.

זאת ועוד, תורת הקבלה שיצאה מצפת בתקופה זו מצאה לה מהלכים בקרב יהדות אפריקה הצפונית ובייחוד זו מבית מדרשו של האר"י. עם ירידתו של היישוב היהודי בארץ ישראל החל משלהי המאה ה- 16 ובמיוחד עקב הדלדלותו הכלכלית נטלו יהודי המגרב חלק נכבד בתמיכה בו.

קשרים אלו נתקיים בראש וראשונה באמצעות שלוחים  – שד"רים – שלוחים דרחמנא או דרבנן – שפקדו את המגרב החל בראשית המאה ה – 17. פעולה זו הגיעה לשיאה במטה ה – 19, ודומה שאן שנה במאה הזו, שבה לא סובב שליח זה או אחר באחת הקהילות במגרב, השלוחים הגיעו כדי לאסוף תרומות או כדי לעודד מגביות סדירות וקביעת קופות לאיסוף כספים בשביל היישוב היהודי בארץ ישראל.

יהודי המגרב פתחו את ידם בנדיבות למען מטרות אלה, וחלקם בהם, ביחס למרכזים יהודיים אחרים, היה נכבד, שאת גם משום שהייתה כאמור, עדה של " מערבים " בארץ. במקרים רבים היו שלוחי " ערי הקודש " – ירושלים, חברון, טבריה וצפת – מבני העדה, לעתים אחד החכמים שעתה זה עלה מן המגרב, אך גם שליחים ספרדים ואשכנזים, מן המאה ה – 18 ואילך, נתקבלו בסבר פנים יפות.

יהודי המגרב תרמו למען היישוב היהודי בארץ גם בשנות מצוקה שלהם, ואם נתקנו בתקופות מסוימות תקנות שבאו להגביל את הסכומים שיש להעניק לבני ארץ ישראל, הרי חזרו וביטלו אותן.

השלוחים נתקבלו בדרך כלל בכבוד גדול, ובעיני רבים, ובמיוחד המוני העם, נחשבו כאנשים קדושים. החיד"א מתאר כיצד נשים מעוברות בתוניס היו ניצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי, ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר, והרגשתי, שהנשים היו מאחרי, ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם. ( ספר מעגל טוב ברלין – ירושלים תרפ"ד – תרצ"ד עמוד 56 ).

השליחים נתאכסנו לרוב בבית אחד מגבירי הקהילה, ואלה העתירו עליהם מכל טוב. ביקורו של השליח בקהילה היה בעת נשא את הדרשה בבית הכנסת. כמה ממשוררי המגרב ובמיוחד פייטני מרוקו כגון רבי דוד בן אהרן חסין ורבי יעקב בירדוגו, חיברו שירים בשבח שד"רים מסוימים.

קהילות אחדות אף היו עורכות מגביות מיוחדות לרגל החגים הגדולים או בימי ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. הכספים נמסרו לשלוחים שפקדו את הקהילות או נשלחו לקהילות המרכזיות, שבהן רוכזו כל התרומות למען ארץ ישראל. מרכז מעין זה היה באלג'יר שישבה על אם הדרך ממרוקו מזרחה והייתה כידוע, עיר נמל חשובה באותם הימים.