פתגמים ואמרות ממקורות שונים
38 – אבו אל־בנאת יבאת יכ׳מם, טול א־ליל סמאעתו מגדייא.
אבי־הבנות ילון עם דאגות, כל הלילה נרו דולק.
39 – אלי מא ענדהא בנתהא,ב׳סארא עישתדזא.
אם ללא בת, חייה לשוא.
40 – אל־בנת פחאל אל־עתבא, מן ג׳א יסטם עליהא.
הבת כמוה במפתן הבית, כל הבא דורך עליו.
41 – אל־בנאת, ענדהום סבע אוג׳והּ.
שבע פנים לבנות.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 99
התקצ"א – 1831
לפנים בישראל אירע מעשה פה צפרו יע"א שהנגיד שהיה ממונה על הקהל בימים ההם בלכתו לפקח על קצה תלמידי חכמים שהיו אסורים בבית הסוהר והיה משתדל להתיר מאסרם פגעה בו מדת הרע ועמדו הגויים כנגדו והעלילו עליו לאמר שקלל בדתם והוצרך הנגיד להוציא כמה הוצאות ושוחדות כדי להציל את עצמו מן הפח אשר טמנו לו.
ומן השמים סייעוהו וניצול מידם ואחר כך עמד הנגיד עםהקהל לדין תורה שתתעלה וטען עליהם לשלם לו כל מה שהפסיד…
ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת זכינו לדין דבנדון זה לא לבד מסברה חייבים הקהל בהפסיד הנגיד אלא אף מן הדין הגמור חייבים הם בהפסידו דמאחר שהנגיד היה בורח מן השררה ועל האונס והפיוס מינוהו והעמידוהו עליהם לצאת ולבוא לפניהם לכל צרכיהם ולעמוד לפני המלך והשרים אתרא דשכיח היזיקא
ומי שמש לפניהם ונקה נהי שנתרצה להם ושמע לקולם להרביץ עליו הארי מכל מקום פשוט הדבר דלא נתרצה לסלקו משלו וכיון שמעצמות הנגידות גופה הוזק ונקש השר לכל אשר לו כמו שעדיין בחתימתו זכין לו בקהל עדתנו שבידו שמעדים ואומרים שלא נתפס כי אם בשביל שהלכו לקבול לפני ירום הודו כדי לסלק את השר מעליהם ולא עלתה בידם
ועל זה נטר להם השר איבה ובקש לנגיד עילה וסיבה שבה תפסו ומקודם התפיסה ואחריה עם מי שהיה השר ממתק סודו היה אומר להם שעיקר התפיסה אינה אלא בשביל שהלכו לקבול עליו לפני המלך…
ועוד כיוון שהנגיד היה עוסק עם הצבור לשם שמים ולא היה נוטל מהם שום שכר כדרך הנגידים שנוטלים שכר על עמידתם על הצבור ואפילו בכסף גולגלתא ושאר תשורות שנותנים למלך ולשרים חלקו העולה לו כפי ההערכה הוא היה נותן תחילה קודם לכל אדם ולא היו מוותרים חלקו תחת שירותו באופן שלא היה משרת אותם ועוסק עמהם כי אם חנם אין כסף…
ועל הקהל רמי עלייהו בחיובא להשגיח על החכם הנגיד בין החמלה שמודעת זאת בכל הארץ שבשבילם לקח מלקות כפולה, ודי לו מה שעבר על נפשו מצערא דגופא ביסורין קשין בזעם ועברה יהי רצון שירצו למזבח כפרה כן יהי רצון.
וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות החותמים פה צפרו יע"א בח' כסלו משנת יסור יסרני יה ולמוות לא נתנני לפרט קטן ובסדר לולא אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי ושריר ובריר וקיים.
ישועה ישראל יעקב עולייל ס,ט – יהודה אלבאז ס"ט – עמור אביטבול ס"ט – עמרם אלבאז ס"ט.
אלו היינו זוכים ואכשור דרי היה כל אחד מישראל נושא בעול עם חבריו ממשא מלך ושרים כי יפול לא יוטל ולא היו בעלי בתים יורדים מנכסיהם ובאים לתכלית העניות רחמנא לצלאן וזה מנהג טוב וישר..
ולרוב חבתו של מנהג זה אחזו אותו רבותנו הראשונים וכתבו אותו על ספר חזקה והעלו אותו על ספר הישר בשנת הת"ץ וזה לשונו.
הסכמנו הסכמה גמורה בסלווא דרבנן דלא מבע דמא שמהיום הזה והלאה אם חס ושלום יטוטל איזה הטלה וקנס על איזה יחיד מפורעי המס יד כל הקהל שוב בו בין ללכת לקבול לפני המלך בין לפרוע ההטלה ההיא כל הקהל כאחד ולא יפרע בה אותו יחיד או יחידים שהוטלה עליהם כי אם כפי מה שעולה להם לפי הכרעתם בפנקס המס ולא יותר עד כאן לשונו
וחותמים עליה הרבנים כמוהריב"ע ומהריב"ץ ומהר"ש אדרעי זלה"הכל שכן בנגיד הממונה על הקהל שהוא נכוה בגחלתם…דשכיח היזקא שהולך במקום סכנה במקום אש להבת כמו שענינינו הרואות כל הנגידים העומדים על הצבור שאין שום אחד מהם נכנס בשלם ויצא בשלם וקרוב הוא לחיוב יותר מהפטור
וכך דייקינן שפיר נראה שנ"ד הוי כנתפס בעד הקהל והוא שהקהל הלכו לקבול לפני המלך על השר האומרם שהוא גזלם ושללם היה בלב השר משטמה עליהם וכלם היו חייבים לו שדברו עליו סרה לפני המלך והיה בלבו עליהם וכאשר לא מצא עליהם עלילה שפך חמתו על הנגיד שאמר בלבו שיטון הרב שלהם שיש בו לפרועי כמה חובות והוא יכפר בעד כלם…
כללא דמלתא חייבים הקהל לפרוע לו מה שהפסיד והיו דיו צערו שלקה בדופו ימים מספר יחשב לו מזבח כפרה ולראיה חתומים פה וקיים
יהונתן סירירו ס"ט – רפאל מונסוניגו – יעקב סירירו ס"ט
הועתק מספר חיי עמרם סימן יד.
סוף תעודה מספר 99
תעודה מספר 119
ווזהרא תסללם עליך ויעקב יבוס בידיך ולונא דרינא תבוס בידיך ודרארי ג'אמעין יסללם עיך ונסאבנא יסלמו עליך ויסללם עליך לחכם הותיק כבוד הרב רפאל בנך ויעקב יסללם עליך רפאל ונבוסו שלמה ק' דלבוסאת וסללם עליך מראת רפאל מנשים באהל תבורך.
וואנא זוהרא נתנני בסללם עליך עלא רבי חיים ורא אללאה יערף אש דהאני עליך גיר למרד ותוואזיע הומא די דהאווני עליך ומא חנא כוננא עוואלין נמסווי נראווך בכבאר בסגאר, ודאבא האדי שאעא למבארכא אס יכללס וואחד נהאר די תשארא פשוק ותרא נאס וויראוויך ג'מיל לחאל.
ודי רזלו פרכאב באקי ירכב ונתי כא תוציע לנאס כאטרהום שאעא נתי באקי מגבן דאבא יכלף לאה נהאר די שמענא באיין נטלקית חסיב עמלנא נזאהא לאיין מא כאנתסי דקא די האגדא והאגדא ודאבא האדי דאעא מבארכא וחנא כול וואחיד די כא יזי מן ענדכום לא יהוד ולא גויים כא נשקשווי עליך.
למאל פדאך ליליך ולקרקע פדא רפאל ודאבא יכלף אלה' ומא תעטי לעדו היבא ורא רבי ראגיב עלינא כול לילא ונהאר כא נמסווי למערה וכא נטלבו עלא קברות הצדיקים ז"ל וחנא נטלבו וכול לילת שבת וערב ראש חודש נמסי נסעיל צלאוואת ונטלב פלמערה ורא רבי סאהיד עלינא אידא חסו האדוך דייאליך ארביע ותמין די חסנא חנא ודאבא שבח לאל עלא עמריך ודאבא יכליף הקב"ה.
וראה מא זאשי למעוודא סהיר מן אייאם וחנא צאיימין מא כא נאכלו מא כא נשרבו גיר נסקסווי יהוד ומסלמין עליך ומנאיין זאוו לגויים וקאלולנא נטלקית טלקנאהא בזגארת ודאבא מה תרפיד הים דאבא יכלף אלאה.
ודאבא רא לחאל עאלם עלינא גיר כא יתכטיר מן ענדכום שווא עדו שווא צדיק כא יעבי מא יעאוויד בחאל דתורה די כא תקרא תקדיך חסין לא מן מאל ולא מן קרקע וואמן צאב תרייס עלא ראסיך ותעטיהום ותעטיהום דאמן אמא רפאל אוו אברהם.
ותזי וואחד סהיר לענדנאד תפאייז עלא מא ריתו וזמיל לחאל עלא רקאבכום די סלככום לחאל ושאבא עלמנא בזוז דלחרוף כיף נתי אידא מא ענדיך באס וסללם עליך אחרן אחרן חביב אברהם בן מאמאן יצ"ו וסללם עליך נות ביתו מנשים באהל תבורך.
ודאבא יא רבי חיים אידא תרא וואחד למאורע זרא לרבי סעדיה בירדוגו ליסיר די כאן ענדו האד זמעא נלב"ע רא נתי תערפו ודאבא מא תקנטסי יפרז אלהים ושבח לאל עלא רפיק דאבא יכלף אלאה ישתבח שמו לעד רחמן לא רחמים יכול על כל אחרי צרה רוחה ושלום רב.
ע"ה משה אסולין זי"ט
Mariage juif a Mogador en francais et anglais
Essaouira, Morocco – Maroc, 5616 -1856
Le marié – Yossef fils d'Avraham fils de
Mss'eud Afriat
La mariée – Hnina fille de Yitshak fils de Chai Ashriki
Témoins – R. Avraham fils de Yaakov Ben A et R. Yaïch Ben Mimoun
Artiste – Inconnu
40.5×53, papier
Remerciements – Collection Gross, Tel Aviv
The groom – Yossef son of Abraham, son of Mss'ud Afriat
The bride – Hnina daughter of Yitshak,son
Shalom Ashriki
Witnesses R. Abraham son of Yaakov Ben Attar
and R. Ya'ich Ben Mimouri
Artist – Unknown
40.5×53, paper
Courtesy of Gross Collection, Tel Aviv
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
סיפור יום הולדת למורה מרדושי/דויד הידידים המוסלמים בעיר מוגדור היו קוראים לכל סוחר יהודי, "טנג'ר" (עשיר) שם של כבוד. כך היה גם עם אבי ז"ל קראו לו "טג'ר רופייל"(רפאל) ואני יודע שאבי היה סוחר אך לא היה עשיר אף פעם. אך שם הכבוד "טנג'ר" נשאר והשפיע גם על מנהלת בבית הספר ב"אליאנס" במוגדור. לבית הספר היגיעה תרומה מיוחדת מיהודי אמריקה נעליים חדשות לילדים. כשאימי בקשה נעלים עבורי אמרה לה המנהלת "אתם לא ברשימה מצבכם טוב מאחרים". "נשארתי עם הכבוד אך ללא נעלים".
|
* אליאנס ישראליט Allianse Israelit
בשנת 1860 הוקם כל ישראל חברים, אליאנס ישראליט בהשפעה צרפתית נוסד זרם חינוך אליאנס בכל רחבי מרוקו . מוסדות אלה הגבירו את הפער התרבותי והאינטלקטואלי בין היהודים לבין התושבים המקומיים המוסלמים.זרם החינוך אליאנס היווה עורף אוהד לצרפתים בלב הארץ המוסלמית. בוגרי בתי הספר אליאנס התקבלו לעבודה מהר יותר מתלמידי הישיבות התורניות.
Mariage juif a Mogador en francais et anglais
À la sortie du Shabbat
On fête Lilt tkhmir,
Un pacte que tous admirent.
On mange, on boit, on lou
Pendant que joue L'orchestre andaloue.
Alors on présente aux fiancés une terrine
Où l'on avait déposé levure – Khmira et farine.
La fiancée met dans la cuvette sa main gantée
Le jeune homme y place la sienne avec doigté,
Les deux mains mélangent et se mélangent,
Le Païtan} chante de sa voix d'ange
Soudain, les Zgharit éclatent, stridents
Les fiancés échangent des regards ardents
On se délecte en mangeant des plats fins,
On boit jusqu'à voir, du baril, la fin.
Alors, chaque invité se présente
Il rit et plaisante
Et dépose dans la terrine son don,
Puis s'esquive en demandant pardon.
Le mélange de la Khmira est le présage
De la réussite du mariage.
Ensemble, il bâtiront leur maison
Ensemble, ils suivront la voix de la raison.
Le lendemain, dimanche,
Les préparations commencent
. On emprunte aux voisines
Tables, chaises et ustensiles.
On sort toute l'argenterie
On frotte, on gesticule, on crie.
Il y a chez nous un très bel usage
Qui a lieu le lundi :
Deux jours avant le mariage,
Les parents du marié
Se rendent chez ceux de la mariée.
Les Rabbins viennent aussi
Avec les amis les plus proches,
Autour d'une table tous sont assis.
Les Rabbins disent au fiancé : "Approche !
C'est le moment solennel
Où l'on convient des conditions – Ténaïm
Qu'une poignée de mains confirme.
La jeune fille devenant alors son Kinian,
Le jeune homme déclare devant elle :
Ce Kinian est pour moi un serment sévère
Je m'engage à t'être fidèle
Dans la prospérité et pendant les revers.
Mardi soir,
Ecoutez bien cette histoire-
C'est Lilt el henna,
La nuit du Henné.
On organise une grande fête
Dans la maison complètement repeinte
De la fiancée bien aimée.
Les lumières brillent,
Les cuivres scintillent.
Les tables débordent
De boissons et de mets.
Les Msem'injouent leurs mélodies
On chante avec eux et on applaudit.
המימונה – מקורותיה ומנהגיה
יש צורך דחוף באיסוף שירים אלה שלא נרשמו מעולם. מחוץ ללהקות מקצועיות נהגו לנגן בבתים, היו גם להקות שהיו מתארגנות לערב זה. שירים רבים מושרים רק בהזדמנות זו. במסגרת עבודה זו אספנו קטעים רבים של שירים שונים כגון זה המדבר על ייחוד המימונה:
ליל אלמימונה / מעזולא דימא / פדניא כאלמא / כאינא פכיל אלבלאד / לילת אל מימונה / פכריז פסח.
(ליל המימונה / מיוחד הוא / בכל העולם / קיים בכל מקום / ליל המימונה / במוצאי פסח). או שיר אחר:
איה לאלא / ויזוני ונזיד, / וילייאם איטוואלי / איה לאלא / יא סידי מימון / איה לאלא / יא כחאל לעיון.
(אוי, גברת / בואי אלי ואבוא אליך / הימים ארוכים / או, גברת / אדוני מימון / או, גברת/או, בעל העינים הכחולות).
בבוא האורח אל בית פלוני, נוהגים לכבדו, וגם כאן קובעת המסורת המשפחתית: יש וטועם רק מהדבש, או מהתמר וכוי. גולוון מציין, שבראבאט רק למשפחת הרוש הייתה זכות לטבול ידיהם בקמח שעל השולחן ולהניח את היד על הכובע (כנראה כדי לקבל את ה״כמסא״).
הרחובות הומים מתנועה ערה של עוברים ושבים. רוב הבחורים מחופשים וכן הבנות. התחפושת המקובלת היא בדרך כלל לבושם של המוסלמים ״
בשתי קהילות יהודיות קטנות קיבלתי מידע לפיו התחפשו הגברים לנשים. במאראקש נהגו הבחורים להתקשט בעלי זית. עלי־זית מופיעים בכמה מנהגים הקשורים ביום זה גם אצל עדות אחרות. פרופי נחום סלושץ ראה אצל האנוסים בפורטוגל טקס מיוחד במינו: כל אחד מביא ענף של עץ־זית, בו הוא מכה את המים, זכר לקריעת ים־סוף.
בערב זה של המימונה, נוהגות משפחות רבות לסיים ״עיסקות״ שתכליתן להקים ביניהן קשרי משפחה. בלוב נוהגות הבנות ללבוש בערב זה את שמלותיהן המהודרות. הן ניצבות בפתח הבית כשפניהן גלויות; כד ניתנת לבחורים הזדמנות לקבוע את בחירתם. הארוס שולח בערב זה מתנות מיוחדות לארוסתו.
למחרת בבוקר נוהגים להשכים קום, כי לפי המסורת העממית שנשתמרה בדרום־מרוקו: המאחר להקיץ יהיה עצלן אותה שנה. בכמה קהילות עורכים הבחורים בשעה מוקדמת של הבוקר תחרות סוסים במטרה להגיע לנחל ולטבול שם. מבלים את כל היום על שפת הים, ליד נחל או בחורשה. יהודי אלג'יריה נוהגים לעלות באותו יום גם אל קברות הצדיקים.
במאראקש נוהגים היהודים לשים פעמיהם בבוקר למעיין הנקרא ״ סקאית אל־מזודי ״; האישה מכה במים 7 פעמים והגברים טובלים משך שעה ארוכה את רגליהם ורוחצים פנים וחזה. אין יודעים מה טעם נוהרים הם למקום הזה. על כל פנים, יש עניין רב בהבאת האגדה הקשורה למקום זה והמובאת ע״י לג׳י :
היה היה עשיר מוסלמי בשם אל־מזודי. לאיש זה היתד. בת. פעם אחת, בלילה, חלשה דעתו והוא בעל את בתו. בשנצטללה דעתו, הלך להתייעץ עם אנשים חסידים ושאל את פיהם איך הוא יכול להיטהר מחטא זה. הם השיבו לו: עליך לחפור במו ידיך תעלת־מים שאורכה ארבעה ימי הליכה ואז יכופר עוונך. אל־מזודי החל בעבודה וחפר תעלה, שנועדה לספק מים למוגאדור…
היהודים שואבים באותו יום מים מכל באר ושופכים על רגליהם ועל סף הבית. יהודי תאפילאלאת שופכים מים עד כי יוצף ביתם, ואומרים ״דפאענא אל־באס אול־עכאס״ (אנו דוחים את הרע ואת הכישלון).
יהודים אלה נהגו גם לצקת באותו יום שמן על סף הבית ולטבול את רגליהם בשמן, בטרם היכנסם לבית. בקהילות אחרות שואבים מים מהנהר ולאורך כל הדרך שופכים מים. הקשר בין ניסוך המים ובין ברכות השפע אינו טעון ראיה.
כדאי לציין אמונה עממית נוספת הקשורה במנהג זה: בכמה קהילות דרומיות מזכירים היהודים ״נעאס דל עומר״ — דהיינו נימנום העומר. לפי אמונה זו צפויות הבריות בתקופת העומר לנמנום ולעצלות. הטבילה ביום המימונה נועדה לגרש סכנה זו ולחסן את האנשים מפני העצלות. ״זורקים את העצלות״ למים.
במקומות שאין שפת־ים או נהר, נוהגים לבלות את כל היום בחיק הטבע . מן הראוי להוסיף שבאותה תקופה לערך נוהגים התלמידים המוסלמים שבפאס לחגוג את ״ שולטאן א־טולבה ״. נוהגים לצאת אל הטבע למספר ימים. לא מן הנמנע שיהודי פאס הושפעו מחגיגות אלה, אם כי אין לדעת בביטחון באיזו תקופה הן החלו.