הספרייה הפרטית של אלי פילו-יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול
מבוא
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול
ערב מלחמת העולם השנייה מנתה צפון אפריקה הצרפתית כ – 400.000 יהודים. שפזורים היו ב-400 יישובים ומעלה. ולא היו יותר מ-3 אחוזים מכלל אוכלוסיית המגרב, על ארבעה עשר מיליון תושביו, מהם 1.200.000 אירופים.
רוב יהודי המגרב ישבו עדיין במקומות יישוב שהאוכלוסייה בהם הייתה מוסלמית לרוב. אולם מאז הכיבוש הצרפתי הם נמשכו בעוצמה הולכת וגוברת אל הערים והרבעים, שבהם בלטה האוכלוסייה האירופית, כשליש מיהודי אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה חיו , לפיכך באלג'יר, אוראן, בון, סידי בן אל-עבאֶס, קזבלנקה ותוניס.
מספר לא מבוטל שכן בערים המסורתיות, כגון קונסטנטין, תלִמסאן, רבאט, פאס, מכנאס, מראכש, סוסה, גאבֶּס ונאבל, שבהן ניכּרת הנוכחות הצרפתית, בלי להיות רוב, השאר מפוזרים היו בין מקומות יישוב שחשיבותם פחותה, או בכפרים שבהרי האטלס ובשולי מדבר סהרה.
המבנה החברתי הכלכלי של הקהילות בצפון אפריקה לא עבר שינויים מרחיקי לכת מאז בואם של הצרפתים, גם אם תפקידם של היהודים שנמשכו מאז ומתמיד אל המסחר ולמלאכות יד – בתור מתווכים בין היצרנים במקומיים והעולם החיצון התמוטט בשל נוכחותם של אנשי עסקים, מתיישבים או בנקאים שמוצאם צרפתי או אירופי אחר.
בתור בעלי מלאכה וסוחרים זעירים לא אפשרו להם אמצעיהם הטכניים והכספיים הדלים הגנה מספקת מות הצפת השווקים במוצרי יבוא.
זולת כמה בעלי הון גדולים – שנפגעו מאידך גיסא מתוצאות המשבר הכלכלי העולמי – מורכב היה רובה המכריע של האוכלוסייה מרוכלים, אומנים, פקידים, פועלים אשר היו קרוב ל-60 אחוז מכלל המתפרנסים. מקבוצה זו באו המון המובטלים והקבצנים שהיו בשנת 1936 כרבע מכלל האוכלוסייה היהודית בעיר כמו קזבלנקה.
היווצרותו של מעמד בינוני – גדול יותר באלג'יריה מאשר בתוניסיה ובמרוקו – מבין הדורות הראשונים של בוגרי החינוך התיכון והגבוה, לא היה בה כדי לשנות שינוי של ממש את פני הקהילה בצפון אפריקה, אך היא העידה על הופעתם של קריטריונים חדשים של ניידות חברתית. הידע המודרני – וליתר דיוק, הידע הצרפתי – נחשב בעיני כולם אמצעי מהפכני וכל יכול להצלחה חברתית.
החינוך הצרפתי באלג'יריה היה כללי וחילוני, אך הוא הוענק בצמצום בשתי הארצות הסמוכות, בייחוד במרוקו, שם לא עלה בידי " כל ישראל חברים " להושיב על ספסל הלימודים יותר מ – 15000 ילדים, כמספר התלמידים היהודים בתוניסיה, על אף היות אוכלוסייתה היהודית קטנה בשני שלישים מזו של מרוקו.
בתחום זה, כמו גם באחרים, נבעו הבדלי ההתפתחות בין שלוש הקהילות ישירות מאורך ימי הנוכחות הצרפתית, מצד אחד, ומאופייה של המדיניות הקולוניאלית כלפי היהודים בשלוש הארצות, מצד שני.
מדיניות זו הצטיינה בנטיות הטעמה חזקות באלג'יריה, שם העניקה צרפת את אזרחותה ליהודים ( להוציא בטריטוריות הדרום ), לפי " צו כרמיה " משנת 1870. צעד זה בא אחרי ביטול האוטונומיה הפנימית, שממנה נהנו להלכה היהודים על אדמות האסלאם, ואחרי הקמת הקונסיסטוריות, שהועתקו במדויק מן הדגם הצרפתי.
הענקת האזרחות הצרפתית הייתה אפוא כמו גולת הכותרת בתהליך האמנציפציה של יהודי אלג'יריה, שהועלו ממעמד של ד'ימי למעמד שווה לזה של שליטי הארץ – הישג לא מבוטל במצב הקולוניאלי של אותם הימים. אולם, קידום זה קיבל במורת רוח חלק גדול מהציבור האירופי באלג'יריה, שמצא שפה משותפת באנטישמיות שלוחת רסן , מעל ומעבר למגוון דעותיו הפוליטיות.
ללא קשר ממשי עם המרד הקבילי משנת 1871 – שיוחס ללא צדק לצו כרמיה – ואף לא עם פרשת דרייפוס, עתידה הייתה תנועה זו – שבה התנקזו זרמים פוליטיים שונים : שמרנים, רדיקלים, אנרכיסטים ובונים חופשיים – לשלוח לאסיפת הנבחרים הצרפתית כמה צירים, שונאי יהודים עזים, לרבות אדוארד דרומון ואמיל מורינו שנבחרו בשנת 1879, האחד ב אלג'יר והשני בקונסטונטין.
אופיו המיוחד של משטר הפרוטקטוראט, שהטיל, לפחות מבחינה פורמאלית, כמה מגבלות על המעצמה הקולוניאלית, והמהומות באלג'יריה הביאו לידי בלימתו של כל ניסיון להרחיב את מתן האזרחות הצרפתית ליהודי תוניסיה או מרוקו. וכך העריך זאת בשנת 1899 הנציב העליון בתוניסיה מיאה – Millet.
כאשר סובלת אלג'יריה מן התוצאות שהמפלגות הפוליטיות ידעו להפיק מ " צו כרמיה " אין זה הזמן להעניק בתוניסיה פריבילגיות ליהודים לעומת ילידיה המוסלמים. כל רפורמה, קטנה ככל שתהיה, שתצעיד את יהודי תוניסיה לקראת שוויון עם האזרחים הצרפתיים תיצור שם בעיה אנטישמית חמורה, ובפרט כאשר מצויים כאן 60.000 יהודים כנגד פחות מ – 16.000 צרפתים .
שלטונות צרפת אף לא ייחסו חשיבות יתירה לתביעות בעד מודרניזציה של ארגון הקהילה היהודית בתוניסיה, ובמשך זמן רב התנגדו לכל ההצעות שהגישה לצורך הקונס יסטורה המרכזית של יהודי צרפת.
הנציבות הכללית וממשלת הפרוטקטוראט עשו תמיד כמיטב יכולתן כדי לשמור על עצמאותה המלאה של קהילת יהודי תוניסיה. ההתרחשויות באלג'יריה משמשות עדות חותכת לחסרונות הפוליטיים של הארגון הקונסיסטוריאלי ושל ריכוז הכוח היהודי.
כל רפורמה שתפקיד את ההנהגה הדתית של הקהילה בידי אנשים עשירים, פעלתנים ורבי השפעה תיצור מהר מוקד של כוח בתוניסיה שלא יהיה מנוס מלהתחשב בו. אמנם כן, מבנה הרבנות מיושן היום, אולם בתמורה מובטחות לנו ערבויות ביטחון רציניות ויציבות.
אולם החל משנת 1910, נאלצו שלטונות הפרוטקטוראט של תוניס להגמיש את עמדתם, לנוכח תאוותיה של איטליה ; הם הקלו על תהליך האזרוח הסלקטיבי והאינדיווידואלי של העלית היהודית הצעירה, מצד אחד, והקימו מסגרות קהילתיות חדשות, כדי לאפשר ייצוג רחב יותר של האוכלוסייה – מצד שני
במרוקו התבצרו שלטונות צרפת מאחורי סעיפי אמנת מדריד משנת 1880, שקבעה את עקרון הנאמנות הנצחית לסולטאן, כדי לדחות בשיטתיות על הסף כל בקשה שבאה מחוגי היהודים לקבל האזרחות הצרפתית, וגם מי שהסתמכו על " חינוך מעל לממוצע, נסיעות תכופות לצרפת, שם ישבו על ספסל הלימודים " ועל שאיפתם ל " מעמד פוליטי שיעלה בקנה אחד עם תרבותם ואהדתם ( לצרפת ).
יהודי מרוקו משולבים היו באוכלוסייה המקומית, הן מבחינה משפטית הו מבחינה פוליטית. הם צוידו בארגון קהילתי שהנהיגוהו אנשי ציבור שקיבלו את תפקידם מטעם השלטונות. ללא חופש פעולה ממש וללא סמכויות מוגדרות כהלכה, לא היו יעדי הקהילות אלא אגודות לגמילות חסדים, שמשאביהן הדלים הוקדשו לחלוקת סעד לנצרכים, ובכך שחררו את השלטונות העירוניים מאחריות טרדנית.
ועדים אלה, שלא נועדו מלכתחילה לייצג כראוי את בני הקהילה לפני גופי הציבור, כל שכן להוביל אותם בדרך הקשה לקראת העידן המודרני, חזקה עליהם שלא יכלו לזכות באהדתו של הדור הצעיר, שנטש את חיי הקהילה כדי לחפש תחומי פעולה חדשים, שעלו בקנה אחד עם שאיפותיו הרוחניות והמקצועיות.
נטישת המגרות הקהילתיות המסורתיות לא אפיינה את הדור היהודי הצעיר במרוקו בלבד ; היא הקיפה במידה זו או אחרת גם את יהדות אלג'יריה ותוניסיה, שם העדיפה העלית האינטלקטואלית – נוסף על התקשרותה עם התנועות הרעיוניות והזרמים הפוליטיים של התקופה – לפעול בשולי הגופים הקהילתיים, ששקועים היו בבעיות הנוגעות לתחום הדת ולגמילות חסדים.
באלג'יר הקימה קבוצת אינטלקטואלים יהודים עוד ב- 1917 את " הועד היהודי למחקרים סוציאליים " בראשותו של הדוקטור הנרי אבולקר. הוא נועד בראש וראשונה " לדאוג לכך שלא תיפגע זכותם של היהודים לממש בחופשיות את זכויות האזרח שלהם וכי זו תוכר במלואה "
המבריקים שבצעירים היהודים בחרו בעיתונות הפוליטית בתוניס לתת ביטוי לכישרונותיהם ; ביומונים הגדולים, כגון " תוניז פרנסז – Tunisie Francaise , " תוניס סוציאליסט – Tunis Socialiste או הפטי מאטין Petit Matin , וכן בעיתונים יהודיים מובהקים.
כגון " לה ג'וסטיס "La Justice, שנחשב בטאונם של חוגי המתבוללים. מתחרהו " לאגליטה " L'egalite שראה עצמו בתורת מגן החוגים המסורתיים והשמרנים. או " רווי ז'ואיף Reveil juif שבועון ציוני מגמתו רוויזיוניסטית.
ראוי לציין כי " פדרציה ציונית " פעלה בתוניסיה באורח חופשי למן סוף מלחמת העולם הראשונה ; הקים אותה אלפרד ולנסי, כאיחוד של אגודות ומועדונים ציוניים, כעשר במספר, שפרחו במדינה מאז תחילת המאה.
העלית החדשה בארצות המגרב השתייכה בדרך כלל למשפחות אמידות, שתחילת עלייתן הייתה בשנים האחרונות לתקופה הקדם קולוניאלית או בשנותיה הראשונות של התקופה הקולוניאלית.
היא הייתה קשורה בכל נימי נשמתה לצרפת והחזיקה באמונה עיוורת בדבר " נצחיותה " של הנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה. באמונה זו החזיקו גם הציונים בצפון אפריקה שלא ראו ב " אידאל היהודי " אלא ספח, לכל היותר השלמה ל " אידאל הצרפתי ".
הישארו יהודים זו הערובה הטובה ביותר שתהיו אזרחים צרפתים למופת – כך פנה לקוראיו האוניר אילוסטרה – Avenir illustreביטאונם של הציונים במרוקו. במאמרו הראשי מן ה-9 בינואר 1930, שאותו שב ופרסם ערב שביתת הנשק ב-1940 :
" אנו מציעים לאחינו במרוקו את תחיית ציון בתורת דוגמה, ואומרים להם : את אשר עשו אחינו לגזע בכוחות עצמם, במולדתם העתיקה, לאחר שנות רדיפה כה רבות, כלום אינכם יכולים לעשותו כאן, כאשר אתם נישאים על זרועותיה המאהיות של צרפת הגדולה "
" צרפת " זו שהלהיבה את הרוחות הייתה " אותה רפובליקה גדולה אשר ספרי ההיסטוריה העלו על נס את שליחותה התרבותית, ואשר הביאה לעולם את החרות, אותה החרות שמסמליה הם כמה שמות גדולים ויקרים ליהדות :
האב גרגואר, אדולף כרמיה, אמיל זולה…..זו הייתה "צרפת הרשמית " " צרפת היחידה ", להבדילה מצרפת " האפריקאנית ", זו של המתיישבים האירופים, ה " פיאה נואר " PIEDS NOIRS שהשנאה ל " יהודים " ול " ילידים , הייתה חלק לא נפרד מתפיסת עולמם.
Mariage juif a Mogador en francais et anglais
Avant-propos • Besimana Tava
Cet ouvrage est une célébration du ־ passé. Le mariage d'aujourd'hui n'est plus ce qu'il était. A Mogador, comme dans tout le monde juif, le mariage était tellement important qu'il se prolongeait pendant plusieurs semaines et monopolisait l'attention de toute la communauté.
Une oeuvre lyrique glorifiant le mariage d'antan à Mogador et un vaste choix de ketoubot, actes de mariage, enluminées par les artistes mogadoriens tels que R. David Elkaïm, Isaac D. Knafo, Yossef Serraf et beaucoup d'autres, sont à la base de ce livre. Quoi de mieux pour évoquer non seulement les détails, mais aussi les frissons, les larmes, les rires, en bref, l'ambiance si particulière d'un mariage à Mogador?
Mariage à Mogador, écrit dans la tradition du piyout (louanges chantées à D.), a été composé à partir de souvenirs recueillis auprès de Chlomo-Haï Knafo et de son épouse Esther.
La ketouba enluminée est une merveilleuse tradition jalousement gardée par la communauté juive de Mogador.
Lors de la Quinzaine sépharade 2000 tenue à Montréal sous la présidence de David Bensoussan, on a pu admirer une très belle exposition de ketoubot judéo-marocaines, essentiellement mogacloriennes, à la Bibliothèque nationale du Québec. Asher Knafo, lui-même enlumineur de ketoubot, était là. Il présentait quelques ouvrages et entre autres, un grand poème inédit : Mariage à Mogador.
Ce fut une rencontre choc, car Asher Knafo et David Bensoussan qui, chacun de son côté, avaient déjà publié des oeuvres sur le passé glorieux de cette ville, décidèrent sur le champ de consacrer un livre au Mariage à Mogador. Ce fut le début d'une aventure passionnante.
Leur travail de recherche de ketoubot enluminées leur permit de connaître un grand nombre de familles qui mirent à leur disposition des enluminures soigneusement gardées pendant de longues années, des fois pendant plus d'un siècle. Ils tiennent a les en remercier de tout coeur. Nous avons trouvé bon d'introduire des textes d'Isaac: D. Knafo, (1912-1979) poète et dessinateur mogadorien de ketoubot.
Les remerciements vont aussi aux différentes institutions et organisations qui ont permis à ce projet de se réaliser La Bibliothèque nationale du Québec,la Fondation communautaire juive de Montréal,la Fondation de la culture sépharade, le Centre communautaire juif de Montréal,la Loterie nationale d'Israel, leMusee d'Israel a Jerusalem,la Bibliothèque nationale d'Israël, la galerie Bernard à Tel Aviv etla Collection Bill Gross
Soient remerciés aussi les rabbins Israël Maïmaran, David Sabbah et Moshé Amar qui ont été d'un grand secours pour déchiffrer quelques parchemins récalcitrants, Daniel Martel et Avraham Elarar pour leurs conseils artistiques, Janice Rosen pour ses traductions, Raphaël Serfaty, Barry Orkin et Melina Stojanac pour leur revision linguistique et, Aimé Bensoussan qui assuma la délicate charge du parrainage de l'ouvrage.
La lecture de la ketouba est un des moments les plus solennels du mariage. Elle commence par cette phrase consacrée : Besimana Tava : Sous le signe du bon augure… Puisse la lecture de cet ouvrage se faire sous cet heureux présage
Besimana tava
מראכש העיר-חביב אבגי
והנה בארצנו כל משפטיו הרעים, חרב דבר ורעב. מלחמת שלושת המלכים. ואין יוצא ואין בא. וגם פה לא שקטתי ולא נחתי, כי יש לי ריב ומדון עם סוחר אחר, ועשיתי הוצאה גדולה בארץ הזאת, ואשתומם על עניין הרע הזה ואשים אל לבי לעשות דבר טוב, לעשות המשניות הגדולות דפוס הנזכר.
הרב יעקב משה טולידאנו כתב, נשאר להעיר על הזרות שיש לרבי אברהם זה, שלוש משפחות נחמן, בוזאגלו, אזולאי, הן ידעתי כי במרוקו יש אנשים בשתי משפחות עיקריות ואחת כינוייה מאיזה סיבה. אבל בשלושה למוזר בעיני, על כן. הרב בנאיים כותב : יש להעיר על הכינוי הרביעי..שיש לחכם הנזכר לעיל שהוא כתב – בן וואעיש ממשפחתי.
סוכני המלך.
שושלת הסעדים והפורענות שליוו אותה, ואלה שבאו אחריה, בין הסוחרים היהודים היו סוכני המלך ממשפחת בן וואעיש, ומשפחת שמואל פלאג'י בהולנד. משם הוא ניהל ענייני המסחר של מרוקו מסוף המאה ה-16, שמואל עסק בהרפתקנות של שוד ימי.
בעיק באנית ספרדיות, כנראה כנקמה בספרדים שנואי נפשו. הוא הכה בהם ללא הפרעה והתערבות, הספרדים בקשו לנקום בו וההזדמנות כמעט באה לידם, עת נקלעה שיירת האניות של שמואל בסערה קשה. נמלא ממנה ונכנס לנמל פלימות באנגליה, ועמו שתי אניות ספרדיות שלל מהשוד הימי שלו.
השגריר הספרדי קפץ על ההזדמנות וביקש מיד את הסגרתו, ורק חסינות הכפולה של שמואל ממלך מרוקו והולנד היא שעמדה לו. ההסתה והשוחד של השגריר הספרדי האנטי יהודי לא עזרו, וכמחווה למלך מרוקו יצא מלך אנגליה להתערב לשחרורו. שמואל נפטר בהולנד בשנת 1616, נעשתה לו הלוויה גדולה, ואחרי ארונו הלכו ראשי המדינה ושרי הממשלה.
כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש
לאחר מות שמואל, יוסף בנו המשיך לייצג את מולאי זידאן, אשר הטיל עליו לקנות שתי פריגאטות ולציידן בתותחים.
לאחר מות יוסף, המשיך דוד אחד מבניו, למלא את מקומו, דוד הצליח להביא לחתימת חוזה שלום בן צרפת ומרוקו, אולם במקום לבוא מייד למרוקו, הוא התעכב זמן מה בהולנד. מלך מרוקו שחיכה למסמכים שבוששו להגיע, נעלב, ונתן הוראה לתקוף ספינה צרפתית, דבר שגרם לסכסוך של כמה שנים.
דוד נמלט לקלן שבגרמניה עד יעבור זעם, ואולי עד לעלייתו של מלך חדש במראכש, מולאי אשיך אסג'יר. אז חזר דו למלא את שליחותו של המלך החדש ולדאוג לו לאספקת נשק. בשנת 1619 אחיו הצעיר עבר לגור במראכש, ונעשה מתורגמן של השריפים, והשתתף בעירכת חוזה השלום עם צרפת ואנגליה.
מוולאי זידאן בפאס שהיה מודאג מהתעצמות השריפים בדרום, שלח שתדלנים יהודים מאנשי סודו להולנד, לבקש מההולנדים למנוע הברחת נשק לאויביו. כל הניסיונות לערער את שלטונם של השריפים בדרום לא עלו יפה, עד שקם אחד המורדים מוחמד אלעיאשי והצליח להשתלט על כל צפון המדינה, ובפעם המי יודע כמה, באה המהפכה שוב מהדרום, והשלטון שב לידם.
שושלת אלעלאווין.
שושלת העלאווין התיישבה באזור תאפילאלת במאה ה- 13, היא ישבה כשלוש מאות שנה עד שהם חשו בסכנה של מנהיגים דתיים על ארצם, ויצאו להגנת תאפילאלת.
הסעידם יהעלאווין שניהם טוענים שהם מתייחסים לצאצאיו של מוחמד. שלטונם של הסעדים והלאווין בראשותו של מוחמד אשריף, החל בשנת 1653, כאשר כבשו את כל הדרום, ללא כל כוונה להרחיב את שלטונם לאזור הצפון.
כי הם חשו בסכנת השתלטות של מנהיגים דתיים מאזור אגאדיר על ארצם, פחד זה אילצם להתלכד להגנת תאפילאלת. עד אשר בשנת 1650 נקרא מולאי מוחמד להשלים כיבושו על ידי אנשי פאב עצמם. שלטונם לא ארך זמן, כי מלחמות הירושה הביאו לתוהו ובוהו בצפון המדינה, למשך כיובל שנים. עד להמלכתו של מייסד שושלת העלאווין מולאי ארשיד 1666 – 1672.
השבתאים.
שנת תכ"ו 1666 הצביע עליה שבתאי צבי וחסידיו כשנת גאולה, ועל פי מכתבים ששלח רבי יעקב ששפורטאש לשנים מהחכמים, רבי אהרן סבעוני ז"ל מסאלי, ורבי דניאל טולידאנו ממכנאס, אשר פעלו להפר עצתם של השבתאים. על יחסו של מולאי ארשיד ליהודים.
ישנן חילוקי דעות בין המקורות לפי " 
כסא מלכים " יחסו ליהודים היה טוב מאוד. ואולי בזמן עצירת גשמים ויוקר השערים היהודים היו עשירים ולא הרגישו ביוקר.
בספרו " ציצת נובל " של רבי יעקב ששפורטאש, תיאר את מולאי אראשיד כרודף ישראל מושבע. אולם פרופסור חיים הירשברג, משער כי המלך הקשה על ידו על היהודים בקהילות שהלכו בעינים עצומות אחרי שבתאי צבי. כי ראה באמונתם בשבתאי צבי ובדברי אמונתם בו, פגיעה באסלאם והסדר הציבורי.
יש חוקרים הסבורים שמעשה זה קשור לתקופת הבלבול ואי הסדר ברחבי הממלכה, וסבל ותלאות בעם היהודי. גזירותיו של מולאי אראשיד היו קשות. בתקופת שלטונו פקד להרוס כל בתי הכנסת במראכש, ובפאס ציווה לסגור בתי כנסת, ולהתפלל בבתים בקבוצות מצומצמות במניין של עשרה אנשים בלבד.
תיאור יחסו הקשה ליהודים נתמך גם מעדותו של שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, הכותב : מותו בא לו כעונש מהשמים ! אני הכותב : זה קרה ביום בו נולדתי ראש חודש אב שנת תכ"ז – 1667, ומולאי ארשיד שהיה רוכב על סוסו קפץ והכהו העץ במוחו ומת. הביאו מולאי ישמעאל והמליכו אותו. וכך חזרה המלוכה ליד העלאווין.
על חסיד שבתאי צבי במראכש, נמנו : הנגיד מימון מאימראן והרב שלמה אביטבול ז"ל. הם גררו אחריהם כמעט כל הקהילה. ודומה כי ההרס שגרמה תנועה זו במראכש, עלה על הנזק שנגרם ממנה בקהילות אחרות.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
AVANT-PROPOS
Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés.
Une kyrielle d'archives locales n'ont pas été, à ce jour, encore pleinement explorées par la communauté des chercheurs. Lorsque tel est le cas, il est rare que l'analyse se détache d'une prise de position où prédomine l'anticolonialisme imputant tous les malheurs de l'histoire à la présence des colons.
Un grand nombre d'archives juives sont éparpillées à travers le monde soit dans de nombreux instituts soit sont la propriété de particuliers, et les chercheurs n'ont pas encore eu l'occasion de pouvoir s'y pencher. Pour qu'elle soit fondée sur des écrits, la vérité historique, se situe à la croisée de l'ensemble de ces sources.
L'auteur a tenu à faire état de certains volumes qui traitent de l'histoire du Maroc et de la communauté juive que les lecteurs pourront consulter à loisir. Par moments, l'auteur fait référence à des citations d'extraits choisis. Quelle valeur peut-on imputer au témoignage du voyageur européen venu séjourner dans une contrée aux mœurs si différentes? Comment savoir s'il n'est pas poussé par une idéologie donnée qui lui fait entrevoir êtres et choses? Bien souvent, le voyageur est ignorant des mœurs et de la civilisation auxquelles il se trouve confronté.
Il est donc possible de discriminer et de faire la part des choses. L'auteur a retenu des citations qu'il a jugées pertinentes en regard de la perception des citoyens juifs et musulmans du Maroc ainsi que les témoignages des voyageurs et des diplomates européens pour la période traitée, soit du XVIIe siècle à nos jours.
Si nous faisons abstraction des redondances anecdotiques de certaines visites protocolaires, la narration des routes empruntées et des péripéties de voyage permet de dresser un tableau assez honnête en regard de la sécurité des voyageurs, des tensions intertribales ou interreligieuses, voire même des tensions prévalant entre le Makhzen et les citoyens. De ces passages se dégage une vue d'ensemble, incomplète, mais néanmoins significative, de ce que fut le Maroc au cours de ces siècles.
Le manque de témoignages émanant du petit peuple et notamment des populations berbères, sont fort regrettables, car nous sommes contraints de nous fonder sur les témoignages des notables du royaume et des chroniqueurs du Palais. Une grande tradition orale se perd de nos jours; elle renferme fort probablement plusieurs parcelles de vérité.
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
נקניק ביתי
בשנות החמישים של המאה העשרים פתח אבי במוגדור חנות קטנה לתה. החנות ניצבה בסימטה קטנה ונטולת תנועת אנשים – סימטה שקטה ושלווה. החנויות הצמודות לחנותו של אבי היו שייכות גם הן ליהודים. בעל חנות הבדים שמימין לחנותו של אבי, ובעל חנות השטיחים שמשמאלו התיידדו עם אבי במשך השנים – וכשלא היו לשלושה לקוחות הם נהגו לשבת יחד, לשתות תה ירוק עם נענע, לאכול ולדבר על החיים. אחרי הלימודים אהבתי לחמוק מן הבית ולבקר בחנות של אבא. אהבתי להסתובב ולטפס על ארגזי התה הסיני, להריח את ריחו הטרי ולאכול חתיכות סוכר שהיו בכל מקום. אהבתי לשבת עם אבי וחבריו, לשתות איתם את התה ולדמיין שאני אחת הדמויות מהגובלן הענק והססגוני שהיה תלוי על הקיר: קבוצת אנשים בתלבושות ערביות שותים תה בטבע.
מרוקו גילתה את התה במקרה בשנת 1854 כאשר אוניה אנגלית שהובילה מטען גדול של תה טעתה בדרך ועצרה במוגדור לעצירת התארגנות ומלחיה זכו בעסקת חייהם, מפני שהמרוקנים התאהבו מיד במשקה והפכו אותו לאורח חיים. מחנותו סיפק אבי תה לעיירות ולכפרים הקרובים והרחוקים. כשחבריו המוסלמים באו מכפריהם למוגדור הם לא שכחו לבקר את טג'ר רופייל, רפאל העשיר, ישבו קצת, נחו, שתו תה כמובן וסיפרו לו על אורחות חייהם ומנהגיהם המיוחדים – והוא למד להכיר אותם לעומק והיה מדבר איתם בבקיאות בענייני דת בערבית מתובלת פתגמים מהקוראן אותו הכיר על בוריו.
לאות תודה על המנוחה, התה והשיחה היו האורחים המוסלמים מביאים לאבי מתנות: כד שמן זית כתית מכבישה קרה, או שמן ארג'ן הקיים רק במרוקו, קערת חרס מלאה חמאה מלוחה עם זעתר, או כד מחיה, ערק מקומי. פעם הביאו דבש טרי ופעם שרפרף עץ עבודת יד – וכשאבי חזר הביתה בצוהריים כדי לאכול בחברת אימי והילדים, היינו עומדים בחוץ ומחכים לראות עם איזו מתנה הוא יחזור הפעם.
ביום קיצי במיוחד הגיע לסימטה מאחד הכפרים הרחוקים יהודי ששפתו ברברית. הלז גרר אחריו בכוחות על עגל צעיר שמיאן ללכת. שלושת החנוונים המשועממים יצאו מהחנויות לבדוק מה פשר הרעש והיהודי עטור הזקן ולבוש הבגדים הכהים הציג את עצמו והסביר שבא לעשות עסקת חליפין, הוא צריך מצרכים למשפחתו, ובתמורה – יתן את העגל שבשרו מתאים מאוד לעשיית נקניק טעים ועסיסי.
אותו יום הגיע אבי הביתה לצהרים עם שני ארגזים בידיו. אנחנו ניסינו לנחש אם מדובר בבדים ואולי דווקא בכלים מיוחדים, או ממתקים טעימים ממקומות מרוחקים, כאלה שלא הכרנו – אך משנפתחו הארגזים וראינו את בשר העגל הטרי, התאכזבנו נורא… אימי לעומת זאת, דווקא שמחה. אבל אחרי כמה שניות התחילה לרחרח סביב ולהגיד "גם אתם מריחים את הריח הזה? מה זה?" – "זה בושם!" קראתי מרחרח כמותה את האוויר, עגל מבושם מאוד. בתקופת הפריחה נראית מרוקו כמו מגרש כדורגל ענקי בצבע צהוב. הפריחה אמנם יפה מאוד ומרשימה, אך לא טובה לפרות ולעגלים שאוכלים את הפרחים בתאבון רב ומותירים בבשרם את ניחוחו.
ומי רוצה לאכול בשר מבושם…? "אז מה נעשה עם כל הבשר הזה" שאלתי את אימא שנראתה מהורהרת "נעשה נקניק" היא החליטה בהברקה של רגע "זה יטשטש את הטעם של הבושם". מעולם לא ראיתי איך עושים נקניק, וגם אימי נראתה מהורהרת בצורה כזו שהיה לי הספק אם היא יודעת איך עושים נקניק! אבל כשאימא שלי החליטה משהו, אי אפשר היה לעצור בעדה.
מיד פנינו לעבודה. על שולחן האוכל חתכה אימי את הבשר לקוביות גדולות, הניחה אותן בקערה גדולה והמליחה ופלפלה. אותי היא שלחה להביא את מכונת הבשר הישנה והנאמנה שהייתה אז בבעלות כל עקרת בית במרוקו.
המכונה עשויה ממתכת יצוקה ובעלת פיה גדולה בראשה, אימי חיברה את המטחנה לשולחן האוכל עם בורג הברגה, למתטחנה חיברה את ידית העץ, המנואלה והחלה לטחון את הבשר הריחני. אני עמדתי בצד וראיתי איך קובית בשר העגל יוצאות מן המטחנה כמו נחשים ארוכים ומרהיבים. אחרי שהבשר נטחן ועורבב בידיים בתנועות לישה גדולות בכמות גדולה של מלח ופלפל שחור, שום, עלי דפנה ותבלינים נוספים ששיוו לעיסה מראה חום אדמדם – אפשר היה להתחיל במלאכת המילוי.
אבי חזר זה מכבר משליחותו בשוק מצוייד בכמה קילוגרמים של מעיי כבש. תוך כמה דקות ניקתה סלמה העוזרת שלנו את המעיים, הפכה אותם וגירדה אותם בעדינות עם להב עץ. המעיים הושרו במים נקיים, ובינתיים נשלחתי אני להביא את מתקן הברזל השחור המשמש בימים כתיקונם להנחת אמבטיית תינוק, עכשיו נשלחתי להביאו בלי אמבטיה כדי שעליו תתלה אימי את הנקניק הטרי ותעשן אותו.
הרגע הגדול הגיע: אימי חתכה חתיכה מהמעיים, נתנה צד אחד לפטמה ועשתה קשר בצד השני. פטמה ניפחה את המעיים כדי שאפשר יהיה למלא אותם בבשר המתובל והריחני. אימי התקינה על מכונת הבשר משפך פח מיוחד ואת קצהו הכניסה אל המעיים המנופחים. אני קיבלתי מלאכה חשובה ויוקרתית ביותר – לסובב את ידית העץ של המכונה, ובכך לגרום לעיסה בכל סיבוב להתקדם לתוך המעי המנופח.
אמי כבר עשתה את השאר, קשרה את המעיים המלאים ותלתה אותם במתקן המאולתר. מתחת למתקן הודלקה מדורה קטנה מנסורת עץ אורן, הנקניק הונח על המתקן, עטוף שמיכה ישנה והבית נמלא עשן בניחוח נעים. אחרי כמה שעות ירדו השכנים מכל הקומות לראות אם השריפה הריחנית נעצרת אצלנו או מתפשטת חלילה לכל הקומות – אז הושיבה אותם אימי וחילקה לכל אחד מהם חתיכת נקניק ללא ריח בושם ואפילו כשר.
פתגמים
الشمش ما تتغطاش بالكف
אלשמס מא תתע'טאש באלכף
את השמש לא ניתן להסתיר בכף היד
השמש גדולה ומפיצה אור רב, ואין שום אפשרות להסתירה..
.דבר ברור וגלוי ( טוב או רע ) לא ניתן להסתירו ולטשטשו
עוף השמים יוליך את הקול – קהלת י', 20
Une histoire de familles-Abirmad-Abisdid
Abirmad
Nom patronymique d'origine arabe qui se prononce egalement Abourmad et qui signifie textuellement " le pere ou le propietaire des cendres ", sans doute pour designer une occupation professionnelle liee a la fabrication du charbon de bois, ou au figure un trait de caractere : l'extreme humilite, les ascetes se couvrant la tete de cendres les jours de deuil comme signe de denuement.
L'hypothese de l'origine hebraique du patronyme, de tradition dans la famille ne manque pas de charme meme si elle est un peu convaincante, car a l'evidence forgee apres coup : deformation de " abir meod " qui signifie tres noble.
C'est le titre donne dans la tradiction a Moise et, par modestie, les porteurs de ce nom l'auraient transforme au contaraire en titre le plus humble : celui de l'homme de cendres…..Aures orthographe : Abourmad. Au XXeme siecle. Nom typique du Maroc, extremement rare, porte dans la region du Sous, particulierement a Taroudant et a Agadir et par emigration aCasablanca.
Rabbi Moche Abirmad
1878 – 1955: Grand rabbin de taroudant, premiere moitie du XXeme siècle. La capitale de la riche region du Sous avait ete jusqu'aux persecutions et a l'exil du XVIIeme siecle, un grand centre d'etudes de Kabala et son esprit y etait fot ancre jusqu'a nos jours.
C'est ainsi que notre rabbin, apres des etudes a Marrakech, chez rabbi David Slush, se consacra totalement ala Kabbale.Sesecrits ont ete publies pae son fils, Khalifa aJerusalemen 1980 sous le titre de " Vayomer Moche " Paroles de Moche.
Maurice Abirmad
Officier du culte, ne a Agadir au Maroc, actuellement officiant de la grande synagogue deNeuilly, enFrance.
Abisdid
Nom ptronymique d'origine arabe, indicative d'un trait de caractere : le bon, le juste, le fort.Laredoavance une autre origine, berbere avec le sens de verger, a rapprocher de l'espagnol Vargas dont il serait la traduction. Autres orthographes : Abejdid, Abushdid, Abouchded, Aboujdid. Au XXeme siecle. Nom extrememnt rare porte au Maroc –Rabat, Tetouan,Casablancaet par amigration aJerusalem, ainsi qu'en Tunisise (Tunis)
Rabbi Moche Abisdid
Rabbin enseignant natif de Rabat. Apres avoir longtemps enseigne a Fes, il monta a Jerrusalem ou il mourut a la fin du XVIIeme siecle
Abraham Abisdid
Riche et genereux notable et grand erudit de Rabat. En 1854, il se joignit arabbi David Bensimon dans sa alya a Jerusalem. Il fut avec lui un des pkus actifs dirigeants de la communaute Mghrebienne de la ville sainte et participa a sa lutte pur obtenir son independance de la vieille communaute sepharade accusee de discrimination et a la creation du Comite Maghrebienne : le Vaad Edat Hamaarabim.
Ses fils, Rahamim et Shelomo. Continuerent dans la meme voie au service de la communaute maghrebienne de la ville sainte.
Abraham Abisdid
Fils de Shelomo, petit fils du precedent. Il fut le premier juif palestinien a terminer ses etudes medicales a Constantinople avantla PremierGuerreMondiale,la Palestinefaisant alors partie de la province de Syrie du Sud au sein de l’empire ottoman.
Protege francais comme la majorute des originaires d'Afrique du Nord a l'epoque, il fut expulse en Corse par les turcs des le declenchement dela PemierGuerreMondiale comme sujet ennemi.
A son retour apres 1918, il fut un des animateurs de l'hopital de la communaute sepharade de Jerusalem, Misgav Ladakh. Jusqu'a sa mort en 1930.
Autre source
ABOUDJEDIDE : nom d’origine arabe associant ‘abu (pere ou homme) et jadid qui signifie neuf, nouveau, donc l’homme novateur, soit par sa profession, soit par son comportement
פתגמים
12 – המּ והמּ, פ-דאר בוי ולא
אם רק צרות וצרות, מוטב לי בבית אבי
14 – אל מרא בלא אולאד – כ'ימא בלא אותאד
אישה בלי ולדות, כאוהל בלי יתדות
15 – דאר בלא אולאד – כ'מא בלט אותאד
בית בלי ולדות – כאוהל בלי יתדות
16 – אל אולאד – הומא אל אותאד
הבנים הם היתדות ( של הבית )
פתגמים- אוצר הפתגמים-חנניה דהן
17 – דאר אסלאהם, כ'יר מן דאר אדראהם
בית מלא מעילים טוב מבית מלא נכסים
18 – דאר רזאל, כ'יר מן כ'זין אל מאל
בית שיש בו גברים, טוב מטאוצר הון
19 – דאר בשוואשי, ולא דאר בל-כ'נאשי
בית הכובעים, ולא בית מלא שקים ( של כסף )
20 – אלמרא באולאדהא
מא תוואלמהא גיר בלאדהא
אישה עם בנים, רק העיק שלה מתאימה לה.
21 – תאזר אידא טלב לאולאד, יזיה אלמאל
אל מסכין אידא טלב אלמאל, יזיווה לאולאד
עשיר כי יבקש בנים – יבוא לו הון
עני כי יבקש הון – יבואו לו בנים
ברית- בעריכת אשר כנפו
החלק הראשון של השיר מביא דימויים לדמעות על מותו של האיש, כאילו איתני הטבע מצטרפים לבכייה, כך נמצא שורת מלים כמו ברק, רעם, גשמי דמעות. חלקו השני מצביע על המנוח כאיש חסד ובחלקו השלישי יש פנייה לנפש שעליה לשמוח כי הולכת היא לאן שמחכים לה בהדר.
בחלק זה של השיר חוזר המקונן לדימוי הראשון " ועין תזל דמעה מים ". רמז להיותו סופר נמצא במלים : " נעדר עתו גם עטו ", נעדר עתו במובן שזמנו תם אבל גם נעדר מכתב העת ונעדר עטו כפשוטו, כבר לא יקראו הקוראים מפרי עטו. תאריך הפטירה נמצא בגוף השיר בסופו שנת ואשלם נחומים לו ולאבליו שנים השוה לשנת….
מי הם אלה אשר חיברו את הכתובת על המצבה ? רק מצבות בודדות מגלות לנו את זהות המחבר. אחת מהן היא מצבת הקבר של רבי דוד יפלח. בתחתית הקבר כתוב : המקונן : ח' סבאג. במצבה של רבי דוד אלקיים יש רמז לזהות המחבר.
אנו יודעים שרבי מרדכי זעפרני ז"ל היה ידידו אשר העלה על הכתב את כל שירתו, הדיוואן הזה הוצא בזמנו על ידי בניו עם מבוא של פרופסור יוסף שטרית. והנה בגוף השיר אנו מגלים את המשפט הבא : " על כן חרט איש יהודי שורות אלו ".
והרי ידוע שבמגילת אסתר מרדכי נקרא " איש יהודי " מכאן ברור הוא כי רבי מרדכי זעפרני הוא מחבר הטקסט של מצבת רבי דוד אלקיים. מחברים ידועים אחרים הם רבי יוסף מלכא זצ"ל. נכדו, חיים מלכא, העביר אלי העתק של שמונה טיוטות למצבות בכתב ידו של סבו.
על אחת מהן המחבר אף נותן הוראות באשר לגודל האותיות " 1 – פרכמאה מא יחדאס סי אלכתבא בנקוט ( על השיש אין צורך לשים ניקוד ) – – אלקלמא די "פה " מא יתקונס מסרוקא מעא אלקלאם ( במילה " פה " לא צריכה להיות מחוברת למלים…)
רבי חיים שושנה זצ"ל ממראכש, חיבר כתובות מצבות לתושבים רבים ממראכש. לימים הוא הוציא אותם במרוכז בספרו " רחש לבי " ( רחש לבי דבר טוב תו חיים – רבי רפאל חיים שושנה בהוצאת המחבר. אבל הוא חיבר נוסחים גם לערים אחרות וביניהן למוגדור.
הכתובות למצבות של סבי סבי דוד כנאפו ושל סבתי מרת דונה כנאפו הן מפרי עטו. אני זכיתי לשמוע מפיו את הנסיבות בהן דווקא הוא שחי במראכש חיבר את הכתובות לרבה של מוגדורץ וכך אמר לי באחת מפגישותינו בביתו שבאר שבע :
" כאשר סבך רבי דוד כנאפו נפטר, אביך רבי שלמה –חי כנאפו, קיבל מרבנים שונים הצעות שונות לנוסח שייכתב על מצבתו. אף אחת מהן לא הייתה לרוחו, על כן שיגר לי מכבת בקשה שאכתוב אני את הנוסח.
זה היה כבוד גדול בשבילי כי הייתי חייב הרבה לסבך שחיתן אותי בביתו. זה שאביך פנה אלי היה לפלא גדול בעיני, הרי רבי דוד אלקים היה שם ורבי דוד יפלח היה שם והם הרי היו ידידיו של סבך ".
אין ספק שקבי דוד אלקיים היה החשוב מכל כותבי הנוסחים שעל המצבות. למרבית המזל, רבי דוד אלקיים שהיה ידוע בשל מיומנויותיו הרבות היה גם מעצב אץ המצבה, גם חורט את האותיות וגם מחבר את הכתובות שעל המצבה, כל יצא שבמוגדור יש מצבות רבות מאוד שאפשר בנקל ליחס אותן לרבי דוד אלקיים, הן על ידי השוואת סגנון האותיות החרוטות והן על ידי חקר השירים אשר חיבר למצבות השונות והשוואתם לשיריו הידועים משכבר.
היות ושי בידינו כתובת שברור לחלוטים שהיא נכתבה על ידו נביא כאן את סיפורה : כמה חודשים אחרי השהייה הארוכה שלי במוגדור חזרתי אליה והפעם כמשתתף ברב שיח בינלאומי על הגירת יהודי מרוקו. יחד אתי היו עוד ישראלים אחדים.
אני החלטתי להגיע מוקדם יותר למוגדור כדי להמשיך בחשיפת והעתקת מצבות. הפעם התלוותה אלי הדוקטורנטית על הוברמן שצילמה את המצבות שחשפנו. הפעם שכרתי פועלים שיעשו את עבודת החשיפה. באמצע בית העלמין היה תל עם עשבים בגובה של שני מטרים.
היה ברור לי שמתחת התל מצויים קברים אחדים, על כן החלטתי להתמקד בו. הפועלים הורידו את הצמחיה בחלק מן התל אחר כך החלו לפנות את האדמה כאשר אני משגיח עליהם לבל יפגעו באיזה קבר. כך חשפנו שורה של קברים, העתקנו וצילמנו קבר אחרי קבר. לפתע ראיתי קבר ועליו הכתובת :
" נפטר לבית עולמו, אור עינינו ותפארתנו…כה"ר יצחק קורייאט ז"ל בנן של קדושים בן להרב הגדול כה"ר רבי אברהם קורייאט ". התרגשתי מאוד כי חשבתי שהנה חשפתי את קברו של רבי יצחק קורייאט מחבר " נחלת אבות " הידוע, בנו של רבי אברהם קורייאט מחבר הספר " ברית אבות " שהיה רבו של מור זקני רבי יוסף כנאפו זיע"א.
עד מהרה התברר לי כי הוא אינו רבי יצחק קורייאט מחבר נחלת אבות מפני ששנת פטירתו – 1873, מוקדמת, אבל ברור היה שהוא שייך למשפחת רבני קורייאט הידועה.
ליד קברו של רבי יצחק הנ"ל, חשפנו את קברו של משה קורקוס שהיה בעלה של סטלה קורקוס המפורס מת.
סידניי קורקוס, דור רביעי לאותו משה קורקוס היה נוכח בשעת החשיפה הזאת, וכשהתחלתי להעתיק את הכתובת שעל המצבה אמר לי : " אין צורך ! יש בארכיון של משפחתי, ככל הנראה בכתב ידו של רבי דוד אלקיים נוסח המצבה הזאת : ואכן לאחר שחזרנו לישראל קיבלתי ממנו את המסמך הבא " :
אגב שני הקברים האלה סמוכים זה לזה, מפרידות ביניהם 19 שנים, וזה אחד מסימני חוסר הסדר שהיה בשעה שקברו מתים בבית העלמין הזה.
אתאר עתה כמה מן הקברים שבבית העלמין במעין הצצה שתאפשר לנו לראות עד כמה המצבות האלו יכולות, למרות הזמן שעבר, לדבר אלינו, לספר לנו על ההיסטוריה של העיר ולתת לנו מושג על הדברים הקטנים והגדולים שהתרחשו בה, ואחר כך אסיים בשיר אהבה נפלא אשר העתקתי מאחד הקברים.
נערה צעירה מתה קודם חתונתה :
קלארה בת רבי שלמה בן עזרא : נתאלמנה מן האירוסין וזה מרת נפשה בתולה היא ואיש לא ידעה.
צעיר מת לפני חתונתו והכינו לו מצבה במקום לכתוב לו כתובה :
יעק בוגאנים : מצבת שיש חרוטה וכתובה חלף חופה וכתובה.
אישה מתה בעת לדתה
ותקש בדלתה מרת עיא נ"ע אשת הרב משה כהן
נפטר בלי להשאיר ילדים
בן ארבעים שנה לא הניח פרי אחריו כל עין תבכה עליו יקח כל לבב רתת על שאול בו שטרית.
בן יחיד היה
יחיד לאימו ואביו אהבו יד ה' נגעה בקרב נקטף עובו באבו הבחור העלוב הרב משה דהאן נ"ע.
אב מבכה את בנו יחידו
ה\זאת הייתה תקוותי ? בני מחמד נפשי
להציב מצבה על קברך, ולחרוט בה מלים לתארך
מצבה שיש חרוטה וכתובה חף חופה וכתובה
בני יחידי ממיטוב זהב ושן, עדי מבשרך העפר דשן ? יעקב אוזנכוט
לאחר שמתה עליו אשתו נלקח ממנו גם בנו יחידו
על מות לבן, בני חמדת לבבי, נוסף על יגוני מרעייתי…הזאת הייתה תקוותי ? בני מחמד נפשי להציב מצבה על קברך ולרוט בה מלים לתארך ? יעקב אוזנכוט
הנפטר מבכה את עצמו – זה הקבר היחידי שמצאתי כתוב בגוף ראשון כביכול על ידי המת –
במקום גילה ורינה על שמחתי, נהפך לאבל תקות חופתי ובמקום הלכתי אל חתונתי הנה היום לקברות הובאתי – פנחס בן אדאהאן
הסבא שלה, רבי יוסף אלמליח, היה ציר אוסטריה והונגריה והיא צאצא לרבי חיים בן עטר.
אסתר אשת הרב א' הרב יוסף בן עטר ( היה חבר בית הדין של מוגדור עד שנסע לרבאט להחליף לזמן מה את רבי רפאל אלקוואה ושימש שנת אחת כרבה הראשי של מרוקו ) הגאון הקדוש כש"ת רבי אליעזר שי אבילה זלהה נין הרב הקדוש משה והגאון מאור הגולה חק"ו כש"ת חיים בן עטר הזקן זלה"ה.
הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו
197 – לתורה ולתעודה אשיר – רלז
פיוט יסדתי לכבוד שד"ר, החכם השלם הכולל, כהר"ר יעק עייאש, בן לאותו צדיק הרב המופלג, כמוהר"ר יהודה עייאש זלה"ה, שליח ירושלים תוב"ב. סימן לדויד בר אהרן חזק
לתודה ולתעודה
אשיר מזמור לתודה
לכבוד פטדה חמודה
מבית לחם יהודה
דודי לי ואני לו
לראותו עיני כלו
אספר מהללו
אביעה ואגידה
ושיר חדש אפצחה
לפניו אקריב מנחה
בו אעלצה ואשמחה
ואעשה סעודה
יאה נאה אילן זה
אשר אני אחזה
מזה בן מזה יזה
לבז בר לבש מדא
דרכיו מה נעמו
יעקב איש תם שמו
ריח טוב אליו כמו
מור אהלים וקדה
במצות אל נתכהן
דהינא ואדהן
בר אורין בר אבהן
גור אריה יהודה
רב רחומאי רב אחאי
מקבצאל בן איש חי
ואמרתם כה לחי
אשרי האם אשר ילדה
איש כמתנת ידו
יתן לו ממאדו
אחד לפי כבודו
רב הנ"א ורב חסד"א
הן קדשוהו שמים
חכמי ירושלים
הם לנו לעינים
בתורה ובעבודה
רצון אלהים עושה
גם אחרים מעשה
להקריב קרבן אשה
לפני אל צור תעודה
נדיבי עמים גורו
פן תכוו באורו
ובכבודו הזהרו
וגילו ברעדה
חכם שוקל וסופר
זריז וקל כעפר
קום לקרא בתוך ספר
תוך קהל וגם עדה
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
ספרי ״הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו״ שפורסם בתשמ״ד על-ידי הוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית בירושלים אזל תוך שנה ומאז היו אלי פניות רבות מאוד להוציא מהדורה נוספת. הישועה באה מצד מנהלי הוצאת יוסף לוגאסי שלא חסכו שום מאמץ כדי לשוות לספר לבוש נאה. המהדורה הנוכחית כוללת עדכונים רבים בעיקר בחלק המבואות ולא כוללת ההערות והמפתחות שבמהדורה הקודמת.
שלמי תודה למר אברהם פלדות שהקדיש לספרי שעות רבות בעצה ובהדרכה וכן לקלדנית המסורה והכשרונית הגב׳ חנה מזרחי. יבואו על הברכה מנהלי דפוס העיר העתיקה בע״מ ופועליו המסורים שלא חסכו עמל בסידורו ובהדפסתו של הספר.
רעיתי פאולינה היתה שותפה נאמנה בהוצאת ספר זה. היא לא רק עיצבה את המהדורה הנוכחית לפי המתכונת שנקבעה במשותף, אלא גם הציעה שיפורים רבים בצורה, בתוכן ובסגנון. תמיכתה בפרסום זה היוותה עבורי מקור השראה ועידוד תמידי. היא גם עברה על ההגהות ביסודיות המאפיינת אותה בכל עשייתה. תבורך מנשים.
מי יתן וספרי יפתח צוהר לעולמם העשיר והמרתק של יהודי מרוקו, יאפשר לדור הבנים להכיר את מורשת אבותיהם ולציבור בישראל להכיר קהלה גדולה שחזון משיחי, אמונה עמוקה ויצירה רוחנית כבירה ניווטו את דרכה עד לעלייתה לארץ.
ספרי ״הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו״ שפורסם בתשמ״ד על-ידי הוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית בירושלים אזל תוך שנה ומאז היו אלי פניות רבות מאוד להוציא מהדורה נוספת. הישועה באה מצד מנהלי הוצאת יוסף לוגאסי שלא חסכו שום מאמץ כדי לשוות לספר לבוש נאה. המהדורה הנוכחית כוללת עדכונים רבים בעיקר בחלק המבואות ולא כוללת ההערות והמפתחות שבמהדורה הקודמת.
שלמי תודה למר אברהם פלדות שהקדיש לספרי שעות רבות בעצה ובהדרכה וכן לקלדנית המסורה והכשרונית הגב׳ חנה מזרחי. יבואו על הברכה מנהלי דפוס העיר העתיקה בע״מ ופועליו המסורים שלא חסכו עמל בסידורו ובהדפסתו של הספר.
רעיתי פאולינה היתה שותפה נאמנה בהוצאת ספר זה. היא לא רק עיצבה את המהדורה הנוכחית לפי המתכונת שנקבעה במשותף, אלא גם הציעה שיפורים רבים בצורה, בתוכן ובסגנון. תמיכתה בפרסום זה היוותה עבורי מקור השראה ועידוד תמידי. היא גם עברה על ההגהות ביסודיות המאפיינת אותה בכל עשייתה. תבורך מנשים.
מי יתן וספרי יפתח צוהר לעולמם העשיר והמרתק של יהודי מרוקו, יאפשר לדור הבנים להכיר את מורשת אבותיהם ולציבור בישראל להכיר קהלה גדולה שחזון משיחי, אמונה עמוקה ויצירה רוחנית כבירה ניווטו את דרכה עד לעלייתה לארץ.
ר׳ אבא אביחצירא (בו־דניב)
בנו של ר׳ יצחק אכיחצירא ונכדו של ר׳ יעקב אביחצירא, הקבור בדמנהור.
יום אחד לפני מלחמת העולם השנייה הלכו שני מוסלמים. בין העיר ובין השכונה שלנו עובר נהר. שני המוסלמים רצו לעבור את הנהר שהיה מלא מים. פתאום ראו שתי אבנים רוקדות, אחת עולה על השנייה כאילו משחקות כדורגל.
המוסלמי תמה: הרי לא הייתה רוח ולא היה זרם, ואיך זה קורה ששתי האבנים עולות אחת על השנייה׳ לקח את שתי האבנים שהיו בגודל של חצי לירה. הביא אותן למשטרה וסיפר להם. אמרו לו שרק הרב אביחצירא יכול לפתור את זה.
קראו לו. אמר להם שלמחרת יתן להם תשובה. הרב שם את האבנים האלה מתחת לראשו. בבוקר אמר להם: שמעו, שבע שנים של רעב ומלחמה תבואנה ולאחריהן יהיה שפע¡ ושהוא ימות באותה שנה ושאשתו תלד שני תאומים, וכך היה. היה רעב, יוקר. ראינו את זה במו עינינו.
ר׳ אבא אלבאז(צפרו)
הוא בן-דוד של ר׳ רפאל משה אלבאז. נולד בי״ד תשרי תרי״א ונפטר בכ״ו אלול תרצ״ח.
ר׳ אבנר אג׳ייני(צפרו)
אביו של ר׳ ראובן אג׳ייני ובנו של ר׳ רחמים יוסף אג׳ייני, המכונה רי״א. משפחת אגיייני היא משפחה ידועה בקהילת יהודי צפרו. ר׳ אבנר היה רב ודיין בקהילה. למד בבית- מדרשו של ר׳ רפאל מאמאן. נפטר בט״ו אדר תרע״ט.
ר׳ אבנר הצרפתי(פאס)
נולד בפאס ב-1827 ונפטר שם ב־1883. קבור ליד ר׳ יהודה בן-עטר ולאלה סוליכה.
בללאה [באלהים] ובצדיקים היקרים, הם ממלאים את בקשתו של כל אחד. אנחנו הולכים לצדיקים האלו להתחנן בפניהם. הם יותר טובים מהרופאים. הנה הרופאים נותנים כדורים. זה הכל. התרופה שלהם בהרבה יותר טובה.
היה לי בן שכמעט מת לי ואני אמרתי, אני אלך לקבר של ר׳ אבנר הצרפתי. בשתים-עשרה בצהרים הלכתי. אמרתי: ר׳ אבנר הצרפתי, אני לא אקבל שום תרופה, לא של רופא ולא של מישהו אחר, אני מקבלת רק את התרופה שלך, תחון עלי שילדי לא ימות.
אני הייתי בהריון והוא המשיך לינוק, אז זה רע בשבילו. לאחר מכן הפסקתי להניק אותו בקיץ, והרופא אמר לי, תמשיכי להניק אותו, אחרת ימות כמו כלב הנחנק. אמר לי שאין לו סיכויים לחיות. תניקי אותו וגם אז לא בטוח שיחיה.
אני אמרתי, לא, אני לא אניק אותו. כשהלך הרופא, הלכתי לר׳ אבנר הצרפתי ואמרתי: אני לא מקבלת תרופה משום רופא אלא רק ממך. אז הלכתי ליד הקבורה ולקחתי חופן אדמה, ערבבתי אותו עם מים, ואחר כך סיננתי אותו עם מסננת, ונתתי לו לשתות עד שמילא את בטנו, ומשחתי אותו כולו עם המים האלו.
כיסיתי אותו בשמיכה. אחרי רבע שעה, אני רואה שהוא פקח את עיניו ופניו אדומות כורד, והוא מזיע, ואמר לי תני לי לאכול. בעצם אמר לי, נאינה, כי הוא לא דיבר עדיין. אז נתתי לו לאכול ומאז הוא הבריא. הנה זה מראה שהצדיק טוב מהרופא. מי שמאמין בה׳ הוא יעזור לו. הנה רק העפר של הצדיק ריפא אותו, והרופא נתן לו הרבה תרופות ולא עזרו.
Ygal Bin-Nun- יגאל בן-נון
Les atteintes aux droits des Juifs et au statut de la communauté
Malgré les déclarations rassurantes des autorités et l’euphorie qu’a vécu la classe
intellectuelle juive, juste après l’indépendance, le souvenir douloureux de deux événements sanglants resta gravé dans sa mémoire collective16. L’incident qui marqua l’histoire de la communauté s’était produit dans la nuit du 7 au 8 juin 1948, trois semaines après la création de l’État d’Israël et le début du conflit avec ses pays voisins.
Le sultan Mohammed BenYoussef comprit le danger que représentait pour la communauté juive le conflit israélo arabe.Le 23 mai, il s’adressa à son peuple en lui rappelant son obligation de protéger ses citoyens juifs et demanda aussi à la communauté de ne pas manifester sa solidarité avec le nouvel état juif. Dans la ville orientale d’Oujda et dans le village voisin de Jerrada, distant de46 km, éclatèrent des émeutes qui restèrent profondément gravées dans la conscience juive. Oujda servait à cette époque de ville de transit pour les Juifs qui quittaient le Maroc à destination d’Israël, en passant par l’Algérie voisine.
En juillet 1948, dans le cadre des actions contre le pouvoir occupant français, des Musulmans attaquèrent ceux qu’ils considéraient comme leurs collaborateurs juifs. À Oujda, quatre Juifs, et un Musulman qui tentait de les protéger, furent assassinés. À Jerrada, 39 Juifs furent tués et 30 furent grièvement blessés. Le rabbin de la communauté, Moshe Cohen, trouva la mort dans ce pogrome. Cependant, il convient de souligner que dès le mois de mai, le président de la communauté d’Oujda, Obadia, avait averti les autorités françaises de l’effervescence antijuive dans la ville mais, étonnamment, le contrôleur civil, qui tenait lieu de gouverneur régional du Protectorat dans la ville, avait quitté les lieux un jour auparavant.
. Ceci fait peser de lourds soupçons sur les autorités françaises d’avoir fomenté des troubles antijuifs pour semer la discorde entre les deux communautés. Néanmoins, le mobile des émeutes était peut être lié aussi à l’émigration versIsraël et à la situation au Moyen-Orient, et non à des mobiles locaux1.
Un autre incident antijuif se produisit le 3 août 1954 dans la ville de Sidi Qassem (Petit Jean),où six commerçants juifs de Meknès furent tués. Contrairement au pogrome d’Oujda, cet incident n’avait pas de lien avec le conflit israélo-arabe. Dans cette petite ville habitaient seulement une cinquantaine de Juifs, mais des commerçants juifs de Meknès, la ville voisine,venaient y faire leurs affaires. Ce qui déclencha le massacre était l’exigence du mouvement national marocain de fermer les magasins le vendredi.
Des pressions inverses furent exercées par les policiers français pour ouvrir les magasins, en dépit des menaces. Au cours de cette situation explosive, quelques manifestants marocains collèrent des photographies du roi en exil sur les magasins, y compris sur ceux appartenant aux Juifs. Un policier français qui tenta de retirer les photographies s’en sortit indemne, mais la foule en colère se retourna contre les commerçants juifs qui furent accusés de s’être opposés à la grève.
Les Juifs en subirent de lourdes conséquences : Samuel Boussidan, Shalom Elfassi et son fils âgé de 22 ans, Elie Toledano et son fils de 12 ans, et Abraham Amar furent assassinés, après avoir subi des traitements cruels et leurs corps furent brûlés par les manifestants. Cet incident tragique ne fut pas mentionné dans la presse israélienne de l’époque, bien que le ministère des Affaires étrangères eut reçu des photos et un compte-rendu de l’événement18.
Mais l’instabilité politique et l’incertitude planaient sur l’avenir de la communauté. Les déclarations sur l’arabisation prochaine de l’administration et l’adhésion du Maroc à la politique panarabe ravivèrent la mémoire de ces deux incidents, et incitèrent les Juifs à quitter un pays incapable de garantir leur sécurité.
Après une courte période d’euphorie qui anima l’intelligentsia juive, et malgré les avantages acquis en matière de promotion professionnelle dans la fonction publique et dans les divers ministères, les difficultés commencèrent à surgirent. Elles concernaient principalement les entraves à l’octroi de passeports qui restreignaient la liberté de circulation, la rupture des relations postales avec Israël, la marocanisation des associations, l’arabisation de l’administration publique et l’adoption d’une nouvelle constitution définissant le Maroc comme un état islamique
En outre, les atteintes contre les Juifs de la part de policiers marocains lors de la visite d’Abdel Nasser à Casablanca après l’adhésion du Maroc àla Ligue
arabe et son ralliement à l’idéologie panarabe en politique étrangère ne firent qu’aggraver la situation déjà tendue. Cette série d’événements suscita progressivement un sentiment de méfiance envers les autorités, et la conviction grandissante qu’à long terme il n’y avait plus d’avenir dans ce pays et qu’il fallait se préparer à partir avant la catastrophe prochaine. Qui plus est, on ne peu nier le fait que la création d’un état juif en Israël, juste après la shoah,ranima des sentiments d’ordre messianiques, bien ancrés dans la liturgie juive, et toujoursardents dans la masse populaire juive