Mariage juif a Mogador en francais et anglais
Avant-propos • Besimana Tava
Cet ouvrage est une célébration du ־ passé. Le mariage d'aujourd'hui n'est plus ce qu'il était. A Mogador, comme dans tout le monde juif, le mariage était tellement important qu'il se prolongeait pendant plusieurs semaines et monopolisait l'attention de toute la communauté.
Une oeuvre lyrique glorifiant le mariage d'antan à Mogador et un vaste choix de ketoubot, actes de mariage, enluminées par les artistes mogadoriens tels que R. David Elkaïm, Isaac D. Knafo, Yossef Serraf et beaucoup d'autres, sont à la base de ce livre. Quoi de mieux pour évoquer non seulement les détails, mais aussi les frissons, les larmes, les rires, en bref, l'ambiance si particulière d'un mariage à Mogador?
Mariage à Mogador, écrit dans la tradition du piyout (louanges chantées à D.), a été composé à partir de souvenirs recueillis auprès de Chlomo-Haï Knafo et de son épouse Esther.
La ketouba enluminée est une merveilleuse tradition jalousement gardée par la communauté juive de Mogador.
Lors de la Quinzaine sépharade 2000 tenue à Montréal sous la présidence de David Bensoussan, on a pu admirer une très belle exposition de ketoubot judéo-marocaines, essentiellement mogacloriennes, à la Bibliothèque nationale du Québec. Asher Knafo, lui-même enlumineur de ketoubot, était là. Il présentait quelques ouvrages et entre autres, un grand poème inédit : Mariage à Mogador.
Ce fut une rencontre choc, car Asher Knafo et David Bensoussan qui, chacun de son côté, avaient déjà publié des oeuvres sur le passé glorieux de cette ville, décidèrent sur le champ de consacrer un livre au Mariage à Mogador. Ce fut le début d'une aventure passionnante.
Leur travail de recherche de ketoubot enluminées leur permit de connaître un grand nombre de familles qui mirent à leur disposition des enluminures soigneusement gardées pendant de longues années, des fois pendant plus d'un siècle. Ils tiennent a les en remercier de tout coeur. Nous avons trouvé bon d'introduire des textes d'Isaac: D. Knafo, (1912-1979) poète et dessinateur mogadorien de ketoubot.
Les remerciements vont aussi aux différentes institutions et organisations qui ont permis à ce projet de se réaliser La Bibliothèque nationale du Québec,la Fondation communautaire juive de Montréal,la Fondation de la culture sépharade, le Centre communautaire juif de Montréal,la Loterie nationale d'Israel, leMusee d'Israel a Jerusalem,la Bibliothèque nationale d'Israël, la galerie Bernard à Tel Aviv etla Collection Bill Gross
Soient remerciés aussi les rabbins Israël Maïmaran, David Sabbah et Moshé Amar qui ont été d'un grand secours pour déchiffrer quelques parchemins récalcitrants, Daniel Martel et Avraham Elarar pour leurs conseils artistiques, Janice Rosen pour ses traductions, Raphaël Serfaty, Barry Orkin et Melina Stojanac pour leur revision linguistique et, Aimé Bensoussan qui assuma la délicate charge du parrainage de l'ouvrage.
La lecture de la ketouba est un des moments les plus solennels du mariage. Elle commence par cette phrase consacrée : Besimana Tava : Sous le signe du bon augure… Puisse la lecture de cet ouvrage se faire sous cet heureux présage
Besimana tava
מראכש העיר-חביב אבגי
והנה בארצנו כל משפטיו הרעים, חרב דבר ורעב. מלחמת שלושת המלכים. ואין יוצא ואין בא. וגם פה לא שקטתי ולא נחתי, כי יש לי ריב ומדון עם סוחר אחר, ועשיתי הוצאה גדולה בארץ הזאת, ואשתומם על עניין הרע הזה ואשים אל לבי לעשות דבר טוב, לעשות המשניות הגדולות דפוס הנזכר.
הרב יעקב משה טולידאנו כתב, נשאר להעיר על הזרות שיש לרבי אברהם זה, שלוש משפחות נחמן, בוזאגלו, אזולאי, הן ידעתי כי במרוקו יש אנשים בשתי משפחות עיקריות ואחת כינוייה מאיזה סיבה. אבל בשלושה למוזר בעיני, על כן. הרב בנאיים כותב : יש להעיר על הכינוי הרביעי..שיש לחכם הנזכר לעיל שהוא כתב – בן וואעיש ממשפחתי.
סוכני המלך.
שושלת הסעדים והפורענות שליוו אותה, ואלה שבאו אחריה, בין הסוחרים היהודים היו סוכני המלך ממשפחת בן וואעיש, ומשפחת שמואל פלאג'י בהולנד. משם הוא ניהל ענייני המסחר של מרוקו מסוף המאה ה-16, שמואל עסק בהרפתקנות של שוד ימי.
בעיק באנית ספרדיות, כנראה כנקמה בספרדים שנואי נפשו. הוא הכה בהם ללא הפרעה והתערבות, הספרדים בקשו לנקום בו וההזדמנות כמעט באה לידם, עת נקלעה שיירת האניות של שמואל בסערה קשה. נמלא ממנה ונכנס לנמל פלימות באנגליה, ועמו שתי אניות ספרדיות שלל מהשוד הימי שלו.
השגריר הספרדי קפץ על ההזדמנות וביקש מיד את הסגרתו, ורק חסינות הכפולה של שמואל ממלך מרוקו והולנד היא שעמדה לו. ההסתה והשוחד של השגריר הספרדי האנטי יהודי לא עזרו, וכמחווה למלך מרוקו יצא מלך אנגליה להתערב לשחרורו. שמואל נפטר בהולנד בשנת 1616, נעשתה לו הלוויה גדולה, ואחרי ארונו הלכו ראשי המדינה ושרי הממשלה.
כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש
לאחר מות שמואל, יוסף בנו המשיך לייצג את מולאי זידאן, אשר הטיל עליו לקנות שתי פריגאטות ולציידן בתותחים.
לאחר מות יוסף, המשיך דוד אחד מבניו, למלא את מקומו, דוד הצליח להביא לחתימת חוזה שלום בן צרפת ומרוקו, אולם במקום לבוא מייד למרוקו, הוא התעכב זמן מה בהולנד. מלך מרוקו שחיכה למסמכים שבוששו להגיע, נעלב, ונתן הוראה לתקוף ספינה צרפתית, דבר שגרם לסכסוך של כמה שנים.
דוד נמלט לקלן שבגרמניה עד יעבור זעם, ואולי עד לעלייתו של מלך חדש במראכש, מולאי אשיך אסג'יר. אז חזר דו למלא את שליחותו של המלך החדש ולדאוג לו לאספקת נשק. בשנת 1619 אחיו הצעיר עבר לגור במראכש, ונעשה מתורגמן של השריפים, והשתתף בעירכת חוזה השלום עם צרפת ואנגליה.
מוולאי זידאן בפאס שהיה מודאג מהתעצמות השריפים בדרום, שלח שתדלנים יהודים מאנשי סודו להולנד, לבקש מההולנדים למנוע הברחת נשק לאויביו. כל הניסיונות לערער את שלטונם של השריפים בדרום לא עלו יפה, עד שקם אחד המורדים מוחמד אלעיאשי והצליח להשתלט על כל צפון המדינה, ובפעם המי יודע כמה, באה המהפכה שוב מהדרום, והשלטון שב לידם.
שושלת אלעלאווין.
שושלת העלאווין התיישבה באזור תאפילאלת במאה ה- 13, היא ישבה כשלוש מאות שנה עד שהם חשו בסכנה של מנהיגים דתיים על ארצם, ויצאו להגנת תאפילאלת.
הסעידם יהעלאווין שניהם טוענים שהם מתייחסים לצאצאיו של מוחמד. שלטונם של הסעדים והלאווין בראשותו של מוחמד אשריף, החל בשנת 1653, כאשר כבשו את כל הדרום, ללא כל כוונה להרחיב את שלטונם לאזור הצפון.
כי הם חשו בסכנת השתלטות של מנהיגים דתיים מאזור אגאדיר על ארצם, פחד זה אילצם להתלכד להגנת תאפילאלת. עד אשר בשנת 1650 נקרא מולאי מוחמד להשלים כיבושו על ידי אנשי פאב עצמם. שלטונם לא ארך זמן, כי מלחמות הירושה הביאו לתוהו ובוהו בצפון המדינה, למשך כיובל שנים. עד להמלכתו של מייסד שושלת העלאווין מולאי ארשיד 1666 – 1672.
השבתאים.
שנת תכ"ו 1666 הצביע עליה שבתאי צבי וחסידיו כשנת גאולה, ועל פי מכתבים ששלח רבי יעקב ששפורטאש לשנים מהחכמים, רבי אהרן סבעוני ז"ל מסאלי, ורבי דניאל טולידאנו ממכנאס, אשר פעלו להפר עצתם של השבתאים. על יחסו של מולאי ארשיד ליהודים.
ישנן חילוקי דעות בין המקורות לפי " 
כסא מלכים " יחסו ליהודים היה טוב מאוד. ואולי בזמן עצירת גשמים ויוקר השערים היהודים היו עשירים ולא הרגישו ביוקר.
בספרו " ציצת נובל " של רבי יעקב ששפורטאש, תיאר את מולאי אראשיד כרודף ישראל מושבע. אולם פרופסור חיים הירשברג, משער כי המלך הקשה על ידו על היהודים בקהילות שהלכו בעינים עצומות אחרי שבתאי צבי. כי ראה באמונתם בשבתאי צבי ובדברי אמונתם בו, פגיעה באסלאם והסדר הציבורי.
יש חוקרים הסבורים שמעשה זה קשור לתקופת הבלבול ואי הסדר ברחבי הממלכה, וסבל ותלאות בעם היהודי. גזירותיו של מולאי אראשיד היו קשות. בתקופת שלטונו פקד להרוס כל בתי הכנסת במראכש, ובפאס ציווה לסגור בתי כנסת, ולהתפלל בבתים בקבוצות מצומצמות במניין של עשרה אנשים בלבד.
תיאור יחסו הקשה ליהודים נתמך גם מעדותו של שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, הכותב : מותו בא לו כעונש מהשמים ! אני הכותב : זה קרה ביום בו נולדתי ראש חודש אב שנת תכ"ז – 1667, ומולאי ארשיד שהיה רוכב על סוסו קפץ והכהו העץ במוחו ומת. הביאו מולאי ישמעאל והמליכו אותו. וכך חזרה המלוכה ליד העלאווין.
על חסיד שבתאי צבי במראכש, נמנו : הנגיד מימון מאימראן והרב שלמה אביטבול ז"ל. הם גררו אחריהם כמעט כל הקהילה. ודומה כי ההרס שגרמה תנועה זו במראכש, עלה על הנזק שנגרם ממנה בקהילות אחרות.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
AVANT-PROPOS
Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés.
Une kyrielle d'archives locales n'ont pas été, à ce jour, encore pleinement explorées par la communauté des chercheurs. Lorsque tel est le cas, il est rare que l'analyse se détache d'une prise de position où prédomine l'anticolonialisme imputant tous les malheurs de l'histoire à la présence des colons.
Un grand nombre d'archives juives sont éparpillées à travers le monde soit dans de nombreux instituts soit sont la propriété de particuliers, et les chercheurs n'ont pas encore eu l'occasion de pouvoir s'y pencher. Pour qu'elle soit fondée sur des écrits, la vérité historique, se situe à la croisée de l'ensemble de ces sources.
L'auteur a tenu à faire état de certains volumes qui traitent de l'histoire du Maroc et de la communauté juive que les lecteurs pourront consulter à loisir. Par moments, l'auteur fait référence à des citations d'extraits choisis. Quelle valeur peut-on imputer au témoignage du voyageur européen venu séjourner dans une contrée aux mœurs si différentes? Comment savoir s'il n'est pas poussé par une idéologie donnée qui lui fait entrevoir êtres et choses? Bien souvent, le voyageur est ignorant des mœurs et de la civilisation auxquelles il se trouve confronté.
Il est donc possible de discriminer et de faire la part des choses. L'auteur a retenu des citations qu'il a jugées pertinentes en regard de la perception des citoyens juifs et musulmans du Maroc ainsi que les témoignages des voyageurs et des diplomates européens pour la période traitée, soit du XVIIe siècle à nos jours.
Si nous faisons abstraction des redondances anecdotiques de certaines visites protocolaires, la narration des routes empruntées et des péripéties de voyage permet de dresser un tableau assez honnête en regard de la sécurité des voyageurs, des tensions intertribales ou interreligieuses, voire même des tensions prévalant entre le Makhzen et les citoyens. De ces passages se dégage une vue d'ensemble, incomplète, mais néanmoins significative, de ce que fut le Maroc au cours de ces siècles.
Le manque de témoignages émanant du petit peuple et notamment des populations berbères, sont fort regrettables, car nous sommes contraints de nous fonder sur les témoignages des notables du royaume et des chroniqueurs du Palais. Une grande tradition orale se perd de nos jours; elle renferme fort probablement plusieurs parcelles de vérité.
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
נקניק ביתי
בשנות החמישים של המאה העשרים פתח אבי במוגדור חנות קטנה לתה. החנות ניצבה בסימטה קטנה ונטולת תנועת אנשים – סימטה שקטה ושלווה. החנויות הצמודות לחנותו של אבי היו שייכות גם הן ליהודים. בעל חנות הבדים שמימין לחנותו של אבי, ובעל חנות השטיחים שמשמאלו התיידדו עם אבי במשך השנים – וכשלא היו לשלושה לקוחות הם נהגו לשבת יחד, לשתות תה ירוק עם נענע, לאכול ולדבר על החיים. אחרי הלימודים אהבתי לחמוק מן הבית ולבקר בחנות של אבא. אהבתי להסתובב ולטפס על ארגזי התה הסיני, להריח את ריחו הטרי ולאכול חתיכות סוכר שהיו בכל מקום. אהבתי לשבת עם אבי וחבריו, לשתות איתם את התה ולדמיין שאני אחת הדמויות מהגובלן הענק והססגוני שהיה תלוי על הקיר: קבוצת אנשים בתלבושות ערביות שותים תה בטבע.
מרוקו גילתה את התה במקרה בשנת 1854 כאשר אוניה אנגלית שהובילה מטען גדול של תה טעתה בדרך ועצרה במוגדור לעצירת התארגנות ומלחיה זכו בעסקת חייהם, מפני שהמרוקנים התאהבו מיד במשקה והפכו אותו לאורח חיים. מחנותו סיפק אבי תה לעיירות ולכפרים הקרובים והרחוקים. כשחבריו המוסלמים באו מכפריהם למוגדור הם לא שכחו לבקר את טג'ר רופייל, רפאל העשיר, ישבו קצת, נחו, שתו תה כמובן וסיפרו לו על אורחות חייהם ומנהגיהם המיוחדים – והוא למד להכיר אותם לעומק והיה מדבר איתם בבקיאות בענייני דת בערבית מתובלת פתגמים מהקוראן אותו הכיר על בוריו.
לאות תודה על המנוחה, התה והשיחה היו האורחים המוסלמים מביאים לאבי מתנות: כד שמן זית כתית מכבישה קרה, או שמן ארג'ן הקיים רק במרוקו, קערת חרס מלאה חמאה מלוחה עם זעתר, או כד מחיה, ערק מקומי. פעם הביאו דבש טרי ופעם שרפרף עץ עבודת יד – וכשאבי חזר הביתה בצוהריים כדי לאכול בחברת אימי והילדים, היינו עומדים בחוץ ומחכים לראות עם איזו מתנה הוא יחזור הפעם.
ביום קיצי במיוחד הגיע לסימטה מאחד הכפרים הרחוקים יהודי ששפתו ברברית. הלז גרר אחריו בכוחות על עגל צעיר שמיאן ללכת. שלושת החנוונים המשועממים יצאו מהחנויות לבדוק מה פשר הרעש והיהודי עטור הזקן ולבוש הבגדים הכהים הציג את עצמו והסביר שבא לעשות עסקת חליפין, הוא צריך מצרכים למשפחתו, ובתמורה – יתן את העגל שבשרו מתאים מאוד לעשיית נקניק טעים ועסיסי.
אותו יום הגיע אבי הביתה לצהרים עם שני ארגזים בידיו. אנחנו ניסינו לנחש אם מדובר בבדים ואולי דווקא בכלים מיוחדים, או ממתקים טעימים ממקומות מרוחקים, כאלה שלא הכרנו – אך משנפתחו הארגזים וראינו את בשר העגל הטרי, התאכזבנו נורא… אימי לעומת זאת, דווקא שמחה. אבל אחרי כמה שניות התחילה לרחרח סביב ולהגיד "גם אתם מריחים את הריח הזה? מה זה?" – "זה בושם!" קראתי מרחרח כמותה את האוויר, עגל מבושם מאוד. בתקופת הפריחה נראית מרוקו כמו מגרש כדורגל ענקי בצבע צהוב. הפריחה אמנם יפה מאוד ומרשימה, אך לא טובה לפרות ולעגלים שאוכלים את הפרחים בתאבון רב ומותירים בבשרם את ניחוחו.
ומי רוצה לאכול בשר מבושם…? "אז מה נעשה עם כל הבשר הזה" שאלתי את אימא שנראתה מהורהרת "נעשה נקניק" היא החליטה בהברקה של רגע "זה יטשטש את הטעם של הבושם". מעולם לא ראיתי איך עושים נקניק, וגם אימי נראתה מהורהרת בצורה כזו שהיה לי הספק אם היא יודעת איך עושים נקניק! אבל כשאימא שלי החליטה משהו, אי אפשר היה לעצור בעדה.
מיד פנינו לעבודה. על שולחן האוכל חתכה אימי את הבשר לקוביות גדולות, הניחה אותן בקערה גדולה והמליחה ופלפלה. אותי היא שלחה להביא את מכונת הבשר הישנה והנאמנה שהייתה אז בבעלות כל עקרת בית במרוקו.
המכונה עשויה ממתכת יצוקה ובעלת פיה גדולה בראשה, אימי חיברה את המטחנה לשולחן האוכל עם בורג הברגה, למתטחנה חיברה את ידית העץ, המנואלה והחלה לטחון את הבשר הריחני. אני עמדתי בצד וראיתי איך קובית בשר העגל יוצאות מן המטחנה כמו נחשים ארוכים ומרהיבים. אחרי שהבשר נטחן ועורבב בידיים בתנועות לישה גדולות בכמות גדולה של מלח ופלפל שחור, שום, עלי דפנה ותבלינים נוספים ששיוו לעיסה מראה חום אדמדם – אפשר היה להתחיל במלאכת המילוי.
אבי חזר זה מכבר משליחותו בשוק מצוייד בכמה קילוגרמים של מעיי כבש. תוך כמה דקות ניקתה סלמה העוזרת שלנו את המעיים, הפכה אותם וגירדה אותם בעדינות עם להב עץ. המעיים הושרו במים נקיים, ובינתיים נשלחתי אני להביא את מתקן הברזל השחור המשמש בימים כתיקונם להנחת אמבטיית תינוק, עכשיו נשלחתי להביאו בלי אמבטיה כדי שעליו תתלה אימי את הנקניק הטרי ותעשן אותו.
הרגע הגדול הגיע: אימי חתכה חתיכה מהמעיים, נתנה צד אחד לפטמה ועשתה קשר בצד השני. פטמה ניפחה את המעיים כדי שאפשר יהיה למלא אותם בבשר המתובל והריחני. אימי התקינה על מכונת הבשר משפך פח מיוחד ואת קצהו הכניסה אל המעיים המנופחים. אני קיבלתי מלאכה חשובה ויוקרתית ביותר – לסובב את ידית העץ של המכונה, ובכך לגרום לעיסה בכל סיבוב להתקדם לתוך המעי המנופח.
אמי כבר עשתה את השאר, קשרה את המעיים המלאים ותלתה אותם במתקן המאולתר. מתחת למתקן הודלקה מדורה קטנה מנסורת עץ אורן, הנקניק הונח על המתקן, עטוף שמיכה ישנה והבית נמלא עשן בניחוח נעים. אחרי כמה שעות ירדו השכנים מכל הקומות לראות אם השריפה הריחנית נעצרת אצלנו או מתפשטת חלילה לכל הקומות – אז הושיבה אותם אימי וחילקה לכל אחד מהם חתיכת נקניק ללא ריח בושם ואפילו כשר.
פתגמים
الشمش ما تتغطاش بالكف
אלשמס מא תתע'טאש באלכף
את השמש לא ניתן להסתיר בכף היד
השמש גדולה ומפיצה אור רב, ואין שום אפשרות להסתירה..
.דבר ברור וגלוי ( טוב או רע ) לא ניתן להסתירו ולטשטשו
עוף השמים יוליך את הקול – קהלת י', 20