חלוצים בדמעה – ש. שטרית

מעבר למצוות הקוראן נהנתה הקהילה היהודית ממעמד אוטונומי למחצה והסולטאן לא התערב כמעט בענייניה. השלטון קיים את הקשר עם הגטו (ה״מלאח״) היהודי באמצעות ״שיח׳ אל־יהוד״ (מעין מוכתאר של הגטו) שתפקידו היה לגבות את המסים, לאכוף עונשים ולקבל את מכסת כוח־האדם הדרושה לפעילותו התקינה של הממשל.

״שיח׳ אל־יהוד״ היה בבחינת  ז'נדרם, שהיה שנוא יותר מאשר מכובד. אך בגטו עצמו שמרו היהודים על דתם, ארגוניהם ומוסדותיהם. למעשה, מאז המאה ה־16 ועד 1918 המבנה המוסדי היהודי לא השתנה כלל.

במחצית השנייה של המאה ה־8 הפכה מרוקו לממלכה עצמאית. אידריס, צאצאו של אל־חסן-בנם של הח׳ליף עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד, מרד בח׳ליפות העבאסית בבגדאד. המרד סוכל ואידריס נמלט מערבה, למרוקו, והקים בה את מלכותו.

 השושלת האידרסית מלכה במרוקו 197 שנים (985-788). אידריס הראשון התעמר ביהודים וגזר עליהם גזרות קשות. בנו, אידריס השני, גילה כלפי היהודים יחס סלחני יותר ועם עלותו לשלטון ב־792 – החלה ״תקופת הזוהר״ של יהדות מרוקו.

 הקהילות היהודיות פרחו והתרחבו וחכמי העיר פאס, שהפכה לבירת הממלכה האידרסית, קיימו קשר רצוף עם גאוני בבל והחליפו עמם דעות בענייני דת והלכה. אידריס השני, הפגין את חסותו על נתיניו היהודים בכך שהקים, בסמוך לארמונו, את ה״מלאח״ (הגטו היהודי) והורה לחייליו לשמור על חייהם.

לאחר מותו של אידריס השני, בשנת 828, באה תקופה מסוימת של חוסר יציבות ויורשיו היו נתונים ללחץ הכפול של ח׳ליפות בית אומיה בקורדובה והח׳ליפות הפאטמית, שקמה והתבססה במצרים ובאפריקה. אך גם בתקופה זו, הקהילה היהודית בפאס הלכה והתרחבה והוציאה מקרבה חכמים רבים.

חלקם כתבו ערבית בכתב עברי, אך רובם שלטו גם בערבית ובארמית. מפאת אופי השלטון, היה אז באותם הימים תהליך של הסתערבות ובבתי־הכנסת קראו את התפילות בלשון יהודית־ערבית או בתרגום ערבי, כמו למשל תרגום התורה של רבי סעדיה גאון. 

מעבר למצוות הקוראן נהנתה הקהילה היהודית ממעמד אוטונומי למחצה והסולטאן לא התערב כמעט בענייניה. השלטון קיים את הקשר עם הגטו (ה״מלאח״) היהודי באמצעות ״שיח׳ אל־יהוד״ (מעין מוכתאר של הגטו) שתפקידו היה לגבות את המסים, לאכוף עונשים ולקבל את מכסת כוח־האדם הדרושה לפעילותו התקינה של הממשל.

״שיח׳ אל־יהוד״ היה בבחינת  ז'נדרם, שהיה שנוא יותר מאשר מכובד. אך בגטו עצמו שמרו היהודים על דתם, ארגוניהם ומוסדותיהם. למעשה, מאז המאה ה־16 ועד 1918 המבנה המוסדי היהודי לא השתנה כלל.

במחצית השנייה של המאה ה־8 הפכה מרוקו לממלכה עצמאית. אידריס, צאצאו של אל־חסן-בנם של הח׳ליף עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד, מרד בח׳ליפות העבאסית בבגדאד. המרד סוכל ואידריס נמלט מערבה, למרוקו, והקים בה את מלכותו.

 השושלת האידרסית מלכה במרוקו 197 שנים (985-788). אידריס הראשון התעמר ביהודים וגזר עליהם גזרות קשות. בנו, אידריס השני, גילה כלפי היהודים יחס סלחני יותר ועם עלותו לשלטון ב־792 – החלה ״תקופת הזוהר״ של יהדות מרוקו.

 הקהילות היהודיות פרחו והתרחבו וחכמי העיר פאס, שהפכה לבירת הממלכה האידרסית, קיימו קשר רצוף עם גאוני בבל והחליפו עמם דעות בענייני דת והלכה. אידריס השני, הפגין את חסותו על נתיניו היהודים בכך שהקים, בסמוך לארמונו, את ה״מלאח״ (הגטו היהודי) והורה לחייליו לשמור על חייהם.

לאחר מותו של אידריס השני, בשנת 828, באה תקופה מסוימת של חוסר יציבות ויורשיו היו נתונים ללחץ הכפול של ח׳ליפות בית אומיה בקורדובה והח׳ליפות הפאטמית, שקמה והתבססה במצרים ובאפריקה. אך גם בתקופה זו, הקהילה היהודית בפאס הלכה והתרחבה והוציאה מקרבה חכמים רבים.

חלקם כתבו ערבית בכתב עברי, אך רובם שלטו גם בערבית ובארמית. מפאת אופי השלטון, היה אז באותם הימים תהליך של הסתערבות ובבתי־הכנסת קראו את התפילות בלשון יהודית־ערבית או בתרגום ערבי, כמו למשל תרגום התורה של רבי סעדיה גאון.

באותה תקופה קמו בפאס ראשוני חוקרי הלשון העברית-רבי יהודה בן קורייש, מייסד הבלשנות המשווה, שחשף את חשיבות לימודה של הארמית לצורך הבנתם של כתבי הקודש. דונש בן־לברט, משורר יליד בגדאד שהתחנך בפאס והיה מתלמידיו של רבי סעדיה גאון.

דונש היה מדקדק שהכניס לשירה העברית את המשקל ואת שיטת החריזה הערבית. על־ידי כך הוא פתח לשירה העברית שער ביטוי חדש ועשיר ביותר. לימים היה דונש בן־לברט לאחד ממקורות השראתו של רש״י. רבי דוד בן־אברהם אלפאסי- מי שחיבר את המלון הראשון בשפה הערבית.

בעקבות המדקדקים, קמו בפאס גם המשוררים שכתבו את פיוטיהם בלשון התנ״ך. הבולטים ביניהם באותה תקופה היו יצחק בן חלפון ויצחק בן־יעקב אלפאסי, שהיה מורהו של רבי יהודה הלוי. רבי יצחק אלפאסי הקים בפאס ישיבה ופסק הלכות שנתקבלו בזמנו על־ידי כל חכמי הגולה.

ספרו – ה ל כ ו ת  ה ר י ״ ף – סיכם את ההלכות התלמודיות והקל במאוד על החוקרים בעתיד. על־כן זכה ספר זה לכינוי התלמוד הקטן והופץ בכל פזורות ישראל.

במחצית המאה ה־12 שוב הורע מצבם של יהודי מרוקו ופייטני התקופה נתנו לכך ביטוי בשירתם. גם הרמב״ם, שבא ללמוד בפאס תורה מפי יהודה אבן־שושן, נתן ביטוי לרדיפות היהודים על־ידי השושלת הקנאית של ״אל־מווחדין״. ב׳׳איגרת השמד״ המפורסמת שלו, טען הרמב״ם כי אלה מבין היהודים שהתאסלמו ־ לא יצאו מחיק היהדות.

 יתר־על־כן, אנוס כזה שעשה מצווה-״הקב״ה מכפיל שכרו, ואינו דומה מי שעושה מצווה בלא פחד, לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם יוודע בו – יאבד נפשו וכל אשר לו״. הרמב״ם יעץ ליהודים למלט את נפשם ולהגר לארץ אחרת. הוא עצמו יצא בשנת 1165 מפאס מזרחה, לעבר ארץ הקודש והגיע לטבריה שבה מת ונקבר.

גירוש ספרד בשנת 1492 חיזק מאוד את הקהילה היהודית במרוקו. לאחר נצחונם על המאורים (2.1.1492), קבעו פרדיננד מלד ספרד והמלכה איזבלה את מקום מושבם בארמון ״אלהמברה״ שבגרנאדה. ב־30 במרס 1492 הורד. פרדיננד כי עד ל־30 ביולי – אסור שיישארו יהודים בתחומי הממלכה המאוחדת של אראגון וקסטיליה ושטחי החסות שלה בסיציליה ובסרדיניה.

 כל מי שלא ימיר את דתו עד אז – חייב היה לצאת את גבולות הממלכה, ולא-היה צפוי למוות. אלפים מיהודי אנדלוסיה פנו למרוקו והתיישבו בקהילות פאס, מקנס, טנג׳יר, טטואן ורבאט.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר