הפרח המחייה מתים – יששכר בן עמי

הוצאת יוסף לוגאסי – ירושלים תש"ס

רבי יוסף לוגאסי נולד ב-1908 בתארודאנת שבמרוקו

ונפטר ב-1998 בירושלים. משחר ילדותו למד בחדר וכן מפי אביו שהיה מורה ומחנך. היותו ממשפחה בעלת אמצעים מדורי דורות, יכול היה אביו להעמיד לרשותו גם מחנך פרטי.

בהיותו בן שתים-עשרה, עזב עם הוריו את תארודאנת והתיישב בקזבלנקה. ב-1924החליט לעסוק במסחר ולשם כך נסע לטנגיר כדי ללמוד אדמיניסטרציה ומסחר. ב-1926ייסד חברה ללימוד הזוהר ואז גילה שקיים מחסור חמור בספרי קודש.

ר יוסף היה גאון בזיהוי צרכי ציבור וביכולת שלו לפתור בעיות בדרך המעשית והטובה ביותר. שום קושי לא הרתיע אותו. הוא החליט לייבא ספרים מהארץ ומאירופה וכן להדפיס ספרים. ב-1940, כאשר ספריו הרבים פזורים בבל ארצות המאגרב, הוא חנך את בית המסחר שלו לתשמישי קדושה ולספרי קודש.

במלחמת העולם השניה, נוצר מחסור חמור בטליתות. ר יוסף מצא באופן פלאי דרך לייבא אלפי טליתות מבית חרושת ביפן שייצר אותם לפי הנחיותיו. פרסום ספרי קודש והעמדת תשמישי קדושה לרשות הציבור נהפכו למטרת חייו.

תרומתו לתנועה הציונית, לתחיית השפה העברית ולמערכת החינוך היהודי היתה בעלת משקל. ר׳ יוסף הוציא גם מחזורים לפי נוסח אשכנז עבור יהודים ממזרח אירופה שהתיישבו במרוקו. ב-1948עלה לארץ והמשיך בשליחותו בפרסום ספרי קודש.

שמו נהפך לאגדה בקרב יהודי מרוקו בארץ ובעולם והם המשיכו לפקוד את בית מסחרו כדי למלא את מחסורם. בירושלים הוא הקים חברת לומדי תהילים וכן קרן גמ״ח לתלמידי ישיבות וסייע לאלפי בחורי ישיבות. עד ימיו האחרונים, המשיך ברוח טובה ובחכמה למלא את ייעודו

חלקו השני של הוויכוח

ממאי ואילך התמקד הדיון בדברים שעל המשיח לקיים. היהודים טענו שעליו להוציא את עם ישראל מהגלות ולבנות את בית המקדש, דברים שישו כמובן לא עשה, ואילו הנוצרים הציגו לתנאים אלו פרשנות אלגורית.

עיקרי דברי היהודים היו: הגלות עדיין קיימת, אפילו הנצרות לא התפשטה בכל העולם, העמים נלחמים ביניהם. אין שלום עולמי, והאנשים לא חדלו מלחטוא. בכל מקרה, גאולת ישראל צריכה להיות גאולת היהודים, וזו ודאי לא התרחשה. הגויים אינם יכולים להיקרא "ישראל" (שלא כדעת הכנסייה שראתה את עצמה כ"ישראל שברוח").

הנוצרים טענו בתוקף, שבמדרשים עצמם ניתן לראות שהגאולה, שיביא המשיח היא רוחנית, כלומר כפרה לאדם והוצאת הנשמות מהגיהנום. היהודים השיבו, שלמען גאולת הנשמות אין נזקקים למשיח. מקיימי המצוות בכל דור ודור יזכו לתשועה בחיי העולם הבא, בלי שהדבר קשור לבוא המשיח.

נושא מעניין שנדון בוויכוח הוא ביטול הקורבנות לעתיד לבוא. מול טענות הירונימוס, שהשתמש בין השאר בדברי הרמב"ם המפורסמים על היותם של הקורבנות אנטיתזה פסיכולוגית לעבודה זרה, כדי להוכיח שהקורבנות יתבטלו לעתיד, עמדו היהודים על כך שגם בימות המשיח תימשך הקרבתם, ושבנוסף לטעמיהם הרציונליים יש להם גם טעמים נסתרים. חכמי היהודים דחו בתוקף את הטענה שסירובם לקבל את דת ישו היא הסיבה לאריכות הגלות. הרי אם היו מקבלים עליהם את דת האסלאם ופונים אל ארצות כטורקיה, גם כן יכולים היו להיחלץ משעבודם. מקור השראתם של היהודים היה הרמב"ן, והם מיעטו להשתמש בדעות השאובות מהאסכולה המימונית. מסכם יצחק בער:

חלקו השלישי של הוויכוח

בין אוגוסט לנובמבר הייתה הפסקה בדיונים, וסדרת הישיבות החדשה נפתחה למעשה רק ב-8 בינואר 1414. רק שלושה מחכמי היהודים הסכימו להמשיך בו. רבי יוסף אלבו ביקש לשוב לביתו, אך נותר בעיר בסופו של דבר. היהודים הכריזו שהנוצרים עושים שימוש משונה במדרשים. אפילו על פי שיטתם שלפיה אלו מלמדים על בוא המשיח, ודאי שאינם מלמדים על בואו בזמנו של ישו. אם כך, כיצד ניתן לעשות בהם שימוש להוכיח אמיתות הנצרות? הנוצרים השיבו שהם אכן אינם מחויבים להאמין במדרשים, אולם היהודי, אשר מאמין בהם, חייב להסיק מהם שהמשיח כבר נולד. היהודים שבו ונימקו מדוע לדעתם בטענה כזו אין היגיון.

בהמשך הדיונים על תורת המשיח הדגיש רבי אסטרוק הלוי שהמילה "משיח" במשמעותה ביהדות ובנצרות מקבלת משמעות שונה לגמרי, ובשל כך אין חילוקי דעות בין היהודים לנוצרים בשאלת בואו, אלא ויכוח בהגדרה מהו בכלל משיח. אחר כך שלל את משמעותו של הוויכוח. אין כישלון בוויכוח יכול להוכיח את כישלונה של האמונה, אלא את קוצר ידו של המתווכח. החכמים היהודים, שנמצאים רחוק מביתם מאבדים בשל כך את רכושם ונגרמים נזקים למשפחותיהם. מצבם כה שפוף שאין דרושה חוכמה גדולה להתנצח עימם בתנאים אלו.

הירונימוס השיב, שהתנהגותם המבוהלת והמפוחדת של היהודים היא עצמה מוכיחה, שאמונתם אינה אמת, שהרי על אמונת האמת נאמר בתנ"ך: "ואדברה בעדותך נגד מלכים ולא אבוש". הוויכוח בענייני אמונה הוא נדרש, ומנהיגי היהדות צריכים לתת דין וחשבון על התורה, שהם מלמדים.

אחר כך הדגיש רבי זרחיה הלוי שהאמונה במשיח היא עיקר, שלפיו צריך לפרש את המדרשים הכתובים. לפיכך שלל את הניסיון להסיק מהמדרש טיעונים כנגד אמונת המשיח, שהרי הפרשנות צריכה לשאוב מעיקר האמונה ולבוא אל ביאור המדרש ולא להגיע אל עיקר האמונה מהמדרש. באפריל סיכם הירונימוס את הוויכוח לפי תפיסתו, ובכך הסתיימו חילופי הדברים בעניין המשיח.

מיד החלה התדיינות בעניין חדש, שכבר היה נושא לוויכוח עתיק אחר, משפט פריז: "הטעויות והמינות והנבלה וגידופי הדת הנוצרית" המצויים בתלמוד. בנקודה זו החליטו כנראה היהודים שמוטב להם לשתוק, ואמרו שאף שהם משוכנעים שחכמי התלמוד היו יודעים להגן על דבריהם, הם אינם יודעים לעשות כן. רבי יוסף אלבו ורבי זרחיה הלוי לא השתתפו במסירת הודעה זו והסכימו להשיב, אך תשובותיהם אינן ידועות לנו^{[דרוש מקור]}.

הירונימוס תבע לבער את התלמוד. מעניין שהוא עשה שימוש בוויכוח על הרמב"ם שהסתיים בשריפת ספריו, כדי להראות, שיש הצדקה לשרוף ספר, גם אם רק חלק קטן ממנו הוא כפירה.

נראה שרוב חכמי היהודים הגיעו למסקנה, שהמשך הוויכוח יגבה מחיר כבד מדי והנזק, שנגרם לקהילות ולמשפחות בהיעדרם הוא בלתי נסבל, והחליטו להפסיקו בכל מחיר. לא ידוע מה אמרו אלו מהחכמים שהסכימו להמשיך לדבר, ובדצמבר 1414 הסתיים הוויכוח רשמית.

הנזיר פרר הגיע לטורטוסה עם סיום הוויכוח, ותוך ניצול המבוכה והדמורליזציה המיר את דתם של למעלה מ-3,000 יהודים. כתוצאה מההכרזה הנוצרית על ניצחון מוחץ בוויכוח, והמרת הדת של חלק מנציגי היהודים שהשתתפו בו, מצב היהודים בקהילות ספרד הידרדר עוד יותר.

כשנה לאחר מכן, ב-1415, הוציא בנדיקטוס בולה (מכתב פומבי מחייב) שאישר מחדש את כל ההגבלות שהוטלו בעבר על היהודים אך לא נאכפו בכל מקום, כגון איסור לשאת משרות ציבוריות, מגורים או מאכל עם נוצרים, מסחר עם נוצרים, ועוד. ספרי התלמוד נאספו או נשרפו, וכל יהודי מגיל 12 חויב להשתתף לפחות ב-3 טקסים נוצריים מדי שנה. על יהודים שאולצו להתנצר נאסר לשוב ליהדות, ורבים מהם הפכו לאנוסים. הנזיר פרר עבר בקהילות וכפה על היהודים לשמוע את דרשותיו. יהדות אראגון ספגה מכה קשה, ורבים מעשיריה ונכבדיה התנצרו. התחושה הייתה שהיהודים יצאו כשידם על התחתונה מהעימות עם הירונימוס. התעמולה הנוצרית זרעה שמועות על התבוסה, שנחלו שלוחי הקהילות.

לאחר מעשה מתח דון יצחק אברבנאל (שחיבר פירוש מפורסם על המקרא) ביקורת על חולשת הטיעונים שהעלו חכמי ישראל, אך נראה שבנסיבות הקשות שבהן פעלו יכולתם להצליח יותר הייתה מוגבלת.

ויקרא שם המקום ההוא

איזור הנמל של אגאדיר וכמה מאות דונמים הסמוכים לו קרויים פונטי. השם, כמובן, קשור למשפחה, והוא נקרא כך על ידי התושבים בעקבות עסקיו ומסחרו הימי של הרב שלמה פינטו, שאוניותיו עגנו בנמל ואת סחורותיו פרקו במקום. בתחילה נקרא המקום פינטו, אך השנים שחלפו מאז גרמו לשיבוש ופינטו הפך לפונטי. בבית העלמין הישן של אגאדיר נטמנו צדיקים כמו הרב כליפא בן מלכה, הרב שלמה פינטו, רבי אברהם אבודרהם ועוד, זכותם תגן עלינו. אולם, המקום לא נשמר כיאות, ולא ניתך לאתר עתה את ציוך קבורת הצדיקים. חבל על דאבדיך ולא משתכחיך.

רבי מאיר פינטו היה נשוי לאחותו של רבי חיים בן עטר,״ אור החיים״ הקדוש. כשרבי חיים בן עטר עזב את העיר סאלי, בגלל מחלוקת עם בן אחותו, ר׳ אליעזר דאווילה, שהה אצל רבי מאיר פינטו במוגארור במשך שנתיים, ואחר כך עלה (1742) לירושלים. שנה לאחר עלייתו-נפטר.

היזהרו בבני עניים

את מקום הר״ח זצ״ל תפס בנו, רבי הדאן. הרב הדאן, כאביו, היה איש תם וישר, צדיק ובעל מופת. הוא הירבה לחלק את ממונו לצדקה, וראה חובה לעצמו לרכוש טלית, תפילין ובגדים חדשים לבני עניים, שהגיעו למצוות. גם מאוחר יותר, כשהגיעו לחופה, סייע להם וקיים מצוות הכנסת כלה.

הרב הדאן היה גדול בתורה ובקבלה, בעל עצה ותושייה, ששמו יצא לפניו. בכירים בעיר ובמדינה, וכן נציגים זרים, נהגו להתייעץ עימו בעניינים שונים ורבים, בעיקר בתכתובת דרך הקונסוליות הרבות שהיו במוגאדור. תרמה לכך גם ידיעתו ושליטתו בשפות אנגלית, צרפתית וספרדית, ויכולתו להבין דבר מתוך דבר ולנתח מהלכים עתידיים.

לפי מיסמכים שנמצאו בארכיון במרוקו מסתבר, כי ראש ממשלתה היהודי של בריטניה, בנימין דיזרעלי, שהיה בנו של מומר איטלקי שעקר לאנגליה, נועץ ברב הדאן בנושאים שונים, הקשורים למדיניותה הכלכלית והמדינית של המדינה, שבראשה עמד. נוכח הקשרים שנוצרו ביניהם הזמין דיזרעלי את הרב הדאן לביקור באנגליה, ושם נפגש הרב עם מלכת בריטניה, ויקטוריה, שהיתה אז באבל לאחר מות בעלה, הנסיך אדוארד, ובירך אותה בברכת הרואה פני מלכים. בעת הביקור התארח הרב בבית חבר הפרלמנט היהודי, לורד רוטשילד. בין שתי המשפחות היו גם קשרי חתונה: דורותי, בתו של הרב ברוך פינטו, היתה נשואה לג׳יימס רוטשילד, חבר הפרלמנט, והפכה לליידי.

הרב הדאן נפטר בט״ו באב שנת התרמ״א. קברו מצוי סמוך לקבר אביו, בבית העלמין הישן במוגאדור.

בנו המפורסם של רבי הדאן הוא הרב חיים פינטו הקטן. הוא עקר מהעיר מוגאדור ועבר לקזבלנקה, שם היתה עיקר פעילותו. העיר, שבה היתה קהילה יהודית גדולה, קיבלה את הרב בכבוד גדול. גדולי העיר וחכמיה רחשו לרב הערכה רבה, והקהילה רכשה עבורו ועבור בניו דירה מרוווחת. עד מהרה התפרסם שמו והלך לפניו, ובעקבות זאת פקדו את ביתו רבים לתפילה ולברכה. למאמר ״היזהרו בבני עניים״ היתה חשיבות עליונה בעיניו. הוא יצר קשר עם עניים והיה כאחד מהם, כשהוא נותן להם הרגשה כי לא אשמתם היא בעוניים. הוא לא חדל מלבוא בדרישות אל העשירים כי יעשו יותר למען אחיהם, הנתונים במצוקה כלכלית.

הרב חיים פינטו השני חי את חייו בפשטות ובצניעות. הוא התלבש כעני והירבה להסתובב בין העניים. ממינהגו שינה רק בשבתות ובימים טובים, ואז עטה על עצמו בגדים מהודרים ומכובדים, לכבוד קדושת שבת ויום טוב. באחת משנות הרעב הקשות, שפקדו תכופות את המדינה וגרמו למצוקה כלכלית, ביקש מאשתו הרבנית כי תוריד את כיסויי המזרונים שבבית ותהפוך אותם למלבושים. את הבגדים הללו, הסביר, יש לתת לנשים עניות, שבגדיהן כבר בלו מעליהן והן עלולות להיכשל בהלכות צניעות ולחשוף איברים מגופן.

רבים היו אלה שפקדו את ביתו, לתפילה ולברכה. אלה מביניהם שביקשו להעלות מזור למחלתם ונושעו לאחר שבירך אותם, חזרו והודו לו על כך. הרב חיים פינטו מיהר להעמיד דברים על דיוקם והודיע להם, כי עליהם להודות לבורא עולם. ״תנו לו תודה על שהציל את נפשותיכם מן המקטרגים, שעמדו לטרוף את נפשותיכם. דעו לכם, כי אילמלא היו לכם זכויות, שבגינן ניצלתם והחלמתם, ברכותי לא היו מועילות כהוא זה. אני רגיל בתפילותי להזכיר את זכות אבותי הקדושים, שהלכו בתמים עם בורא עולם. הרפואה השלמה באה בגלל זכויותיכם. אין יהודי שאין לו זכויות, הסביר.