הספרייה הפרטית של אלי פילו-ברית מספר 30 בעריכת אשר כנפו
" ברית " בעריכת מר אשר כנפו הי"ו
פתח־דבר
מאה וחמישים שנה לאחר ייסוד כי״ח בפריז ולאחר מאה שנים ומחצה של פעילות חינוכית, תרבותית ופוליטית רבת היקף בקהילות היהודיות של אגן הים התיכון, האם הגיע הזמן לערוך את המאזן הסופי של ארגון זה שהוא יחיד במינו מבחינת עוצמתו בתוך העולם היהודי? יהיה זה מעשה נחפז אם נעשה כן, משום שחברת כי״ח ממשיכה את פעילותה — או כפי שיאמרו הוותיקים, את שליחותה — והיא אף מתכננת את הגברת פעילותה בהקמת בתי ספר חדשים, בין היתר בישראל. ברם, כמו בכל מפעל אנושי בעל ממדים כאלה, מותר לשרטט את קווי הפעולה של החברה ואת תוצאותיהם במעגלים החברתיים והתרבותיים שאליהם היא פנתה, היינו הקהילות, הילדים ובני הנוער שלמדו בכיתותיה. התמונה שנקבל כאן תהיה בהכרח קצרה ביותר אם לא בראשי תבות בלבד. נוסף למאות המחקרים והרשימות שהוקדשו כבר לנושא זה, עוד ייערכו מחקרים רבים בדורות הבאים כדי ללמוד ולנתח הרפתקה חברתית ותרבותית זאת שהיא יחידה במינה ואת השלכותיה.
- מבחינה פוליטית, מעורבות החברה ופניות הוועד המרכזי לשלטונות המקומיים או למעצמות הזרות לטובת הקהילות השונות, או בעקבות פרשיות שנגעו לקבוצות או ליחידים, נשאו תוצאות צנועות בלבד, שכן בדרך כלל זיהו את כי״ח עם האינטרסים הצרפתיים ולעתים קרובות אף עם המדיניות הקולוניאלית של צרפת.
- סיסמת״ התחייה החברתית והכלכלית" של הקהילות היהודיות באגן הים התיכון שנחרתה על דגל כי״ח בעת ייסודה, ואשר הובילה במשך מאה שנה את פעילותה החינוכית, התממשה באופן חלקי בלבד. הסיבה לכך היא ששינויים כאלה לא יכלו להתממש בקהילות השונות במנותק מן החברה הסובבת אותן. כאשר הסימנים הראשונים לשינוי חברתי וכלכלי החלו להופיע לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילות התפזרו והתפוררו בחיפושיהן אחרי מקומות טובים יותר לחיות בהם.
- הפעילות הפדגוגית והחינוכית שמאות אלפי ילדים ובני נוער שלמדו ברשתות השונות של האליאנס נהנו ממנה הייתה בשביל מרביתם מקור בלבדי של התפתחות אישיותם, של רכישת ידע ושל הכנה לאתגרים וליתרונות של החיים המודרניים. לא כולם יכלו ליהנות מן השפע האינטלקטואלי והתרבותי הזה, אף לא כל אלה שלמדו בבתי הספר. אולם החינוך המודרני העניק למוכשרים ביותר הזדמנות יוצאת מן הכלל להצלחה אישית ולמימוש מלוא כישוריהם ויכולותיהם.
- טיפוח הלימודים העבריים ולימודי היהדות לא עמד בראש מעייניה של האליאנס ולא טופל באופן רציני אלא מאוחר מאוד, אחרי השואה הנוראה של מלחמת העולם השנייה. אולם החברה התעשתה מאז ולא במעט בגלל הקמת מדינת ישראל ותחיית התרבות העברית שהפכה בה למשימה לאומית.
חברת האליאנס הכשירה ועיצבה כוח הוראה מרשים ביותר, שפעל מתוך מסירות והתגייסות, מידות שהן נדירות בימינו. מורי האליאנס השכילו לנהל לא רק את חיי היומיום של תלמידיהם במקומות שונים ורחוקים זה מזה ולנטוע בהם את רעיונות המהפכה התרבותית שהניעו את האליאנס, אלא גם להעביר להם ידע מעודכן בתחומים אוסף המאמרים המכונס בגיליון מיוחד זה של 'ברית' נוגע לנקודות השונות שהועלו כאן. מוגשים כאן מחקרים, עיונים ועדויות אישיות על התנהלות בתי הספר, על המדיניות הקהילתית שהונהגה, על תכניות הלימודים והשלכותיהן על התלמידים, על האידיאולוגיה המוצהרת והמיושמת, על תחושת הייעוד והמסירות של המורים ושל יזמים תרבותיים ומנהיגים חינוכיים דגולים, וכן על ההתלהבות והתקוות שנודעו במקומות שונים. כל הפרקים האלה מעידים על ההתעניינות הגדולה שמעורר בימינו מפעל חינוכי-פדגוגי מתמשך זה, שנוסד לפני מאה וחמישים שנה על ידי כי״ח, הן בקרב חוקרים בעולם כולו הן בקרב אלה שנהנו מן ההכשרה ומן הידע שהוענקו להם.
יוסף ( יוסי ) שטרית
אוניברסיטת חיפה
כל ישראל חברים – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
פתח־דבר
מאה וחמישים שנה לאחר ייסוד כי״ח בפריז ולאחר מאה שנים ומחצה של פעילות חינוכית, תרבותית ופוליטית רבת היקף בקהילות היהודיות של אגן הים התיכון, האם הגיע הזמן לערוך את המאזן הסופי של ארגון זה שהוא יחיד במינו מבחינת עוצמתו בתוך העולם היהודי? יהיה זה מעשה נחפז אם נעשה כן, משום שחברת כי״ח ממשיכה את פעילותה — או כפי שיאמרו הוותיקים, את שליחותה — והיא אף מתכננת את הגברת פעילותה בהקמת בתי ספר חדשים, בין היתר בישראל. ברם, כמו בכל מפעל אנושי בעל ממדים כאלה, מותר לשרטט את קווי הפעולה של החברה ואת תוצאותיהם במעגלים החברתיים והתרבותיים שאליהם היא פנתה, היינו הקהילות, הילדים ובני הנוער שלמדו בכיתותיה. התמונה שנקבל כאן תהיה בהכרח קצרה ביותר אם לא בראשי תבות בלבד. נוסף למאות המחקרים והרשימות שהוקדשו כבר לנושא זה, עוד ייערכו מחקרים רבים בדורות הבאים כדי ללמוד ולנתח הרפתקה חברתית ותרבותית זאת שהיא יחידה במינה ואת השלכותיה.
- מבחינה פוליטית, מעורבות החברה ופניות הוועד המרכזי לשלטונות המקומיים או למעצמות הזרות לטובת הקהילות השונות, או בעקבות פרשיות שנגעו לקבוצות או ליחידים, נשאו תוצאות צנועות בלבד, שכן בדרך כלל זיהו את כי״ח עם האינטרסים הצרפתיים ולעתים קרובות אף עם המדיניות הקולוניאלית של צרפת.
- סיסמת״ התחייה החברתית והכלכלית" של הקהילות היהודיות באגן הים התיכון שנחרתה על דגל כי״ח בעת ייסודה, ואשר הובילה במשך מאה שנה את פעילותה החינוכית, התממשה באופן חלקי בלבד. הסיבה לכך היא ששינויים כאלה לא יכלו להתממש בקהילות השונות במנותק מן החברה הסובבת אותן. כאשר הסימנים הראשונים לשינוי חברתי וכלכלי החלו להופיע לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילות התפזרו והתפוררו בחיפושיהן אחרי מקומות טובים יותר לחיות בהם.
- הפעילות הפדגוגית והחינוכית שמאות אלפי ילדים ובני נוער שלמדו ברשתות השונות של האליאנס נהנו ממנה הייתה בשביל מרביתם מקור בלבדי של התפתחות אישיותם, של רכישת ידע ושל הכנה לאתגרים וליתרונות של החיים המודרניים. לא כולם יכלו ליהנות מן השפע האינטלקטואלי והתרבותי הזה, אף לא כל אלה שלמדו בבתי הספר. אולם החינוך המודרני העניק למוכשרים ביותר הזדמנות יוצאת מן הכלל להצלחה אישית ולמימוש מלוא כישוריהם ויכולותיהם.
- טיפוח הלימודים העבריים ולימודי היהדות לא עמד בראש מעייניה של האליאנס ולא טופל באופן רציני אלא מאוחר מאוד, אחרי השואה הנוראה של מלחמת העולם השנייה. אולם החברה התעשתה מאז ולא במעט בגלל הקמת מדינת ישראל ותחיית התרבות העברית שהפכה בה למשימה לאומית.
חברת האליאנס הכשירה ועיצבה כוח הוראה מרשים ביותר, שפעל מתוך מסירות והתגייסות, מידות שהן נדירות בימינו. מורי האליאנס השכילו לנהל לא רק את חיי היומיום של תלמידיהם במקומות שונים ורחוקים זה מזה ולנטוע בהם את רעיונות המהפכה התרבותית שהניעו את האליאנס, אלא גם להעביר להם ידע מעודכן בתחומים אוסף המאמרים המכונס בגיליון מיוחד זה של 'ברית' נוגע לנקודות השונות שהועלו כאן. מוגשים כאן מחקרים, עיונים ועדויות אישיות על התנהלות בתי הספר, על המדיניות הקהילתית שהונהגה, על תכניות הלימודים והשלכותיהן על התלמידים, על האידיאולוגיה המוצהרת והמיושמת, על תחושת הייעוד והמסירות של המורים ושל יזמים תרבותיים ומנהיגים חינוכיים דגולים, וכן על ההתלהבות והתקוות שנודעו במקומות שונים. כל הפרקים האלה מעידים על ההתעניינות הגדולה שמעורר בימינו מפעל חינוכי-פדגוגי מתמשך זה, שנוסד לפני מאה וחמישים שנה על ידי כי״ח, הן בקרב חוקרים בעולם כולו הן בקרב אלה שנהנו מן ההכשרה ומן הידע שהוענקו להם.
יוסף ( יוסי ) שטרית
אוניברסיטת חיפה
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
החמאם
חמאם לנשים בלבד במרוקו
מרקש היא עיר בת אלף שנה, שתולדותיה שלובים בסיפורים ובסתרים. בעיר היפיפייה המזכירה נווה מדבר גדול יפה ומסוגנן היה אולם רחצה ענק ומפורסם ושמו החמאם. החמאם מעוטר כולו מהרצפה עד התקרה בפסיפס צבעוני, ציורים מסורתיים וכיתובים מסולסלים בערבית שנעשו בידי אומן. הרצפה עשויה עץ והאמבט עצמו, מרכז החדר וההוויה של החמאם עשוי חרסינה דקה שהובאה במיוחד מסין. תחת המולת החום והאחווה של החמאם ישבו במרתף האפל והמסתורי אנשים לבושים כפתנים שחורים ומפויחים והאכילו את תנור האש הענק שמחמם את המים הדרושים לחמאם.
ביום קיץ אחד, יום חם במיוחד הלכנו רינה אימי, סלמה העוזרת המוסלמית שלנו ואני להתרחץ בחמאם. אימי וסלמה הולכות במתינות, ואני מקפץ סביבן בהנאה, מחכה כבר להריח את ריח מי הורדים שנטף מהחמאם אל המבואה המרשימה והצבעונית. השוער בכניסה לבית המרחץ היה שרירן גברי גבוה ושזוף, לבוש למחצה במכנסים מבריקים דמויי אוהל. הוא שילב את ידיו על חזהו המשומן כמנהג הג'ינים העתיקים, והקיש בנעליו המחודדות, "אתם מוזמנים להיכנס, גבירתי ורבותיי" אמר לנו. ואני לא יכולתי להתאפק עוד, ורצתי פנימה בשמחה גדולה.
יחד עם אימי וסלמה, שהשתהו קצת מאחור נכנס גם עלי, נער שהיה אמנם בן ארבע עשרה אך נראה מבוגר לגילו. רק לפני שנה היה עלי זה משחק איתי בכדור רגל עשוי סמרטוטים וגומיות, עכשיו התחיל לעבוד והוא מוכר מיץ תפוזים טבעי לתיירים בכיכר הגדולה. נראה שאחרי שבוע בחום השוק הרגיש שהוא חייב להתרחץ לפחות פעם בשבוע כדי להוריד מעליו את כל האבק האדום שדבק בו. מרגע שראיתי אותו נכנס הבטתי בו בערגה, כדרך שמביטים הילדים הקטנים בגדולים מהם. אבל מאז החל עלי לעבוד, הוא לא רואה אותי יותר, כאילו אני עשוי אוויר.
הבוקר כאשר ראה את סלמה ליד החמאם הוא נדבק אל אימי ואליה, עושה מאמצים להיכנס גם הוא לחמאם של הנשים, מנצל את גילו הצעיר, מקווה, מתפלל ומייחל שיתנו לו פעם אחת להתקלח שם, עם הנשים. עם סלמה. אחרי השער הראשי מתפצל המסדרון לשניים, אגף הנשים ואגף הגברים. עלי מסתכל בי רגע, ואחר לוקח את ידי, השומר מסתכל במשהו אחר, אני ועלי נראים לו כשני אחים קטנים, רצים קצת לפני אמם.
עיניו של עלי זורחות, עיניי שלי זורחות – שוב אני ועלי משחקים כמו פעם! אחרי הסיבוב עלי עוזב את ידי וממשיך בריצה ישר לאגף הנשים, אני רץ אחריו, כי ככה עושים חברים, לא? עלי כמעט רואה את האור—ונתקל בשומרת. שומרת זו, אישה גדולה הלובשת מכנסיים מבריקים וחולצה רחבה הקשורה למותניה, לידה ערמה של תיקים וארנקים והיא חסמה בגופה את הכניסה למרחצאות, מבקשת מהאורחות להפקיד בידיה את חפציהן למשמרת.
"לאן אתה חושב שאתה הולך, איש צעיר?" היא שואלת את עלי שנראה מבולבל, מסתכל סביב. עלי מביט בה, ואני, כולי עדין מתנשף, בא ואוחז בידו, מביט בשומרת בעיניי תם, שוב אנחנו יחד, כמו אח קטן ואח גדול. "לא, לא לא" היא אומרת, מושכת אותי וידי ניתקת מידו של עלי, "אתה יכול להיכנס" היא הודפת אותי פנימה "ואתה" היא מורה לעלי "שב כאן!". כשסלמה ואימי מגיעות, עלי יושב מבויש בין ערמות החפצים, סלמה מחייכת אליו והוא מאדים, עוד רגע והן מצטרפות אלי אל המרחצאות – בעוד עלי נשאר מיותם בחוץ.
לא עוברות עשר דקות ואל החמאם מגיעה ויקטוריה, שלבעלה יש חנות נעלי ספורט בשוק ליד דוכן המיץ של עלי . "למה את לא נותנת לו להיכנס?" היא חוקרת את והשומרת "הוא עוד ילד, אין לו זקן, לא? הוא רק קצת גבוה, זה הכל" היא יוצאת להגנתו של עלי. "לי הוא לא נראה כזה ילד תמים! כאן יש נשים הגונות!" אומרת השומרת. "טוב, די די!" כשויקטוריה מתעצבנת כדאי מאוד להתרחק ולהיזהר "אתה בא איתי!" היא אומרת לעלי שמברך בלבו את אללה על מזלו הטוב. ויקטוריה, לוקחת את עלי ביד ודוחפת אותו אל החמאם.
עלי מביט סביב כבחלום, הוא מציץ אל שני האולמות: הראשון אולם הרחצה שבנוסף לשתי אמבטיות רחבות אחת של מים רותחים ואחת של מים קרים, הכיל שלל נשים עירומות בכל הגילים אך לא את סלמה – ואולם עיסויים שבו עלי היה בטוח שימצא את בחירתו, לבושה בלבוש חוה. רציתי לרוץ אחרי עלי, למשוך אותו אליי, לקרוא לו שיבוא לשחק איתי, אך אימי תפסה אותי והטבילה אותי במים החמים, כולה אדומה ומזיעה והחלה מסבנת אותי בסבון ענק בצבע ירוק זית. בעוד הנשים מפטפטות, נהנות מהחופש, מהיציאה מכותלי הבית, מהמטבח, הניקיונות והילדים – הרגשתי מטלית רחצה מקרצפת את גופי.
לא אהבתי את הקרצוף הזה וחיכיתי לחפיפת הראש שהייתה תמיד מרגיעה ומנחמת. התמכרתי להרגשת ידיה על ראשי, ואחר החלקתי לתוך המים, שוטף את הסבון ומשפריץ לכל עבר. "הרחצה היא קדושה אתה צריך להיות סבלני" היא אמרה לי, אבל לי לא הייתה סבלנות. רציתי לרוץ ולמצוא את עליי, לשחק אייתו. אימי נכנסה לתוך האמבט החם במכה אחת. פרצופה התעוות לרגע בכאב ואז היא נאנחה ונתנה לחום לחלחל לתוך בשרה. היא התיישבה, עצמה את עיניה, מתענגת על ההרגשה הנעימה.
ואומרת לעצמה או לנשים שסביבה בשקט "אין יותר טוב מזה ואין יותר רוחני. זהו האיחוד המושלם בין הגוף לנפש". עכשיו כשאימא לא הייתה שלי, אלא של עצמה הייתי חייב להעסיק את עצמי. ניסיתי להתרחק ממנה לאט לאט, אך בכל פעם הייתה חשה בכך ואומרת לי, עיניה עדין עצומות "לאן אתה חושב שאתה הולך דויד?" וציוותה עליי "הישאר כאן!". אז נשארתי באמבט עוצם גם אני את עיניי ומנסה להבין איך אימא לא משתעממת מסתם שכיבה במים החמים. שכבתי בתוך המים החמים מביט למעלה ולצדדים ומתקשה להאמין למראה עיניי,
יופי שהוא מעבר לאומנות, חופש, שהוא כל כך מוחלט, מתפעל מהפסיפס הצבעוני היפה ומפסוקי הקוראן החרוטים בכיפתו של החמאם.
ידעתי שתוך כמה דקות אימא תירגע מספיק ותיתן לי להתרוצץ סביב, ואז אוכל לרוץ ולחפש את עלי.
נכנסתי לחדר העיסויים שהיה מלא האדים. חלק מהנשים שהיו שם הן שכנות שלנו. בשבילי זאת הייתה הזדמנות פז לראות אותם מקולפות מכל שכבות הבגדים שהם לובשות יום יום, הם באות ל"חמאם" לבילוי, זאת הזדמנות שלהם לצאת קצת מהבית, לפגוש נשים נוספות ולפטפט ולהחליף דעות, בזמן הרחצה, חיי היום יום משעממים וחוזרים על עצמם , מטבח, ילדים והניקיון הבית. יום, יום אחד בשבוע יש להם מנוחה מהכל.
תרתי בעיניי בין ענני האדים אחר חברי למשחק. הוא עמד בפינה מרוחקת, נועץ מבטים בסלמה שנמסה תחת ידיה של המעסה. נראה שהנשים סביב לא היו מרוצות מנוכחותו שכן כפי שהוא נעץ מבט בסלמה, הן נעצו מבט בו מנסות לכסות את עצמם בכפפות הרחצה שלהן ומסננות לעברו שהן עוד תתלוננה בפני בעל החמאם. נראה היה שעלי לא שומע אותן, ורק כשבאתי ונתתי לו יד הבחין שמישהו קטן מביט בו.
הוא ראה אותי לשניה ומיד החזיר את מבטו אל סלמה, אך נשאר אוחז בידיי והבנתי ושמחתי לראות שגם עלי חושב שאנחנו עדין חברים. אך ככל שניסיתי לדבר אייתו, או למשוך אותו משם, לגרום לו לרוץ אחרי ואפילו לריב אייתו, עלי נשאר עומד במקומו, כאילו רגליו מוסמרו לרצפת החמאם.
באור הדל של החמאם ניצבה לפני עליי באביב חייה, כעמוד של אור מתחת לקרני השמש שחדרו בעד חלון בתקרה וליטפו את שדיה הקטנים והשחומים – סלמה אהובתו. הוא חקר בעיניו את גופה הדקיק, מקווה שעיניה הגדולות והשחורות לא תיתקלנה בעיניו החקרניות. סלמה הייתה שרועה על ספסל עץ רחב. ראשה המנומנם קבור בערמת צמות מבשרת-שחורות. היא התמתחה והתכווצה בידיה של המעסה כמו חתול-בר לכוד שזה עתה למד ליהנות מיתרונות השבי. עלי הצטמרר, לשונו בצבצה באין משגיח מתוך פיו בזמן שהוא ראה אותה מתמתחת בחתוליות תחת ידי המעסה. אצבעותיה המשומנות של המעסה חקרו את מרחבי גבה הנוקשה של סלמה, טיפסו אל בין צלעותיה, מעכו את השרירים הדקים ולשו את מעטפת עורה החלק.
מעל ישבנה של סלמה נחה מגבת צדיקה, אך המעסה טבלה את כפותיה הצעירות בתוך קערת השמן ונתנה לאצבעותיה לחלוף בחטף על הלחיים הרכות-קשות של הישבן. שמן חם הציף את עורה והתנקז אל תוך הרווח שבין רגליה. סלמה גלגלה את עיניה מרוב הנאה ונתנה לגופה לשקוע בתוך לוח העץ. המעסה נדדה למטה, לירכיים הארוכות, מלטפת ומשמנת בהתחלה, לשה ומשחררת בסוף. לקינוח טבלה המעסה את ידיה שוב בשמן חם, והקדישה את תשומת ליבה המיוחדת לכפות הרגלים של סלמה. ברגע אחד ניער עלי את ידי מידו, ותוך שניה זחל כחתול אל המעסה, שיחד אותה בכמה מטבעות וזו וויתרה על מקומה, מפקירה את כפות רגליה של סלמה בידיו של עלי.
סלמה זינקה וכמעט נפלה מהספסל כשהרגישה בידיים המוכרות "ששש, מה קרה לך? חלום רע?" הוא שאל בחיוך. "עלי! מה אתה עושה פה? איך נכנסת?" סלמה הביטה בו בהפתעה.
"אסור לך להיות פה!" חזרה סלמה על דבריה בלחש, כדי לא לעורר את שאר הנשים המעוסות שמלכתחילה לא היו מרוצות מנוכחותו של עלי בחדר. "אני יודע. אני יודע" הוא לחש, מנסה לרצות אותה "אבל אני אוהב אותך וארצה שתאהבי אותי עד סוף ימיי". סלמה רצתה לענות לו, אך מהצד השני של החדר נשמעו דיבורים רמים וקריאות, אחת הנשים הזמינה את השומרת, אישה גדולה ושמנה שכל לבושה היה שרשרת צדפים לבנים, וזו הרימה את עלי בזרועו והוציאה אותו באחת מאולמות הנשים. "זאת הפעם האחרונה שאתה נכנס עם הנשים, אתה יכול להתרחץ עם הגברים אתה כבר לא ילד קטן". היא שחררה אותו ועלי ברח כל עוד נפשו בו.
יצאתי מהחמאם יחד עם סלמה שאחזה בידי וגררה אותי הביתה, אימי התעכבה מאחור משוחחת עם חברותיה. עלי חיכה לסלמה בסמטה מול החמאם. היא עזבה את ידי ונתנה לו יד ואני יכולתי לראות שהם מהדקים אצבעות. "מאז שהכרתי אותך אני מבולבלת לגמרי, שכחתי את העבר, שכחתי את המסורת, את הדרך שלפיה אנשים מצפים מאישה מוסלמית לנהוג. מאז שאמרת לי שאתה אוהב אותי, נעשיתי חלק ממך". הם הידקו את אחיזתם זה בזו ואני הבטתי בהם, ואחר כך ברחוב וידעתי שעלי ואני כבר לא חברים.
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
אל הגלות.
בימי הביניים היה שוני רב בין גורל היהודים בספרד, לבין גורלם במדינות אירופיות אחרות. השליטים הנוצרים, שהתעניינו בעיקר בדחיקת המוסלמים ששלטו בדרום המדינה, הגנו, בדרך כלל, על נתיניהם היהודים, ואף גילו יחס אוהד כלפיהם. אמנם מפעם לפעם פרצו פרעות, והסתת הכמרים גרמה לחרדות בקרב היהודים, אבל לרוב היה מצבם מניח את הדעת.
המצב השנה במאה ה- 14, רוח הקנאות, שליוותה את המלחמה הממושכת נגד הערבים, החלה לנשב גם כלפי היהודים. בשנת קנ"א פרץ גל פרעות שבהם נהרגו והשתמדו אלפי יהודים. הייתה זו נקודת מפנה במצבם של יהודי ספרד. מאה שנים שחלפו מאז ועד חיסולה של גולת ספרד, עמדו כולן בסימן מאבק דתי בין הנוצרים לבין היהודים בכלל והאנוסים בפרט.
המצב הגיע לרתיחה משהחלה לפעול האינקוויזיציה, בשנות ה – 80 של המאה הט"ו. היא הוקמה כדי לטפל באנוסים, שבעיני הכנסייה נחשבו לנוצרים, אבל רבים מהם קיימו את מצוות היהדות. חוקרי האינקוויזיציה הגיעו למסקנה כי כל עוד חיים בספרד היהודים שהיו רשאים לקיים את מצוות דתם בגלוי לא יפסיקו " הנוצרים החדשים " לנסות לשוב אל עמם. הפתרון שהציעו היה גירוש כל היהודים.
תחילה היססו המלך והמלכה לקבל את ההצעה. כיבוש גרנדה, המעוז המוסלמי האחרון בספרד, נראה להם חשוב יותר, ולצורך כך הם נזקקו ליהודים כמקור לכסף. ב – 2 בנובמבר 1492 ( אני סבור שזה 1491 לפי החשבון הפשוט ולא 1492 ), כשנכנסו פרדיננד ואיזבל כמנצחים לגרנדה הכבושה, נסללה הדרך לתוכנית. שלושה חודשים אחר כל נחתם הצו המלכותי, שיהודים שלא ימירו את דתם יגורשו מהארץ בתוך ארבעה חודשים.
בחודש אב שנת מזר"ה ישראל ( 1492 ) בא הקץ ליותר מ – 1500 שנות ישיבה יהודית בספרד.
כמאתיים אלף יהודים – קיימות הערכות שונות לגבי מספרם – נטלו את מטלטליהם , ויצאו אל עבר הלא נודע.
גם רבי אברהם זכות ומשפחתו היו בין הגולים. הוא סיפר, כי ראה בעיניו צדיקים שהמיתו את עצמם ואת בניהם, כדי שלא יוכרחו לבגוד באמונתם. הוא הצטרף אל כמחצית מהמגורשים, שנטלו את מקל הנדודים ופנו אל פורטוגל השכנה. בעיני רוחו יכל לראות בני זכות אחרים נודדים, בידם אותו מקל, בצרפת בשנת 1306. הסבים והנכדים, תקופות שונות וארצות אחרות – וגורל אחד.
יחד ימו היה גם רבי יצחק אבוהב, רבו. שליט פורטוגל באותה עת היה ז'ואן ה – 2, ורבי יצחק אבוהב יצא בלוית שלושה נכבדים והודים להשתדל אצלו שיתיר לפליטים להיכנס לארצו. המלך, שהיה להוט להגדיל את הכנסותיו, נאות לבקשה, לא לפני שגבה מס כבד לגולגולת. ההיתר היה לשמונה חודשים. לאחר זמן התחייב המלך להמציא לגולים ספינות שיעבירו אותם לאן שיחפצו.
רבי יצחק אבוהב לא האריך ימים בארץ החדשה. בחורף רנ"ג, שבעה חודשים לאחר הגירוש, נפטר בעיר פורטו, בגיל 60. רבי אברהם זכות ספד על קברו, ודרש עליו בפסוק " הנה אנוכי שולח מלאך לפניך "
שמעו של החכם היהודי יצא גם מפורטוגל, ועד מהרה מינה אותו המלך לאסטרונום החצר. רבי מנשה בן ישראל מספר, בספרו " נשמת חיים ", כי המלך ז'ואן אהב לשוחח עם החכם היהודי. באחת הפעמים, כשעמד המלך לנסוע למקום ששמו איבורה, ביקש מרבי אברהם זכות לומר לו, על פי המזל, באיזה פתח יכנס.
רבי אברהם כתב את תשובתו על הנייר, סגר בחותמו ונתן למלך. משהגיע זה למחוז חפצו, התחכם, ונכנס דרך פתח שפרץ בחומה, לאחר כניסתו, פתח המלך את הנייר וקרא אותו לפני כולם. על הדף היה כתוב רק משפט אחד, בספרדית : שער חדש יפתח, ויבוא בו המלך.
במקרה אחר שאל אותו המלך כמה רחוקים השמים מהארץ, רבי אברהם הביט על סביבות החדר בו שהה, ואמר את תשובתו. כעבור שנה הגביה המלך את תקרת החדר באמה וחצי, קרא לרבי אברהם וביקש שיזכיר לו מה המרחק עד השמים, כיוון ששכח. " או שהארץ עלתה או שהשמים ירדו " השיב רבי אברהם.
תלאות פורטוגל.
בשנת רנ"ו התבקש רבי אברהם לסייע שוב בגילוי ארצות רחוקות. הפעם היה זה וסקו דה גאמא, מגלה דרך הים להודו. לפני שהחל בתכנון מסעו נפגש, יחד עם כל אנשי צוותו, עם רבי אברהם, והוא אמר להם, כי לפי חישוביו אפשר להקיף את אפריקה, ולהמשיך מזרחה להודו. גם המלך זימן אותו אליו, כדי לשמוע את דעתו. הגשמת הרעיון הייתה חיונית לשליטתה של פורטוגל על המסחר הימי עם המזרח, ולביסוס מעמדה כמעצמה ימית. רבי אברהם נתן תחזית אסטרולוגית, כמנהג הימים ההם, וגם סייע הייעוץ מדעי.
ביולי, אותה שנה, יצאה משלחת דרומה. מספר חודשים אחר כך עגנו ספינותיו של ואסקו דה גאמא בחופה של הודו, וסימנו את ראשיתה של תקופה ארוכה לשלטון אירופה על הים. אבל בית המלוכה הפורטוגלי העדיף להעלים את חלקו של החכם היהודי במבצע. הוא הנציח רק את זכר השייט הנוצרי, בבניית מנזר על שמו.
המוני המגורשים קיוו למצוא מנוחה בארץ שפתחה להם את שעריה, אבל המציאות טפחה על פניהם. במידה מסוימת התגלתה פורטוגל כפרק המשך לאסון גירוש ספרד. איבת ההמון אליהם גאתה, והשלטונות עמדו על כך שהיהודים יעזבו את המדינה בתום שמונת החודשים שניתנו להם. חלק אכן עזבו, וסבלו רבות מספנים חסרי מצפון שהשליכו אותם על חוף אפריקה הקרוב.
אבל רבים אחרים נותרו במדינה, אחרי שהמלך לא מילא את התחייבותו לספק אוניות לכולם. במקום זה הכריז עליהם כמשועבדים, והתחיל למכור מהם לעבדים. ילדים רבים נלקחו מזרועות הוריהם בכוח, ו 700 מהם נשלחו ליישב את השממה באי סן תומה, סמוך לאפריקה, רובם נספו שם.
המצב הוקל במקצת כשהמלך עמנואל עלה לשלטון. אולי היה זה בהשפעת רבי אברהם זכות, ששימש כתוכן החצר, אלא שכעבור זמן מה נשא המלך לאיה את בתם של פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד, וגישתו השתנתה לחלוטין. בשנת רנ"ו פקד המלך לגרש את היהודים מפורטוגל. אבל, בידעו את הנזק שייגרם לכלכלת המדינה מכך, החליט, במקביל, לכפות עליהם המרת דת המונית, כל יוכל לנצל אותם לצרכיו, בלא שיאלץ לוותר עליהם.
לו זו המסגרת לגולל את שעבר על היהודים בהמשך. חלק מהם מתו על קידוש ה', הם ובניהם, וחלק מהם המירו את דתם, בכפיה כזו או אחרת. רבי אברהם זכות היה בין המעטים, שעמדו בגזירות השמד הכפויה , וגם הצליחו, בסופו של דבר להיחלץ מארץ הדמים
Mariage juif a Mogador en francais et anglais
Mariage a Mogador – Poeme
Braves gens, écoutez
Ouvrez grand vos oreilles
Et voyez, vous qui êtes des sages,
Comment on fêtait à Mogador
Un mariage.
Un mariage à Mogador, oui,
C'était quelque chose d'inouï!
Que dis-je ? C'était du grand art…
Je vais de ce pas vous en faire part.
Alors, mes amis, suivez-moi
Les choses n'allant pas de soi,
Sachez que,
Bien que ce fut fort compliqué
C'était d'une grande simplicité.
Comment se nouaient les liens ?
Comment arrivait le couple
Devant le Rabbin ?
Par une marieuse ? Mais non !
Alors ?
Une rencontre ? Une lettre ? Un rêve ?
Mais pas du tout !
Voilà :
Le Jour de Kippour,
D'un pas léger, entre deux prières,
Nos jeunes gens sortaient prendre l'air Au Mellah ou à la Médina. Et qui venaient vers eux À petits pas gracieux ?
Bien sûr, nos jeunes filles
A la taille si gracile,
Au visage à peine maquillé
Toutes de blanc habillées.
Alors,
Les garçons osaient un regard.
Et les filles ?
Elles battaient des cils
Et regardaient aussi.
Leurs yeux se rencontraient
La jeune fille s’empourprait
Le jeune homme troublé
Restait comme pétrifié.
Et à Souccoth, mes amis,
Les parents de la jeune fille Recevaient la visite
D'un émissaire
Qui de but en blanc déclarait :
" Je suis envoyé par Untel
Donnez-lui votre fille si belle !
Alors :
Si avant de répondre
On lui servait à boire
Ou à manger
Il comprenait qu'on lui disait :
Allez en chercher une autre Ce garçon ne sera pas des nôtres.
Mais,
Si avant de servir,
On parlait, on discutait
A n'en plus finir,
Alors, mes amis,
C'était là le signe
Qu'on trouvait le garçon digne
De la jeune fille,
Et qu'on était prêts dès le lendemain
De lui en accorder la main.
Ceci, voyez-vous,
Est l'enseignement donné
Par les apôtres
Qu'il faut suivre dans tous les cas :
Voyez l'exemple
D'Eliézer et de Rivka !
La demande acceptée,
Les jours sont comptés.
Une rencontre et une autre :
" Voici nos conditions
Quelles sont les vôtres ?
Où et quand ?
Qui pourvoira aux frais du mariage ?
Et la maison,
Elle sera à quel étage
? " Et dites-moi, qu'apportera
La mariée pour sa Sora ? "
……………….SUITE
Joseph (Yossi) Chetrit Université de Haifa.-Alliance Israelite Universelle
Brit
La revue des juifs du Maroc
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Avant-propos
Cent cinquante ans après la fondation de l'Alliance Israélite Universelle à Paris et un siècle et demi d'action éducative, culturelle et politique intense dans les communautés juives du Bassin Méditerranéen, est-il temps d'établir le bilan définitif de cette institution unique par son ampleur dans le monde juif? Ce serait aller trop vite en besogne, car l'AIU continue son action, les anciens auraient dit sa 'mission', et s'apprêterait même à la redéployer en créant de nouvelles écoles, en Israël notamment.
Cependant, comme pour toute entreprise humaine de cette envergure, il est permis d'essayer d'en retracer les lignes d'action et les retombées qu'elles ont eues dans les différentes sphères sociales et culturelles qui étaient visées, les communautés comme les enfants et adolescents qui ont suivi les classes de l'Alliance. Un tel tableau ne saurait être évidemment que très bref sinon télégraphique, et bien des études seront menées encore dans les prochaines générations pour éudier et analyser cette aventure unique en son genre et ses répercussions, en dehors des nombreuses centaines de travaux qui ont déjà été consacrées à ce sujet.
Sur le plan politique, les interventions et intercessions du Comité Central auprès d'autorités locales ou auprès de puissances étrangères en faveur des différentes communautés ou à l'occasion de diverses affaires concernant des groupes ou des personnes de ces communautés n'ont eu généralement que des résultats bien mitigés, l'Alliance ayant été le plus souvent identifiée aux intérêts français et souvent même à la politique coloniale française.
La "régénération sociale et économique" des communautés juives du Bassin méditerranéen, qui a été pendant un siècle la devise fondatrice et conductrice de l'action éducative et culturelle de l'Alliance, n'a été que faiblement entamée, parce que ces transformations ne pouvaient se faire pour les communautés indépendamment des sociétés environnantes. Lorsque les premiers signes de ce changement socio-économique ont commencé à apparaître, aprèsla Seconde GuerreMondiale, les communautés se sont dispersées et désintégrées pour retrouver d'autres cieux plus favorables.
L'action pédagogique et éducative dont ont bénéficié des centaines de milliers d'enfants et d'adolescents qui ont suivi les classes dans les différents réseaux scolaires de l'Alliance a été pour la plupart d'entre eux une source incontournable d'épanouissement, de savoir et de préparation aux défis et aux avantages de la vie moderne. Tous n'ont pu profiter de cette manne intellectuelle et culturelle, même parmi ceux qui ont été scolarisés, mais cette formation éducative moderne a offert aux plus doués une chance exceptionnelle de réussite personnelle et d'accomplissement humain.
L'Alliance ne s'est préoccupée sérieusement que bien tard des études hébraïques et juives pour ses élèves, après l'effroyable catastrophe dela Seconde GuerreMondiale seulement, mais elle a corrigé le tir depuis lors, à cause notamment de la création de l'Etat d'Israël et de la renaissance hébraïque qu'il a promue et menée au niveau national.
L'Alliance a su former et endoctriner un important personnel enseignant, au dévouement et à l'engagement assez rares de nos jours, qui a su gérer au quotidien et dans des lieux bien différents les uns des autres aussi bien les idées-forces de la révolution culturelle qui animaient toute l'institution que la transmission des savoirs et des formes de vie qui en articulaient et illustraient les divers aspects.
La collection d'articles réunie dans ce numéro spécial de "Brit" concerne les différents points évoqués ici. Elle offre un ensemble d'études et de témoignages personnels sur la marche des écoles, la politique communautaire menée, les formations scolaires et pédagogiques suivies et leurs répercussions sur les élèves, l'idéologie modernisatrice prônée et appliquée, les vocations ou même le 'sacerdoce' des enseignants, des promoteurs culturels et des leaders éducatifs, les enthousiasmes et les espoirs suscités.
Tous ces travaux témoignent du grand intérêt que suscite de nos jours l'œuvre éducative et pédagogique de longue haleine, qui a été inaugurée il y a un siècle et demi par l'AIU et qu'elle poursuit toujours, auprès des chercheurs du monde entier comme auprès de ceux qui ont bénéficié des formations et des enseignements offerts