חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-תרומתה של יהדות מארוקו למורשה היהודית – חיים זעפרני

תרומתה של יהדות מארוקו למורשה היהודית – חיים זעפרני

בראשית דברינו עלינו להדגיש, שעד תחילת המאה העשרים, שהיתה תקופה של תמורות ופתיחת חלון לעולם החיצון — כלומר, לתרבות־המערב — לא חרגה תרומתה של יהדות המזרח, ושל יהדות מארוקו בכלל זה, מתחום מדעי־היהדות המסורתיים והספרות הרבנית בכללותה, ממש כמו ביהדות אירופה שלפני האמאנציפאציה.

נגביל את דיוננו לתקופה בתולדותיהם של יהודי מארוקו שאינה כה ידועה: למן גירוש ספרד ועד ימינו, תקופה המוגדרת תכופות כתקופה של שפל. נדלג אפוא על המאות שלפני־כן, כלומר, על תקופת תור־הזהב באנדאלוסיה ועל נציגיו החשובים ביותר, שעליהם מתייחסים, לדבריהם, צאצאיהם של מגורשי אנדאלוסיה שבמארוקו — תור־הזהב שהקיף את הקהילות התאומות בעלות הקשרים האמיצים שמשני עבריו של מיצר גיבראלטאר: פאס וקורדובה, סוותה ולוסינה, תטואן וגראנאדה ועוד.

ראוי לזכור, שרבני המגרב היו מוריה של יהדות אנדאלוסיה. ממארוקו יצאו במאה הי׳ הדקדקנים הראשונים — כגון יהודה חיוג׳ — וכן בלשנים ומשוררים שמייחסים להם את ייסוד האסכולה האנדאלוסית. דבר זה נכון גם לגבי כמה ממחבריה של ספרות הפוסקים: רבי יצחק אלפאסי הגיע לספרד בהיותו זקן, אחרי שהורה במשך זמן רב במארוקו, מקום שם חיבר את יצירתו החשובה ורבת־ההיקף ״תלמוד קטן״ ואת מרבית השו״ת שלו.

לא נוכל לעמוד על המחשבה היהודית במארוקו אם לא נעמוד על שני תפקידיה העיקריים, כבכל מקום אחר: שמירה על הקיים, מזה, ויצירה, מזה. התפקיד הראשון היה להבטיח, כי תישמר מורשתם הרוחנית של יוצאי אנדאלוסיה ושל התושבים המקומיים. ואכן, קהילות מארוקו, שחיו בבדידות כפולה — זו של ארץ המנותקת מתרבות־המערב וזו של המלאח, שמנעה כל מגע פורה עם העולם החיצון — ידעו לשמור במשך ארבע מאות שנות־החושך שחלפו על אוצרות־התרבות שהופקדו בידיהן כשמור גחלים מתחת לרמץ.

וכאשר התחלפו העתים ובאו שנות־ רווחה ונסיבות מתאימות, הפיחו בהם רוח־חיים וניסו להפרותם. למרות קשיי החיים וחוסר־הבטחון, תוך מאמץ מתמיד לשמור על קיומן הדתי, ואף הפיסי, של קהילותיהם, שהיו נתונות בסכנות מתמידות — של אונס מבחוץ ושל פירוד מבפנים — השתדלו חכמי כל התקופות, הן המנהיגים הרוחניים הן המנהיגים החילוניים, לטפח את התורה ואת המסורת.

במאות אלה של דלות אינטלקטואלית בעולם המוסלמי התרכזה היצירה הרוחנית באמונה ובדת: המשכיל היהודי בעת ההיא היה דיין ומורה־צדק, דרשן, פייטן, פרשן ואיש־קבלה. דרכו האינטלקטואלית הניעה אותו לחבר סוג ספרותי שעלה בקנה אחד עם דאגותיו והתאים לתחומי־התעניינותו העיקריים: חיבור בענייני הלכה, קובץ של שו״ת, אסופת פיוטים או דרשות, פירוש קבלי של הזוהר או של תפילות, חידושים בתנ״ך ובתלמוד וכד׳.

התפקיד השני, זה של יצירה והבעה, קשור קשר אמיץ בתפקיד הראשון, זה של שמירה על הקיים, שהוא בסופו של דבר המסגרת הספרותית שאת קוויה היסודיים שרטטנו.

תפקיד זה, המשמש אספקלריה של הערכים האוניברסאליים של היהדות, משקף בעת ובעונה אחת גם את חיי הקהילה במארוקו — חברה אשר לדאבוננו לא נחקרה עד כה די הצורך, או אף היתה נסתרת לגמרי, חברה יהודית מקורית, שבה הוכיחו הפרט והכלל סולידאריות יחידה במינה עם יתר הקהילות היהודיות בעולם, על־אף בדידותם ודלותם.

לא נוכל למנות כאן את כל יצירות־הרוח של יהדות מארוקו או לדון בצורה שיטתית, ולו בקצרה, בספרות הרבנית הענפה שנתחברה במארוקו, ורק ננסה לזרוע אור על כמה יצירות ודמויות, במגמה להעלותן מתהום הנשייה ולהשיב יצירות לבעליהן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2012
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר