מורשת יהדות מרוקו

מתוך ויקיפדיה

רבי עובדיה נולד באיטליה לרבי אברהם ירא מהעיר ברטינורו (Bertinoro), או ברטנורה (Bartnòra) בדיאלקט הרומאני המקובל באזור, השוכנת בנפת פורלי-צ'זנה שבמחוז אמיליה-רומאניה, ועל שמה נקראת המשפחה.

יש הטוענים; כי השם יר"א הינו למעשה ראשי תיבות של יהי רצוי אחיו. אחרים טוענים; כי שם המשפחה הנו ייחודי לרבי עובדיה עצמו על שם הפסוק: "ועבדיהו היה ירא את ה' מאוד."

בנעוריו למד בישיבתו של רבי יוסף קולון, שהייתה אז בבולוניה בירת מחוז אמיליה-רומאניה הסמוכה לעיר הולדתו ברטנורא. לאחר מכן התגורר במשך מספר שנים בסאן גינסיו, עיירה קטנה בנפת מצ'רטה שבמחוז מארקה, כשישים ק"מ דרומית מערבית לבירת המחוז אנקונה.

 מתקופה זו נותרו בידינו מספר מכתבי המלצה ותעודות שונות בכתב ידו וכן תפילה שחיבר ובתחילת שנות השמונים של המאה ה-15 שימש כרב העיר צ'יטה די קאסטלו, השוכנת בחלקו העליון של נהר הטיבר בשיפולי הרי האפנינים, בנפת פרוג'ה, בצפון מחוז אומבריה שבאיטליה. באותה תקופה אף נמנה עם חשובי הבנקאים היהודים בעיר, ושמו מוזכר במסמך אפיפיורי רשמי מה-12 בפברואר 1485 בראש רשימת הבנקאים המורשים להעניק הלוואות בריבית עבור תושביה הנוצריים של העיר, בו מופיע בין השאר פטור עבור כל הבנקאים היהודים מלסחור בשבתות ומועדי ישראל

מראה כללי של העיר צ'יטה די קאסטלו, בה כיהן רבי עובדיה כרב ומרא דאתרא, בטרם עלותו לארץ ישראל.

בא' בכסלו שנת ה'רמ"ו ( 9 בנובמבר 1485 ), עזב רבי עובדיה את העיר, ככל הנראה בעקבות פטירת אשתו, והחל במסעו לארץ ישראל. במהלך המסע, שארך כשנתיים וחצי, ביקר רבי עובדיה בין היתר בקהילות היהודיות ברומא, נאפולי שבאיטליה, פלרמו שבסיציליה, אלכסנדריה וקהיר שבמצרים, ועזה, חברון ובית לחם שבארץ ישראל.

בי"ג בניסן ה'רמ"ח (1488), הגיע רבי עובדיה לירושלים בה חייתה קהילה קטנה ודלת אמצעים כפי שהוא מתאר באגרתו: "ומן היהודים לא נשארו בה היום שבעים בעלי בתים מדלת העם…" תושביה היו עניים ואפילו לא היו להם ספרי תורה. מאחר שפרנסתו הייתה מצויה מפיקדונות בנקאיים נושאי ריבית אותם השאיר באיטליה, נרתם רבי עובדיה לשיפור המצב העגום. הוא אף קיבל תרומות ייעודיות לצורך זה, מאחיו ואביו שנותרו באיטליה.

עקב השתדלותו לסייע לביסוס וחיזוק הקהילה מבחינה רוחנית וחומרית כאחד, וכן בשל גדלותו התורנית, תפס הוא עד מהרה מקום של כבוד בין תושביה היהודים של ירושלים, ונתמנה לרבה הראשי מינוי שהוכר גם על ידי השלטונות הממלוכים. בין שאר פעולותיו הייתה הקמתה המחודשת של החברה קדישא בירושלים, בה שימש הוא כחבר מן המניין ואף עסק אישית בקבורה. כמו כן סייע בשיקום בית הכנסת ברובע היהודי שנהרס על ידי פורעים

חיזוק לפועלו קיבל רבי עובדיה כעבור מספר שנים, לאחר גירוש ספרד ועלייתה של קבוצה מהמגורשים לירושלים. חלק חברי הקבוצה, שהייתה בעלת אוריינטציה תורנית גבוהה ומוטיבציה לחיזוק היישוב בירושלים, הצטרפו ללימודים בישיבה אותה הקים הרב בסיוע הנגיד של מצרים, הדיין ר' יצחק בן נתן שולאל, שמימן את החזקתה^.

כשהתחילו הרדיפות במרוקו בשנת רס"ג – 1523, התחילה עלייה מוגברת של מערבים לארץ ישראל, באותה תקופה באו ממרוקו לארץ ישראל  גאוני תורה היודעים הרבה בספרות התלמודית, כגון רבי יעקב בירב שניסה לחדש את הסמיכה בארץ ישראל, רבי דוד בן זמרה, שהתיישב בירושלים ועבר אחר כך לצפת והיה ממייסדי מרכזי התורה בארץ ישראל.

במאה הט"ז נוסד " ועד ארבע ארצות הקודש " : ירושלים, חברון, צפת וטבריה, ובין מייסדי היישובים בארבע ערים אלה אנו מוצאים את " יהודי המערב . רוב מורי העם ומדריכיו בצפת היו מרבני המערב. 

ועכשיו בעוונותינו הקבים הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים בכפרים ובערים. לשאול אוכל לנפשם ולחזר על הפתחים. שומו שמים על זאת ושערו חרבו מאוד בתי כנסיות ואין מוציאים עשרה לכל דבר שבקדושה ובלילה אנו מתפללין באפלה ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהילה.

השם יתברך יאיר אפילתינו אמן כן יהי רצון נתקיים בנו בעוונותינו הרבים ארצכם שממה וכו….אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה וכו…..בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר הם חריבים ממש מבלי יושב ופתחי החצרים סגורים ועלו עליהם העשבים ובאו הגנבים לתוכם ולקחו את דלתות הבתים ואת המטות של עץ שנשארו בתוכם.

ויש בתים שהרסו הבניין בתוכם ולקחו האבנים והעצים, ורוב המבואות בהאלמללאח הם חריבים וחצרותיהם בגורים מבלי יושב. ויותר ממאה וחמשים חצרות היו בנויים לשמאל הנכנס לפתח שער בית הקברות לצד המקום הנקרא " אלגורנא " – בית מטבחיים, ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים ועכשיו הם נתוצים העפר, ולקחו הגויים את העצים והאבנים והם בונים בהם בפאס אלזדיד.

וכן במקום אחר הנקרא אלערסא היו בניינים בה קרוב לשלוש מאות חצרות ובעלי בתים שוכנים בתוכם כולם בעלי מלאכה שקטיםעל שמריהם בתיהם מלאים מרוב תבואות, ועכשיו הם חריבים והורסים את הבניין ומוכרים את האבנים והעצים לגויים ובונים בהם בפאס אזדיד.

ויכולני לומר לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. כסדום היינו ולעמורה דמינו. השם יתברך יסלק חרון אפו מעלינו אמן כן יהי רצון.

חשך משחור תארם לא נכרו בחוצות. צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ. בני אדם נשתנו מראיהם נפוחים כנאד מזי רעב מושלכים ברחובות ובשווקים ואין דורש ואין מבקש. בני פאס היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות מושלכים על האשפתות ומנקרים בהם כתרנגולים.

ועיני ראו ולא זר מי שלוקח בידו הקרנים והטלפים ומוצץ וגוזז בהם כגוזז את הפת ומכניסם בחיקו ומכסה אותם. אוי לעיניים שכך רואות. והנשים היקרות והצנועות ערומים יחפים ומכוסים בבלווי הסחבות. ומחזרים על החנויות בשווקים וברחובות האמונים על תולע והמעוגנים והאוכלים למעדנים הם מושלכים בחנויות. כל ראש קרחה וכל זקן גדועה מלאים כנים חומ"ה מכף רגל ועד ראש ואין חונן ואין מרחם. 

ובשנים הנזכרות מתו מרעב בכל שנה קרוב לשני אלפים כמו שהם מפונקסים אצל בעלי החברה יצ"ו – החברה – כלומר לברה קדישא של חסד ואמת – בפנקס. והמירו דתם אנשים ונשים וטף ובחורים ובתולו קרוב לאלף. אוי נא לנו כי חטאנו.

כי שתי רעות עשה עמי יוקר השער וחסרון הכיס. והשלישית מיעוט השפע. בית המטבחיים הם סגורים ואין שוחטים בכל השבוע כלל ובערב שבת שוחטים בהמה אחת דווקא ואינו נמכר ממנה אפילו מחציתה מאין קונים בעוונותינו הרבים.

ובמקום אשרי העם איכה זהב יועם. ואני הייתי שוחט בכל שבוע יותר מעשרים בהמות גדולות בבית המטבחיים מלבד הכבשים והעזים ומלבד לוזאייע, שהיו שוחטים בעלי בתים בתיהם.  לוזאייע – היא קניה ושחיטה של בהמות על ידי מספר משפחות לפני שבת וחג, בדרך כלל.

ומלבד התרנגולים ובני יונה יותר מאלף בכל ערב שבת קודש. וקרוב לה' שנים שהייתי שוחט תרנגולים אני לבדי במדינת פאס יע"א והייתי גובה ב' פרוטות לכל תרנגול והייתי מקבץ שנים עשר אוקיות ויותר בכל שבוע לזכות העניים.

וזה שלוש שנים שאינם שוחטים בכל המדינה אפילו אחת בכל השבוע. והשם יתברך יראה בעוניינו ובדלותנו ובהשפלותינו. ויסלק חרון אפו מעלינו. ויחזיר עטרה ליושנה במהרה בימינו, ויעננו בגשמי רצון ברכה ונדבה אמן, נצח , סלה ועד.

אמר הכותב נחזור לדברי החכם ז"ל – כלומר רבי שאול סירירו – שהיינו בו. וזה לשונו יום שבת קודש שנת שע"א – 1611 – כלו מדמעות עינינו. אוי לי על שברי כי מולאי זידאן אשר חשבנו בצלו נחיה יצא הקצף מלפניו ביום ח' לתשרי בא הצר הצורר בא ריחאן שלו"ל ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגויים אשר באו לשלול האלמללאח של היהודים. ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר בכפליים.

והתחילו לגבות ולא הספיק היום ובא למחר ואמר שיתנו לו עשרים אלף אוקיות, ותהי צעקה גדולה ותהום כל העיר בליל כיפור וביום כיפור, ונתחלל בעוונותינו הרבים יום כיפור הקדוש וכל היום גובים מס וכל הלילה, והחכמים בוכים ומייללים, זעקה בבוקר ותרועה בצהריים. ונשבת בהם קול ששון וקול שמחה. ונתווספו על זה חולאים רעים ונאמנים. אוי נא לנו כי חטאנו. 

אחד עשר יום לתשרי, עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבד אללאה בן מולאי אסי"ך קרוב לעיר. ונשבר מולאי זידאן ונהרגו רובם ונהרג הצר הצורר באיחאן הנזכר יימח שמו וזכרו ונכנס מולאי עבד אללאה לעיר והלך הנגיד הרב יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך עבד אללאה הנזכר ולא קיבל פניהם.

אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם. ולמחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אוקיות כמו שנתנו למולאי זידאן. אוי לעיניים שכך רואות. וכמה מן היהודים ומן החכמים נתייסרו ביסורין קשים. ואני ראול הקטן מכולם וכולנו היינו בצרה גדולה לקבץ הממון ונתחלל בעוונותינו הרבים גם חג הסוכות.

על זאת אספרה ואילילה. כי שמה ושערורה הייתה בארץ אין בי כוח לספר אחת מאלף, כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו כל נכסיהם. וכמה שיירות נחמסו אוי מכל עבר ומכל פנה. השם יתברך יוציאנו לאורה כן יהי רצון. וגם יד ה' הייתה בנו ויכנו בדבר. ויפול ממנו יותר מארבע מאות נפשות קטנים אשר אין בהם שום חטא.

וביום ה' ח' ימחם לחשון שנת שע"ה מתו ב' חכמים. החסיד כבוד מורינו הרבה יוסף הכהן והחסיד העניו המאושר בכל ענייניו כבוד מורינ הרב מאיר סבאע ז"ל. ודרש עליהם החכם הקדוש כבוד מורינו הר וידאל הצרפתי. השי"ת יעאיר אפילתינו. ויאמר די לצרותינו. כן יהי רצון.

וביום חמישה ועשרים לכסליו שנת שע"ה יום חנוכה נתן המלך מולאי אסי"ך אבי המלך מולאי עבד אללאה עיר לאראג'י, לנוצרים. כך התנה עמהם בהיותו בארצם והיו בניו במשכון בידם.

ומולאי אסי'ך הנזכר עבר לטיתואן יע"א והעניש לגויים אנשי העירמאת אלף אוקיות, והאלאנדלוס מאה וחמישים אלף אוקיות. והיהודים עשרת אלפים אוקיות. ואפילו הספרים הניחום ערומים. וביום ראש חודש טבת מהשנה הנזכרת ענש אותנו מולאי עבד אללאה עשרת אלפים אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו ועול היין. ובראש חודש אדר העמיס עלינו עוד שמונת אלפים אוקיות. 

5.135 ״היה אחד, קוראים לו… הנה פלפל שחור. היה בשוק שחור. המתווך היה מוסלמי. הוא קנה מנוצרי מאה ק״ג פלפל שחור. דיבר עם המוסלמי. אמר לו: אתן לך מאה ריאל. כשקנה היהודי מהנוצרי את הפלפל, בא הממזר של המוסלמי ואמר לו: תן לי שלוש־מאות ריאל. אמר לו: רק מאה ריאל, אם אתה לא רוצה, לא אתן לך כלום. יצא מביתו של המוסלמי, שם את הפלפל על העגלה והלך.

 המוסלמי הממזר עשה טלפון למשטרה ואמר להם: לכו אל פלוני, יש לו פלפל. מכר אותו. הלכו השוטרים ומצאו את הפלפל בעגלה. אמרו לו: מאיפה זה ? אמר להם: רק קניתי עדשים. לקחו אותו למשטרה אצל המפקח. אמר להם המפקח: תנו לי את השק. לקח ונתן למפקח. זה הכניס ידו ומצא עדשים. השוטר אמר: יש פלפל. היהודי אמר: אתה הבאת פלפל, רצית למכור אותו. מה שיש לי זה עדשים. הנה! המפקח אמר: תשאירו את השק שלושה ימים. היו רק עדשים. החזיר ליהודי וזה לקח השק הביתה. כשהגיע הביתה שוב נהיה פלפל. ברגע שבאו אליו השוטרים צעק: הו ר׳ דוד ומשה וזה התחלף לו״.

סופר על ידי מר שמעון ו' – תאזנאכת.

6.135 ״הייתי בר׳ דוד ומשה הרבה פעמים. הנשים זורקות שמה טבעות מזהב, מפלטינה ללא שמירה. ואין מי שיעיז לקהת משהו. כל הלילה, בליל ההילולה ליד הקבר. הכוונה היא שבטבעות ישאבו קדושה של הצדיק. לוקחים למחרת. פעם אחת קרה מקרה, ילדה אחת לקחה טבעת. ידה התייבשה על המקום. נסגרה היד עד שבא הגזבר וביקש מהצדיק שיסלח לה, ואז היד שלה נפתחה. נס גדול היה״

סיפור זה נמסר על ידי מר מסעוד פ' – קאסבה תאדלה. .

מוגאדור ויהודיה

מוגאדור (סווירה), עיר נמל, שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי. מימי הביניים ועד למאה ה־17 פעלו בקירבת העיר מיפעלים לעיבוד קני סוכר, והמסחר בסוכר היה מרוכז בידי היהודים. במחצית השנייה של המאה ה־18 פקד שיגשוג כלכלי את העיר, עם חידוש העיר והרחבת הנמל לצורכי סחר בינלאומי. המשפחות היהודיות החשובות ביותר שלחו נציגים לעיר החדשה, ולעשרה מהם העניק הסולטן, מוחמד אבן עבדאללה, את התואר ״סוחרי המלך״. לתואר זה היו זכויות וחובות: הם קיבלו את הבתים המפוארים ביותר בעיר והוטל עליהם לנהל את האוצר, לצייד ספינות ולשמש שגרירים בארצות אירופה.

 כך נמשך המצב 150 שנה. קבוצת הנכבדים המיוחסים שימשה גרעין לקהילה יהודית דינאמית, ששיוותה צביון יהודי מובהק לעיר עד לדורות האחרונים: במוגאדור היתה השבת יום מנוחה לכל, וכך היה הדין בכל מועדי ישראל. פרק שחור בתולדות יהודי העיר היא מגיפת הדבר, בשנת 1799, שהבריחה רבים מהם לאנגליה ולאמריקה.

היהודים התגוררו בכל חלקי העיר, אך ב־1808 רוכזו בשכונה מיוחדת, ״מלאח״, פרט למשפחות של ״סוחרי המלך״ ואנשי עסקים מאירופה.

אחרי ההפגזה הצרפתית, בשנת 1844, פשטו על המלאח שבטים מהסביבה. היהודים התגוננו עם נשק ביד, אך רבים העדיפו לנטוש אותה. במקומם באו אלפים מערי השדה, והצפיפות ברובע היתה ללא נשוא. משה מונטיפיורי וראשי הקהילה ביקשו להקל טל המצב בהשגת קרקע לשכונה נוספת, אך זרם ההגירה הלך וגבר. במאה ה־19 גדל היישוב היהודי במקום מ־4,000 ל־14,000 איש. רמת ההשכלה בעיר בקרב היהודים היתה בדרך כלל גבוהה.

בשיא הפריחה של החיים היהודיים בה היו בעיר בתי כנסת יפים, בתי מדרש וישיבות. ב־1800 פעלו בה שני בתי ספר יהודיים עם אנגלית כשפת ההוראה, וההשפעה האנגלית היתה חזקה ביישוב. בשנים 1862 ו־1864 נוסדו בעיר שני בתי ספר נוספים, וב־1887 סייעה ״אגודת אחים״ מאנגליה להקים בית ספר לבנות. בבית הספר של כל ישראל חברים, שנוסד ב־1867, התחנכו בעיקר ילדים ממשפחות עניות.

בשנות השלטון הצרפתי על מרוקו ירדה חשיבותה הכלכלית של מוגאדור, והקהילה הצטמצמה לכדי 5,000 איש בערך. חלקם הגדול של היהודים היגר בשנות ה־50 וה־60 לאירופה, אמריקה וישראל. כיום נותרו בעיר כמה מאות יהודים בלבד.

תורה ומצוות להגנת האדם

בנו של הרב חיים פינטו הקטן הוא הרב משה אהרון פינטו. פרשת חייו היא רבת מיסתורין, שרב הנסתר בה על הגלוי. עוד בילדותו נהג לעלות על ראש החומה במוגאדור עיר הולדתו ולהתבודד, משקיף אל הים ומביט בתותחי החוף שבנו הפורטוגזים. מכלי מלחמה אלה הגיע למסקנה, כי האדם חייב להגן על עצמו, אך בתורה ובמצוות: ״מוגאדור מוגנת על ידי הים, אך האוייב עושה את דרכו בו ובונה לו ספינות מלחמה.

 כדי להגן על עצמם בנו אנשי מוגאדור חומה והקיפוה תותחים. כך גם האדם עצמו חייב לבנות לעצמו חומה של תורה ולהקיף אותה בתותחים של מצוות " קבע. כפי שסיפר אחר כך למקורביו, מעל גבי חומה זו הגיע למסקנה, שאין לו עניין בחיי העולם הזה, והחליט להתקין עצמו בפרוזדור כדי להיכנס מוכן לטרקלין, העולם הב

משום כך יובן איפוא הפרק העיקרי בחייו, שבו התבודד מסוגר מהעולם במשך 40 שנה. במשך יותר משנות דור לא ראה הרב את פתח ביתו, והקדיש את זמנו לתפילות, לימוד וסיגופים. מאידך, לא השיב ריקם את זרם הפונים אליו, שביקשו ברכה להצלחה או לרפואה. הרב נשאר במוגאדור. הוא ביקש לשמר את בית אביו הר״ח זצ״ל, כדי שבית הרב יישאר מאוכלס ובבית הכנסת ייערכו תפילות סדירות מדי יום ביומו. שכן, באותה תקופה התרוקנה העיר מרוב היהודים, לאחר שחלקם עלו לישראל ואחרים לערים ולמדינות אחרות.

לאחר קום המדינה עלה הרב עם משפחתו וקבע את מקום מגוריו באשדוד. לאחר שיצא מפרישותו החל לעסוק במרץ בהפצת תורה ברחבי העולם. בכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו ייסד הרב ישיבה או שהורה לעשות זאת. באנגליה ייסד הרב ישיבה לצעירים, ובעיר ליאון שבצרפת פתח ישיבה ומקווה טהרה. את ראשות הישיבה בפאריז הטיל על בנו, הרב דוד פינטו, ובקליפורניה שבארה״ב השאיר הוראות מפורשות וברורות לפתוח בית מדרש וישיבה, שבראשה כבר עומד בן אחר שלו, הרב יעקב פינטו.

באשדוד, עיר מגוריו, זכה להניח את אבן הפינה לבניין הגדול שבתוכו בית מדרש, בית כנסת מקווה טהרה וישיבה, שהוקם וניבנה על פי הוראותיו והנחיותיו. במשך שנים, מבלי שנודע הדבר – בעקבות הוראתו המפורשת – החזיק הרב משה אהרון את תלמידי הכולל ושילם את משכורותיהם. מטרתו בחייו היתה להגדיל תורה ולהאדירה, ולקדש את השם ברבים. חייו הפרטיים היו אחרונים בסולם העדיפויות שהציב לעצמו. ״לתקן עולם במלכות שדי״ היה הפסוק ששימש נר לרגליו והדריך אותו. ״ללא מלכות שדי״, הסביר, ״אין תיקון לעולם״.

על הפסוק ״וניצבת על הצור״ הסביר, ״אם מקומך איתי, ואתה מרגיש מוחשית כי אתה ניצב ליד בורא עולם, אויאז וניצבת על הצור, תישאר חזק כצור ואיש לא יוכל להזיז אותך ממקומך ומאמונתך״. 

 קינה קוננתי על הרב אליעזר די אבילה בפקידת שנתו

אוי מה בא עלינו / יום נעדר מתוך המוני

רוח אפינו / משיח ה'

אתפלש באפר ובחיל אסלדה אהמה

כיונה ואפעה כיולדה

ואבכה לאבודים ולא לאבדה

על פטדה חמודה / מאירת אישוני פטדה – היא האבן טופז

נר ישראל, פטיש חזק עמוד הימני

תמך והחזיק ביד אביון ועני

נלכד נתפש עבור פשעי ורב זדוני

נסע נגלה מני / עלה לשמי מעוני

ירח ושמש חשכו ואפלו קדרו

יום בו נפל פאר הדור וגם הדרו

צדיק יסוד עולם יראת האל אוצרו

קדוש הוא, תארו / כמראה מלאך ה'

דגל תורה הקים מזולל יקר הוציא

לזאת כל עדתי באפר התפלש

איך הובל לקברים מבחר מין האנושי

מי יתן מים ראשי / ומקור דמעה עיני

ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה

מיום נפל רכב ישראל שר הצבא

סף נסתם כל חזון נטמן נסתר ונחבא

ליוצא ולבא / אין שלום אמר ה'

דולה משקה היה נותן לפתאים ערמה

ומלחמת מצוה נלחם בעז ועצמה

ביום אף ועברה היה לנו לחומה

גוזר ים החכמה / עוקר הרים וסיני

חוסה יה וחמל על נפשו העדינה

זכותו תעמוד לכל עדת מי מנה

קרוביו ובניו בעזך נחם נא

במקום קינה רנה / בגבולם תשמענה אזני

ונפשו תתענג בנחל גן עדני