גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978
הם נדרשים לנות את הדירה, והזמנה לעלייה אין. היא בוכה במעות שליל, גוחנת לנשק את שתי ידי ומבקשת רחמים. הייתי נבוך. ילדי המשפחה עמדו בשולי החדר והביטו בנו כעומדים גם הם לפרוץ בבכי ויללות. הבטחתי להם שבבואי לקזה אברר את עניינם ואשתדל למענם.
כך נראה צמצום העלייה בביצועו הממשי. בעקבות ההסכם בין ד"ר נחום דולדמן ובן גוריון על צמצום העלייה נשלחו כפי הנראה הוראות לעכב עלייתם של אנשים שכבר אושרו והיו מוכנים לעלייה.
בעמדי נזעם בין אנשי ספרו, חלפה במוחי מבלי משים, להבדיל, אסוציאציה : הגרמנים שולחים יהודים להרג, איננו מוצאים דרך להצילם ולהביאם לארץ ישראל….הלא גם ליהודי צפון אפריקה צפוייה שואה….עלינו להילחם……
חזרנו לקזה, עשינו עם ציגל את הימים לפני צאתו ממרוקו בהסדרים ובתיאומים. והנה קפצה עלינו צרה : האישורים הרפואיים לעולים.
עניין הבדיקות היה מסורבל ומסובך בהליכים של בדיקות חוזרות והיה טעון אישור של רופא ממשרד הבריאות בישראל שעשה במקום. וכזה היה ד"ר מ.ששהה זה שנה וחצי בקזבלנקה ולא ניכרת כל התקדמות בהליכי הבדיקות.
נוסף לשני אויבינו – הסלקציה והוראות הצמצום – הנה גם עיכוב נוסף. ביקשתי מציגל שייפגש עם אותו רופא ד"ר מ. וכי אני אזדמן אל הפגישה במקרה, כביכול.
הרופא איש בשנות הארבעים, לבוש סוודר, ללא עניבה – אנו כולנו שמרנו על נוהג זה – מדבר צרפתית רהוטה, קנה כנראה את השכלתו הרפואית בצרפת. אשתו נראית לא יהודית, שתקנית. הריהוט בחדרם דל, החפצים המעטים, בתוך סל קלוע מרובע.
הרופא נשאל האם נשלחו כבר למקומות כרטיסי בריאות ומתי הוא מתכנן לצאת לביקורים אצל המועמדים עלייה. והנה תגובה בלתי צפויה :
" סבורני שכל היהודים פה לוקים במחלות שונות ואין טעם לערוך להם בדיקות רפואיות ".
אנחנו תמהנו, אמרנו מה שאמרנו, , והרופא הוסיף בגילוי לב מתמיה :
" אני חושב שאין להעלותם לישראל. הם אינם יודעים ואינם יכולים לעבוד וכל תועלת לא תצמח מהם.
כברק הבזיק במוחי זיכרון בגידה דומה שנעשה בשורות " החלוץ " בפולין בשנות העשרים. התארגנו שם חמישה קיבוצי עלייה גליליים שריכזו את החלוצים מכל גליל, קיבוץ עלייה של ווהלין, שנכלל בו גם קיבוץ חוצבי אבנים המפורסם, קלוסוכה, בחר במזכירות שמתפקידה לדאוג לדרכונים, לכספים – דבר שהיה מסובך באותם ימים בפולין – והנה שלושת חברי המזכירות נתפסו לקומוניזם ועשו ככל יכולתם לחבל בעליית חבריהם, וכל נדחתה עלייתם של יותר ממאה חלוצים.
היה ברור לי שכאן מתרחש דבר דומה. לפנינו אויב ויש להספיק מיד את פעילותו. לא השתתפתי בהמשך השיחה, גם חברי היו נבוכים – ונתפזרנו. ביקשתי מציגל שבשובו לארץ יבוא בדברים עם משרד הבריאות ומחלקת העלייה של הסוכנות ויפעל להחזרתו של אותו רופא לישראל. ואכן, סודר הדבר.
קזבלנקה.
החלטתי ללמוד מקרוב את ארצות צפון אפריקה, ובפרט את מרוקו – לא לרוחב, כלומר לא להתרוצץ בעשרות יישובים ולראות את הדברים באורח שטחי, לא לעומק. להגביל את עצמי למספר מצומצם של יישובים וללמוד את בעיותיהן באופן יסודי, וכך אהיה למוד ניסיון ואדע להסיק על דרכי הפעולה הנחוצים בכל צפון אפריקה.
החלטתי להתרכז בקזבלנקה ובמראקש. בשל הזמן המצומצם שעמד לרשותי, דחיתי הצעות מלבבות לבקר בעירם שלאורך החוף האטלנטי, מוגדור, אגדיר, סאפי וכו……עשיתי במרוקו כחודש ימים, ולבד מנסיעות אחדות למראקש ולכפרים ולנסיעה לטנג'יר – עשיתי את רוב זמני בקזבלנקה.
בעודי מגשש בצעדי הראשונים, באו אצלי שניים ממנהיגי הציונים במרוקו וביקשו שאסע עמהם לרבאט, בירת מרוקו, להיפגש שם עם ז'ק דה-האן, היהודי " המלומד " בשירות ממשלת מרוקו. חששתי שמא מתנגדת ממשלת צרפת ליציאת היהודים מארצות צופן אפריקה בראותה בהם משענת לשלטונה באוכלוסייה הערבית המתמרדת – אלג'יריה.
לאחר נסיעה של שעה וחצי הגענו לעיר הבירה וללשכתו של האדון, איש צעיר, פתוח, לא כל כך בטוח בעצמו. לא ששתי לפגישה עם איש השלטון. אמנם באשרה שלי צוין שאני בא בשליחות הסוכנות היהודית. אבל לא ראיתי לנכון לספר לאיש הזה על תוכניותי ועל פעולתי במרקו.
סיפרתי לו שכראש מחלקת הקליטה בארץ הנני מעונין להכיר מקרוב את המועמדים לעלייה. הוספתי שלמרות שהותי הקצרה הספקתי להיפגש עם הציבור היהודי ומנהיגיו והתרשמתי מין הקשיים הכלכליים הפוקדים את היהודים – לאו דווקא בשל יחס השלטונות, חס וחלילה, אלא זהו תהליך המתהווה גם בארצות אירופה.
האוכלוסייה המקומית, הלא יהודית, מתחילה לקבל לאט לאט חינוך יותר רחב ועמוק, מתפתחת גם בשטח הטכני, רוכשת מקצועות טכניים, וכובשת לאט לאט גם את המסחר. ואז, בלית ברירה מצטמצמים מקורות הפרנסה של היהודים.
הנני שואל, אפוא, את האדון הנכבד – מה חושב הוא על המצב ? אני הוספתי ואמרתי, נוטה לראות בעליית היהודים לארץ ישראל פתרון לבעיה – " בממדים גדולים יותר ובזמן הקרוב ביותר ".
הוא היה נבוך במקצת, נד בראשו ופתחת בנאום מגומגם :
" כן יש אמת בדבריך, המצב יכול להיות יותר טוב. השלטון כמובן השתדל לעשות כמיטב יכולתו….."
ובכן עלייה ? ניסיתי לסכם.
הלה החווה בידיו תנועה של חוסר אונים והשתתק. נפרדנו בידידות, ולא ראיתיו שוב.
הלכנו לבקר במללאח, הגטו היהודי בקזבלנקה. רוב יושבי היהודים במרוקו מצויים מרוכזים מבודדים, רק של יהודים, או בשכונות בערים ובעיירות שהיישוב בהן מעורב. העיר קזה, מחולקת לשלושה : הקסבה הערבית, המללאח היהודי ומה שנקרא העיר הצרפתית.
אני גרתי בעיר הצרפתית. המלון שלי – נואיי – נקרא של שם משפחה אצילה ועתיקה בצרפת. השדרה שבה עומד המלון נקראת על שם איזו אישיות צבאית, שנשמטה מזיכרוני ואילו הרחוב הצדדי של בית העלמין נקרא " הגדודים הקולוניאליים ".
היהודים לא העזו לבוא ולצאת לקסבה. ביקרתי במללאח פעמים רבות. במבט ראשון זהו יישוב גדול, צפוף, בנוי ללא תכנון, הרחובות שאפשר לנוע בהם מעטים, סמטאות רבות ללא מוצא, בתים מבני קומה אחת ועד ארבע קומות.
באחד מביקורי שם בצהרי יום שישי הרגשתי בתנועה נחפזת ברחובות, באזור הייתה תלויה איזו חרדה. שאלתי לפשר הדבר ונעניתי : יום שישי היום, ובשעת הצהרים, לעת יציאת הערבים ממגדיהם, מצפים בחרדה שמא יארע משהו בכניסה למללאח.
לפעמים זהו פחד שווא, אך לעתים מתרחש משהו. הסולטאן, שלפי חוק היהודים הם בני חסותו, נוהג לשלוח מדי פעם לשערי המללאח את חיל המשמר שלו. ראיתי כחמישים פרשים בתלבושת לא אחידה, חגורים בחרבות, נושאים רוביהם על כתפם לא ברצועות עור אלא בחבלים.
רובם אינם ערבים, לאחדים מהם עיניים כחולות, ערב רב ים תיכוני. קצין לא נראה ביניהם. ודאי ישוב לו בבית מרזח ושותה יין. הסתכלתי בפרש הקרוב אלי, אף עקום, כנראה שבור, עיניים כחולות, שיער לא כהה, לבוש בגד אזרחי, אך חגור בחגורת עור, הפריט האחיד היחידי בתלבושתם.
האם יעמדו חמישים הפרשים השכירים הללו בפני לחצו של המון גדול אם יתפרע ? האם יסתכנו בקרב עם המתקיפים ? ויש חרדה בלב היהודים, והחיים נמשכים.
ערב שבת. היהודים שוטפים את הרצפות בבקתותיהם, מדיחים את כלי המטבח, עקרות הבית מתרוצצות כה וכה. לפני, הלאה מכיכר הפרשים בקתה קטנה, נטויה בזווית לכיכר. על המרפסת העירה שולחן קטן ומסובים אליו שלושה יהודים המשחקים בקלפים.