פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

 

עת שערי רצון בנוסח מרוקאי

שירת הפיוט בשעת הלידה

פרופסור משה בר אשר, חתן פרס ישראל ונשיא האקדמיה ללשון העברית – כותב כי היה מנהג אצל יהודי צפון אפריקה לקרוא פיוט זה בשעה שבה האישה כורעת ללדת, כאשר מרחפת סכנה הן לחייה והן לחיי העובר. ונהגו לומר את הפיוט, כאשר צירי הלידה אחזו את היולדת. היו מזעיקים גברים, ולפעמים אפילו כיתת ילדים עם המלמד, כדי לקרוא את הפיוט, ואִם התקשתה היולדת היו גם תוקעים בשופר, וכך עשו עד שהתינוק נולד. וכך היו נשים שבתודעתן זיהו את הלידה עם סיפור העקדה.

במאמר זה מתחקה פרופסור בר אשר על שני פיוטים ועל מנהגות שנקשרו בהם ובאמירתם בקרב בני השכבות העממיות בקהילות ישראל שישבו שנים רבות בצפון אפריקה: א. המנהג שרווח באזורים אחדים במרוקו, להשמיע את פיוט העקידה הידוע והאהוב, 'עת שערי רצון' של ר' יהודה אבן עבאס, שנועד לאמירה קודם תקיעות השופר בראש השנה, באוזניה של היולדת; ב. המקום הייחודי שתפס הפיוט 'אליך ה' נשאתי עיני', הנאמר בסוף הסליחות, והמכיל גם מעין 'תרגום' לערבית, בקרב קהילות צפון מזרח מרוקו וצפון מערב אלג'יריה.

 

תוכן:

 

א

אצל רבים מבאי בתי הכנסת קשורות תפילות חודש אלול וימי התשובה בקטעי תפילה ובפיוטים שנשתלבו בסידור ובמחזור לימים אלו. מילותיהם וניגוניהם מלווים אותם בכל חודש אלול ובעשרת ימי תשובה ואף לאחריהם. בתוך אלה יש פיוטים ותפילות שקריאתם לובשת אופי מיוחד, ופעמים שאמירתם חורגת מזמנם הקבוע אל מועדים אחרים. במקום הזה אני עוסק בשני פיוטים שזכו למעמד יחודי בכמה מהקהילות במגרב  – במרוקו ובאלג'יריה.

ראויים הדברים לתיעוד ולרישום ולהארות קצרות, לפי שהייחודים שפיוטים אלו נתייחדו בהם כבר הולכים ומשתכחים מתודעתם של בני הקהילות. יתר על כן, משיחות שהיו לי עם עשרות ילידי הארץ וילידי חו"ל, בנים ליוצאי הקהילות שידובר בהן, נתברר לי שאינם יודעים דבר על גלגוליהם של שני הפיוטים. דבריי מכוונים לשני פיוטים אלו:

א. "פיוט העקדה" המכונה בקיצור "העקדה" – או בצורתו המשוערבת (א)לעקידה[ "עת שערי רצון להיפתח" לרבי יהודה בן שמואל אבן עבאס(עבאש), שחי בימי הביניים בעיר פאס שבמרוקו. בדורותינו הפיוט נאמר ברוב הקהילות של יוצאי ספרד ובני עדות המזרח ביום א' של ראש השנה לפני תקיעת השופר דמיושב. 

ב. הפיוט "אליך ה' נשאתי עינַי", הנאמר בכל בוקר של חודש אלול ושל עשרת ימי התשובה לקראת סופה של תפילת הסליחות.

 

ב

בסדר התפילות של רוב הקהילות של יוצאי ספרד ובני עדות המזרח נוהגים לומר זה מאות בשנים בימי הסליחות ובימים הנוראים שני פיוטים המפייטים את סיפור עקדת יצחק. פיוטים המתכנים בקיצור "עקדות":  הפיוט "אם אפס רובע הקן" לרבי אפרים מרגנשבורג[והפיוט "עת שערי רצון להיפתח". הפיוט "אם אפס" נאמר בכל בוקר בתפילת הסליחות בחודש אלול ובעשרת ימי התשובה. במנהג המכונה "ירושלמי" כאשר מתארכת התפילה בשל ניגוני חזנים ופייטנים אומרים מן הפיוט הזה רק את שלושת  הבתים האחרונים (הבתים הפותחים באותיות ז"ק במילה חזק שבאקרוסטיכון וכן את הבית שנוסף לסוף הפיוט בנוסח ספרד:"זיכרון לפניך בשחק", "קוראיך באים לקוד", "עוררה גבורתך להקיץ נרדמים"). רבים אומרים את הפיוט הזה גם לפני תקיעת השופר ביום ב' של ראש השנה.

 

ג

אין ספק כי בתודעתו של רוב הציבור, "העקדה" בסתם היא הפיוט "עת שערי רצון להיפתח". בקהילות המגרב – כך היה לפחות ברבות מהקהילות במרוקו – הרחיבו את אמירתו של הפיוט גם ליום ב' של ר"ה לפני התקיעות דמיושב, ובקהילות רבות שם נהגו לאמרו גם בשעת הוצאת ספר התורה בתפילת המנחה של יום הכיפורים כשארון הקודש פתוח. ברוב בתי הכנסת הפיוט הזה נאמר על ידי הקהל כולו. אך משעלה משקלה של החזנות רבו בתי הכנסיות, שרוב בתי הפיוט נאמרים בהם על ידי יחידים – חזנים ומתפללים בעלי קול ערב. בקהילות מעטות במרוקו, ובכמה מבתי הכנסת של יוצאי המגרב בארץ, הגבאים מסחרו גם את אמירתו של הפיוט הזה. הוא נמכר למרבה במחיר, כדי שישיר אותו הוא בעצמו או יכבד בו מתפללים אחרים כראות עיניו. עד כאן יש פרטים ידועים ופרטים לא ידועים.אבוא עתה אל מה שאינו ידוע אלא למתי מעט.

 

ד

אין ספק שהתיאור הדרמתי והמרחיב של סיפור עקדת יצחק תוך שילוב של יסודות רבים ממדרשי חז"ל הכשירו את אמירת הפיוט הזה בשעת מצוקה כתפילה לאדון התפילות, שהשעה הזאת תיהפך שעת רצון והתפילה תביא פדות. למשל כזה הוא בית מספר 10, המושם בפי יצחק בלכתו להיעקד,  "שיחו לאמי כי ששונה פנה, הבן אשר ילדה לתשעים שנה, היה לאש ולמאכלת מנה, אנה אבקש לה מנחם אנה, צר לי לאם תבכה ותתייפח"וכך הוא גם בית מספר 12, המתאר את ההתערבות בשמיים להצלת יצחק, "ויהמו כל מלאכי מרכבה, אופן ושרף שואלים בנדבה, מתחננים לאל בעד שר צבא, אנא תנה פדיום וכופר הבה, אל נא יהי עולם בלי ירח". ולקראת סוף הפיוט בא הבית האומר שתפילתם נענתה "אמר לאברהם אדון שמַיִם, אל תשלחה ידך אל שליש אורַיִם" וכו'.

שעת מצוקה כזאת היא השעה שאישה כורעת ללדת וחבלי הלידה קשים מנשוא, ופעמים שנשקפת סכנה לחיי היולדת ולחיי העובר. הדברים היו תקפים שבעתיים בימים שלא היו רופאים בשעת הלידה בחברה המסורתית בטרם בוא הקִדמה. בשעות כאלה אֵם האישה היולדת ובנות משפחתה האחרות היו פותחות בתפילה ובתחנונים. בהרבה מאזורי מרוקו, לפחות בשלושה מחוזות – מחוז מראכּש, מחוז דבדו בואכה העיירה אוטאט אולאד לחאג' שבמערבו וכן מחוז תאפילאלת שבדרום מזרח מרוקו ובעיירות סמוכות, כגון העיירה מידלת – נוספה לתפילתן של הנשים אמירת פיוט העקדה בידי אחד מבני הקהילה. במרוצת הזמן הפיוט עצמו נקשר בתודעתם של בני השכבות העממיות באזורים אלו ובייחוד בתודעתן של לא מעט נשים במעשה הלידה ממש. מצאתי כי בשיחן ובדיבורן של נשים אחדות אף ציין את מעשה הלידה עצמו.

 

ה

הרי פירוש הדברים: בקהילות הנ"ל פיוט העקדה היה נאמר כאשר צירי לידה אחזו בנשים שכרעו ללדת. משהוזעקו המיילדות, ולעתים עוד לפני בואן, נקרא לחדר סמוך רב או חזן ולעתים אפילו נער היודע לקרוא, והיה קורא ושר בדבקות שוב ושוב את "העקדה" עד לדת התינוק. במחוז תאפילאלת הייתה תוספת מעשה, אם נתקשתה היולדת מאוד, לוותה אמירת העקדה בתקיעת שופר.התוקע היה משמיע תשר"ת תש"ת ותר"ת כמה וכמה פעמים – והיו מי שנהגו בשעת התקיעות לחזור פעמים אחדות על הבית האחרון של הפיוט שבו נזכרו התקיעות בפירוש[ כך עשו עד שהתינוק נולד. בתודעתן של נשים רבות  – אולי כולן  –  הפיוט הזה היה קשור יותר בשעת הלידה מאשר בראש השנה. וכאמור, היו נשים מעטות שזיהו את הלידה עם פיוט "העקדה". כה שׂחה לי אישה ממראכּש: "כאשר הגיעה שעת העקדה, ידעתי שזכות אברהם ושרה ויצחק תעמוד לי ואצא בשלום ממנה אני והעובר שבמעיי". כמעט מיותר לומר כי באמרה "שעת העקדה" היא התכוונה ל"שעת הלידה".

והנה עוד סיפור שאני זוכר היטב מימי ילדותי, ואף שמעתיו מאז פעמים אחדות במרוצת השנים: בשנת תש"ט (1949) פשטה השמועה שאישה צעירה מבכירה מתקשה מאוד בלדתה ונשקפה סכנה חמורה לחייה. מיד הוזעקו לביתה כמה רבנים וכמה בעלי תקיעה. הללו אמרו בקול רם ובבכי קורע לב את פיוט העקדה, והללו תקעו והריעו בשופרות שעה ארוכה עד שהאישה ילדה. כאשר סיפרה אימה של היולדת את סיפור הלידה ההיא, אמרה לי: "כשבתי הגיעה לשעת העקדה והייתה בצערגדול, באו החזנים ותוקעי השופר לביתה, התפללו ותקעו בשופרות והצילו אותה ואת בנה ממלאכי חבלה. השבח לאל היא יצאה בשלום וילדה בן בריא ושלם". הכול היו בטוחים שכוח תפילת העקדה והתקיעות עמדו לה לאישה היולדת.

לפי שלא נדרשו באותם הימים לרופאים ולמחלקה ליולדות – בטרם בוא הצרפתים למרוקו, והיו מקומות שגם דור אחד או שניים לאחר בוא הצרפתים, הנשים ילדו בביתן בעזרת מיילדות מבנות המקום – נאחזו באמירת הפיוט ובתקיעת השופר כמוצא יחידי. עם זאת רוב הנשים שדיברתי אתן לא קראו לשעת הלידה "שעת העקדה", אלא דיברו על מנהג אמירת העקדה ועל תקיעת השופר בשעה שנשים כרעו לילד, ובתודעתן זה היה עיקר שימושו של הפיוט.

 

ו

מקום מיוחד תפס הפיוט "אליך ה' נשאתי עיניי" הערוך באקרוסטיכון אלפביתי בקהילות צפון מערב אלג'יריה (והראן, תלמסאן ובנותיהן) ובקהילות צפון מזרח מרוקו (הערים דבדו, אוז'דה והעיירות הסמוכות להן).לתפילת הסליחות עצמה היו מגיעים לבתי הכנסת במקומות אלו רק מקצת מהמתפללים (בעיקר אלו שנתכנו "משכימים ומעריבים"), אבל קהל עצום היה מגיע לקראת סוף תפילת הסליחות לאמירת הפיוט הזה, וגם נשים רבות מילאו את הרחבה או את החדר ששימש עזרת נשים. הפיוט היה נאמר כולו בנוסחו העברי בית אחר בית מתוך "סדר הסליחות", ולאחר מכן היה נאמר ה"תרגום" שלו לערבית מתוך דפים מודפסים[או כתובים בכתב יד. נקטתי "תרגום" במירכאות, שכן אף שמספר בתי הפיוט בנוסח הערבי זהה למספרם במקור העברי – ואלה כאלה ערוכים לפי סדר אל"ף בי"ת עברי – אין מדובר בתרגום אלא בנוסח שונה לגמרי.  הנה שני בתים לדוגמה:

אליך ה' נשאתי עינַי, שמע קול תחנונַי, כגודל חסדך \ אילאךּ יא רבי רפדת עינייא, תנדר מן חאלי ותחאן עלייא (=אליך ה' נשאתי עיני, תביט במצבי ותרחם עלי); וברוגז רחם, זכרה והנחם, ושמח ונחם, נפש עבדך\ויגפר דנובי, וג'מיע מא שאפו עיוני, הומאן אללי עדבוני, זאדוני עלא מא בייא \ (=ויכפר עווני, ו[על] כל מה שראו עיניי, המה יסרוני, הוסיפו על אשר בי [= הוסיפו על סבלי]). להוציא את הטור הראשון בבית הראשון אין הנוסח בערבית תרגום של הטקסט העברי אלא טקסט אחר לגמרי.

 

ז

נבוא עכשיו אל עיקר ענייננו: בשביל רבים מבני הקהילות הנ"ל אמירת הפיוט "אליך ה' נשאתי עינַי" בערבית היה עיקרה של תפילת הסליחות. וכה אמר לי בשנת תשמ"ח (1988) שמעון דרעי המנוח (נולד בתלמסאן בשנת תרס"ד\1904):

"כל בני קהילה באו לבית הכנסת כדי לשיר אילאךּ יא רבי רפדת עינייא,שהוא הפיוט היפה והמעולה בתפילת הסליחות. אנשים ונשים שלא ביקרו בבית הכנסת ברוב ימות השנה היו משכימים קום ובאים להשתתף באמירת הפיוט או היו מאזינים בקשב רב לאומריו. כל מי שידע לקרוא עברית החזיק בידיו את הדפים המודפסים ובהם הפיוט בערבית הכתוב באותיות עבריות, ומי שידע לקרוא רק צרפתית החזיק בידיו את נוסח הפיוט בערבית מתועתק באותיות צרפתיות. אומַר לך משהו חשוב: לא הייתה הכנה טובה לר"ה וליוה"כ כאמירת הפיוט הקדוש והנפלא הזה בוקר בוקר בימי הסליחות. כמה חבל שבשנים האחרונות הפסיקו בבית הכנסת שלנו בפריז את אמירת הפיוט בערבית. כך מחקנו את זכרם של אנשי תלמסאן הראשונים!".

מעניין הדבר כי לא רק בקהילות צפון מזרח מרוקו, שרוב בני קהילות דיברו בהן ערבית עד לחיסול הקהילות באמצע המאה העשרים, אלא גם במערב אלג'יריה עד 1962 – עת עזבו אחרוני היהודים את הארץ ההיא, 132 שנה אחרי הכיבוש הצרפתי, ורוב הציבור דיבר אך צרפתית ורק מעטים עוד דיברו ערבית  – התמידה אמירת הפיוט בערבית. יש בידי עדויות שכך המשיכו לנהוג עוד כעשרים שנה רבים מיוצאי הקהילות הנ"ל ממרוקו ומאלג'יריה לאחר עלותם ארצה או לאחר השתקעותם בצרפת. אבל גם המנהג הזה ננטש ונשכח, ורבים מהצעירים בבתי הכנסת של יוצאי תלמסאן בצרפת או של יוצאי דבדו ואוז'דה בארץ אינם מכירים את המנהג.

 

ח

לימוד מנהגיהן של קהילות ישראל בכל אחת מתפוצות ישראל הוא פרק חשוב בתולדותיהן. אין לך כמעט קהילה רבת שנים שלא נתפתחו בה מנהגים מקומיים. מעניינים ביותר המנהגים שהשתרשו בקרב השכבות העממיות. מנהגים רבים חדלו עם עקירתן של הקהילות ממקומן בשל הגירות ונדודים לערים או לארצות אחרות או בעקבות העלייה לארץ. חוקרי המנהג לא יפסחו לעולם על איסוף ועל בירור טיבם של מנהגות שנשתכחו. הכרתם וחקירתם היא פרק בהכרת מאפייני ההוויה של הקהילה.

התיאור שהובא בזה ביקש להתחקות על שני פיוטים ועל מנהגות שנקשרו בהם ובאמירתם בקרב בני השכבות העממיות בקהילות ישראל שישבו שנים רבות במגרב. בשל היעדר תיעוד איננו יודעים אימתי נתגבשו קווי הייחוד שתיארנו באשר לאמירתם של שני הפיוטים הנזכרים. ודאי הוא כי המנהגים המתוארים התפתחו דורות אחרי שנשתלב כל אחד מהפיוטים הללו בסדר התפילות בימי הביניים. מותרים אנו להניח כי כבר לפני כמה מאות שנים הועבר פיוט העקדה מבית הכנסת לחדר הלידה בקהילות הנזכרות ממרוקו. ונראה כי לפני שנים הרבה "ניתרגם" הפיוט "אליך ה' נשאתי עיניי" לערבית בקהילות במערב אלג'יריה ובצפון מזרח מרוקו כדי לקרב את הציבור הרחב לתפילת הסליחות. בהיעדר תיעוד לא נוכל לומר יותר ממה שאמרנו על מועד התגבשותם של המנהגים הללו.

פרופ' משה בר-אשר הוא חתן פרס ישראל לחקר הלשון העברית ולשונות היהודים (תשנ"ג) ומכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית.

המאמר המקוצץ במעט התפרסם ב'הצופה' בערב ראש השנה (כ"ט באלול תשס"ז) במדור 'סופרים וספרים',עמ' 18-19.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר