פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אם-חורגת ואב-חורג.
50 – מא תערף! ב־חק אומךּ, התא תג׳יך מראת בוך.
לא תכיר בערך אמך, עד שתבוא אם חורגת.
51 – מראת אל־בוי תכּון חביבא, אידא א־לפעא תכון טביבא.
אם אם-חורגת חביבה תהיה, גם הצפע רופא יהיה
52 חנת פיא מראת בויא, מסח תלי ב׳נונתי ב־סריט.
רחמה עלי אמי החורגת, קינחה לי את האף בחבל
53 – פחאל אלי כּא יעאווד המו ל־מראת בוה.
כמתנה צרותיו בפני אמו החורגת.
רבי שלמה אבן וירגה
אעפי״כ אפשר לקבל את המשל בשלוש האבנים היקרות לפי פירושו הסבלני והאפיקורסי בפרוגרמה לס׳ שבט יהודה. על פני השיחות הקלות שמתנהלות בספר זה בין חכמי ישראל ובין מושלי האומות והתיאולוגים שלהם מרחפת רוח של סבלנות דתית, וגם מידה מסויימת של ספקנות אפיקורסית.
פעמיים חוזר בספר אותו המאמר ״שהדתות לא יתקיימו כי אם בדמיון״, ״כי הדתות אינן מתקיימות, כי אם עם הדמיון״. כלומד: הדתות הפוזיטיביות הן יצירות של הדמיון האנושי, כל הדתות הן שוות בערכן, מה שנעבד כאלהות אצל עם זה, נחשב נבזה ומתנגד לשכל אצל אומה אחרת, מה שנחשב בין עיקרי האמונה אצל בעלי אמונה אחת, זה נראה כאגדה רחוקה מן השכל אצל הכת השניה.
יחם ״אוורואיסטי״ כזה אל הדת הוא טיפוסי לזרם מסרים של תקופת התחיה האיטלקית. נתערערו אצלם יסודות האמונה המקובלת, וגם ההומניסטים הנוצרים שלא נטו לכפירה דתית מוחלטת למדו לזלזל במסורת התיאולוגית והפילוסופית האסכולסטית של ימי הביניים ונהגו להילחם בחימה ובלעג בשיטותיה.
נראה, כי בס׳ שבט יהודה נמצאו סימנים להשפעתם. המחבר עושה בספרי הקודמים לו מחכמי ישראל כבתוך שלו. כך הוא נוהג גם ברשימות היסטוריות אנונימיות ובפרוטוקולים של ויכוחים וגם בספרים של גדולים ומפורסמים, כמו ר׳ יהודה הלוי, הרמב״ם, איש דורו הוא ר׳ יצחק אברבנאל. דבריהם מובאים בצורה פארודיסטית ובתערובת של הלצה קלה, כאילו מתוך כוונה מחושבת להרוס את בנין ההשכלה הפילוסופית, אשר עליה חונך היהודי הספרדי הצעיר בדורות שלפני הגירוש.
אלא לשוא נחפש את הסימנים הגלויים לזרמים הפילוסופיים החדשים של תקופת התחיה האיטלקית. גם קשה לקבוע בדיוק את שיעור השכלתו החיצונית של המחבר. הפתיעה אותנו זיקתו אל הספרות הפרוזאית היפה והפילוסופית־הפופולארית של הספרדים והאיטלקים, כי הרי היא תופעה חדשה ובודדת בתולדות הספרות העברית. אבל מתוך הרמזים המצויים בספרו לספרות הקלאסית, אין להכריע בוודאות, אם קרא באמת ספרים לטיניים במקורם.
ספרו הקטן והיחידי לא יספיק לרדת לסוף דעתה ותרבותה של אישיות נסתרת זו. אבל עד כמה שאפשר לדון עפ״י ספר כזה, צריך לאמר, כי מחברו לא הגיע, למשל, למידת השכלתו ההומאניסטית של בן־דורו הגדול ממנו, ר׳ יצחק אברבנאל, שהוא מתנהג בו בקצת זלזול, ואין להשוותו לחכמים בעלי שיטה פילוסופית או פילולוגית שלמה, כמו ר׳ יהודה אברבנאל ור׳ עזריה מן האדומים.
על כולם עולה ר״ש בן וירגה בגישתו הביקורתית והאמפירית אל התופעות של החיים ההיסטוריים עצמם. אבל גם בענין זה קשה לאמר, אם למד את כל הסוגיה מתוך התמדה ושקידה על שיטת היוצרים של חכמת המדינה המודרנית, או שמא קלט מן הדברים הפורחים באווירא דארץ איטליה. על רעיונותיו החדשים נאמרו דברי עצמו, שהם ״כמו המכה באבן ויצאו ניצוצות, פעמים פורחות, והגבהתן הוא אבדתן, ופעמים יפלו לארץ ומיד כבין״.
מבחינה ספרותית יצר בעל ס׳ שבט יהודה יצירה פיוטית שלמה ויקרה. ואפשר להכיר בו תכנית מחושבת לא רק בפרטים, אלא גם במבנה הכללי. הספר פותח בזכרונות היסטוריים בסוף תקופת הבית השני ועובר מתקופה לתקופה, מפסיק את הסיפור ההיסטורי ע״י ויכוחים ודיונים על טיבה של בעית היהודים ודברי ביקורת על הפילוסופיה המקובלת, עד שהוא מגיע לתקופת הגירושים ולגירוש המר והאחרון מספרד, ומסיים בתיאור של בית המקדש ועבודתו בחג הפסח וביום הכפורים.
כך הוא הסדר עפ״י הסיפורים שכבר בדפוס הראשון צויינו במספרים. שאר הפרקים שלא צויינו, נתוספו כנראה ע״י המחבר עצמו, לא זמן רב אחרי שגמר את תכניתו הראשונה. אין הבדל בפרקים השונים של הספר, לא ברוחם וסגנונם ולא ביסודות בנינם ותרבותם. איש אחד, יהודי זקן, סיפר את הסיפורים האלה, זכרונות, חלומות, הרהורים — אין לדעת, אם זאת אמת היסטורית או בדיה, מחקר או לעג או אמונה תמה. בסופו לא בא הספר אלא להטיל שלום בין סתירותיה באופן שיוכלו ליהנות ממנו מאמינים ואפיקורסים ביחד עם חובבי הספרות היפה לשמה.
יצחק בער
Alliance Israelite Universelle..Issac Rouche (1906-1983) rabbin dans son temps
Très vite, les locaux deviennent exigus et l'A.I.U., avec son délégué, M. Jules Braunschvig, vont faire construire de nouveaux locaux dans un nouveau quartier, à l'Oasis -la bien nommée- où l'équipe pédagogique sera constituée d'un groupe issu du "Cercle d'études" d'Oran. Il fait un grand périple de reconnaissance à travers le Maroc avec André Chouraqui, alors secrétaire de l'A.I.U., pour assurer à tous les jeunes Juifs de conditions modestes le droit au savoir et la possibilité de l'acquérir dans cette école. C'est au cours de ce voyage qu'un grave accident de voiture le laissera durant trois mois entre la vie et la mort.
Pour des jeunes vivant quelquefois dans des grottes du sud marocain, l'apparition de cet homme, capitaine français et en même temps Talmid 'ha'ham, devait être une véritable révélation, leur donnant confiance dans leur propre avenir. Aujourd'hui, nombre de ces "normaliens" sont dans des instituts de recherche en Israël, professeurs dans les universités ou écrivains en France, au Canada..
Vient la décolonisation, en 1955, et la fin du protectorat avec les "événements" qui s'en suivent. Comme nombre de ses coreligionnaires, il part en France avec sa femme et ses six enfants. Ce sont trois années difficiles avant qu'un poste de rabbin lui soit proposé en Suisse. Installé àla Chauxde Fonds durant dix ans, il redynamisera la communauté, insufflant à ses jeunes une foi plus active. Des réunions interconfessionnelles ont lieu, instaurant un dialogue ouvert et amical.
L'université de Neuchâtel l'appelle comme Privat-docent à la chaire de Talmud qu'il occupera jusqu'à son départ en Israël.
L'aventure, commencée à Paris au lendemain de la guerre par Jules Isaac et Edmond Fleg dans les amitiés judéo-chrétiennes, le passionne. Enfin, un vrai dialogue va pouvoir s'instaurer sur des bases de vérité et de parité entre Juifs et Chrétiens. C'est dans cet esprit qu'il participera aux "Sessions d'hébreu" organisées par le père Maigret pour faire connaître la voix juive dans le retour aux sources qu'amorce l'intelligentsia chrétienne. Il sera dans le monde juif religieux un des rares précurseurs en la matière et sa démarche ne sera pas toujours considérée positivement.
Comme tout homme fidèle à sa foi, inébranlable dans la pratique des Mitsvot, son exigence personnelle, il ne l'impose pas mais la propose avec tant de ferveur qu'elle gagne les cœurs.
Vivant au cœur de la tradition talmudique, connaissant aussi bien la grammaire que l'histoire juive, il fait coexister tous ces mondes dans une synthèse harmonieuse, exempte de la rigidité qui fait fuir les jeunes.
Dans ce parcours s'ancre évidemment son attachement à Israël, celui qui naît en 1948 mais aussi celui qu'il a toujours porté en lui à travers les textes traditionnels -la Bible, la liturgie, le Midrach… et quand vient l'heure de la retraite il fera une alyia, rejoignant trois de ses filles déjà installées à Jérusalem.
Dans son appartement de Guivat Modekhaï, il donne des leçons hebdomadaires suivies fidèlement par des Juifs aussi bien que par des non- Juifs.
Il repose au cimetière de Guivat Shaiil à Jérusalem où nombreux sont ceux qui viennent évoquer cet homme, disciple de Hillel, dont le but fut de joindre chaque jour l'amour du prochain à l'amour dela Thora.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה
הפעולות הנמרצות שנקטו השלטונות וכישלונם של המנהיגים האנטי יהודים בבחירות הכלליות בשנת 1902 הביאו להשקטת הרוחות. גם השתתפותם של מאות חיילים יהודים בקרבות מלחמת העולם הראשונה, "טיהרה " את יהודי אלג'יריה מ " חרפת " אי התחשבותם בגורלה של המולדת.
ואכן, מאות יהודים מאלג'יריה הקיזו את דמם למען צרפת. " ספר הזהב של יהדות אלג'יריה ", שפרסמה הקהילה בשנת 1919, הביא את שמותיהם של 1361 חיילים וקצינים שמצאו את מותם במלחמה. הטקסים הצבאיים שציינו את סיום הקרבות יצרו מעין אווירה של קירוב לבבות בין הפלגים השונים של האוכלוסייה.
אפילו אנטישמים מושבעיחם, כמורינו, באו להשתתף בתפילות המיוחדות שנערכו מטעם הקונסיסטוריות לזכר הנופלים. באחת ההזדמנויות אף הביע מורינו דברי חרטה על מעשיו בעבר, טבל כעבור כמה שנים עתיד היה לחזור לסורו.
כבר אז היו סימנים רבים שהעידו שהשקט ביחסי היהודים עם שכניהם לא היה אלא הפוגה, שכן כל המנהיגים האנטישמים ירדו מן הזירה הפוליטית ולא כל העיתונים התנזרו מדברי נאצה נגד היהודים. הגדיל לעשות היומון של אוראן " לה פטי אוראניי – Le Petit Oranais, שעל עמודו הראשון התנוסס באמצע שנות העשרים ובאופן קבוע ציור של צלב קרס.
באותן שנים נבחר בעליו ועורכו הראשי הדוקטור מול – MOLLE – לראשות עיריית אוראן ; בכתביו ובמעשיו לא השאיר ספק בדבר רגשותיו.
הד"ר מול ויורשו בתפקיד מנודייה, היו במובן מסוים נציגיהם האחרונים של האנטישמים משנות השמונים והתשעים של המאה הי"ט, שצמחו על רקע המציאות הקולוניאלית המיוחדת של אלג'יריה. בראשית שנות השלושים של המאה העשרים הם פינו את מקומם לדור חדש של שונאי יהודים.
אלה ניזונו לא רק מהמסורת האנטישמית במקומית, אלא קיבלו את השראתם גם מן הימין הקיצוני הצרפתי ומזרמים אנטישמים אחרים, כמו הנאציונל סוציאליזם הגרמני. בהיותה אוניברסאלית יותר, הדביקה האנטישמיות האלג'ירית בשנות השלושים הן את הארצות השכנות הן את האוכלוסייה המוסלמית המקומית.
אמנם לרשותה עמדו שני אפיקי השפעה אחרים : התעמולה הגרמנית והאיטלקית שהופנתה אליה ישירות מצד אחד, ומצד שני – המסע האנטי ציוני, שאותו אימצו כל הזרמים הלאומנים שפעלו בצפון אפריקה ערב מלחמת העולם השנייה.
הפוגרום שנערך ביהודי קונסטנטין בקיץ 1934 היה אחד הביטויים החמורים ביותר להצטלבות זו בין אפיקים שונים של התעמולה האנטי יהודית. בערב שבת ה-3 באוגוסט עבר חייל יהודי ליד המגד ששכן בקרבת הרובע היהודי וגידף כמה מתפללים מוסלמים. האיש שהיה שתוי כנראה, המשיך לביתו.
לא עבר זמן רב עד שהתקהלו סביבו עשרות מוסלמים שהחלו לזרוק אבנים על הדיירים היהודים. את ההפגנה פיזרה המשטרה. אך המתפרעים הספיקו לפצוע חמישה עשר יהודים. לאחר הפוגה של יממה, שבה השתדלו מנהיגי שתי הקהילות להרגיע את הרוחות, התחדשו המהומות בחומרה רבה יותר.
ואכן, ביום ראשון בבוקר הגיעו מאות מוסלמים עם נשק קר מכפרי הסביבה והתכנסו ללא מפריע ברחבת השוק העירוני. לאחר שעתיים של התארגנות והפצת שמועות כי יהודים רצחו את אחד ממנהיגיהם המקומיים, הד"ר בן ג'לול, הם פנו אל עבר הרובע היהודי.
הם הניפו דגלים צרפתיים וכרזות " תחי צרפת " ! התנפלו על כל יהודי שנתקל בדרכם, פרצו לבתים וטבחו את דייריהם, שדדו חנויות והעלו אותן באש. לקראת הצהריים הם השתלטו על כל הרחובות שבהם גרו יהודים, ואף על שערי הכניסה לעיר, כשהם עוצרים מכוניות ואוטובוסים ומחפשים יהודים בין נוסעיה.
במשך כל אותן שעות לא התערבו הצבא או המשטרה, ובוודאי לא האוכלוסייה האזרחית האירופית שהתבוננה על המתרחש מן הצד. בעוד הצבא מרותק היה לקסרקטינו החליטו השלטונות יום לפני כן לא לחלק תחמושת לשוטרים ;
אלה מהם שניסו ביוזמתם לעזור ליהודים היו חסרי אונים….רק באמצע היום, כאשר התברררו ממדי הטבח – 25 הרוגים, ובהם ילדים ונשים ויותר מ-100 פצועים – ניתנה לשוטרים הוראה לפזר בכוח את המתפרעים. אולם אף לא אחד נעצר, לא במהלך הפרעות ולא אחר כך.
כאשר הסתבר להם שהמוסלמים דאגו לא לפגוע באירופים נשמו השלטונות לרווחה : המהומות היו על רקע אנטי יהודי גרידא. נאמר בהודעה הרשמית שפורסמה כעבור יומיים מטעם משרד הפנים הצרפתי. אולם בשל הביקורת הקשה שהוטחה בעיתוני פאריס על התנהגותה משטרת קונסטנטין, נאלץ המושל הכללי למנות ועדת חקירה לבדיקת הגורמים ל " מאורעות שהתרחשו שם ב-3-5 באוגוסט 1934.
בראש הוועדה עמד אנטישמי נודע. אין פלא אפוא שמסקנותיה לא רק חיפו על אוזלת היד של המשטרה, אלא הצדיקו בעקיפין את מבצעי הפרעות. הוועדה קבעה כי התרוששות הכפריים המוסלמים בעקבות ההלוואות בריבית קצוצה שנתנו להם היהודים היו הגורם העיקרי לפוגרום.
על הדפוס העברי במגרב " מאת אברהם הטל בספר " ממזרח וממערב " כרך ב'.
על הדפוס העברי במגרב " מאת אברהם הטל בספר " ממזרח וממערב " כרך ב'.
ההדפסה בינונית ביותר והעימוד אף הוא איננו מקצועי. על כן נותר נסיון זה בבחינת נסיון בודד שהצטמצם בחיבור אחד. בשנת תרפ"ה פתח שלמה חדידא בית דפוס עברי במוגאדור, והוציא לאור ספר אחד בשם " ספר בן מאיר ", תרגום לערבית יהודית מרוקאית של ההגדה של פסח. נסיונו של חדידא לא נשנה.
בשנת תר"צ פתח חיים זריהן מטלמסאן בית דפוס עברי קטן בעירו. החיבור הראשון שפירסם היה חוברת דקה בת שמונה עמודים ושמה " בן אדמה ", בתרגום לערבית יהודית על ידי יהושע בן חמו, מורה בבית הספר של כי"ח בסידי בל עבס, זאת הוא טרח לציין בשער.
למרות העובדה, שחישוב התאריך העברי על גבי חוברת זו היא תרפ"ח נוטים אנו לחשוב על שנת 1930, תאריך שנרשם במפורט בשער הספר, זאת מתוך הנחה, שאם מצוינים שני התאריכים, העברי והלועזי, הטעויות בחישוב הזמן העברי תדירות יותר, והתאריך שנקבע בעמוד השער בידי המדפיס הוא התאריך הנכון.
בשנת תרצ"א, כלומר 400 שנה לאחר הנסיון של גולי ליסבון בפאס, התחדש הדפוס העברי בעיר זו ועמרם חזאן ומסעוד שרביט פותחים בית דפוס העתיד לפעול עד שנת תש"ך. הספר הראשון שיצא תחת ידם הוא " חוק ומשפט ", שאלות ותשובותעל חושן משפט, לרבי חיים טולידאנו.
בשנת תרצ"ט נפתח בית דפוס עברי נוסף במגרב. הוא הוקם במכנאס בידדי האחים פנחס ויצחק צאייג', שלמדו את מלאכת הדפוס אצל אדם בשם בואזיז, מדפיס ממוצא אלג'ירי.
החיבור העברי הראשון שהדפיסו הוא " תורת אמת ", פירושים לשולחן ערוך, מאת הרב רפאל בירדוגו ממכנאס. הן בפאס הן במכנאס מצטיינת ההוצאה לאור העברית בטיפוח רב, וניכר בה השכלול שהושג בענף הדפוס בכללותו.
ולבסוף משה חלואה פותח בעיר אוג'דה בשנת תשי"א בית דפוס עברי, האחרון כנראה בכל המגרב. מבית דפוס צנוע זה יצאה באותה שנה חוברת בעברית ובצרפתית בשם " נוסח פיוט מי כמוך ".
בשמך מאה שנה פעלו ב – 14 ערים בצפון אפריקה – שלוש בתוניסיה, ארבע באלג'יריה ושבע במרוקו, למעלה משלושים בתי דפוס עבריים, שהוציאו לאור כמות עצומה של ספרים, חוברות, עיתונים, קונטרסים, סיפורים ושירים בעברית ובערבית יהודית מתוניס, מאלג'יר וממרוקו.
בעלי מלאכה ופועלי דפוס זכו להציל מן השיכחה מאות כתבי יד, בזאת לא זו בלבד, שאיפשרו את הנחלתה של חכמת הרבנים המקומיים מדור לדור, אלא אף זו שפובליציסטים, מחרי שירים ומתרגמים ירחיבו אופקים של ההמונים הצמאים לדעת.
עם ההתפתחות המהירה שזוכה לה התרבות הצרפתית בקרב ההמונים, תופסת האות הלטינית את מקומה של האות העברית. במהרה הופכת העברית לנחלתו של קומץ משכילים, והשפה הערבית יהודית אינה עומדת בתחרות מול נחשולי השפה הצרפתית, ההופכת באופן בולט ללשון האינטלקטואלית בקרב יהודי המגרב.
אולם תמורה זו מתרחשת בכל מקום באותה העוצמה. למעש, בעוד המעבר לצרפתית מהיר בערי החוף מתוניס ועד לקזבלנקה, לרבות אלג'יר, ווהראן וטנג'יר, הרי שבערים הפנימיות ובדרום שומרות העברית והערבית יהודית על עליונותן.
הן בג'רבה, הן במראכש והן בגרדאיא, צעירים כזקנים היטיבו לקרוא עברית, והיו לקוחותיהם הנאמנים של בתי הדפוס העבריים ערב מלחמת העלם השנייה. אולם יש לציין, שהתחדשות העברית המודרנית החלה בתוניס ובעיקר במרוקו זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה.
התעוררות זו עודדה פרסום סוג שחדש של ספרים ספרי העזר ללימוד העברית המודרנית. על מנת לסכם סקירה זו, הבא נזכור שבהתאם להערכות ראשוניות יצאו לאור קרוב ל – 3000 חיבורים באותיות עבריות במגרב, עריכת רשימה מדויקת של יצירה ספרותית ענפה זו היא משימה שמן הראוי שיוחל בה.
סוף הפרק " על הדפוס העברי במגרב " מאת אברהם הטל בספר " ממזרח וממערב " כרך ב'.