ארכיון יומי: 8 בספטמבר 2012


פתגמים ואמרות ממקורות שונים

85 אל-עצא,מא תכ׳ללי מן יעצא.

המקל לא יתן להתקלקל.

 

86  מא יקדי מעא אל – עאצי, גיר אל – עצי.

לא יועיל לעיקש אלא המקל. 

 

87 מא תנפעו גיר אל – עצא.

 רק השוט יועיל לו.

88 הובא, אחסן נון היבא.

 הטפת מוסר טובה מאיום.

 

89 ב׳לעא, אחסן מן בלעא.

הפחדה טובה ממלקות.

Histoire des juifs de Safi-B. Kredya

Cette dernière précise que le nom de Safi dérive du mot hébreu « assif ».

En l'approfondissant, nous trouvons :

le verbe « assafa » qui signifie « rassembler » ;

le nom « assafi » qui veut dire « l'assemblée, la société, le rassemblement et le consei» 

La dernière inondation de la ville de Safi a eu lieu en 1927, et immédiatement après, les autorités du Protectorat ont dévié le cours de Oued Chaâba, creusant un profond canal côtoyant les remparts nord de la ville et consolidant ses rives en pierre et en ciment. Les travaux furent achevés en 1928., 

Le titre de l'étude du professeur Simon Lévy nous amène à penser que par « assemblée », c'est la communauté juive qui résidait dans la ville qui est visée. Armand Antona conforte notre conviction quand il écrit que les juifs ont habité cette ville en des temps lointains et que c'étaient des Berbères judaïsés, que le judaïsme a été répandu à Safi plus longtemps que dans n'importe quelle autre partie du Maroc et que cette ville a toujours abrité une communauté juive importante.

 Le chercheur contemporain de Safi, Timoule, va même plus loin, disant que Safi a longtemps été « une ville juive » et que l'islamisation de ses habitants a demandé plusieurs siècles de prêche continu invitant à la nouvelle religion.

Certains contextes penchent en faveur des conclu­sions de Antona et de Timoule. Nous en relevons les exemples suivants :

Les Berbères de Safi faisaient partie des tribus Berghouata qui ont paru à la fin du premier quart du deuxième siècle de l'hégire. Leur pouvoir s'est « étendu sur les plaines de Tamesna et sur la côte atlan­tique de Salé, Azemmour, Anfa et Safi».

Ce qui nous intéresse chez les Berghouata réside dans leurs croyances étranges, ayant fait l'objet de beaucoup d'études parmi lesquelles nous choisirons les travaux de Nahoum Slouch, de Gaston Doufrain et de Brahim Harakate.

 Ils sont unanimes à dire que les Berghouata étaient de religion juive, par leur origine et par beaucoup de leurs rites. Ils en donnent les preuves suivantes

Le Dieu Yakich des Berghouata est probable­ment le prophète Youshaâ les titres des versets du livre sacré établi par le fondateur de la religion berghouata contiennent beaucoup de noms juifs.

les Berghouata plaçaient le prophète Moussa (Moïse) avant le prophète Aïssa (Jésus) [Que le Salut de Dieu soit sur eux !]

Dans les noms des rois des Berghouata, on trouve beaucoup de noms de prophètes des Bnei Israël, comme « Yasouâa, Israël et Ilyas… » 

Berghouata peignaient leurs cheveux en tresses comme certaines les communautés juives

les Berghouata s'adonnaient à la divination, à la sorcellerie, et à l'astrologie, arts dans lesquels les Hébreux anciens s'étaient illustrés

Il n'y a jamais eu de quartier juif (mellah) à Safi comme dans les villes voisines : Marrakech, El Jadida et Essaouira, les isolant derrière des murailles infran­chissables du reste de la population musulmane ; les juifs de Safi ont toujours vécu « sans mellah », ce qui aurait diminué leur valeur et aurait porté atteinte à leur citoyenneté et à leur personne.

Abdelkader Timoule, « Le Maroc à travers les chroniques maritimes », Seconde édition complétée et développée, Tome I, 1989, p. 70

Berghouata est un État amazigh fondé par Salih ben Tarif. Son autorité a duré de l'an 127 (745) à l'an 542 (1147) de l'hégire. Les Idrissides et les Almorávides les ont combattus, mais ce sont les Almohades qui les ont vaincus sous le règne du calife Abdelmoumen ben Ali Al Koumi.

Tamesna est un mot amazigh signifiant « les plaines », attribué au pays de Chaouia.

Ibrahim Khalaf Al Abdi, « Burghouatiyoune fi el Maghrib » (« Les Berghouata au Maroc »), Casablanca, 1983, pp. 10 et 11.    

Ils étaient « répandus dans les quartiers de la ville, sans obligation de se cantonner dans un mellah », et ils vivaient parmi les musulmans « en tonte quiétude », excluant toutes les raisons de tension qui avaient conduit les rois du Maroc, dans d'autres villes et à des époques diffé­rentes, à séparer les deux communautés, « érigeant des murailles entre elles et construisant derrière ces murailles un mellah pour les juifs pour les protéger, indépendants dans leur habitat, tranquilles pour leur vie, leurs traditions, pour leurs affaires et pour eux-mêmes ».

Jusqu'à ces derniers temps, la population de Safi – juifs et musulmans -, se partageait des rites communs, dont le plus récent était la visite des tom­beaux des saints Oulad Ben Zmirro, pour solliciter la bénédiction et la guérison.

Doutté, Voinon et Ben Ammi ont relaté des récits à ce propos, attribuant aux sept frères Ben Zmirro des miracles et des prodiges. Et plus que cela, les juifs reconnaissaient à une famille musulmane le rôle d'intercesseur entre ces saints et les visiteurs, y compris les juifs eux-mêmes.

Ces données indiquent que l'existence des juifs à Safi s'avère profondément ancrée dans le temps, et qu'elle était forte et active à travers les siècles, au point qu'elle a influencé de nombreux aspects de la vie des habitants.

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו..אנתיפדה במרקש

אנתיפדה במרקש

אותו בוקר תקפו אותי כאבי בטן שלא הכרתי קודם,  אמרתי לאימי: "היום אני לא הולך לבית הספר אני מרגיש שאני הולך למות!". אבי המחמיר תמיד, שהיה במטבח שמע את השיחה והתערב: "דויד, שוב לא הכנת את שיעורי- בית שלך?", לא היה לי אפילו כוח לענות לו, הכאבים התישו אותי לגמרי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיו לי כאבי בטן, אמי לקחה אותי כבר מספר פעמים לרופא המשפחה – אך זה לא מצא את הסיבה לכאבים. בבוקר ההוא אמי הרגישה שהפעם זה משהו יותר רציני מ"סתם" כאב בטן והחליטה לפעול: תחילה שפכה מחיה, ערק, על בטני, התרופה האולטימטיבית לכל מיחוש, מדלקת פרקים ועד ללב שבור. אחרי שאפילו הערק לא עזר היא אמרה לאבי: "אתה לא מבין כלום בילדים עדיף שלא תתערב!" עטפה אותי במעיל הכחול והחם והבהילה אותי לבית החולים הממשלתי.

רופא  צרפתי צעיר ויפה היה תורן במיון, עם כל הכאב והטשטוש שלי חייכתי. הוא חייך בחזרה, בדק אותי אמר לאימי:"זה מקרה חירום צריך לנתח מיד". אימי כמעט התעלפה: "מה קרה? איזה ניתוח?" היא אחזה בזרועו בחוזקה. "מדם סה, לאפנדיציט, לאפנדיציט!" הוא אמר לה בצרפתית. מהלחץ החל גם ראשי לכאוב, גופי התמלא חרדה מהלא נודע, לא הבנתי איזה טיפול בדיוק מציע הרופא הצעיר, אבל מה שהיה חשוב לי באותו הרגע זה שהכאבים יפסקו ומהר.

תוך כמה רגעים השכיבו אותי על מיטת בית החולים ואחות צעירה וחייכנית החלה לדחוף אותי לכוון חדר הניתוח, אימי מחזיקה את ידי בחוזקה וביד השניה ליטפה את ראשי כאילו הייתי תינוק. כעבור חצי שעה הורדמתי בהרדמה כללית והניתוח החל.

את ההתאוששות עשיתי בחדר משותף עם מוסלמי צעיר בן עשר, שחלק איתי מעבר לשנת לידה זהה, גם ניתוח אפנדציט בן יומיים. טולטלתי כולי והתרגשתי מאוד כיוון שבמעמד זה, לראשונה, פגשתי מוסלמי פנים אל פנים. לא ידעתי ולא הצלחתי לשער מה זה מוסלמי? עם הזמן התברר לי ששכני לחדר – עבדול כרים – יודע על יהודים בערך מה שאני יודע על מוסלמים. שכבנו כל אחד במיטתו והמטרנו זה על זה שאלות שונות ומשונות:

– "אתה מאמין באלוהים?" שאלתי

– "כן" הוא ענה נחרצות

– "ואתה" הוא שאל "צם ביום כיפור"?

– "לפעמים" עניתי.

– "מה זה בשר כשר?" הוא המשיך "למה היהודים לא עובדים בשבת?" הוא הקשה.

– "המוסלמים לא עובדים ביום ששי ואנחנו בשבת". עניתי בקצרה.

– "אז מה אתם עושים בשבת אם אתם לא עובדים?" הוא לא הרפה

 -"אנחנו מטיילים בגני המלך, או הולכים לכיכר הגדולה,שותים תה בהיר עם נענע מתבוננים בלוליינים ובקוסמים". עניתי מבלי להתבלבל.

– "גם אני הולך ביום שישי עם אבא לגמע- אל- פנה לאכול מרק חומוס עם ראש כבש". אמר עבדול בהפתעה מהולה בשמחה.

משם חצינו את הקווים ושוחחנו על בית הספר, החברים והשכונה. השיחה שהתנהלה בצרפתית, קלחה. עבדול-כרים דיבר צרפתית על בוריה כנראה למד בבית ספר צרפתי  פרטי ולא בבית ספר אליאנס כמוני, הוא בן דור רביעי לתרבות מערבית במרוקו ולא הייתה לו שום
בעיה לבטא "ריש" כפריסאי מושלם ללא כל מבטא זר.  קנאתי בו היות וניחן מלידה בכלי לשון כמעט מושלם, למרות שגם אני דיברתי צרפתית מצוין לאמיתו של דבר מגיל שש לא היה לי שום קשר לשפה אחרת. אפילו פטימה, העוזרת הערבייה שלנו נאלצה ללמוד צרפתית כדי שתוכל לדבר איתי. כשנכנסתי לבית הספר אליאנס התחלתי ללמוד מהתלמידים היהודים ערבית- מוגראבית כי מחציתם לא ידעו צרפתית בכלל,  אז גיליתי להפתעתי שמרוקו היא לא חלק מצרפת כפי שתמיד חשבתי לעצמי… אך עם עבדול דיברתי צרפתית ולאט לאט גיליתי שזה, המוסלמי, יכול להיות חבר טוב שלי. דיברנו על כל הנושאים בעולם, פעם הרגשתי אליו אהבה וקרבה גדולה ואם לא הייתי מרותק למיטה הייתי מחבק אותו, ופעם הרגשתי שנאה, ומרירות למשל כשאמר לי בהתנשאות שמרוקו היא מדינת המוסלמים ואף פעם לא תהיה מדינת היהודים או הצרפתים. הוא ניסה לרמוז ללא הפסקה שהמוסלמים הם "על הגובה" ואילו אנו היהודים, באים אחריהם בכמה דרגות. חשתי לעיתים אי נוחות, אך יותר מכל הייתי מסוקרן ומרוגש.

הפסקנו לשוחח כשהוריו באו לבקרו. הבטתי בהם, לפי לבושם הארופאי ולפי המטעמים שהביאו לו הבנתי שעבדול בא ממשפחה אמידה. משפחתי לעומת זאת לא הייתה עשירה ולא יכלה לפנק אותי כמו שהוריו של עבדול פינקו אותו. שכבתי במיטתי וראיתי בקנאה כשריר נוטף מפי איך הוריו של עבדול מוציאים מתוך שקית נייר חומה תפוחי עץ אדומים, גדולים ועסיסיים – מצרך יקר ערך שהורי לא יכלו להרשות לעצמם לקנות  לי. הוריו כיבדו אותי בתפוח-עץ, לא עמדתי בפיתוי ונגסתי בתפוח עוד כשנוכחו  בחדר. אם אמי הייתה רואה אותי, וודאי הייתי ננזף – אחרי הכל, היא עשתה מעל ומעבר לספק לי את האוכל המזין והטעים ביותר, כדי שאבריא מהר.

שעות הביקור בבית החולים היו קצרות ונגמרו מהר ואמי רצתה לבקר אותי כל יום ולהקדיש לי יותר זמן. היא קמה כל יום בחמש בבוקר ובאה ברגל מהבית לבית החולים. בכניסה שיחדה את השומר בכסף או בלחמניות חמות שהכינה בבית כדי שיתן לה להיכנס והעירה אותי כל בוקר בנשיקה, אוחזת בידה כוס חלב- מלא וחם, תוך שהיא שופכת לכיור בשאת נפש את החלב שקיבלתי בבית החולים וממלמלת: "קום דה לו", החלב הזה הוא כמו מים. והיא צדקה, האחיות הערביות היו מוסיפות לחלב מים כדי שיספיק לכל החולים.

חמישה ימים אחרי הניתוח הרגשתי בריא לגמרי. ירדתי מהמיטה התחלתי להסתובב במחלקות השונות ובחדרי בית החולים. מיד הפכתי לחביב הקהל וכל החולים רצו בחברתי. ביום השחרור מבית החולים, אימי הלכה להודות לרופא הצרפתי שניתח אותי והוא אמר לה: "מדאם, את לא צריכה להודות לי, חמש דקות עבודה לא יותר, הכנסתי אצבע לחתך קטן  הוצאתי את האפנדיציט קשרתי אותו  והחזרתי אותו למקומו – זה הכל, פשוט מאוד". הם לחצו ידיים בחום, אני קיבלתי ליטוף על הראש וזהו.

חזרתי הביתה לחופשת מחלה בת שבועיים. אבי הביט בי מתרוצץ בבית ונאנח: "כשאתה לא בבית הספר אתה רק עושה שטויות". משכתי בכתפי, אבל הוא צדק. שבוע אחרי שיצאתי מבית החולים הסתובבתי בשכונה עם חברי היהודי רוברט. רוברט היה כבר בן שלוש עשרה ואני הבטתי בו בהערצה תמידית. היו לו תלתלים שחורים ועיניים חומות, נבונות ועצובות. אותו יום אחרי ששחקנו כמעט את כל המשחקים האפשריים סיפרתי לרוברט על הילד המוסלמי עבדול כרים שכל הזמן הבליט את עליונותו. רוברט הקשיב, ואז אמר: "ככה? בוא נסדר את הערבים!" הצטרפתי אליו ללא היסוס, אחרי הכל רוברט כבר בן שלוש עשרה ואני שמחתי שיש מישהו שיראה לעבדול-כרים מי כאן הבוס!

עמדנו מול דלת עץ גדולה, צבועה בכחול-טורקיז, שהובילה לבית ערבי גדול מאוכלס במשפחה מוסלמית רבת אוכלוסין. רוברט נתן לי את חלוקי הנחל והראה לי איך לקלוע. לבד בחיים לא היית מעז אפילו לחשוב על רעיון כזה, אך רוברט מלא הביטחון דחף לי את חלוק הנחל ליד אמר: "מהר! יש לנו בדיוק  שעה עד שבעל הבית יגיע, תיקלע טוב". אחת האבנים שלי פגעה בזגוגית החלון ונפצה אותו לרסיסים.

דיירי הבית ניסו כמה פעמים לצאת מהבית אך פחדו כנראה ממטר האבנים שהגיע משום מקום. מעניין שאף אחד מהשכנים לא בא לעזרתם. בזמן שזרקתי אבנים על הבית הייתה לי הרגשה נהדרת. "הראתי להם!" חשבתי "עכשיו מי הבוס?! הא!". אך כשראינו את בעל הבית מגיע מקצה הרחוב ברחנו בריצה כמו עכברים כל אחד לביתו. אני התחבאתי מתחת למיטת ההורים הגדולה ורעדתי בכל גופי. בעל הבית המוסלמי דפק על הדלת ואמר לאימי בפנים חמורות "הילד שזרק אבנים על הבית שלי נכנס לכאן". אמי אמרה לו: "אף אחד לא נכנס לכאן אתה יכול לחפש אם אתה רוצה". כעסתי מאוד על אימי ועל הביטחון המופרז שלה, למזלי זחלתי תחת המיטה לפינה החשוכה ביותר, אחרת היה בעל הבית רואה אותי כשהתכופף להסתכל תחת המיטה. המתנתי עד שהלך ורק אחרי שיצאתי וניערתי מעלי את האבק,  חזרה אלי הנשימה הסדירה.

שלושים שנה עברו מאז. עכשיו כשהאינתיפדה גואה סביב ומהומות מתרחשות תדיר בשטחים ובירושלים, ילדים ירושלמים רבים נוהגים  לנסוע כל יום שישי לאל-אקצה לתפילה. ביניהם גם הילד בן העשר, מוחמד כרים. לפני שבוע הוא הספיק לברוח ללא פגע כשהחלו המהומות וזריקת אבנים על השוטרים. השבוע הוא לא הספיק לברוח והשוטרים ירו בו כדור גומי בראש.  עכשיו מוחמד בבית החולים אל-מקאסד, שוכב בעיניים עצומות משפחתו סביב מיטתו, צינור ההנשמה תחוב בפיו ותחבושת גדולה מכסה את ראשו הקטן. אביו, עבדול-כרים היה איתו בתפילה ואמר לשוטרים שבאו לבקר אותו בבית החולים: "למה? למה? זה ילד קטן! מספיק זרנוק מים כדי לגרש אותו, לא צריך לירות בו! הייתה לי הרגשה רעה… לא רציתי שיבוא איתי לתפילה היום, עכשיו הוא נפגע"… שלושה ילדים נורו השבוע מכדורי גומי בידי חיילים ושוטרים ישראלים בזמן התפרעות בהר הבית: כדור אחד פגע בעינו של עלי הקטן מכפר קלנדיה,  כדור שני פגע בראשו של מוחמד וכדור שלישי פגע  שראשו של מג'די. אני הייתי מצוי באותה שעה  במחלקה של שוטרים ששמרה על הסדר בהר הבית ועצרה ילדים חשודים שזרקו אבנים על המתפללים בכותל

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר