רבי שלמה אבן וירגה

אעפי״כ אפשר לקבל את המשל בשלוש האבנים היקרות לפי פירושו הסב­לני והאפיקורסי בפרוגרמה לס׳ שבט יהודה. על פני השיחות הקלות שמת­נהלות בספר זה בין חכמי ישראל ובין מושלי האומות והתיאולוגים שלהם מרחפת רוח של סבלנות דתית, וגם מידה מסויימת של ספקנות אפיקורסית.

פעמיים חוזר בספר אותו המאמר ״שהדתות לא יתקיימו כי אם בדמיון״, ״כי הדתות אינן מתקיימות, כי אם עם הדמיון״. כלומד: הדתות הפוזיטיביות הן יצירות של הדמיון האנושי, כל הדתות הן שוות בערכן, מה שנעבד כאלהות אצל עם זה, נחשב נבזה ומתנגד לשכל אצל אומה אחרת, מה שנחשב בין עיקרי האמונה אצל בעלי אמונה אחת, זה נראה כאגדה רחוקה מן השכל אצל הכת השניה.

יחם ״אוורואיסטי״ כזה אל הדת הוא טיפוסי לזרם מסרים של תקופת התחיה האיטלקית. נתערערו אצלם יסודות האמונה המקובלת, וגם ההומניס­טים הנוצרים שלא נטו לכפירה דתית מוחלטת למדו לזלזל במסורת התיאו­לוגית והפילוסופית האסכולסטית של ימי הביניים ונהגו להילחם בחימה ובלעג בשיטותיה.

נראה, כי בס׳ שבט יהודה נמצאו סימנים להשפעתם. המ­חבר עושה בספרי הקודמים לו מחכמי ישראל כבתוך שלו. כך הוא נוהג גם ברשימות היסטוריות אנונימיות ובפרוטוקולים של ויכוחים וגם בספרים של גדולים ומפורסמים, כמו ר׳ יהודה הלוי, הרמב״ם, איש דורו הוא ר׳ יצחק אברבנאל. דבריהם מובאים בצורה פארודיסטית ובתערובת של הלצה קלה, כאילו מתוך כוונה מחושבת להרוס את בנין ההשכלה הפילוסופית, אשר עליה חונך היהודי הספרדי הצעיר בדורות שלפני הגירוש.

 אלא לשוא נחפש את הסימנים הגלויים לזרמים הפילוסופיים החדשים של תקופת התחיה האי­טלקית. גם קשה לקבוע בדיוק את שיעור השכלתו החיצונית של המחבר. הפתיעה אותנו זיקתו אל הספרות הפרוזאית היפה והפילוסופית־הפופולארית של הספרדים והאיטלקים, כי הרי היא תופעה חדשה ובודדת בתולדות הספרות העברית. אבל מתוך הרמזים המצויים בספרו לספרות הקלאסית, אין להכריע בוודאות, אם קרא באמת ספרים לטיניים במקורם.

ספרו הקטן והיחידי לא יספיק לרדת לסוף דעתה ותרבותה של אישיות נסתרת זו. אבל עד כמה שאפשר לדון עפ״י ספר כזה, צריך לאמר, כי מחברו לא הגיע, למשל, למידת השכלתו ההומאניסטית של בן־דורו הגדול ממנו, ר׳ יצחק אברבנאל, שהוא מתנהג בו בקצת זלזול, ואין להשוותו לחכמים בעלי שיטה פילוסופית או פילולוגית שלמה, כמו ר׳ יהודה אברבנאל ור׳ עזריה מן האדומים.

על כולם עולה ר״ש בן וירגה בגישתו הביקורתית והאמפירית אל התופעות של החיים ההיסטוריים עצמם. אבל גם בענין זה קשה לאמר, אם למד את כל הסוגיה מתוך התמדה ושקידה על שיטת היוצרים של חכמת המדינה המודרנית, או שמא קלט מן הדברים הפורחים באווירא דארץ אי­טליה. על רעיונותיו החדשים נאמרו דברי עצמו, שהם ״כמו המכה באבן ויצאו ניצוצות, פעמים פורחות, והגבהתן הוא אבדתן, ופעמים יפלו לארץ ומיד כבין״.

מבחינה ספרותית יצר בעל ס׳ שבט יהודה יצירה פיוטית שלמה ויקרה. ואפשר להכיר בו תכנית מחושבת לא רק בפרטים, אלא גם במבנה הכללי. הספר פותח בזכרונות היסטוריים בסוף תקופת הבית השני ועובר מתקופה לתקופה, מפסיק את הסיפור ההיסטורי ע״י ויכוחים ודיונים על טיבה של בעית היהודים ודברי ביקורת על הפילוסופיה המקובלת, עד שהוא מגיע ל­תקופת הגירושים ולגירוש המר והאחרון מספרד, ומסיים בתיאור של בית המקדש ועבודתו בחג הפסח וביום הכפורים.

כך הוא הסדר עפ״י הסיפורים שכבר בדפוס הראשון צויינו במספרים. שאר הפרקים שלא צויינו, נתוספו כנראה ע״י המחבר עצמו, לא זמן רב אחרי שגמר את תכניתו הראשונה. אין הבדל בפרקים השונים של הספר, לא ברוחם וסגנונם ולא ביסודות בנינם ותרבותם. איש אחד, יהודי זקן, סיפר את הסיפורים האלה, זכרונות, חלומות, הרהורים — אין לדעת, אם זאת אמת היסטורית או בדיה, מחקר או לעג או אמונה תמה. בסופו לא בא הספר אלא להטיל שלום בין סתירותיה באופן שיוכלו ליהנות ממנו מאמינים ואפיקורסים ביחד עם חובבי הספרות היפה לשמה.

יצחק בער