Les veilleurs de l'aube-Victor Malka
La communauté s'attriste de voir l'exil perdurer.La Shekhina(la Présencedivine) promet une prompte rédemption et pour bientôt l'avènement messianique. Le poème étant relativement long, l'air sur lequel chacun des participants chante une strophe change une ou deux fois pour revenir à l'air initial, à la dernière strophe interprétée, elle, par toute la salle.
Le second poème (Yedid Nefesh Av harahmane, Ami de l'âme) a un contenu plus kabbalistique encore que le premier. Il est dû à un auteur du xvie siècle, rabbi Israël Azkari, un autre disciple d'Isaac de Luria.
C'est une supplication adressée à Dieu « père miséricordieux ». Le poète lui demande : « Relève-toi, ô toi notre bien-aimé, et couvre-nous de la coupole de ta paix. » Un autre poème, de circonstance celui-là, du maître du judaïsme espagnol Salomon Ibn Gabirol, est chanté par la salle, Shahar Ava- keshkha, A l'aube je te cherche… Il est, depuis lors, devenu un des poèmes et des chants les plus populaires du judaïsme du nord de l'Afrique.
Cette période introductive – toujours la même – terminée, le maître passe aux différents poèmes spécifiques à la section hebdomadaire dela Torah.À chaque semaine ses textes liturgiques et ses modes musicaux. Ces modes sont tous empruntés aux différents airs des suites musicales andalouses.
La veillée s'achève régulièrement par ce que l'on appelle, dans le vocabulaire musical local, une ksida ( le mot veut dire objectif ). Le texte en est dû, d'ordinaire, à l'un des grands poètes du judaïsme marocain et il raconte ou bien commente ou encore se contente d'interpréter à sa façon les événements dont il est question dans la section ou la péricope dela Bible.
On y fait référence à deslégendes, à des interprétations du Midrash et à des récits talmudiques. Cette pièce est chantée selon des règles musicales très précises et relativement complexes. Son exécution n'est pas à la portée du premier venu.
Il arrive que des collaborateurs réguliers du concert musical ne parviennent pas à l'interpréter correctement. C'est pourquoi c'est le maître seul qui en conduit l'exécution de bout en bout.
Au terme de cela, toute la salle salue le maître, selon une vieille tradition religieuse, par un hazak ou baroukh qui signifie « bravo ; soyez béni ». On prononce alors une brève prière à la mémoire de tous les poètes locaux -notamment ceux dont on vient de chanter les œuvres – disparus.
La veillée vient de prendre fin. Il est six heures du matin. Peut commencer alors, pour ceux qui le souhaitent, le premier service de la prière traditionnelle du shabbat. Une partie du public tient à rester à l'office en compagnie du maître. D'autres préfèrent rejoindre dans la ville la synagogue où chacun a, souvent depuis des années, ses habitudes.
Chapitre premier Un passeur de grâces
Il est né pour chanter comme d'autres pour semer la joie autour d'eux ou pour être des conquérants de l'espace. Une vraie vocation. On parierait d'ailleurs qu'il a dû naître en chantant. Et très vite, il a atteint la perfection. Il a poussé le talent jusqu'au génie.
Il a – c'est l'évidence pour qui l'a écouté fût-ce une seule fois – la voix de Ray Charles, un Ray Charles qui serait né en Orient et dont l'instrument d'accompagnement – s'il en fallait un absolument – ne serait pas le piano ou le saxo, mais le oud ou le kanoun, à la rigueur le violon, tenu à l'orientale c'est-à-dire prenant appui sur le genou.
Il évoque Ray non seulement parce que aveugle, il ne cesse de se bouger de tout son corps de gauche à droite et de droite à gauche comme pour chercher la bonne distance, ainsi que le faisait le regretté chanteur américain.
Mais aussi parce qu'il y a, chez l'un et chez l'autre, une identique inspiration. Une même plongée dans le cœur des hommes. Un même voyage dans les douleurs et les espérances de ses contemporains. Le sanglot de toute la souffrance humaine. Un chant auquel il suffirait de peu de chose pour qu'il devienne larme, prière supplication, requête, exhortation, complainte, cri de révolte ou appel de détresse. Une mélancolie douce et contagieuse.
Une manière de caresser les mots, l'américain pour l'un, l'hébreu et l'arabe pour l'autre, qui leur est commune. Et pardessus tout une même façon de plier la main autour de l'oreille en la ramenant sur elle-même, histoire de mieux s'écouter et de maîtriser au maximum, en cas de besoin, la sollicitation des cordes vocales.
Chanteur ? Pas seulement ! Il deviendra peu à peu rabbin sans que nul n'ait jamais songé (cela aurait été perçu comme une outrecuidance) à lui demander dans quelle université ou dans quelle académie talmudique il avait acquis ce titre.
Il était rabbi si naturellement que les sages du pays dûment diplômés eux-mêmes – présidents de tribunaux rabbiniques, par surcroît – ne se permettaient de l'appeler, et avec quel respect, que « rabbi David ».
Il avait suffisamment étudié (tout en continuant de chanter) pour être en mesure de damer le pion à qui aurait, d'aventure, eu envie de contester sa qualité de rabbi ou de talmudiste. Sans compter qu'aveugle, nécessité oblige, il connaissait l'ensemble du Pentateuque par cœur, avec naturellement les notes vocales accompagnant chacun des textes.
Chanteur, rabbin, mais surtout poète. Il s'était habitué, à la manière de maîtres illustres qui l'ont précédé au sein de l'aire culturelle séfarade et singulièrement au sein du judaïsme marocain et qui lui ont servi de modèles, à trousser, semaine après semaine, des pièces poétiques religieuses qu'il mettait en musique et qu'il chantait au cours des soirées de bakkachot dans les diverses synagogues qui, à Casablanca dans ces années 1960, lui ont servi de lieux d'accueil.
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
סיפור מספר 2.
" שומר שבת " ואחותו מ " בני משה "
יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.
בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.
מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז
בימים הקדומים היו אנשי שבטים במרוקו נוהגים לצאת למלחמה נגד היהודים ולהרוג בהם הרג רב. למרוקו נזדמנו אז אח ואחות מן השבט היהודי " בני משה ", והם יצאו למלחמה נגד המתקיפים והרגו המונים מהם. הערבים קראו ליהודי הגיבור בשם " שומר שבת ".
בתום אחד הקרבות, שבהם נחלו אנשי השבטים המקומיים תבוסה מכרעת, ראה הלוחם היהודי מן השבט " בני משה ", כי טיפת דם נפלה על בגדו. ידע הלוחם כי הוא נטמא ולא יוכל לחזור אל שבטו. מה עשה ? איבד את עצמו לדעת.
ראו הערבים את היהודי מת, ולא מידם, וקברו אותו בכבוד גדול ובנו בית מפואר על קברו. מדי יום ביומו היו מתפללים על הקבר, עד שהפכו את הקבור בו לקדוש מוסלמי.
גם אחותו של " שומר השבת " הייתה גיבורה וחזקה, והפילה חללים רבים מבין האויבים הערביים. אך כאשר ראתה את אחיה מוטל מת על האדמה, שלחה גם היא יד בנפשה.
גם לה הקימו הערבים קבר מפואר, הקדוש עד עצם היום הזה
מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז.
תאג'ר אל סולטאן – نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب
6. والسلام في 25 رجب عام 1259
6 – שלום,25 רג'ב שנת 1259
الجليفة
مولاى محمد
ابن امير المؤمنين
عبد الرحمن
وفقة الله
חותמת
הח'ליפה מולאי מחמד ( 8 ) בן נסיך המאמינים עבד אל רמאן ( 9 ) . יצליח האל דרכו
8 – מולאי מחמד עבד אלרחמאן שימש בתפקיד הח'ליפה של מראכש עד עלותו לשלטון במקום אביו בשנת 1859
9 – בשל מוצאם השריפי, דהיינו מצאצאי הנביא, נהגו בנו השושלת העאלווית שעלתה לשלטון במחצית השנייה של המאה השבע עשרה לצרף לשמם את התואר " אמיר אל-מאמנין " – נסיך המאמינים – המבטא את רצונם להיחשב ל " ממלאי מקום " הנביא.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי
החל במאה השמונה עשרה התפשטו בני משפחת שוראקי בקהילות היהודיות העיקריות שבצפון אפריקה. יצחק שוראקי, מורהו של שלמה ידידיה צרור הגדול מאלג'יר, פרסם באוראן ספר שאלות ותשובות, ואילו מסעוד שוראקי הרביץ תורה במידיאה.
הרב יהודה עיאשה מתארו כאיש רחב לב, נמרץ, אמיץ וגדול בחכמה, " סיני ועוקר הרים ". לאחר שהוא מהלל בלשון זו את מעלותיו, הוא מוכיחו בגילוי לב על הריתחה שבמזגו.
בדור זה, במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה, חי גם הרב יעקב שוראקי מגיברלטר, שפרסם פסק הלכה בשנים 1725, 1735, ו-1739.
לסיומם של ציונים חטופים אלה לקרותיה של משפחה יהודית מצפון אפריקה עלי להזכיר עוד את השם מרדכי שוראקי או שריקי, שהיה מן הסתם נכדו של אליהו ובנו של סעדיה, אשר התפרסם בכינוי חזן פחה.
הוא עזב את טלמסן ונעשה ממקורביו של סולטאן מרוקו, סידי מוחמד בן עב אללאה, שחי בין 1757 – 1790, ומספרים כי בהשפעתו נקט מדיניות ליברלית והנהיג תיקונים מדיניים ומִנהליים, שבזכותם אכן שב השלום לשכון בדרומה של מרוקו.
סידי מוחמד בן עבד אללאה חתם על חוזים מסחריים עם דנמרק, אנגליה, שבדיה, צרפת וּונציה.הוא שיגר משלחות דיפלומטיות לצרפת, לספרד ולתורכיה. הוא בחר בצרפתי אחד, קוראלו, שיבנה את העיר מוגאדור, שתוכננה במיוחד להושיב בה מוסלמים, יהודים ונוצרים בכפיפה אחת.
מרדכי קנה לו את אמונו של סידי מוחמד בן עבד אללאה עד כדי כך, שנעשה לא רק יועצו אלא גם וזיר הכספים שלו. בתואר זה ארגן מחדש את מערכת המסים והמטבע והגדיל את הכנסות הממלכה.
סידי מוחמד מת ב-9 באפריל 1790 בגליל רבת ( רבאט ). בנו מולאי יזיד, שכמה וכמה פעמים התקומם על הסולטאן כדי לתפוס את השלטון, נקרא לשוב מן ההרים, שבהם מצא לו מקלט. יורש הכסא נתקף חמת נקם לאמיתה.
הוא פתח ברדיפות עזות על היהודים והנוצרים, שדד ובזז, סחט דמי כופר והרג כל מי שניצב לו לשטן על דרכו ברחבי ממשלתו. במיוחד התנכל ליהודים מבני פמלייתו של אביו, כגון הרב מסעוד בן זכרי : הוא תלה אותם ברגליהם בשער העיר מכנאס, ומשך שבועיים ימים יכול היה המון העם לחזות שם בייסוריהם.
חשבון מיוחד היה לו למולאי יזיד עם מרדכי : הוא התנכל לנפשו ולזהבו. הוא אסר אותו במכנאס והבטיח שתהיה לו נפשו לשלל אם אך יהפוך עורף ליהדות ויתאסלם. מרדכי סירב ומת מות קדושים על המוקד.
קהילת מכנאס, שנטלה את ירושתו, נרדפה קשה, והוא הדין בקהילת מראכש, אשר בה מת לבסוף אותו עריץ, ששיקע את ארצו באש ובדם, מות נבלים, בפברואר 1792.
הנה כך דבקו הורי במסורת עתיקה זו של אנשים, ששרו בלשון התנ"ך, או אפילו כתבו בה שירים, ולפעמים ידעו לחתום עליהם בדמם. אבי, כמו שקורה לפעמים בצפון אפריקה, היה בעל שׂער צהבהב המתקרב לאדמוני.
הוא היה בן למשפחה מרובת ילדים, והמשק לא היה מספיק לכלכל את כולם. הוא השיג תעודה של בית ספר יסודי בעין טמושנט בה נולד; מיד לאחר מכן היה עליו להשתכּר למחייתו כשוליה לרצען, אחרי כן כנער קצבים, עש שהזדמנה לו שעת כושר כלשהי והוא שלח ידו במסחר, בדגנים, ובגידול גפנים.
הוא לקח לו לאישה את בתו הבכירה של אברהם מאיר, מלֵחה, והעמיד משפחה בה הייתי אני הילד התשיעי. אישיותו העמוקה של אבי באה לידי גילוי במחצית הראשונה למאה הזאת, בתחום הפעילות התורנית והמוניציפאלית.
ארבעים שנה עמד בראש הקהילה היהודית העשירה של עין טמושנט, ומשך עשרות שנים נבחר חזור וחזור למועצת העיריה. עושה היה את תפילתו קבע, וימיו משכו חיותם משלוש התפילות המסורתיות, שבכל יום ויום.
לבד מזה היה קורא נאמן במזמורי תהלים, שאותם ידע בעל פה, ויומם ולילה היה משמיע אותם בלי לאות, בכל רגע של פנאי. ספר התהלים שלו מצוי ברשותי; מרוב משמוש וקריאה הפכו דפיו כקלף שקוף. כיוון שבגיל צעיר ביחס נעשה ראש לקהילתו.
נתן מחילו לבניית בית כנסת יפה ורחב ידיים, אשר בצלו דגלתי. בפעם האחרונה ביקרתי בו בשנת 1963. אין ספק, שהוא נמנה עם מקומות התפילה ההרמוניים ביותר בבנייתם, שבנו היהודים מסביב לאגן הים התיכון.
היה שם לוח זיכרון מוקדש לזכרו של אבי. כיום אין עוד זכר לכל אלה, שהרי בינתיים נעלמה לדמרי הקהילה היהודית, שמנתה כאלפיים נפש, ובית הכנסת היפה שלי, שהקסים את ימי ילדותי, הפך להיות בית תרבות ערבי.
הזיכרונות הראשונים השמורים עמי נמשכים אל בית הכנסת הזה, שאליו היה אבי מוליך אותי בשבתות ובמועדים, ומעולם לא עורר בי תחושה של " עוול תורה ". בתוך כך היה עולם מלא מתמוטט סביבי. המערב, שכה מעטה הייתה השפעתו על הדור של אבות אבותי, כובש היה בסערה את הדור החדש.
אחי ואחיותי הגדולים כבר השתייכו כל כולם לעולם חדש זה, שעתיד היה לסחפני, אם גם לא ניתק אותי משורשי, מחלת ילדותי לא מנעו אותי מלעזוב בגיל אחת עשרה את כפר מולדתי וללכת לבית הספר התיכון של אוראן, בו עתיד הייתי לקבל משך שבע שנים, כתלמיד הפנימיה, חינוך ותרבות, שבזכותם נעשיתי בן בית במכמוני המזרח והמערב כאחד.
עם זאת היה עלינו להתמודד עם משפטים קדומים אנטישמים, שלא חסרו אצל המתיישבים הצרפתים באלג'יריה ואשר כמה מוסלמים נתפסו להם במידה של חדווה, גם אם לא האמינו בהם יותר מדי, לפי שחרדים היו יותר לעמוד בפני הזרם, החזק הרבה יותר, שהמטיר על ערבים כלימות ובוז.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
בבית כנסת המקודש הנקרא " דנגם " היה ספר תורה, עתיק יומין, קטן והיה נקרא אצל יודעי דבר " ספר תורה זאבארנו ", נראה זה אחד מהספרי תורה שכתב הרב הקדוש הרב משה זאבארו זלה"ה מפאס, ויש אומרים מספרד.
יהודי דבדו נזקקים היו לספר תורה קדוש זה במקרה של סכסוך בענייני ממון וכדומה, יש שהעדיפו שבועה על ספר תורה זאבארו הקדוש במקום דיונים בבית הדין.
הספר הקדוש היה עדיין בבית כנסת דוגם בתקופת העלייה הגדולה של שגה תש"ח.
בשנת 1974 קיבל ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ספר תורה עתיק יומין מדבדו, כתוב על גויל אילה; הספר תורה ניתן כמתנה לראש הממשלה שמסר אותו למוזיאון ישראל.
בשנת תס"ח ( 1708 למניינם ) ביקר בדברו השד"ר מחברון רבי שמואל הלוי והוא קיבל תרומה חשובה יחסית למצבה של קהילה קטנה וזה מעיד על מצבם הטוב מבחינה כלכלית של בני הקהילה. פעמים אין ספור נאלצו היהודים לעזוב לזמן מה את המקום מחמת הרעב הקשה או מחמת המציק, זכור במיוחד הרעב של שנת תקל"ט 1779 למניינם – ובשנת תקס"ז ( 1807 למניינם ) כמעט והתרוקנה השכונה מתושביה היהודים " בחודש אב (שנת תקס"ז ) היה סוף שנת הרעב הגדול שבו נסעו רוב אנשי עיר דוברו לכפרים של קלעייא ( קונטרס יחס דוברו להרב ר׳ שלמה הכהן צבאן זיל ).
בין השנים 1910-1830 ידעו יהודי דבדו ימים קשים, ולפעמים טרגיים, כי לוחמים מוסלמים, המתנגדים לכיבוש אלג'יריה על ידי הצרפתים, מצאו מקלט במזרח מרוקו, כולל דבדו, ואם נוסיף על כך, שהיהודים באלג'יריה נחשדו על בך שהם אוהדי השלטון הצרפתי ומעדיפים אותו על פני השלטון המוסלמי, הרי שהיחסים בין יהודים למוסלמים התערערו, והיהודים משני צירי הגבול שילמו בדמים, תרתי משמע, מחיר השתלטות צרפת על אלג'יריה. (ראה על כך בספרי הקטן עיר הכהנים דברו, עמי 150-149).
שומרים אנחנו חסד נעורים לקהילתנו הקדושה משום שבסמטאותיה ינקנו מזיוה של יהדות מקורית, טבעית ותמימה.
מממנים רבים של ירושלים שלפני הבית מצאנו בדברו:
בדברו חיו זה בצד זה הכהנים והעם, ממלכת כהנים וגוי קדוש, כהנים וישראלים; כמו בירושלים בך בדברו הקהילה הייתה מורכבת מצאצאי שלושת השבטים שנותרו מתוך שתים עשרה שבטי יה: שבט לוי ( הכהנים ), שבט יהודה (משפחות מרציאנו, בן נאיים, בן חמו, בן געי ועוד), שבט בנימין (בדברו הייתה המשפחה הרמה משפחת בן סוסאן מתייחסת לשבט בנימין);
במרכזה של ירושלים היה בית המקדש, ובדברו היה מקדש מעט מקודש מדורי דורות הוא בית כנסת " דוגם " אשר בני הקהילה העריצוהו עד מאד-, בירושלים היה ארון ברית ה', ובבית כנסת דוגם היה מונח ספר תורה מקודש מדורי דורות אשר רבים נרתעו ממנו, ירושלים הרים סביב לה כך העיירה מוקפת הרים, ועוד.
משפחת כהן – סקלי
קהילת סיביליה זכתה בתואר " ירושלים של מפרד " בזכות משפחות מיוחסות, משפחות קדושות, משפחות האצולה היהודית ירושלמית, אשר מראשית היישוב היהודי בספרד היו הם, הלוז העיקרי של הקהילה.
בסיביליה ישבו יהודים מגלות ירושלים ולהם התכוון רבינו אברהם אבן עזרא בקינה שחיבר על יהודי אנדאלוסיה: אהה ירד עלי ספרר… וראש אקרח, ומר אצרח, על גלות אשביליה, עלי נשיאים, וקרואים, בשמות וחכמיה, ועל אצילים והם חללים ובניהם בשביה. משפחות אברבנאל, אבודרהם, אלביליה, דאווד, גבישון, וכן הבהן-םקלי, שייכים לאצולה היהודית בקהילת סיביליה המעטירה.
הקשר של משפחות הכהן-סקלי מדברו לקהילת האם סיביליה מוזכר במכתב ששלחו, זה קרוב לשלוש מאות שנה, ראשי קהילת דברו לרבינו יעקב אבן צור מעיר פאס וזה לשונו: אחרי דרישת שלומך מעלת כבוד תורתו לא נעלם מכבוד תורתו… וחנא מן לקהל די שיבילייא (אנחנו קהל סיביליה) … ובית הכנסת הנזכר הוא בשיבילייא במבוי היהודים סמוכה מצד דרום… ואין להאריך כי אם בשו״ט שירבה ושלום… נאם הזעיר יוסף בן שמעון הבהן-סקלי (ראה ספר משפט וצדקה ביעקב, ח״א, סי׳ ע״ב).
למדנו גם שקשר מגורשי קהילת סיביליה היה כה חזק לקהילת האם בספרד עד שהאבות המגורשים קראו למקום מגוריהם החדש באדמת מרוקו, סיביליה! עדות שנייה על יחוסם הספרדי של יהודי דבדו מצאנו בכתביי הרב יהודה בן עטר ( הראשון ) הנקרא " ארבי לקביר " וזה לשונו:
ותקנה שתקנו קהילת קודש פאס המגורשים גרירי אבתרייהו בכל ערי המערב… ומכנאס וצפרו כולם כמנהג המגורשים, וקהילת קודש סיבילייאנוס אשר בדברו עושים המגורשים גם כך… (עיין ספר זכות אבות לרבי אברהם קוריאט, עמי נ״ד).
הגרעין המרכזי והחזק של מייסדי הקהילה בראשית דרכה היה ללא ספק משפחת הכהנים, אנו יודעים היום שבקהילת סיביליה בספרד הייתה שכונה של כה ני ם (ראה ספרי הקטן עיר הכהנים דברו, עמי 24).
ומה פירוש המילה סקלי ?
בימי הביניים הייתה תעשיה של עיבוד חוטי זהב בעיר סיביליה שבספרד ויהודי מרוקו שידעו על כך קראו לחוט מעובד זה מקלי סיבילייאני (מוזכר בספר נופת צופים לר׳ פתחיה ברדוגו), כהן-סקלי, לפי הנחה זו הוא כהן יקר וטהור כמו חוט הזהב המבריק ביופיו וזוהרו; הדעה הרווחת מפענחת סקלי לפי גימטריה של המילה סקלי המתאימה למילה צדוק, לאמור משפחות הכהנים בדבדו מתייחסים לצדוק הכהן הגדול בימי דוד ושלמה (זו היא דעתו של רבנו שלמה הכהן־צבאן בקונטרס יחס דוברו).
שמו הקדוש הטהור והזוהר של צדוק הכהן הגדול מלווה בניו צאצאיו מאז גלות בית שני וכבר בספרד הוסב שמו של צדוק לשם יחוס סקלי.
הכהנים היו בין המשפחות הראשונות שהרכיבו את הגרעין הראשון של הקהילה העתידה לפרוח ולצמוח במקום, הם מילאו תפקיד ראשון במעלה בכינונה ובשגשוגה של הקהילה ועל פיהם ישק דבר, מאז ועד היום.
ענפי המשפחה העתיקים והמרכזים במשפחות הכהונה בדברו הם: כהן בן זהור, כהן די דווד, כהן בן דווד, אולאד אהרן (כהן אצבאן), אולאד משיש (כהן דוגם), אולאד ארייאייש, אולאד זאגורי, אולאד רובין (רובאניים) וכן אולאד צפיח.
הכהנים הטביעו חותמם הקדוש על דרכה של הקהילה, בזכותם התפרסמה דבדו בעולם היהודי כקהילה של חכמים וסופרים, סופרי דווקני סופרי סת״ם מובהקים, מלאכתם מלאכת שמים, חזקים ביראת ה׳ טהורה ואמיצים במעשים טובים, שומרי משמרת קודש רוח ישראל סבא, ושמם הטוב הגיע לקהילות רחוקות, משום כך ספרי תורה של דבדו היה להם ביקוש רב, כתובים היו על גויל יקר הערך משובח ומעובד לשמה מהתחלה ועד הסוף (ושמעתי לאמור שכתבו לפעמים על גויל איילות), עם הכתב ״הדבדובי״ המהודר, והסופרים היו אגשים חסידים יראי ה׳ בתכלית, מתחסדים עם קונם, כולם קדושים כולם טהורים, בדורות האחרונים זכורים לנו הסופרים החסידים ר׳ מרדכי הכהן זאגורי זצ״ל, ודודו הרב אליהו הכהן זאגורי זצ״ל וכן ר׳ יעקב הכהן ז״ל, הרב אברהם צולטאן ז״ל, הרב שלמה צולטאן ז״ל הרב יעקב צולטאן ז״ל ואחיו הרב אפרים צולטאן ז״ל.
היתה לנו קהילה ״ירושלים קטנה״! והתואר התאים לה להפליא כי הרי שם התקיימה מאות בשנים קהילה של ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״ בני אהרן וישראלים, כי המושג ״והכהנים והעם״ הקשור לירושלים בימי הבית הראשון והשני היה מציאות יהודית חיה בקהילת דברו, התואר ״ירושלים הקטנה״ מתאים לקהילה בהקשר נוסף ולא פחות חשוב: צאצאי שלושת השבטים שחיו בירושלים בימי בית שני, שבט לוי, שבט יהודה, ושבט בנימין נמצאו מיוצגים בקהילת דבדו: משפחות הכהונה בדברו הם בני כהנים הלויים משבט לוי, משפחת בן סוסאן היא מצאצאי שבט בנימין (ראה הקדמת הרב המחבר לספר תיקון יששכר), משפחות בן צולטאן, מרציאנו, בן חמו וכו׳ המתייחסים לשבט יהודה.
משפחות כהן־סקלי, משפחות רם, זרע אהרן בן עמרם, בחירי סגולה לעבוד ולשרת, נצר לגזע הכהנים הטהורים, הם צאצאי צדוק הכהן הגדול, מבני בניו של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.
Ygal Bin-Nun- יגאל בן-נון
03 OCTOBRE 2006
L'émigration des juifs du Maroc interview
Interview de Yigal Bin-Nun sur l'émigration des juifs du Maroc
Au moment de l’indépendance, le Maroc comptait environ 230 000 sujets juifs sur dix millions d’habitants. Aujourd’hui, seuls 3 000 d’entre eux continuent à vivre dans le royaume. L’historien israélien d’origine marocaine Yigal Bin-Nun, chargé de cours à l’Université de Paris VIII, étudie depuis huit ans les relations secrètes entre le Maroc et Israël. C’est dans ce cadre qu’il a reconstitué les modalités de l’émigration de la communauté juive, d’abord clandestine organisée par le tout jeune Mossad, puis officialisée par ce qui fut sobrement appelé « l’accord de compromis » entre Hassan II et Israël.
Quand ont commencé les départs des juifs du Maroc ?
Depuis toujours de petits groupes sont partis en Terre Sainte et aussi à l’époque du protectorat français, clandestinement, par Oujda et l’Algérie. Certains partaient pour l’Espagne et la France, la majorité pour Israël. C’était difficile, car les Britanniques ne les laissaient pas toujours entrer, même pas les rescapés de la shoa. Beaucoup ont été refoulés au port de Haïfa et renvoyés à Chypre.
Pourquoi ces départs prématurés ? Les juifs étaient-ils en danger ?
Cela peut paraître effectivement étonnant, parce que, après l’indépendance, le Mossad lui-même avait noté l’harmonie qui régnait entre Juifs et Musulmans au Maroc et surtout l’essor économique, social et politique de la classe moyenne juive. Il ne pouvait nier la réalité. Dans plusieurs de leurs rapports du Maroc, les émissaires israéliens rendent compte d’un véritable « âge d’or » de la communauté juive et de la quantité considérable de fonctionnaires juifs dans la haute administration du nouveau pays indépendant. Cela n’exclua pas les méfiances et les craintes, même si aucune exaction anti-juive n’a été enregistrée. Les Juifs eux-mêmes ont montré leur volonté de s’intégrer encore plus au pays. Chez les intellectuels, c’était voulu, écrit, déterminé et assumé. Cependant, le Mossad ainsi que toutes les institutions juives et israéliennes étaient totalement persuadés que les Juifs couraient un grave danger et que même s’il ne s’est pas encore produit, il était inévitable qu’il se produise un jour ou l’autre. Le souvenir de certains pogroms était encore présent dans l’imaginaire juif : le tritel de Fès au début du protectorat français, les massacres d’Oujda et de Jerrada en 1948 et les tueries de Sidi Qassem (Petit Jean) en 1955. L’expulsion des Juifs d’Iraq, d’Egypte, du Yémen, de Libye et d’autre pays de la Ligue Arabe n’était pas non plus de bon augure. Après l’indépendance, les Juifs du Maroc vécurent de fait en toute sécurité. Parallèlement, les craintes et méfiances ne cessèrent d’accroître à cause des restrictions à la libre circulation, aux difficultés à obtenir un passeport, à la rupture des relations postales avec Israël, aux problèmes causés par le processus d’arabisation et à la nationalisation d’une partie des écoles de l’Alliance Israélite Universelle. C’est ce qu’on pourrait appeler « la catastrophe qui n’a jamais eu lieu ».
Comment se déroulait l’émigration clandestine ?
L’émigration des Juifs du Maroc se divise en trois phases : Qadima, Misgeret et Yakhin. Qadima porte le nom de l’Agence Juive qui s’occupait de faire partir les juifs jusqu’en 1957 et du camp de transit qui porte ce nom, et qui se trouve sur la route d’Eljadida (Mazagan), par où passaient les familles d’immigrés pour partir discrètement, malgré les interdictions de la Résidence française, vers l’Algérie et de là, vers Israël. La Misgeret, elle, vient du nom de la branche du Mossad qui s’occupait aussi bien de l’autodéfense juive que de l’émigration clandestine entre le début 1957 jusqu’en novembre 1961. Enfin, l’Opération Yakhin, qui se réfère au nom de l’une des deux colonnes à l’entrée du temple de Jérusalem, est le nom de code d’une véritable évacuation qui s’est déroulée du 28 novembre 1961 à fin 1966, avec l’accord tacite des autorités marocaines.
Comment est-on passé d’une émigration clandestine à une évacuation « officielle » ?
Dés la veille de l’indépendance, le Congrès juif mondial (CJM) demandait la liberté de circulation et l’octroi de passeports aux membres de la communauté juive, mais les autorités marocaines s’y opposèrent voulant à tout prix maintenir la communauté sur place pour des raisons économiques, sociales et politiques et aussi pour afficher un aspect libéral et progressiste au nouvel état indépendant. Parallèlement, en Israël, persistait une véritable hantise démographique ; il fallait à tout prix construire le pays, le peupler et forger une nouvelle nation avec des réfugiés venus de toute part et de cultures diverses.
On s’est vite rendu compte que l’émigration clandestine au compte goûte, ne réglait pas le problème. Le rythme des départs était trop lent, trop dangereux et trop risqué. L’alternative était de tenter de convaincre les autorités marocaines de laisser les Juifs partir, grâce à un accord avec le roi en personne.
En ce sens, des émissaires comme Jo Golan et Alexandre Easterman, du Congrès Juif Mondial, ainsi qu’André Chouraqui et Marcel Franco rencontrèrent à plusieurs reprises, chaque deux à trois mois, des représentants du Palais ainsi que des partis de l’Istiqlal et du PDI (Parti Démocratique pour l’indépendance), pour traiter avec eux l’égalité des droits pour la communauté juive et surtout le droit à la libre circulation. Ils rencontrèrent ainsi de nombreux amis personnels qu’il avait connus durant leurs études à Paris, parce que le CJM les avait soutenus dans leur lutte pour l’indépendance, entre autres, Mohamed Laghzaoui, chef des services de sécurité, le Président de l’Assemblée consultative Mehdi Ben Barka, les ministres Abderahim Bouabid, Driss Mhamdi et Mahjoubi Aherdan et les Premiers ministres Mbark Bekkay, Ahmed Balafrej et Abdallah Ibrahim.
C’est ainsi que Easterman rencontra Moulay Hassan après que le Prince héritier délégua en avril 1960 le diplomate Bensalem Guessous au ministre israélien Golda Meir pour tâter le terrain concernant l’avenir de la communauté juive au Maroc et les problèmes de l’émigration. Easterman se présenta au prince Moulay Hassan comme membre de la direction du CJM, mais en fait le Prince savait qu’il était aussi un délégué non-officiel du Ministère des Affaires étrangères israélien.
Quand cette rencontre a-t-elle eu lieu ?
C’est le 1er août 1960 que la rencontre entre Easterman et Moulay Hassan s ‘est effectuée à Rabat. Elle a lieu tard dans la nuit, chez un ami de Moulay Hassan. Le prince héritier avait posé comme condition préalable la discrétion absolue sur la rencontre. La conversation s’est déroulée de manière conviviale et a duré une heure environ, pendant laquelle le prince héritier a fait remarquer, entre autres, que « si ça ne tenait qu’à lui, Israël ferait son entrée dans la Ligue Arabe ». Easterman et le prince abordèrent trois sujets : les méfiances de Moulay Hassan envers certains dirigeants de la communauté juive en rapport avec l’opposition, car il n’acceptait pas que ces derniers entretiennent des liens avec le communisme et la gauche ; les problèmes économiques et politiques du Maroc, du conflit des pays arabes avec Israël et enfin le droit des Juifs à la libre circulation.
Quelles étaient les positions de Moulay Hassan par rapport à l’émigration ?
Le prince héritier confia à Easterman les craintes qu’il avait quant au départ des Juifs. Selon lui cette vague d’émigration risquait de se transformer en une « force grégaire » qui risquait d’entraîner toute la communauté. Par ailleurs, Moulay Hassan, déjà en 1960, affirmait qu’on ne pouvait se permettre de nier l’existence de l’Etat d’Israël mais aussi qu’il fallait ménager ses « frères arabes » en lutte contre l’état juif. Il se devait aussi de jouer apparemment la carte du panarabisme et ne pas permettre officiellement aux Juifs de quitter le Maroc. Fournir de la main d’œuvre à Israël alors que les Etats arabes étaient en conflit avec lui aurait fourni à son opposition et à la Ligue Arabe un excellent argument contre son pouvoir menacé conjointement par le nassérisme et par la gauche « progressiste » pressés de renverser les régimes monarchiques et féodaux. Il a même évoqué un argument surprenant et tout à fait inédit : « Soyons réalistes », a-t-il dit à Easterman, « l’expérience nous a appris que dans le processus de développement de pays venant d’accéder à leur indépendance, la classe défavorisée de la population, désenchantée par les difficultés engendrés par l’indépendance, s’attaque d’abord aux étrangers, ensuite elle s’en prend aux minorités religieuses ». Ainsi, Hassan II avoua pour la première fois qu’il ne croyait plus à la possibilité d’intégrer la communauté juive à la société marocaine nouvelle et ne pensait pas avoir la possibilité de la défendre en cas de problème. Cet aveu princier mettait en dérision tous les fervents militants juifs partisans d’une assimilation totale des Marocains juifs dans la nouvelle société délivrée du colonialisme français et qui rêvaient d’un état laïque et progressiste où la religion ne serait qu’un problème individuel et non une religion d’état imposée par une constitution.
Qu’avait à gagner le futur Hassan II en traitant ainsi avec Israël ?
Hassan II était très lucide et s’inquiétait beaucoup de l’image de marque de son pays dans l’opinion publique mondiale. Il voulait ainsi présenter l’image d’un Maroc évolué, moderne et ouvert au progrès. Il savait aussi que par le biais de la communauté juive, d’Israël et des organismes juifs mondiaux, c’était les investissements américains et européens qu’il courtisait. À cette époque, courait un mythe sur l’influence légendaire qu’avait Israël sur l’administration américaine et sur les bienfaits des investissements qui afflueraient au Maroc grâce à eux. Bien que ce mythe soit très exagéré, Israël n’a rien fait pour le nier, bien au contraire. C’est pourquoi le prince héritier pensait agir au mieux pour le développement économique du Maroc en collaborant avec Israël. À cette époque l’état hébreu représentait pour nombre de politiciens, de manière exagérée, un miracle social, culturel et militaire qu’il était de bon ton d’admirer, tout comme aujourd’hui il est politiquement correcte d’accabler de tous les crimes.
Un accord a-t-il été finalement trouvé ?
C’est un an après cette rencontre que ce que l’on appelle « l’accord de compromis » a été conclu. L’année 1961 est une année charnière dans l’histoire du Maroc et de sa communauté. En janvier, la conférence de Casablanca réunit les chefs d’Etats africains. C’est à cette occasion que Nasser visite le Maroc et que les rares exactions à l’encontre des Juifs sont commises. Il semble que les gardes du corps du raïs égyptien, indignés de voir une communauté juive aussi florissante aient incité les policiers marocains, à procéder à des arrestations aléatoires au cours desquelles des Juifs ont été malmenés à Casablanca.
Deux autres évènements bouleversèrent l’histoire de la communauté juive et déterminèrent son avenir dans ce pays. La nuit du 8 au 9 janvier, un vieux rafiot destiné à faire sortir des Juifs de la côte d’Alhucema, le Pisces (en hébreu baptisé Egoz), fit naufrage avec à son bord 44 immigrants, ce qui a remis en cause les opérations clandestines qui mettaient en danger des vies humaines. Un mois plus tard, pour commémorer l’événement, Alex Gatmon, le chef du Mossad au Maroc, fait distribuer des tracts qui entraînèrent une série d’arrestations à Fès et à Meknès. Les tracts accusaient les autorités marocaines, tout en disculpant le Palais, d’avoir causé, au moins indirectement, le naufrage d’émigrants juifs en route vers Israël. Gatmon voulait faire croire que ces tracts étaient une émanation spontanée de la communauté juive, indignée par les évènements. Après ces deux échecs de la part du Mossad, car c’était effectivement sa responsabilité qui était en cause, le réseau clandestin fut démantelé par la police marocaine en très peu de temps, les volontaires juifs locaux arrêtés et le reste du prendre la fuite précipitamment.
Comment les Israéliens ont-ils cherché à sauver la situation ?
De mai à août 1961, le gouvernement israélien poursuit les tentatives de pourparlers, car il était enfin arrivé à la conclusion que seuls des accords diplomatiques permettraient une évacuation de la communauté et surtout celle des petits villages de l’Atlas et du Tafilalt.
On établit alors un inventaire de personnalités juives pouvant servir d’intermédiaires dans une mission très délicate puisqu’il s’agissait de proposer une indemnisation financière. Après avoir rejeter les services précédents de Jo Golan et d’André Chouraqui, on s’adressa à de nouveaux intermédiaires : Isaac Cohen Olivar (communément nommé Zazac) et à Sam Bénazeraf qui acceptèrent de négocier le sujet respectivement avec le prince et cousin du roi Moulay Ali Alaoui et avec le ministre du PDI Abdelqader Ben Jelloun. Sachant le roi très friand d’argent, les Israéliens proposèrent d’indemniser le Maroc et de le dédommager de l’atteinte à son économie que causerait le départ des Juifs. Les négociateurs marocains proposèrent comme première étape le départ de 50 000 Juifs contre 250 dollars par personne pour « frais de sortie » et une avance de 500 000 dollars. Quand la demande arriva au gouvernement israélien, elle rencontra beaucoup de méfiance. Les Israéliens craignaient qu’on leur tendait un piège. Ils exigèrent de rencontrer Hassan II pour se persuader qu’il était bien au courant de l’affaire et que l’argent irait bien là où il devait aller. Ils demandèrent à Raphaël Spanien de l’organisation humanitaire HIAS de s’entretenir avec Hassan II et de s’assurer de son implication. Une fois les vérifications faites, le Mossad réussi à convaincre le gouvernement israélien, l’Agence Juive et le Bonds de fournir l’argent nécessaire à la réalisation du projet.
Les Israéliens attendaient le jour J comme la naissance d’un enfant. C’est ainsi que le premier passeport collectif, accordé à une famille de pâtissiers de Casablanca, a vu le jour le 28 novembre 1961, juste après l’accord de compromis, accord jamais signé, mais auquel il est fait allusion dans bon nombre de documents.
Comment êtes-vous donc arrivé à reconstituer les faits ?
Par les archives de l’HIAS, par des rapports et de nombreuses correspondances non classifiés du Mossad que j’ai trouvés aux Archives Nationales en Israël et aussi par des témoignages de personnes ayant pris une part active à ces évènements. Tout ce qui touche les détails de l’élaboration de l’accord par l’entremise de Cohen Olivar et Benazeraf et de la « commission » touchée par les autorités marocaine est encore placé sous scellés en Israël.
Comment s’est déroulée l’émigration après l’accord ?
Plusieurs conditions préalables ont été exigées par les Marocains : d’abord que les départs ne soient pas effectués par un organisme israélien ; c’est donc l’HIAS qui a été désignée. Ensuite que les départs soient discrets. Ils se sont donc effectués lorsque le Maroc dormait. La nuit, l’aéroport et le port de Casablanca étaient pratiquement sous contrôle israélien… De nombreux rapports du Mossad relatent des relations harmonieuses entre les fonctionnaires marocains et les Israéliens camouflés, relations d’amitié et de compréhension, devenues parfois très affectives. Autre condition : qu’il n’y ait pas de sélection parmi ceux qui voulaient partir. Il était hors de question que seuls les hommes en état de travailler partent avec leur famille, parce que telle était la politique d’Israël auparavant. Il faut se souvenir de ce qu’était la situation d’Israël à cette époque : la récession économique sévissait dans le pays, le taux de mortalité était très élevé dans les camps de transit, les maabarot, et la nourriture était rationnée. C’était la politique de la sélection souvent vécue de manière traumatisante. C’est pourquoi les Marocains ont insisté que des familles entières partent sans distinction, et ne pas laisser aux Maroc les cas sociaux qui ne pouvaient pas subvenir à leurs besoins.
Qu’est-il advenu de l’argent touché par les autorités marocaines ?
Je n’en sais rien. Beaucoup de rumeurs courent à ce sujet, mais je préfère m’abstenir et ne pas faire de suppositions.
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
יום הקוסקוס – דויד אלמוזנינו
בילדותי חיכיתי בכיליון עיניים לכמה ימים במהלך השנה: לליל הסדר, לראש השנה, לארוחה המפסקת, ליום ההולדת שלי וליום הקוסקוס. על החגים היהודים אני מודה לאלוהים, על יום ההולדת שלי, להוריי ועל יום הקוסקוס לשליטים המוסלמים במרוקו, שציוו לבנות ליהודים גטאות מוקפות חומות גבוהות, ששעריהן ננעלו בלילה ועליהן עמדו שומרים. אם המוסלמים לא היו מקימים את "אל מלאח", השם המקומי לגטאות, לא היה מנהג יום הקוסקוס נוצר ולי לא הייתה דרך ללמוד על נשים ומחשבותיהן.
העיר מוגדור בה גרנו נוסדה על ידי הסולטן מוחמד אבן עבדאללה בשנת 1760, שמה השני של העיר הוא איסווירה שפירושו "תמונה". מוגדור נחשבת ליפה בערי החוף, היא נקראת גם "העיר הלבנה" כי כל בתיה לבנים לפי הוראת הסולטן. במוגדור חיה קהילה יהודית גדולה, מלוכדת ופעילה. רוב היהודים גרו ב"אל-מלאח" שנחשב לחשוב ומיוחד בקרב יהדות מרוקו כי בתיו היו יפים ומסוגננים, רחובותיו צרים וישרים כסרגל. השם "אל-מלאח" או "מלאח" ניתן לשכונה היהודית היות ושכנה בסמיכות לארמונות המלך ומכאן שיבוש המילה "מלך" עד ל- "מלאח". השכונות היהודיות נבנו ליד ארמונות השליטים שפרשו עליהם את חסותם, ולכן דיירי "אל-מלאח" נהנו מיתרון לא מבוטל של הגנה מפני פרעות מבחוץ.
החל משנת 1760 עם שקיעת החמה ננעל שער הברזל היחיד של המלאח במנעולים ובבריחי- ברזל כבדים שהועברו לכל רוחב השער ממזוזה למזוזה ואין נכנס ואין יוצא. סביב לחומות הגבוהות מבפנים ומבחוץ הוצבו שומרים חמושים ברובים ישנים תוצרת טורקיה. ריכוז היהודים ובידודם הביא בסופו של דבר לפריחה תרבותית גדולה וליצירת מנהגים ייחודיים לעדה, כן גם לפיתוח מסורת עתיקה ומפוארת שעברה מדור לדור. על כן ידועה יהדות מרוקו כיהדות דתית חמה ובעלת מסורת יהודית וציונית עמוקה והגעגועים לציון תפסו תמיד מקום נכבד בלב העדה. מי יכול להיות מרוחק כשהוא נעול יחד בגטו? ומי יכול שלא להתגעגע בסיטואציה הזו לחופש שיש בציון? אך עד שנגיע לציון ועד שיפתחו השערים, חיה הקהילה היהודית בצפיפות ובשל כך באינטימיות גדולה. מכל הרעות החולות שיכולות לצמחו בסיטואציה הזו, צמח לנו מנהג פולחני מיוחד במינו שהתקיים כל ראש חודש, בשעות הערב: יום הקוסקוס.
ההכנות ליום המיוחד החלו כמה ימים לפני האירוע החגיגי וכללו קניות של ירקות טריים, בשר כבש, בשר בקר תבלינים שונים וגם מצרכים יקרים נוספים שלא קונים כל יום. לקראת יום הקוסקוס קנו הנשים גם כמות גדולה של שקדים ואגוזים שמרוקו נתברכה בהם והיו זולים יחסית, ומהם עשו את רוב העוגות, מי הורדים הסומסום והדבש. אבל כל המאכלים הללו היו לצידה של הארוחה – ומרכזה היה "קוסקוס דלעשוב" קוסקוס עם עשב. "דויד, תביא לי אזובין" הייתה אימי אומרת לי, ואני הייתי נמלא התרגשות, "עוד כמה ימים יום הקוסקוס, עוד כמה ימים יום הקוסקוס!" הקוסקוס המיוחד הכיל תערובת מיוחדת של תבלינים כמו וורבנה, לענה ואזובין כמובן, שעליו הייתי אמון כיון שגדל בערוגה ליד הבית והדיף ריחו למרחק. קוסקוס דלעשוב הוגש במסיבות נשים בלבד, והיה ידוע כתבשיל בעל השפעה מעוררת כשל שיקוי אהבה. לעקרות הבית שהוזמנו לארוחה ולחברותיהן יום הקוסקוס הוא יום חג, יום חופש קבוע, יום של חשבון נפש והדיינות, שיחה וקיטורים עם בנות מינן, היחידות שמבינות אותן באמת, היחידות שאפשר לדבר איתן.
הכנת הארוחה החלה משעות הבוקר המוקדמות עוד לפני עלות השחר. אימי הדליקה את עששית השמן, הרימה את שרווליה שילבה את רגליה הבשרניות והתיישבה על שרפרף קטן ונמוך באמצע המטבח. אני שהתעוררתי רק למשמע השם "יום הקוסקוס", הייתי מצטרף אליה לכל ההכנות. הכנת הקוסקוס כרוכה בטרחה מרובה ובמומחיות. תחילה יש להכין את הגרגירים: אימי שמה בקערת נחושת גדולה כמה כוסות סולת ולידה הניחה בקערה קטנה תערובת של מים מלח ושמן. היא לקחה מהנוזלים וטפטפה על גרגירי הסולת, יוצרת מהם את הגרגירים בתנועת יד סיבובית מאומנת, לאחר מכן פיזרה כף קמח על הגרגירים וניפתה ברלבל, נפת ברזל גסה, אל קערה אחרת, שהתמלאה תוך שעה בגרגירי קוסקוס זהובים ושקופים. אני עשיתי לאורך השנים ניסיונות יפים להכין גרגירי קוסקוס בעצמי. אימי הייתה מביטה בגושים שהוצאתי תחת כפות ידיי, מחייכת ומנחמת אותי שבוודאי בחודש הבא אצליח להכין אותם טוב יותר.
השכנה הקרובה שלנו, רחל שאהבתי מאוד באה לעזור לאימי והוסיפה חג על חג. רחל, אישה גדולה, קרובה לגיל ארבעים לובשת שמלה פרחונית קלילה, מתיישבת על כסא עץ קטן ברגלים פשוטות לפנים, מניחה על ביטנה סיר עם ירקות ומקלפת אותם בסכין קטנה שנעלמה בין אצבעותיה השמנמנות. הירקות נזרקים לסיר יחד עם בשר הכבש החומוס והמים ומתערבבים בתבלינים ובדלעת. לבסוף מניחות אימא ורחל את הסיר הכבד על הכאנון, הכיריים מהחרס שהיו כבר מחוממות בגחלי-פחם עץ. הסיר הכבד מתבשל בישול איטי ובריא וממלא את הבית בריח ניחוח. עוד האוכל מתבשל ורחל הולכת להכין קומקום תה עם נענע בשבילה ובשביל בעלת הבית.
"רינה במה את עוד צריכה עזרה?" שואלת רחל את אימי.
"הכנתי אתמול ערבסקות בדבש, סהרונים מבוטנים, סיגרים מתוקים ובקלאווה!" צועקת לה אימי מהחצר.
"על הכל חשבת כל הכבוד לך!" רחל מחמיאה לה "אני מומחית רק במרציפן, אני אכין לך עוגיות מרציפן, מרציפנים קטנים צבעוניים וטעימים ויפים, זוזי, זוזי אני לא יכולה לעבוד במקום צר כל כך, אני צריכה הרבה מקום!". ורחל מתיישבת להכין את המרציפן.
הסיר ממשיך להתחמם וגם מצב רוחן של אימא ורחל. "רינה, הזמנת את פריחה?" רחל מודאגת לפתע כשהיא מבינה שפריחה שלאחרונה עשתה דיאטה ונראית מצויין, עומדת לגנוב לה את כל ההצגה. "הזמנתי, הזמנתי" אימי אומרת ומעודדת את רחל בכך ש"כולן יודעות שאחר כך היא הולכת לאכול מהסירים במטבח!", "ואת סולטנה היולדת הזמנת?" "הזמנתי, הזמנתי אבל לא נראה לי שהיא תחזור לעצמה, היא לא ירדה מהמיטה כבר ארבעים יום.
השכנות מפטמות אותה בממתק לחיזוק, שקדים, אגוזים, סומסום ודבש כדי להעשיר את החלב שלה". "איפה פטימה?" רחל מסתכלת סביב בדאגה, "היא צריכה לחזור למלאח לפני החשיכה!", אבל היא לא מספיקה לדאוג ממש, כיון שהתבשיל שעל הסיר כבר רותח והשתיים קמות ממקום מרבצן וממשיכות בעבודה. הן מניחות מעל הסיר את מסננת האידוי המלאה בגרגירי קוסקוס זהובים וממתינות עד שיהיו מוכנים. הגרגירים החמים והמוכנים נשפכים לקערת הגשה גדולה ורחבה שממנה אני אכלתי בשקט בשקט, תוך שאני זוחל תחת השולחן כדי שלא יתפסו אותי.
הערב ירד. רחל הלכה לביתה להתלבש, כשעברה לידי ליטפה לי את הראש. אימי יצאה מהמקלחת לבושה קפטן צבעוני נקי כדי לקבל את חברותיה. אותי השכיבה לישון והשביעה אותי אלפי שבועות שהפעם לא אצא מן המיטה ואתגנב לשמוע. הבטחתי את אשר הבטחתי – הבטחה שלא היה בה דבר. ברור היה גם לי וגם לאימי שאי אפשר לישון ביום הקוסקוס.
איך אפשר לישון כשבחוץ קורים הדברים הכי מעניינים ומספרים את הסיפורים הכי חשאיים? אל רחבת הפטיו הגדולה והמרווחת שכתליה צבועים לבן ומנורות אצטון מאירות אותה היטב החלו להגיע האורחות הראשונות. אימי קבלה אותן בחום, הושיבה אותן על המזרונים הכפולים מסביב לכתלים והלכה להוסיף שקדים טחונים לקוסקוס. הגרגירים הזהובים והחמים נימוחו בכפות ידיה והיא הניחה במרכז קערת החרס החומה את הירקות, הבשר והחומוס. המעדן הוגש לנשים שהתאספו ברחבה, יום הקוסקוס כבר כאן.
בשקט בשקט, כחתול רחוב יצאתי ממיטתי והתגנבתי אל הרחבה, ראיתי איך הנשים נאספות אט אט – כולן לבושות קפטנים צבעוניים רקומים בחוטי זהב, שמחות ומאושרות, נכנסות לרחבה בשירה ובמחול. אף אחד מתושבי המלאח לא יכול לפספס את העובדה שהיום יום הקוסקוס, השירה נשמעת למרחוק. מהפינה שלי אני רואה את לאה בחורה צעירה בת שבע עשרה עדיין רווקה מגיעה. לאה, לבושה קפטן ורוד חבקה ונישקה את אימי ואחרי שהציצה על כל המעדנים המונחים במגשי כסף, על השטיח הברברי במרכז הרחבה אמרה לה: "רינה, תבורכנה ידיך!". רחל החליפה את השמלה הפרחונית בקפטן ירוק זית שהלם אותה מאוד והבליט זוג שדיים נהדרים ושופעים, היא הלכה להתיישב ליד לאה.
אחריה הגיע סולטנה היולדת, שכנראה הצליחה בכל זאת לקום מהמיטה. סולטנה היפה בעלת העור הלבן והצח, העיניים הגדולות והירוקות, התיישבה בכבדות, עברו ארבעים יום מהלידה והיא באמת עדין לא חזרה לעצמה. היא נינוחה ומחייכת ומכל הבחורות אותה אני אוהב באמת. הנה הגיעה גם החברה המוסלמית, פטיאמה היפה: עיניה גדולות ושחורות, והיא צחה ובריאת בשר. זו, ביקשה להשתתף בשמחה והביאה עמה מגשים עמוסים רקיקים: סבקיה ורריבא. היא מנשקת את אימי ושואלת למה לא מגבירים את הווליום בפטיפון. אחר כך מגיעות יחד פני ושמחה המיוסרות שבעליהן ממררים להן את החיים. ואחרונות מגיעות שרה, פרחיה וחביבה וחותמות את השלב הראשון של הערב.
הריחות הנפלאים שעלו מהפטיו גירו את מיצי הקיבה שלי ופי נמלא רוק, התגנבתי למטבח מבלי שיבחינו בי, לקחתי לי עוגה אחת מכל סוג ורכנתי ליד גזע של עץ בודק שוב ושוב שלא רואים את הצל שלי. אך יותר משרציתי לאכול, ורציתי לאכול! – רציתי לשמוע… הלילה היה רק בתחילתו הייתי מוכן ומזומן לצוטט לדברי הנשים שאסור היה לי בשום פנים ואופן לשמוע. הנשים התענגו על האוכל ואני על העוגות. ישבתי סמוך לעץ חשבתי לעצמי מדוע מברכים הגברים "ברוך שלא עשני אישה"? באותה הרגעים הייתי נותן הכל כדי להיות לכמה שעות אישה. אחרי האוכל ראיתי אותן מתרווחות על המזרונים הכפולים מסביב לכתלים ושמחתי לראותן מתכבדות בכוסות קטנות של מחיה: קיצור של מים-חיים… ערק תוצאת בית שהכינה אימי. המשקה חימם את ליבן של הנשים, שיפר את מצב רוחן ופתח, ככל אלכוהול את חרצובות לשונן. עצרתי את נשימתי, תכף יזרמו הסודות.
פטיאמה החלה לרקוד ריקודי בטן ולנענע את עכוזה לקצב מוזיקה מונוטונית ואז הסתורר שקט ולאה אמרה בקול רם: "בנות, הגיע הזמן לדבר קצת על א-ה-בה". כל הנשים מהנהנות אחריה, חלקן בעיניים בורקות וחלקן בעיניים כבויות, בהתאם למצב המשפחתי שלהן. "האהבה נותנת כוח" אומרת סולטנה. "כולם יודעים שבעלה של סולטנה אוהב אותה אהבת נפש לכן היא חסידת האהבה. -" לך יש מזל גדול, איזה בעל יש לך? בן פורת יוסף" אומרת לה לאה. "רק לנו הנשים יש כוח" המשיכה סולטנה לחזק את הנוכחות "רק אנחנו מסוגלות לעמוד בסבל של הלידה הקשה ובזכותנו ממשיכים החיים" ומוסיפה בחצי קריצה "הגברים שלנו חלשלושים וזקנים, בקושי יש להם כוח להחזיק את הצינור שלהם, בשביל להשתין!" היא אומרת וקוצרת פרצי צחוק מכל הנוכחות. כך הייתי מקשיב קשב רב כל הערב לקשיי הנשים, מאחורי העץ למדתי את כל סודות האהבה, ובעיקר, חוסר האהבה, ואת כל מה שנשים אומרות זו לזו על מין.
"למה עושים את הטעות פעם אחר פעם? הנה פריחה! רוצים לחתן את הילדה שלה בת שתיים עשרה לגבר מבוגר ללא אהבה, ללא התאמה ובלי לשאול את פיה! מסכנים הילדים שנולדים ללא אהבה… הם גדלים עם מזג רע!" " התרגזה שרה. שרה זו נישאה בגיל שלוש עשרה לדודה המבוגר ממנה בעשרים שנה. כיוון שהייתה צעירה מדי לקיום יחסי מין ועדין לא הגיע לפירקה חיכו השניים ובינתיים סיפר לה בעלה שרק לו יש אבר מין ולאף גבר בעולם אין דבר כזה! היא בתמימותה האמינה לו – אך כשלמדה אורחות נשים לא סלחה לו על השקר הזה ומכיוון שלא התחתנו מאהבה מיררו השנים זה לזה את החיים.
"חברותי הטובות!" שרה ממשיכה לשכנע את המשוכנעות "יש לי בת מתבגרת אתן מכירות את הבת היפה שלי מיכל, אני מודאגת מאוד שהיא תקיים יחסי מין עם האדם הלא נכון. אני מגוננת עליה מאוד לא רוצה שיהיו לה יחסי מין בגיל מוקדם מאוד, כמוני שלא הייתה לי ילדות בכלל, אני מתנגדת אפילו לנשואים חוקיים בגיל מוקדם! הייתי מעדיפה שהיא תחכה עד גיל חמש עשרה לפחות שתמתין עד שתהיה מאוהבת באמת ותתחתן מאהבה!". בכל פעם שעמדו לחתן בקהילה איזו ילדה, הייתה שרה מנסה לעשות הכל כדי למנוע את החתונה מהצעירה מדי לטעמה. גם אני מאחורי העץ חושב שמיכל לא צריכה להתחתן בגיל כל כך צעיר. אני קצת מחבב את מיכל היפה… חבל שהיא גבוהה ממני בראש! פרחיה אישה בשנות הארבעים לחייה, גבוהת קומה ומלאת גוף שותה עוד כוסית מחיה ואומרת לבנות בלחש: "אנחנו זקוקות לחיבוק טוב וחזק לחום לאינטימיות ואהבה. אנחנו מעדיפות גיפופים, ונשיקות". גם זה מעניין אותי מאוד… גם אני אוהב כשאימי מנשקת ומחבקת אותי חזק. אבל מה זה אינטימיות?! אני חייב לשנות מקום כדי לשמוע יותר טוב! "אתמול בעלי קופץ עלי שלוש רבעי שעה" היא ממשיכה כממתיקה סוד, עיניה בורקות. שמחה, אישה נמוכה ועגלגלה, שערה האדמוני קשור מעל קדקודה בסרט בד בצבע זהב נרתעת לאחור ואומרת בשאת נפש "איכס! כשבעלי בא אליי אני חושבת לעצמי מתי הוא כבר יגמור? אני לא יכולה לסבול את זה יותר! הוא מזיע ומתנשף, איכס!".
"אצלי אותו הדבר" אומרת פני שרצעת בד גדולה תומכת בשני שדיה הענקיים "אני שוכבת על הגב חורקת שיניים וחושבת לעצמי – תסתלק כבר לעזאזל!". "מה איכס? מה אתן מתלוננות שתיכן?" קוראת פרחיה "אתן עדיין לא מבינות כלום במין, אלוהים! הלוואי עלי! שיקפוץ שיזיע שיעשה מה שהוא רוצה! אבל בעלי זקן, כבר כשהתחתנו היה זקן, הזה שלו? חצי אוטומט!". וכולן צוחקות. "אצלי ברוך השם זה אחרת לגמרי!" אומרת חביבה, אישה גדולה במיוחד "לפני כמה שנים כשהייתי קלה יותר נהגתי לישון עליו, עכשיו אני פשוט אמחץ אותו למוות, אז עברנו לישון כשהוא עליי!" ושוב הן צוחקות ועוברות לשיר. אני עוצם את העיניים מאחורי העץ ואם ארצה או לא ארצה, אני רואה בדמיוני את אברהם, בעלה של חביבה משקיע את פניו בשדיה הגדולים…
לאה מתחילה לדקלם "שחורה אני ונאוה, אני שחורה כי ששזפתני השמש". "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". מצטרפת רחל לדקלום משיר השירים. "אנה הלך דודך היפה בנשים?" שואלת חביבה ומצטרפת לריקוד כשהיא כבר שתויה לגמרי, ממש בעננים. ושמחה יושבת מביטה בהן בשמחתן וחותמת את הדקלום: "ואת שאהבה נפשי ראיתם?"