מורשת יהדות מרוקו

54 – ראג׳ל אימא מא יטלקני, והמו מא יפרקני.

 אבי החורג אינו מרפה ממני, וצרתו לא תעזבני.

55     – ידא גלא א־זראע, ראג׳ל אימא יכּיילו.

אם החיטה תייקר, אבי החורג הוא שיקנה אותה.                                       .

בן חורג.

56 – גייבתו רביב, רג׳עלי מול א־דאר.

 הבאתי בן-חורג, נהיה לבעל הבית.

 57 – ג׳יבתו רביב, רג׳עלי שריך.

 הבאתי בן-חורג, הפך לשותף.

 58 – ג׳יבתו רביב, רג׳עלי עללא.

 הבאתי בן-חורג, נהיה עלי למעמסה.

כל חכמי אותו הדור היו תלמידיו של רבי חיים, אף אביו של רבי ברוך — רבי יעקב — זכה להתסופף בצל קדושתו.

לאחר שרבי ברוך מילא כרסו בש״ס ופוסקים, החל ללמוד את תורת הקבלה מפי המקובל האלקי רבי יוסף אלקובי זצ״ל. גם בתורת הנסתר התגלה רבי ברוך בכל עומק שכלו ורחב בינתו, והיה כמעין המתגבר עד שהיה בקי בזוהר הקדוש, בספר התיקונים, ובכל כתבי האריז״ל.

גדלותו של רבי ברוך השתלבה כיצירת פלאים עם אהבתו ומסירותו לכל אחד מישראל, אהבת ישראל השתפכה מנבכי נשמתו הטהורה. מוכן היה לפשוט את כותנתו האחרונה בשביל הפחות שבפחותים מישראל.

 ביתו היה פתוח בכל עת לכל דכפין. ובנימה אבהית השופעת חמלה ורחמים אין קץ היה משוחח עם המוני האנשים שצבאו על דלתותיו. שום דבר בעולם לא היה קשה בעיניו כדי להציל חייו של חולה. ולא נרתע מכל מאמץ כשהיה מדובר בעזרה לנדכאים וקשי יום, וכל זאת יסופר בס״ד בהרחבה בפרקים הבאים.

אמונתו קדושתו וטהרתו

לשיאי שיאים היגיע רבי ברוך במעלות הטהרה והקדושה, כל רמ״ח אבריו ושס״ה גידיו הביעו דבקות ואמונה בבורא יתברך, אמונתו העמוקה והצרופה באה לידי ביטוי במיוחד כשהיה מגיע בתפלה לפסוק — ״ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך לעולם ועד״ ופעם מרוב התרגשות ודבקות בעת אומרו פסוק זה בכונה עצומה, נפל ארצה מתעלף.

רגיל היה לומר: מפני מה הפך דוד המלך ע״ה את הסדר וכתב קודם זמן הווה — ה׳ מלך, ואחר כך זמן עבר — ה׳ מלך. ואחר כך זמן עתיד — ה׳ ימלוך לעולם ועד. הרי לפי ההגיון היה צריך לומר, עבר הווה ועתיד? אלא להודיעך שיסוד האמונה הוא בהווה, אי אפשר להרגיש את מלכות ה׳ בעבר כל עוד אין מקבלים את מלכותו בהווה. ורק אחרי שמשרישים בעומק הלב את מלכות ה׳ בכל רגע ורגע בהווה, רק אז אפשר, מתוך אותה אמונה צרופה להשיג את מלכותו יתברך — בעבר ובעתיד.

ואכן מה נאו דברים אלו למי שאמרם, שאיפתו הגדולה והיחידה עלי אדמות של רבי ברוך, החל מילדותו ועד זקנה ושיבה היתה אך ורק ״לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו״. כל פעולה, בל שיג ושיח שלו שאפו רק לתכלית זו.

רבי ברוך היה לא רק גאון בתורה, אלא גאון בכל. גאון בחסידות ובעבודת ה' גאון בחריפות ובבקיאות. ומעל לבל — גאון בקדושה ובטהרה.

עזרה משמים

כאשר מרוקו הפכה להיות מדינת חסות צרפתית, הם, הצרפתים, הביאו איתם את תרבותם האירופאית, פיתחו את הארץ, והעניקו לתושבי מרוקו שויון זכויות לבני כל הדתות, והיהודים יכלו לזקוף את ראשם מההשפלה והסבל שהיו מנת חלקם. עקב כך החלו חומות ״המלח״ להפרץ, ותושביה היהודים עברו לגור בשכונות החדשות שנבנו בשכנות. וההשכלה והתרבות הצרפתית החלה אט אט לתפוס מקום, רבים ובמיוחד בני הנוער רחקו מתורת ישראל.

את השואה הרוחנית הזו, הכשירו בתי ספר של ה״אליאנס״ שנקרא — כל ישראל חברים — ר״ת כי״ח. — ארגון זה קם בצרפת ושם לו למטרה להפיץ תרבות והשכלה בין היהודים, והקים לו רשת בתי ספר חילוניים בארצות מתפתחות — ומרוקו בכלל זה.

דרך חינוך בתי ספר אלה, חדרה החילוניות לבתים רבים, ורבים מאחינו בני ישראל החלו לחקות את התרבות הצרפתית.

המקובל רבי שמעון אגסי מבגדד כתב באחד מאגרותיו על תוצאות חינוך זה… מה אענה ומה אומר, מה ראיתי ומה נסתכלתי מהראיה המעגמת נפש, ראיתי את הבן לבוש לבוש נכרי, מסלסל בשערו, מיפה את עיניו ומחליק את סנדלו להיות מבהיק, וספרי החיצונים תחת זרועותיו, ובל היום מצפצף בשפת צרפת..

ובבואו מבית הספר לעת הצהרים ורואה שעדיין לא הכינו לו את הארוחה בטרם בואו, הוא בועט באמו, והיא פוערת פיה כנגד המשרתת, ואוכל בלי נטילת ידיים ובלי ברכה, והגורם לכל זה בעבור בולמוס הקנאה שאחז אותם להדמות אל אנשי אירופה ובפרט לצרפתים…

וכך, כתב רבי יוסף משאש באוצר המכתבים על תקופה זו וז״ל: ״מיום ביאת הצרפתים לעירנו התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים; מאן דקרי לה בשם תקופה יפה לא משתבשת; ומאן דקרי לה רעה לא משתבשת; כי השלווה והשקט גברו בארץ ואך המנוחה והרגעה שהיה בלב לשמוח כל אחד בחלקו אם טוב ואם רע חלפה בליל..

וגם תופסי תורה התחילו ליפרד מחיק אמם ולצאת אחד אחד איש לבצעו. בי גם הם נפשם אוותה לטעום מטעמי העת החדשה; ובכן עמודי התורה התחילו להתרופף; ואין סומך, אין תומך; ואין מוכיח בשער. ואך האל המושיע, גמלנו ברוב חסדיו, זיוג לנו זווג נאה מעבר לים, מעיר לונדון בירת בריטאנייא, והוא יליד וגידול רוסייא, מר ניהו רבה, דביילי ליה בקבא רבה, חכם בחכמתו, צדיק באמונתו, גומל חסדים טובים, זכה וזיכה את הרבים, כמוהר״ר זאב וואלף היילפערין, יתשל״א, וזה הדבר הגדול אשר פעל ועשה:

ברביעי בשבת ח׳ ימים לח׳ כסלו, ש׳ ער״ב לפ״ק, (1912) לעת ערב, נכנס להעיר עז לנו מכנא״ס יע״א, ולן בפונדק אחד בבית איש יהודי עני, ושילם לו תשלומי כפל בעד ארוחתו ולינתו, כי באותו הזמן, לא היו לנו מלונות אורחים בעיר, רק כל הבא מאיזה מקום, אם היה לו מכיר בעיר, היה נוטע אצלו אש״ל (אכילה שתיה לינה), ומי שאין לו מכיר, אם עני הוא, היה הולך ישר אצל הרבנים, והם היו משלחים אותו עם שלוחם להתאכסן אצל אחד מבעלי הבתים שהיו ידועים למכניסי אורחים, ומי שרוצה להתאכסן על כספו, היה רואה איזה עני או בינוני, והיה מתגורר בביתו על חשבונו, וכן עשה גם הרב הלזה, וביום השבת התפלל בביהכ״נ של הרה״ג כמוהרר״ש עמאר זלה״ה, ונתודע עם בנו החכם השלם, כמוה״ר מרדכי ישצ״ו, ואחר גמר התפלה הפציר בו להקהיל אליו בבית הכנסת הלז בשעה ב׳ כל תלמידי החכמים הצעירים שבעיר וכן עשה וגם אני הצעיר באתי בתוך הבאים, וינאם לנו נאום יפה על התורה ועל העבודה, ונאמו הנעים עורר לבנו לאהבה אותו ולדבקה בו ולשמוע בקולו, וגמר אומר לעשות ישיבת קבע לתלמוד תורה ש״ס ופוסקים בכל לילה, על פי החוקים האלה אשר חקק… מה מאוד שמחנו על הכל…

בין הלומדים הראשונים בכולל זה היה רבינו בצעירותו, שלמד שם כשלש שנים, רגיל היה אחר כך לומר, שהיו אלו שנותיו הטובות ביותר, ושאת דרכו בחיים — לעמול למען הציבור למד מדרכיו של הרב הלפרין.

לאחר כל אלה פנה הרב הלפערין לעיקר משימתו: לייסד רשת בתי ספר עבריים שיוכלו להתחרות ברשת אליאנס. במכנאס הוא ייסד ישיבה בה לומדים התלמידים מבוקר ועד ערב. את המימון הוא השיג מסוחרי העיר ועל כן הישיבה נקראה ״בית־אל עץ־חיים״.

בישיבה נקבעו כללים מחמירים כדי להרחיק את מכת הפלפול ״הלימוד יהיה בלי פלפול ובלי אבוד זמן על איזה קושיה ואיזה פירוש בדברי רש״י והתוספות. רק כל דבר הקשה אחר מעט עיון ישאר במות שהוא לעיין בו כל אחד בביתו ולא יאבד בו הזמן בישיבה.

מי שיהיה קנטרן בלמודו יגורש מן הישיבה אחר התראה פעמים שלוש״. לאחר הצלחתו הרחיב את הפעולה לכל המדינה וייסד בבל עיר ועיר ועדים לטיפוח החינוך הדתי כדוגמת מה שהושג במכנאס. לשם כך הוא החתים את רבני העיר על כרוז שהופץ ברחבי המדינה, חידוש מרעיש כאשר בבל מרוקו היה רק בית דפוס עברי יחיד בתנז׳ה. הכרוז מתחיל בתיאור קודר של מצבה הרוחני של הקהילה לאחר התבססות רשת אליאנס, המרחיק את הנוער ממסורת אבות:

בעת כיבוש העיר מכנאס התאכזרו במיוחד הפולשים באוכלוסיה, הן המוסלמית והן היהודית והרסו כליל את העיר וחומותיה. התלאות שעברו אז על הקהילה היהודית מתוארות במסמך הראשון הידוע על תולדות קהילה זו והמובא על ידי הרב יוסף משאש בספרו " אוצר המכתב " , ושהעתיק מכתב יד של הרב דניאל טולידאנו מן המאה ה-18.

" הראשונין היו מחבבין את הצרות, וכתבו על הספר בדיו, טיפה מן הים מהדברים הרעים שאירעו להם, ובפרט מתחילת האלף שעלינו, כאשר סיפרו לנו אבותי, שאין יום שלא הייתה בו קללה, חרב ודבר ורעב, ובשנת עברה דתת"ק – 1144 – ליצירה, היו מלחמות גדולות ועצומות בין המלכים, ונוספו גם אדומיים, ונחרבו כל הערים, וגם אנחנו שתינו ומצינו את כוס התרעלה, בארצנו ארץ טובה ורחבה מכנאס, כי ביום א' לחנוכה הובקעה העיר ונשסו הבתים, ונשרפו כל בתי חמדתה ואוצרותיה.

וכל בתי מקדש מעט שבתוכה, וכל הקהל נתנו לחרב ולשבי, ולכל מכה הכתובה ושאינה כתובה בספר התורה, ולא יספיקו ספרים לכתוב בהם קצת מן הקצת שעבר על נפשנו, וכל ספרי חמדתנו, וחיבורי חכמינו, וכל מה שכתבו סופרינו, כולם עלו בלבת אש השמיימה, יותר מחורבן בית המקדש, על אלה חשכו עינינו, יותר מממונינו וכספנו, והנשארים לפליטה.

כל החורף והם גולים ונידחים, ערומים ורעבים, בסוכות של קנים על פני השדה, עד יום א' של פסח, שאז חמלו עלינו, ושלח כרוז לבוא העיר, וביום השביעי של פסח התחלנו לחזור, והעיר כולה ערימות של עפר, ואנחנו רעבים לא חמץ ולא מצה, רק עשבי דדברא כבהמות, ובים אסרו חג קברנו המתים והספדנום מספר מר, ובחמלת ה' עלינו פתח לנו שערי אורה כל אותו קיץ ".     

התאכזרות בקהילת מכנאס הייתה אופיינית להתייחסות המייחדים לכל הקהילות היהודיות בארצות כיבושם שהגיען בשיאם, עד לספרד בצפון ותוניסיה במזרח. טיהור דאר-אל-אסלאם חייב הסתלקותם של אחרוני הלא מאמינים. בפני היהודים הועמדה הברירה האיומה " האסלאם או המוות ".

בתי כנסת נסגרו, נהרסו או נהפכו למסגדים. הדי הרס הקהילות היהודיות בכל צפון אפריקה וספרד הגיעו עד לאירופה כפי שמעידה הקינה המפורסמת של המשורר רבי אברהם אבן עזרא על האור שכבה במערב, והמבכה את גורלם המר של הקהילות המפוארות, סג'ילמאסה, עיר הגאונים והנבובים, , מראכש , עיר המלוכה, פאס עיר תורה ומקרא, תלמסאן, מכנאס וסבתה, דרעא, תונס וג'רבה.

קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהלות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא.

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם

בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה

בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.

בְּאֵין תּוֹרָה * וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה

מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה

עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה

וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה

וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה

וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה

עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה

אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה

ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה

וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה

וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם

וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה

וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה

בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם

גזירות אלה, לו נמשכו באותה קנאות היו מוחקות עד זכר בני ישראל באדמת המערב. אולם למרבה המזל כבר בסוף ימיו, שינה הצורר עבדל מומין את טעמו כלפי שארית הפליטה וכנראה כך גם נהגו יורשיו אחרי מותו בשנת 1163.

השריד המעיק ביותר מתקופת האימים היה קיומם של רבבות יהודים שנאלצו להמיר את דתם כדי להציל את חייהם. הם נאלצו להמשיך ולחיות כמוסלמים כלפי חוץ. כדי להבדיל אנוסים אלה מבין המוסלמים הטהורים נצטוו ללבוש בגדע עדי נתעבים. בסיכומו של דבר נראה שהסערה העזה לא הצליחה לעקור מהשורש את הנוכחות היהודית במערב, אולם השרידים שנשארו לא הצליחו להוציא עוד מתוכם חכמים וגדולי תורה. האור כבה במערב והאור היחידי שזהר באותה תקופה בא מספרד. 

קל היה אז לשכוח את האמת היסודית הזאת : צפון אפריקה היא קודם כל ארץ מוסלמית. עשרים מיליון מוסלמים הם הרוב העצום באוכלוסיה זו, שגובשה על ידי מאות שנים של אמונה באלוהים, של קבלת מצוותיו של הקוראן, של כניעה לרצונו של הריבון השליט ושל נמיכות רוח אמיתית.

קיבוץ אנוש זה, השרוי בעצם התהוותו, נושא עמו גם את מחצית השנייה של מורשתנו, זו הברברי ערבית, שערכיה השליטים הם ערכים של אומץ לב וגאווה של אדם הנאמן לשבטו ולרגשי לבבו.

השפעת החינוך הצרפתי הכניסה לעולם קדומים זה כוח משיכה חדש, שחותר היה לשלבו במעגל הערכים המערביים. אולם שילוב זה חל בלי להתחשב הרבה בערכים המקוריים של האסלאם או של היהדות. המוסלמי והיהודי, ששקועים היו במאמץ הציביליזטורי שנתגלה לעיניהם, בנקל יכולים היו ללכת שבי אחר הפיתויים ולהינתק משורשיהם ומן הקשרים המשפחתיים שלהם, כדי שיֵקל עליהם לצאת לכיבוש העולם החדש שנפתח לפניהם.

את צרפת ייצג על אדמת אפריקה מיעוט של מתנחלים ופקידים, שידעו קודם כל להפרות את הארץ, שמצאוה שקועה בימי הביניים, כדרך שקודמיהם הפניקים מצאוה שרויה בתקופה הניאוליתית. המתנחלים הצרפתים הביאו לצפון אפריקה עולם שונה לגמרי מן החברה הפיאודלית העתיקה, שהתמידה בקיומה בתוך אנרכיה של שלטונות ריבוניים ותכופות אויבים זה לזה.

הם פתחו בשלטון חדש בחבל עולם זה, אשר מאז ימי קרת חדשת מעולם לא השכיל לשמור על האוטונומיה שלו.

בצפון אפריקה סימל הצרפתי בעת ובעונה אחת יבשת ותרבות, דת וטכניקה, וזו האחרונה הופעלה בכישרון  להתייאת ארץ, שהוזנחה משך מאות בשנים. בהגשמת מפעלה נתקלה טכניקה זו, לעתים קרובות, במצבים של מלחמה ושל שלום כאחד, בהתנגדותם של אדוני הארץ משכבר.

בחבל עולם רחב ידיים זה התחוללה, אפוא, מהפכה במשק החקלאי והחברתי ובצדה שינוי ערכים מעמיק. הגיעו הדברים לידי כך, שבני צפון אפריקה – שמעולם לא חשו צורך להתגבש כחטיבה לאומית לפני כן, אשר משך אלפיים ותשע מאות שנה נשאו את כיבושי קרת חדשת, רומי, הואנדלים, הביזנטים, הערבים, התורכים והספרדים – כה השתנו מקץ כמה עשרות שנים של כיבוד צרפתי עד שלא יכלו עוד שלאת את עוּלו והתקוממו עליו, תחילה בתוניסיה ובמרוקו ולבסוף באלג'יריה.

בקשי עורף שקדה צרפת לחשל קוטב משיכה חדש שהרחיב, פעמים עד לכאב, עולם מלא הנוטה להתקדש במים העומדים של המזרח. אוכלוסיות שלמות הוטלו לתוך הרפתקה  מסחררת, נטולה רומנטיקה אך עשויה בצלמה של המציאות האפריקאנית, שצבעיה קשים ועזים.

ניתנת האמת להיאמר, כי בשלב זה הייתה הסתגלותן של תרבויות האסלאם והיהדות שלמה כמעט. אנו היהודים היינו הראשונים שטולטלו במהפכה זו של הדפוסים המסורתיים. אלף ומאתיים שנה של שלטון מוסלמי וחוק מוסלמי דחקו אותנו לשפל המדרגה, בחברה שהעניקה לנו זכויות מוגבלות בלבד.

הטובים שבשליטי האסלאם לא עצרו כוח לפעול בניגוד לחקיקה התיאוקרטית  במהותה, שלא יכלה לתת לנו שוויון זכויות מלא. לפתע הופיעה צרפת בקריאה המהפכנית של חופש, שוויון ואחוה. קיראה זו עוררה אותנו מקפיאה ממושכת על השמרים והעמידתנו בבת ראש בפני נחשול של ערכים ועובדות, שציינו את ראשית הקץ לשעבודנו כמיעוט, עשוק וגזול לעתים קרובות, בתוך החברה המוסלמית.

סוף-סוף קם בנו רצון להיכנס לעולם החדש המתעורר סביבנו ולרכוש לנו בו מעמד של שוויון. לפני בואה של צרפת היינו מסוגרים בתחומי העיר המוסלמית, במשכנותיה העלובים ביותר. מן העיר המוסלמית אל הכרך המודרני נפתחה לפנינו דרך כבירה, בה התייצבו יותר ויותר כגורם שלישי, פעמים כמתווכים, על הרוב כסרח עודף בין הערבים לצרפתים.באלג'יריה, בתוניסיה ובמרוקו, למרות ההבדלים במעמדן המדיני, הייתה זהות בבעיות היסוד של ההתפתחות הסוציולוגית בקהילה היהודית.

בכל מקום הייתה נקודת המוצא זהה : דלותו השקטה של היהודי " היליד ,, מצוקתו שכמוה כמצוקת האוכלוסיות המוסלמיות, אשר לעתים קרובות נראתה לנו טראגית ואשר ממנה חשב להשתחרר הואיל והזמן הניעו לכך.

ואם בכל מקום הייתה נקודת מוצא אחת, בהבדלים קלים של גוון ודרגה, הרי גם המטרה אחת הייתה, ולמרות הסטיות התבטאה בכך, שסיגלנו לנו את המורכבות המופלגת של החיים המודרניים, שהיה עלינו להתרגל אליהם ולרכוש לנו אגב כך את שיטותיהם במהירות האפשרית, לעתים קרובות אף בטרם נבין את פשרן.

ההתפתחות המהירה להפליא במגרב הקיפה לא רק את היהודים בלבד אלא גם את כל האוכלוסייה המקומית. אך הואיל ובני מיעוט היינו, עתידה הייתה זו ליצור אצלנו היהודים, שבאו במגע אינטימי עם התרבות הצרפתית, עמדה נפשית הנבדלת עד מאוד מזו של המוסלמים.

לגבי המוני המוסלמים האלג'יריים הייתה צרפת מעצמת כיבוש, וכל כמה שעז היה רצונה של מצרת החברה המוסלמית להיפתח, פעלו בה בלמים נפשיים אדירי כוח שעיכבו את התקוממותה בדרך האמנציפציה, בלמים אלה לא היו קיימים אצל היהודים.

לגביהם הייתה צרפת מלכתחילה ארץ החופש, השוויון והאחווה, הארץ שחוללה את מהפכת 1789, ששחררה את היהודים והעניקה להם זכויות עד שעשתה אותם אזרחים חופשיים ושווים לנוצרים. החל משנת 1830, מועד כיבושה של אלג'יריה בידי הצרפתים, ראו היהודים בנוכחותה של צרפת את הישועה.

כמעט בלי צל של רתיעה התמכרו להשפעות החדשות ופנו ללכת בגוף ובנפש בכל אשר תולכנה אותם. דווקא משום שחשו רתיעה כלפי עבר שגזר עליהם סבל ומצוקה ניצבו במשנה התלהבות לימין המציאות החדשה. 

סוד הפמוט – בתיה כרמי

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים

את זהותם היהודית

תמונת שער הספר :

אישה, מצאצאי האנוסים בבלמונטה, מראה לרב מנחם הכהן,

את הכוך המוסתר, בו היא מדליקה את נרות השבת, עם שמן זית

בלמונטה, פורטוגל, 1983

עיינתי בחומר שליקטה בתיה כרמי על צאצאי האנוסים בספרד ופורטוגל ומצאתיו מעניין. עבודת השדה שנעשתה על ידי בתיה כרמי היא חיונית להבנת מצבם של צאצאי האנוסים. לקראת ציון 500 שנה לגירוש יהודי ספרד, אני שמח שעיתונאית פורייה כבתיה כרמי, עם גישה חמה וסקרנות, נכונה להשקיע במסירות, כדי להציג לציבור הישראלי, פרק מרתק בהיסטוריה של יהדות ספרד.

בברכה

פרופ׳ יום טוב עסיס

החוג להיסטוריה של עם ישראל האוניברסיטה העברית בירושלים

נאה עשתה העיתונאית בתיה כרמי שליקטה חומר על אנוסי ספרד ופורטוגל. שנה זו שאנו נמצאים בה עתה, ראויה לספר זה, שכן לא רק שאנו מציינים חמש מאות שנה לגירוש ספרד, אלא שזוהי אף שנה של קיבוץ גלויות וקירוב נידחים ממקומות רחוקים אשר לא שיערום אבותינו.

עיינתי בטיוטת העבודה של בתיה כרמי ומעיד אני כי יש בה סיפורים מעניינים מאוד, עד כדי כך שגם מי שמצוי בפרקי היסטוריה אלו, ימצא בהם חידוש ועניין רב

אין זו מסה היסטורית, אלא סיפור מרתק על אחת מההשתקפויות הטראגיות של ההיסטוריה הישראלית בעת החדשה.

אני ממליץ שכל תלמיד וכל מי שהוא בר אוריין, יקרא בספר זה.

בברכה

דר׳ שלמה מנהל חטיבה עליונה, אמי״ת כפר בתיה