עבודת שורשים לתלמיד-הרובע היהודי – המלאה
2. הרובע היהודי – המלאה
בערים הוקם המלאח, הוא רובע היהודים, בקירבת ארמונו של השליט המולך. קירבה זו באה לסמל כביכול כי היהודים נמצאים תחת חסותו המיוחדת של השלטון, אולם בימי ההתמרדויות של חיל המשמר של שבטי הברברים, ובמיוחד לאחר מותו של השליט, היו רבעים אלה המקום הראשון המועד לשוד ולרצח. בימים כתיקונם היו תנאי החיים במלאח המוקף חומות ושערים קשים למדי. הצפיפות היתה גדולה, כיוון שלא היתה קיימת כמעט כל אפשרות להרחבת השטח. הסוכות והבניינים הרעועים היו עולים מדי פעם באש הדליקות, אספקת המים היתה לקויה, ולא יפלא איפוא שמשכנות היהודים נודעו כשכונות עוני, לכלוך ומחלות. חמור במיוחד היה מצב היהודים בערי הדרום. האוכלוסייה המוסלמית הקנאית עיינה את היהודים ודחקה את צעדיהם, ותנאי האקלים הקשה באזור זה היו קשים שבעתיים מהתנאים במלאח הצפוף.
החברה בכללותה השכילה לשמור על אופיה המסורתי ועל דבקותה במורשת היהודית. חיי בניה נרקמו בראש ובראשונה בשכונה היהודית בתוך בית הכנסת ובחוג המשפחה.
3. חיי הרוח החינוך והתרבות
גדולי החכמים ועיסוקיהם
חכמי מרוקו עמדו בקשרי שאלות ותשובות עם ישיבות בבל וארץ ישראל. מרכזי הלימוד החשובים היו פאס, מכנאס, סג׳למאסה, סבתא, אע׳מת ודרעא. מגדולי התורה שבכל הדורות הוא ר׳ יצחק אלפסי – הרי״ף (1103-1013), שהקים בעיר פאס ישיבה ושלח תשובות בענייני הלכה לכל קצווי הגולה. ספרו החשוב ״הלכות הרי״ף״, המסכם את ההלכות התלמודיות ומקל על הלומדים, נדפס והופץ בכל פזורות ישראל. היה זה הספר הראשון מסוגו והוא זכה לשם החיבה ״התלמוד הקטן״.
החכמים עסקו בתחומים הבאים: הלכה, פרשנות המקרא, פירושים על התלמוד וכתיבת חידושים בצידו, דרוש, שירה, פיוט ועוד. הם עסקו גם בדקדוק ובכתיבת איגרונים — קבצים של איגרות הכתובות בלשון מליצית. מעטים התעניינו בחוכמת התכונה (אסטרונומיה).
לחכמי ספרד היתה השפעה מכרעה על קהילות מרוקו. הם תיקנו במחצית הראשונה של המאה ה-16 את סידרת תקנות פאס, שבאו להסדיר את חיי הפרט והקהילה. תקנותיהם זכו במרוצת הזמן לתוקף מחייב לגבי כל יהודי מרוקו.
התקופה שמן השליש האחרון של המאה ה-17 ועד שלהי המאה ה-18 מוגדרת כפרק הזוהר בחיי הרוח של יהודי מרוקו. הם זכו לתחייה רוחנית וליצירה ספרותית פורייה בתחומים שנמנו לעיל — יצירה שינקה את כוחה מן המיזוג המופלא שנוצר בין ה״תושבים״ הוותיקים לבין אחיהם המגורשים ה״חדשים״.
הקבלה והשבתאות
החל בסוף המאה ה-17 היתה קבלת האר״י הקדוש ענף חשוב בחוכמתם של רוב רבני מרוקו. היא כבשה לבבות רבים, במיוחד באזורים מבודדים ונידחים כמו בדרום, בגלל עיסוקה בנושאי הגלות והגאולה, ביאת המשיח וחישובי הקץ — נושאים שמילאו את חייהם, וגם בהשפעת הסביבה הברברית, שהיתה אפופה אווירה של מיסתורין.
השפעה גדולה לשבתאות היתה במשך כעשור שנים — מאז הכריז שבתי צבי על עצמו כמשיח ב-1665 ועד שנת 1675, שבה דעכה האמונה בו. במיוחד היו מהלכים לתנועה בראשיתה בדרום מזרח ומערב הארץ, ששם היתה לקבלה השפעה חזקה מאוד. הלחץ הקשה שבו היו נתונות כמה קהילות סייע להתפשטותה של הפעילות השבתאית. במכנאס למשל עמד הנגיד מימון מימראן בראש המאמינים בשבתי צבי וחלק מיהודי העיר אף ביטלו את צום תשעה באב. עם זאת, כגודל ההתלהבות כך היו ממדי האכזבה. מכל מקום, השבתאות לא הותירה במרוקו עקבות של ממש, כפי שקרה בתפוצות אחרות. במכנאס קם ב-1675 יוסף בן צור והכריז על עצמו שהוא ״משיח״ הממשיך את דרכו של שבתי צבי.
הערצת הקדושים
הערצתם של קדושים וצדיקים היא אחת מן התופעות המרכזיות בחיי יהודי מרוקו, במיוחד בקרב השכבות העממיות, שהיוו את רובה המכריע של החברה היהודית. בני העם האמינו שה״קדוש״, שנודע בחייו כעושה מעשי מופת ובעל סגולות מיוחדות ומידות חסידות, ממשיך לחולל ניסים גם אחרי מותו. מעמד מיוחד היה ל״קדושים״ שהגיעו מארץ ישראל. מבין כ- 615 ״קדושים״ ששמם נודע במרוקו, 90 באו מארץ ישראל.
מספר ה״קדושים״ מתרבה והולך ככל שמדרימים. נראה שגרם לכך מגע רחב וממושך יותר עם הברברים, שהם חלק ניכר מן התושבים באזור, ואצלם פולחן הקדושים התקיים במשך מאות שנים.
האמונה במעשי המופת של הצדיקים היתה מגוונת. ה״קדוש״ ריפא חולים, פקד עקרות ואפילו הקים נכים על רגליהם ופקח עיני עיוורים. גם האתר שמסביב לקבר — אבנים, מעיינות, עצים וכדומה – נעשה מקודש ובני העם היו לוקחים פריטים מן המקום כקמיעות לסגולה. בשעת הצורך היו המאמינים עולים לקברו(״זיארה״ – העלייה לרגל), אך שיא הפעילות הוא בהילולה שנערכה כל שנה ביום פטירתו. ה״זיארה״ היתה אירוע דתי וחברתי מרכזי במחזור השנה של יהודי מרוקו.
הרבנים ויצירותיהם בעת החדשה
בסוף המאה ה-18 וביתר שאת במאה ה-19 ועד לדורות האחרונים צמחה שכבה של רבנים וחכמים חשובים גם בקהילות קטנות יותר. הפעילות הרוחנית הצטמצמה לחוגים מסוימים של חכמים ומשכילים מבני השכבות החברתיות והכלכליות העליונות. עם זאת, התפשטותה של הקבלה ובמיוחד כביטוייה העממיים, קירבה במקצת את חוג החכמים והמשכילים אל השכבות העממיות.
בשנים 1960-1880 חלה ירידה בפרשנות התלמוד. עם זאת, נתחברו בתקופה זו כתשעים יצירות בהלכה, רובן שאלות ותשובות וספרי פסיקה. לא היו בין המחברים בתקופה המאוחרת פרשנים גדולים של ה״זוהר״ או מקובלים בעלי גישה פילוסופית. עיקר החיבורים היו הפירושים הקבליים לתורה.
מרוקו המשיכה להיות אחד המקומות המעטים בעולם היהודי שבהם נתחברו שירים ופיוטים לפי דפוסים שנקבעו בספרד של ״תור הזהב״. לא היו בין מחברים אלה משוררים בעלי שיעור קומה, אך הם המשיכו מסורת ארוכה של פייסנות עברית. שירי שבח לצדיקים ולקדושים זכו לתפוצה רבה, הם הושמעו בהילולות של אותם צדיקים והפכו לחלק בלתי נפרד מטקסי העלייה לרגל לקברות הקדושים. ר׳ דוד חסין (מכנאס 1792-1727) ור׳ דוד אלקאיים (מוגאדור 1940-1855) היו שני משוררים עבריים שהשאירו את רישומם העמוק על הפייטנות של יהודי מרוקו.