ארכיון יומי: 12 בספטמבר 2012


רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים

 

3.135 ״ביום חמישי עליתי כדי לבנות את הקבר. היו הרבה אנשים, כאלף אנשיס. אז התחיל גשם. איזה גשם! התחלתי לבכות וזה היה ערב ראש חודש, בליל שבת. כמו השנה. הראיון נערך ב – 15/11/1973 רעדה אחזה אותי כשהתחלתי לבכות. יום ששי יצאה שמש כמו תמוז, אדם נשרף. הלכתי, עליתי ובניתי את הקבורה. הקבורה יצאה. אמרתי: זהו קהל ! פניתי לקהל ואמרתי להם: קהל. מה עלי לעשות עכשיו? והם אמרו: כלום, אין מה לעשות עד שנשתה את המחייא. שותים מחייא, שרים פיוטים ואז הופיעה יונה, יונה לבנה לבנה לבנה. והיא באה אלי ראשון, ועמדה על ראשי. ואחר כך עמדה על ראש זה וזה וזה, עד שעברה כל הנוכחים, קטנים וגדולים.

 ואז היא נכנסה ככה באמצע ונעלמה. לעולם ועד. עשו זגארית ואמרו: זה היה החכם. שם היה הצדיק. בלילה, בליל שבת, שתינו, אכלנו, השתכרנו, וישנתי בחדר של החכם. בלילה בא אלי החכם בחלום. אמר לי: קום. קמתי. מה יש? אמר לי: למה בכית אתמול בעניין הקבורה? אני בכיתי, כי רציתי שהקבורה תהיה בערב ראש חודש. אמר לי: אני לא רציתי קבורה ביום חמישי, ליל ראש חודש אי, אלא ביום ששי, ליל ראש חודש, ערב שבת נפטרתי. אמר לי: בנית ? בניתי. וחשבתי: אולי זה נפל ? נשבר ? קמתי באמצע הלילה. חושך. מיששתי באבנים והלכתי ומצאתי את הקבורה, את השיש, חזק כמו שהיה. הכל היה בסדר. חזרתי ואמרתי להם: יאללא, קומו לשתות מחייא, קומו לבקשות, קמו והתחילו לשיר פיוטים״.

סופר על ידי מר שמעון ו' – תאזנאכת.

4.135 ״היו אנשים שבאו מאזימור. היו יושבים אנשים ואין מים בשביל לשתות בחכם. הקימו צעקה. היה מעיין קטן ולא הספיק לשום דבר. ואמרו: הו צדיק, אנו צריכים מים. והמים התחילו לזרום במעיין. תשתה כמה שאתה רוצה. היתה שמה סעודה, בשם ה׳ והצדיק. ונגמרה לי המחייא. נגמרה. נשאר רק בקבוק אחד. לבשתי את הגלימה שלי ונכנסתי לצדיק. שמתי את המחייא מתחת בית־השחי ואמרתי: הו צדיק! שאנשים לא יבזו אותי. אין לי מהיכן להביא, תן לי כוס שלך. אני מוזג. תן לי כוס שלך, אני מוזג… עד שלא רצו את המחייא. יצא הבקבוק והיה מלא כמקודם. מלא.׳ כאילו לא נגעו בו. נס של הצדיק. הלחם אותו דבר. הנחתי אותו, נגמר. אמרו לי: מה תועיל לך חתיכת לחם בשביל כל האנשים האלה, בשביל כל עבדי ה׳, מה תעשה? אמרתי להם בבטחון: אל תדאגו. שמתי אותו בפינה, כיסיתי אותו ואמרתי: הנה, תקחו כמה שתרצו. רק תניחו לי. שאני אקח ואני אחלק לאנשים. אני חותך ונותן, חותך ונותן עד שהאנשים התעייפו ולא רצו לאכול והחתיכה — חתיכה!״

סופר על ידי מר שמעון ו' – תאזנאכת.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

90 וולדתי וולד מליח, מא יעדם אלי יבויסו.

הולדת בן טוב, לא יחסר מי שינשק אותו.

 

 91 א־חדי עלא אל־ביד׳. אמא אל־פראךְ טארו.

 שמור על הבצים, כי האפרוחים עפו.

92 א־חטב אל־חטב, מא חדו רטב.

חטוב העצים בעודם לחים.

 

93 אלי מא עלמתו פ־סגרו, מא יתעלמו פ־כברו.

מה שלא לימדת אותו בילדותו, לא ילמד אותו בבגרותו.

 

94 מן סגר, יתעווג׳ אל ננקום.

 בקטנותו, מתעקם המלפפון.

הברברים המתייהדים-הירשברג-נודדים שנקלעו בין נוודים.

נודדים שנקלעו בין נוודים.

עד כה עסקנו בעדות יהודיות גדולות או קטנות, שלפי כל הסימנים היו מאורגנות הצורה המקובלת והרגילה. אולם מבחינת הנושא של מחקרנו לא פחות חשובה היא תופעה אחרת, הנזכרת תכופות במקורות הרבניים, של יהודים בודדים שנקלעו לבין שבטי הנוודים הערבים או הברברים.

לפעמים ביקש לו יהודי מקלט ביניהם בגלל בעלי חוב שהעיקו עליו, וממקום משובו החדש המשיך לנהל את עסקיו. אחרים נקלעו למחנה לרגל מחלה שתקפה אותם בדרכם ולא יכלו להמשיך עם האורחה. הסוחרים שהיו עוברים בקביעות בנציבות מסוימות קשרו קשרים עם שוכני המחנות. היו מזדמנים לאהליהם ומשתתפים בארוחותיהם.

אין ספק שבימי נגישות ביהודים או התנפלויות שוד היו רבים מבין שוכני הנאות נמלטים את שבטים ידידותיים ומבקשים חבות ביניהם. ובוודאי שכמה מאותם יהודים, שישבו לראשונה ישיבת ארעי ב " אוהלי קידר " הביאו לבסוף אל המחנות את נשיהם, או נשאו נשים מיישובים יהודיים קרובים באופן יחסי, ונשתקעו בתוך מארחיהם.

וכך התהוו תאים של יהודים השוכנים בקרב ערביים או ברברים. תופעה זו, המוזרה לכאורה, מתאשרת על ידי המקורות.

חוק ההסתגלות לתנאי החיים פעל את פעולתו. החיים במחנה של נוודים או נוודים למחצה, בין הוא נייד ובין קבוע, שינו בהרבה את נוהגי החיים הדתיים של היהודי ועוררו בעיות שונות. ראינו למעלה, כי עצם ההתעסקות בסחר עם הנאות ועם הנוודים כרוך היה בשביל היהודי בשורה של בעיות בשטח הדת, כי קשה היה לקיים את כל מצוותיה בתנאים המיוחדים של המדבר.

עד כמה שאפר להעלות מן הספרות קיימים היו יחסים טובים בין היהודים ובין שוכני המחנות המוסלמיים. לא אחת קרה, שעובר אורח יהודי מת בדרך במצנה, במרחק של שישה או שמונה ימים מיישוב יהודי, ותושביו היו דואגים לקבורה זמנית, מודיעים למשפחה על האסון ושומרים על רכשו של הנפטר עד שיבואו היורשים.

אמנם, נזכרים גם מקרי רצח או מוות בנסיבות שלא אפשרו לוודא את זהותו של המת לפי דרישות ההלכה. קשה ביותר היה גורלה של האלמנה, שבעלה מת ונקבר מבלי שתיקבע זהותו של האדם על ידי עדים, והיא נשארה עגונה ולא יכלה להינשא בשנית.

על רקע זה של התבוללות בתוך הנוודים המוסלמים מצד אחד ועל הקפדה על טהרה מצד שני, עלינו לעיין במעשה שהובא לפני רבני אלג'יר בסוף המאה החמש עשרה. בגלל חשיבותו הננו מביאים אותו במלואו :

מעשה אירע שאיש יהודי שמו רבי אברהם בן ג'אוא שהוא מתגורר באחת הערים ולקח לו אשת א' מבנות יושבי אהלים ובטרם בואו אל העיר עיר אלגזאיר, הקול נשמע, שהייתה מקודשת לאיש וברחה ממנו ומת אחר שנשאה זה. והוליד ממנה בת והביא אותה בחיקו אל העיר. ועתה מקרוב בא כתב אחד והעיד בעל הכתב, שהוא ראה את האיש הראשון חי במדבר בכפר אחד קרוב לעיר פאס. והאישה טעונה היא, שלא נתן לה קידושין לא בכסף ולא בשוה כסך אלא נתקבצו אנשי אוהל ולקח הכיפה שבראשה כמנהגם, שבזה תקרא מקודשת. ועתה היכי ידונו דייני להאי דינא.

מדובר כאן בשבט נוודים, השוכנים במדבר הרחק ממרכזים עירוניים. גם בעלה הראשון של האישה היה, כפי הנראה, מן הנוודים ואין לדרוש דיוק יתר בהגדרה " קרוב לעיר פאס ".

תשובתו של רבי שמעון דוראן.

רבי שמעון השני – נכדו של רשב"ץ דוראן – פוסק שאין לחשוש לאותם קידושין ראשונים, ובין הנימוקים להיתר הוא אומר : אבל באלו השוכנים באהלים שאין להם מדת ישראל ויהודית אלא שנקראים בשם יעקב ואינן מקדשין ולא מגרשין כאשר יראה משטר קבלת עדות הנעשה מזה, שמנהגם הוא שאין מקדשין כי המקדש אינו נותן לה לא כסף ולא שוה כסף אלא לוקח הכיפה מעל ראשה בפני הקיבוץ ואז יאמרו פלונית ארוסתו של פלוני. אם כך אינה מקודשת ואנן בעינן ונתן, וזה לא נתן.

כלומר אילו היו הקידושין של האיש הראשון כדת משה, לא היו קידושיו של רבי אברהם תופסים, אבל עתה קידושיו שרירים וקיימים.

ראוי לשים לב לעובדה, כי בכל השקלא וטריא של התשובה לא נתעורר הספק שמאשה זו – שהיא מבנות שוכני אוהל, שאין להם מדת ישראל ויהודית, אינה יהודיה מכול וכול, ולכן אין בכלל קידושין תופסים בה.

בשולי תשובה זו מעיר כעבור שני דורות אחד הרבנים ממשפחת דוראן : " אמת הדבר סיפר לי אדוני אבי ז"ל שהלך יהודי אחד מאלו הארצות לאהלי קדר הנקראים מרדאס ששם דרים היהודים, שבאה עליהם השאלה וברחה עמו אשה א' לאלו הארצות ונשאה בקידושין וכתובה על פכי תשובה שאת. וילד עמה בן ועדיין בני בניו קיימין והם בני פלוני ואחר כל גירשה בגט וחזרה למשפחתה ולבית אביה.

ועוד סיפר לי שבא איש א' מהם לעיר הזאת ושידך אשה אחת מהקהל. וקצת אמרו רין נותנין לו מחשש ממזרות : והוא עם בן דודו עם קצת מחכמי זמנו התירוהו על פי תשובה זו, עם היות כי העידו שאמו הייתה בורחת מחיק בעלה הראשון וכן סיפר לי החכם רבי יוסף אצבי ז"ל, שהוא היה אחד מהמכשירים על פי תשובה זו ".

כאן נאמר במפורש, שאם שוכני האוהלים נוהגים בקידושין כדת משה, הקידושים קיימים. תשובה זו מוכיחה על יחס של ריתיון ( מידת הרחמים , חמלה, סלחנות " ואין המקום דן את האדם אלא בריתיון )  ליהודים אלה, " שאין להם מדת ישראל ויהודית אלא שנקראים בשם יעקב ".

עם זה ברור, שהרבנים אף אינם מעלים על הדעת ההשערה, כי יהודים אלה מוצאם מן הברברים שהתייהדו. מן התשובה וההערה שבשוליה יוצר בורו, כי אלה הם צאצאי בני יעקב, ששכחו את יסודות דתם בשל ישבתם באוהלי קדר.

חשובה ביותר היא קביעת שמם של הנוודים, שבתוכם ישבו אותם יהודים. על בעל ההגהה, שחי במחצית השנייה של המאה השש עשרה, ידוע כי שהה בבּסכּרָה, לכן קרוב לשער, כי הכיר את מחניהם של יהודים יושבי קדר אלה. בני מרדַאס הערביים השתייכו לשבט סולַים המפורסם, אשר השלימו הפאטמים של מצרים בבני זירי במאה האחת עשרה.

הם התשפטו על תוניסיה, ומכאן עברו אל אלג'יריה והגיעו עד קונסטונטין ובּג'איה בצפון ולנאות המדבר בדרום, חבלים שבהם נדדו עד המאה התשע עשרה. הרי שאנו מוצאים אותם באותם השטחים שבהם חיו עוד במאה התשע עשרה ה " בחוצים ", היהודים הברברים, כפי שהם מכונים בספרות המסעות ובמחקרים.

המקורות שסקרנו עד כה הם תשובות רבני אלג'יר במאה החמש עשרה – שש עשרה, והם מתארים מעשים שהיו באלג'יריה. אין לנו מקורות מסוג זה לאותו פרק זמן בשביל מרוקו, תוניסיה וטריפוליטאניה. מצב דומה קיים גם בשביל אלג'יריה במאה השבע עשרה, שבה רק במאה השמונה עשרה חוזרים ומופיעים מקורות רבניים, תשובות, הנוגעים לה, ומאז מצויים הם גם בשביל מרוקו ובאזור המזרחי.

על עצם קיומן של עדות יהודיות במאות הארבעה עשרה – שש עשרה במרוקו הדרומית בוואדי הגדולים היורדים מהאטלאס : זיז, דרעה, סוס, וכן בטריפוליטאניה האדומית, נשתמרו אמנם ידיעות במקורות שונים, אלא שאין באלה כדי לספק תשובה בדבר ארגונן, דמותן וצורות חייהן.

מותר להניח, כי בכל אזור הספר בין הארץ הנושבת ובין הצהרה, בקצהו המזרחי ובקצהו המערבי, היו אותם התנאים. על קשרי המסחר של יהודי מרוקו עם הסודאן עד תמבוכתו דנו כבר למעלה. ליאון האפריקני מוסר, כי הוטל על היהודים לשלם בעוברם על פני טירה מסוימת בין סג'למאסה לדרעה. גם אלה לא היו סתם טיילים, אלא סוחרים עוברי אורחות. 

תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול

 

המלך הטוב עבד אלרחמאן (1859 – 1822)
מחבר: יוסף טולדנו

למרות אהדתו העמוקה של השליט הבא יתחוללו במשך מלכותו הארוכה מספר מאורעות מעציבים המעידים על המשך הידרדרות מצב הקהילה ושקיעת רוב העם בדוחק ועוני. מוסלמי אדוק כאביו, הוא התמיד במסורת ההבנה והסובלנות כלפי היהודים שתאפיין להבא את יחס העלווים לבני חסותם, הד'מי.

 ברם אהדת בית המלוכה לא יכלה לבוא במקום מדיניות פיתוח המדינה והצעדתה קדימה. כלכלת המדינה נשארה תלויה בחסדי שמים … פשוטו כמשמעו. בצורת קשה וממושכת בשנות 1826-1824 מבטלה כל הישגי תקופת ההתאוששות הקודמת. במכנאס לבדה מתו מרעב בשנת 1825 לפי עדות הרב חביב טולידאנו ("פה ישרים") כ- 3500 יהודים ובפאס 1800.

בצר לה משגרת קהילת מכנאס שני רבנים לגייס עזרה בקהילות ישראל באירופה. אותו רבי חביב טולידאנו הצליח במשימה שהוטלה עליו בגיבראלטאר, אולם בשובו למכנאס הוא מספר שמצא רק חורבן ובתי כנסיות סגורים וכמה חודשים לאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. הרב השני, ר' אברהם חליווא העדיף להישאר בלונדון אליה הגיע באותה שליחות. הרעב הכבד הביא בעקבותיו שיבוש הדרכים, ביזה והרג.

 בשנת 1826 נרצחו בקרבת מכנאס, בכפר אגוראי, 15 יהודים. תושבי הכפר היהודיים עזבו את מקום מושבם והתיישבו במכנאס והזכר היחידי לקיומה של קהילה יהודית במשך מאות בשנים נשאר קברו של צדיק ששמו אין יודעים ושהיה מקום עליה לרגל ליהודי מכנאס עד ימינו. גורל דומה פקד את קהילה אזרו לאחר רצח אחד מסוחריה ר' משה חליוואה, אחיו של השליח ללונדון.

בשנת 1832 התקוממו בני שבט האודאייה נגד המלך שנאלץ לנוס על נפשו ולמצוא מקלט במכנאס, שם הוא מגייס צבא גדול ומטיל מצור על פאס. בני האודאייה התבצרו במלאח וחשבו למצוא בכך מחסה. אולם המלך הפגיז את השכונה היהודית ורק בנס מספר הקרבנות היה מועט ולמזכרת קבעו רבני העיר פורים קטן ביום כ"ב בכסלו שהיה ידוע כ-פורים דל קור (פורים של הפגזים) "ובטלים בעלי מלאכה ואין אומרים סליחות באותו יום".

אבל יותר מהרעב והמרידות נחרט בזכרונם הקולקטיבי של יהודי מרוקו בדור ההוא ובדורות שלאחריו משפטה ומותה של הצדקת היחידה בתולדות יהודי המגרב.

 

מעשה בנערה הצדקת

והמעשה שהיה כך היה. בעיר תנז'ה חיתה משפחה יהודית מכובדת, משפחת חג'ואל, בקרב המוסלמים. יום אחד רבה בתם סוליכה עם אמה ונכנסה לבית השכנים המוסלמים. והנערה כבת ארבע עשרה, יעלת חן, יפה עד מאד וכשראה אותה בעל הבית חשקה נפשו בה והציע לה כל המתנות והתענוגות שבעולם אם תסכים להמיר את דתה ולהנשא לו.

סירובה המוחלט פגע בכבודו והוא העליל עליה שהיא כבר המירה את דתה ועכשיו מתכחשת, ועל כן דינה מוות. עושרו והשפעתו לא הקשו עליו למצוא עדים שאכן הבחורה התאסלמה מרצונה. שר העיר שלא ידע מה לשפוט העביר המקרה למלך מולאי עבדלרחמאן שנחשב, ובצדק, לחסיד ישר ורחמן ומעודו לא עשה רעה ליהודים. המלך לא רצה לקומם נגדו כהני האיסלאם שתבעו גזר דין מוות וקיווה לשכנעה לקבל את דת מוחמד ובכך לסיים את הפרשה.

אבל לא ההבטחות והפיתויים ולא העינויים היה בכוחם להזיז מדעת העלמה "אין כה' אלוהינו ואין לי להחליף דתי הקדושה בשום דת בעולם". מנהיגי קהילת פאס ובראשם הרב רפאל הצרפתי ניסו להשתדל למענה אצל גדולי המלכות, אבל לא הועילו מפחד כהני האיסלאם, ובסתר היה הרב רפאל הצרפתי שולח לה אוכל לבית המעצר כי נגזר עליה לא לאכול עד שתמיר את דתה.

המדינה כולה רועשת והמלך לא יכול היה לסגת וגזר את דינה למוות ועריפת ראש. ההוצאה להרוג בוצעה במרכז העיר פאס ביום השוק בפני המון משולהב. "ואיש הדמים אשר חתך עוד בשר צווארה אמר לה אף בעת הזאת אם תאבה ותשמע לקולי ותחזור לדתינו יש רפואה למכתך ואמרה לו בשמחה, ה' יחתוך את ידיו אם לא יגמור את השחיטה."

ההמון המשולהב לא הסתפק בזה ורצה לשרוף את הגוויה. החכם ר' רפאל נתן שוחדות לגדולי המלכות כדי להביא את הנערה לקבר ישראל ופיזר מעות זהב מעל ההמון, ועוד אלה מלקטים את המן, הוגנבה הגוויה לתוך המלאח הסגור ומסוגר. "והביאו גווייתה לרחובה של העיר ועשו הספד גדול אנשים נשים וטף והיתה בכל העיר אסיפת אנחות ואנקות ומלא קריאות אוי ואבוי וכל העיר רעשה וגעשה" (ר' דוד עובדיה "פאס וחכמיה").

היה זה בשנת 1826 וזכר המעשה נחרט עמוק בלב כל יהודי המדינה שעד היום מזכירים לעתים את שם הצדקת. אין עוד מעשה שנכתבו סביבו כה הרבה ספורים, אגדות, שירים, קסידות. כל רבני התקופה כתבו שירים לזכרה של הצדקת, וגם את דמיונם של סופרים נוצרים הלהב גבורתה העילאית של האומללה שמתה בשחר ילדותה למען קידוש השם.

כיבוש אלג'יריה על ידי הצרפתים בשנת 1830 יצר סכסוך חמור ומתמשך בין מרוקו וצרפת בגלל העזרה שמלך מרוקו העניק למנהיג המרד עבדל קאדר. בשנת 1844 הפגיז הצי הצרפתי את תנז'ה ומוגאדור. העיר תנז'ה כמעט ונחרבה בגלל הפלישה הצרפתית ולרגל הנס שאירע אז ליהודי העיר קבעו גם הם פורים קטן, יום ששון ושמחה שיש לחוגגו ביום כ"א באב. מימון המלחמה נגד צרפת דרש הטלת מסים כבדים וגם הקהילה היהודית נקראה להשתתף במאמץ המלחמתי. 

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

 

לאחר השתטחות על ציון חושי הארכי בכפר ירכה, רשם פרטים עליו: ״והוא ריע דוד, והוא שהיה מפר עצת אחיתופל, וישבנו על הקבר יום ו׳ ולמדנו עליו תורה נביאים וכתובים, וישבנו שם כל יום ו׳ בהתבודדות גדולה, ולמדנו ענין עצמותיו ועניניו עם דוד, ולמדנו כל התהילים וסליחות בדמעות שליש על אורך הגלות ועל אף ה׳ אשר שולח בעיר קדשנו ירושלים.

 וירדנו וחזרנו לעכו, וישבנו ועשינו שם חג הסוכות בלולב ואתרוג, כנתינתם מהר סיני, ועכשיו שכרנו בית אחד, לפי שהרב שכר חצר אחד ודר בבית אחד, ובית אחד קבע בו הישיבה, ואנחנו עוסקים בתורה יומם ולילה, אך זה היום שקוינוהו מצאנו, הודו לה׳,כי יהא רעוה שנבלה ימינו בה, לא נתפרש מינה ולא תתפרש ממן, אמן כן יהי רצון, אשרי עין ראתה כל אלה״.

בארץ ישראל היה נוהג להשתטח על קברי צדיקים. יחד עם תלמידיו השתטח על קברי הצדיקים בארץ הקודש, אם בירושלים ואס בצפת ובטבריה אשר בגליל. את יום הכיפורים הראשון בארץ התפללו במערת אליהו הנביא לרגלי הר הכרמל בחיפה.

 כל היהודים תושבי חיפה התאספו ובאו להתפלל עם רבינו במערת אליהו, ובשעת תפילת נעילה הבחינו כולם באור הגדול הבוקע במערה ומגיע על מקום תפילתו של רבינו. ביחוד רבה ההתרגשות כאשר התפללו ״עננו כאשר ענית לאליהו בהר הכרמל״.

רבינו ותלמידיו עלו גם לראש ההר כדי להתפלל על קברו של הנביא אלישע בן שפט ומשנוכחו לדעת כי הנוצרים השתלטו על -מקום, עמדו במרחק ומררו בבכי על חילול המקום בידי הערלים.

באחד הימים עלה רבינו יחד עם ״מנין״ תלמידיו להתפלל על קברו של שמואל הקטן, שהיה חשוב ומקובל ביותר, בזמנו אף יצא בת קול ״ראו שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו״, ומשם עלו למערה, שבו נטמנו רבי אברהם אבן עזרא, ורבי שלמה אבן גבירול בעל ״כתר מלכות״, כאמור היתה מטרתם להרבות בתפילות ובתחנונים בעד עמו ישראל.

לקבלת פנים חמה זכה רבינו בבואו לצפת ואף העמידו לרשותו את בית מדרשו של מרן רבי יוסף קארו בעל השלחן ערוך, ולפי המסורת התפלל שם גם האר״י הקדוש. מדי פעם היה רבינו ותלמידיו יוצאים ל״זיארות״ השתטחות על קברי צדיקים, התנאים והאמוראים שהובאו למנוחות בצפת, בטבריה וביתר הכפרים בגליל.

בהתרגשות מיוחדת התקרבו לציונו של רבי שמעון בר יוחאי אשר במירון, ואם כי את דרכם עשו על גבי חמורים, הרי כשראו מרחוק ציון רשב״י על פסגת הר מירון ירד רבינו מן החמור והחל לטפס למעלה, על ידיו ועל רגליו, כשהוא קורא בקול מר ״איכה אני השפל נכנס למקום אש שלהבת קודשא בריך הוא ושכינתיה, וכל פמליא של מעלה הכא וכל נשמות הצדיקים פה״.

רבינו הסביר את מטרתו בביקוריו על קברי צדיקים להרבות בתפילות ובתחנונים לישועת ישראל, לעורר רחמים על גלות השכינה, וכן להתפלל להצלחתם ולהרוחתם של הנדיבים, שהתנדבו לסייע לישיבת רבינו ולשגר לארץ את תרומותיהם הקבועות, להחזקת חכמי הישיבה ובני משפחותיהם. 

הישיבה בעכו ובפקיעין

חדשים אחדים, החל משלהי חשון עד סוף אייר תק״ב, היה מושב הישיבה בעכו, ושם התמידו בלימוד ״ככל הכתוב בתוספת זרוז והצלחה מה׳ עד סוף אייר״. לאחר שנפטרו שנים מבני החבורה, ״איש חכם וחסיד״ רבי שמואל נחמן, ואחד סמוך, נער קטן, יהודה הכהן. ״ואחזתני רעדה בראותי פרץ על פרץ, קטן וגדול – מספר רבינו – תיכף רעשתי ועקרתי ממקום זה עכו, שהוא בספק ארץ ישראל, והלכנו כולנו לכפר פקיעין תבנה ותכונן במהרה בימינו, שהוא ודאי ארץ ישראל כצפת וטבריה, ויש שם המערה שבה נטמן רשב״י עליו השלום, והחרוב שממנו היה מתפרנס, וקידשנו עצמינו

שם ולמדנו שם ב׳ חדשים, סיון ותמוז, בכל תנאי המדרש״.

הצעה לכינון ישיבתו בעיר הקודש טבריה

כשהגיע לביקור במקומות הקדושים שבטבריה, הפציר בו הרב חיים אבולעפיא ״והרבה עליו שידולים ופיוסים״ להתיישב בטבריה ולעמוד בראש הישוב היהודים המחודש בעיר זו.

היה זה בימי שלטונו של השיך דאהר אל עאמר, מושל ארץ הגליל, שנטה חסד ליהודים והוא שסייע להרב חיים אבולעפיא בחידוש הישוב בטבריה ולהתחדשות הישובים היהודים בשפרעם, פקיעין וכפר יסיף הסמוכה לעכו. בימיו נשתפר הביטחון בארץ הגליל ״כאשר הארץ שקטה מפחד רעה, ואין מחריד״, ונוצרו תנאים לישוב יהודי גם בעכו.

בצאתו ממרוקו ובשנות סיבובו באיטליה התכונן להקים את ישיבתו בירושלים, אך לנוכח התנאים הנוחים בגליל וביחוד בטבריא, שקל ברצינות את פנייתו של הרב חיים אבולעפיא לכונן את הישיבה בטבריא, מאידך התחייב לפני גבאי ותומכי מדרש ״כנסת ישראל״ לקיים את הישיבה בירושלים, ועל כן פנה רבינו אליהם בבקשה להסכים לכינון הישיבה בטבריה: ״כי קול יצא מלפני ה׳ בלב כל בחירי אמוני עם, אלהי אברהם, נאספו ממזרח וממערב, הללו דרך אניה בלב ים והללו ממדבר הרים, לעלות לעיר סביב לה הרים, להתגורר בעפרה, יחננו ויברכנו לומר די לצער הפרדה של עם ישראל מארצו, אולי יתעשת לנו ונחיה באור החיים, והדברים עתיקים, וכבר הגיעו הדברים לאוזן את אשר הערה את נפשו הרמה, הנשר הגדול רבי חיים אבולעפיא, והן עתה אזרתי עוז במתני, ונתעוררתי ואמרתי, עת לעשות לה׳, וממקומי נסעתי וסוד מתקתי עם חברתי, עלה נעלה לראות את פני הי, קומו ונעלה אל הר בבנינו ובבנותינו, ושם נועדה על התורה ועל התעודה, לטעת נטעי גן אלהים חיים״.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-לחיות עם האסלאם דת תרבות, היסטוריה אלימות וטרור רפאל ישראל

 

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראל. 

הוצאת ספרים אחיאסף בע"מ – 2006

בעשרות השנים האחרונות, היה האסלאם לדחלילה של התרבות המערבית, לרבות התרבות שלנו בחלק זה של העולם. הסיבה, התפרצותו של האסלאם היסודני(הפונדמנטליסטי) באזורנו בפעולות אלימות וטרור בקנה מידה עולמי בדמותם של ארגונים מזרי אימה כמו החמא׳׳ס, הג׳יהאד האסלאמי והחיזבוללה, וברחבי העולם בדמות אל־קאעידה ובנותיה. כאן באזור היתה הורתה ולידתה של דת גדולה ומצליחה זו המונה כיום כמיליארד ומחצה מאמינים. המוני המוסלמים פזורים בכ־57 מדינות בעלות רוב מוסלמי והרואות את עצמן מוסלמיות. במאה העשרים היגרו עשרות מיליונים מהם בעיקר לארצות המערב, בהן נוכחותם המוגברת הפכה לבעייתית לאחרונה.

ספר זה, שחובר על ידי מורה לאסלאם מן האוניברסיטה העברית בירושלים, שחלקו בפירסומים על האסלאם היסודני במזרח התיכון ובאסיה הוא רב, ושהרצאותיו בנושאים אלה מבוקשות מאד בארץ ובעולם, בא להראות גם את צידו השני של האסלאם כציוויליזציה בת למעלה מ־1400 שנה. דת ותרבות שעלו מן המדבר והתפשטו על פני מרחבים גדולים באסיה ובאפריקה, בדרכי כיבוש, מסחר ועבודת מיסיון (דעווה), ולאחרונה יותר ויותר גם באירופה, באמריקה ובאוקיאניה בדרך של הגירה. תרבות זו הגיעה להישגים מפליגים בחומר וברוח בימי תפארתן של השושלות האסלאמיות הגדולות: האומיית, העבאסית, ולאחרונה העותמאנית והמוגולית.

אלא שלהבדיל מן הימים הנוצצים המוקדמים, בהם שלט האסלאם בכיפה ואילו המערב רעד מפניו כעלה נידף, התהפכו היוצרות בתחילת העידן המודרני שהשתלטות תרבות המערב על העולם היתה סמלו. או אז החל תהליך נסיגתה, התכווצותה והידלדלותה החומרית והרוחנית של תרבות האסלאם המפוארת. מתוך תיסכולים אלה שנבעו מאי קבלת הדין על שהשליט היה לנשלט, נבעו תגובות, מהן נואשות, רפורמיסטיות או מהפכניות של החברות האסלאמיות שהתבטאו באלימות ומהפכניות, שמטלטלות את העולם כולו מאז החל אותו תהליך המודרניזציה, וביתר שאת את העולם בדור שלנו.

אלה הם כמה מן הנושאים הנדונים בספר זה, הראשון מסוגו בעברית, שתוכנן וחובר להשיב בדרך קריאה, קלה להבנה ושווה לכל נפש לשאלותיו ולתהיותיו של הקורא הישראלי הנבוך, הסקרן והירא ממראה עיניו ומשמע אוזניו, וביחוד מפני העתיד לבוא.

מפתח עניינים מפורט ומילון מונחים יעזרו לקוראים להנות מן הספר אף יותר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר