דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

המשך המאמר

 הטאלב ציפה למחווה של כבוד מצד הקצין, אך משנוכח שהלה אינו מגלה שום סימן לכך, הוא שלח אליו אחד מבני לווייתו. 'בונז'ור קולונל', פנה השוטר לקצין. 'בונז'ור אינספקטור', השיב הקצין ולחץ את היד המושטת. 'הוד קדושתו מבקש לשוחח עמך', הודיע השוטר בנימה  של גינוני חצר. 'צר לי  מאד, האווירה אינה נאותה לשיחה', השיב הקצין לקונית, כשהוא סוקר את בגדי השרד של השוטר. וכשראה הבעת השתוממות על פני השוטר, הוא הוסיף, 'לא נעים לי להתקרב  להוד קדושתו פן אלכלך אותו בבגדי המעופרות'. השוטר חש בנימה הצינית שבדברי הקצין, ומיהר לשוב על עקביו כשהוא פולט מפיו גידופים בערבית.

     אנשי המשלחת חמקו מייד מן המקום עם הופעת הטאלב ופמלייתו. הם צעדו לכיוון צפון מזרח עד שהגיעו לרחבת אוראן המשמשת כמגרש חנייה לאנשי עסקים בשל קרבתה למרכז המסחרי. הרחבה כמעט לא ניזוקה, למעט מהמורות שנפערו פה ושם מעוצמת הרעש. בצידה הצפוני חנו שני טרקטורים רתומי פלטפורמות, כשעל אחת מהן שני חובשים הגוחנים מדי פעם על הפצועים ששכבו באלונקות ( מיותר להעיר שהאלונקות היו חלק מן הציוד שהגיע מאירופה).

 נסערים מן המראה עטו חברי המשלחת על החובשים והפצועים, ותוך כדי שיחה מרגשת הם גילו בין הפצועים כמה צעירים יהודים, שהיו אחוזי חרדה לגורל משפחותיהם מכדי  לחוש בפצעיהם. הם סיפרו, בין היתר, כי כאשר יצאו מן הקולנוע נשמע לפתע רעם אדיר תוך טלטלה עזה שעקרה עצים ממקומם, מוטטה עמודי חשמל, והתקילה כלי רכב זה בזה. הם עצמם היו בין האנשים שהתגלגלו לתוך שוחות ומהמורות, וחולצו בדרכים שונות. ולאחר אתנחתה קלה הוסיפו, שיש עוד פצועים שם במרכז התקועים, מי במהמורות ומי מתחת להריסות, ואפשר לחלצם ללא קושי.

     'הגענו מקזבלקה מתוך כוונה לעזור בכל דרך שנוכל אם נתבקש', ניסה מקס אביטן להצטדק לנוכח מבטם החשדני של  החובשים. 'הבאנו עמנו צוות רפואי הממתין בעיר החדשה לכל קריאת עזרה', הוסיף בנימה צנועה, 'ובינינו כאן',הוא הצביע על אחד מחברי המשלחת, 'חובש שמוכן לפעול  בכל רגע'.

 'הורו לנו לפעול כאן', פתח אחד החובשים לאחר שהחליף מבט עם חברו, 'בהנחה שהמרכז המסחרי רחוק מעט ממוקד הזעזוע, ומי ששהה בו נפגע  פחות מאלה ששהו בבתי מגורים'. 'מעניין', העיר אביטן כמביע הערכה מתוך נימוס להסברו של החובש. 'ובכן לעניין' המשיך החובש ,'אם אתם רוצים לעזור, אז קחו כמה אלונקות לשם', והורה בסנטרו על המרכז המסחרי. 'אך החובש שלכם יישאר כאן', השלים חברו את התנאי. 'כן, כן בהחלט', נענה אביטן בזקיפת  גבות עיניים, ותוך כך פנה לחובש.

 'רוברט, קח את ילקוטך ועלה על הפלטפורמה'. ועד שהלה החל ללכת, התקרב אליו אביטן עד כדי מגע פיזי, 'השתדל לזהות את  אחינו בין הפצועים', לחש לו. 'ואתה בחורי', הוא פנה למדריך הצעיר שעמד בצד וגילה סימנים של הססנות. 'אנו עדיין זקוקים להדרכתך', לאט לו תוך חיבוק אבהי.

     עמוסי אלונקות נעו חברי המשלחת בדרך חתחתים רוויית אבק וזרועת אבנים כששמש אביבית קופחת על ראשם, ואגלי זיעה מטפטפים על  פניהם. ואם כי מדובר במרחק של מאות מטרים בלבד, הרי לגבי בחורים שמעולם לא התנסו בעבודה מאומצת הייתה זו הליכה מייגעת, במיוחד לנוכח הרעב והצמא שהציקו להם.

'פת שחרית', צעק מישהו מאמצע הטור. 'ברוך זוכר נשכחות', העיר חברו בלשון ברכות התפילה. אביטן שנוטה לדחוק את כל הצרכים האנושיים מפני המטרה, שמע והתעלם.

     הם התקדמו בינתיים למקום עד כדי מטרים ספורים, אך לבד מן הציוד המכני איש לא נראה שם. לרגע התגנב חשש ללבם שמא טעו בדרך, ועד שהם מתבוננים כה וכה בהרס הנורא, נשמעה קריאת 'הללו מי שם?'. הם הפנו את מבטם ימינה והנה מישהו עומד בפתחו של בניין מקורה למחצה. מייד הניחו את האלונקות, וצעדו לכיוון הבניין.

 'מי אתם?', שאל האיש. אביטן שהיה קרוב אליו החליף עמו כמה מילים, ואחר אותת לאנשיו להיכנס פנימה. זה היה בניין מסעדה מרווח, כשבחלקו המקורה ישבו כעשרים פצועים חבושי ראש וגפיים. כולם נגסו כריכים ברעבתנות, כשלרשותם עמדו משקאות-שיירים מן המזנון שבמסעדה.

     זו הייתה הזדמנות לאנשי המשלחת, שאף הם החלו לסעוד את לבם מן הצידה שבילקוטיהם, למעט אביטן שניהל שיחה עם אחד ממפקדי הצוותים. ומפיו שמע, כי החל משעות הבוקר חולצו כמאה פצועים, רובם טופלו במקום ושוחררו. הפצועים קשה, כעשרה במספר הובלו לבית חולים.

 ואלה השוהים כאן זקוקים לבדיקה רפואית; אלא שהרופאים המעטים עמוסי עבודה בבית חולים, ויש להמתין, בלית ברירה, עד שאחד מהם יתפנה. הוא שהה לרגע עד כדי לגימה מבקבוק בירה שאחז בידו, והוסיף, 'עתה יש לנו בעיה עם אלה השרועים מתחת לגושי בניין, ספק חיים ספק מתים, והדרך לחלצם כרוכה בהפעלת ציוד מכני'.

 הוא הביט בבן שיחו בעיניים קהות, ואחר כך רוקן את הבקבוק לתוך גרונו. כל אותה שעה נצמד הישראלי אבי שוקרון לאביטן כשהם מחליפים מבטים בעלי משמעות מסתורית המובנת רק לשניהם; וכתום שעת המנוחה הוחלט שארבעה חברים, ובראשם הישראלי,  יישארו במקום, והיתר יתלוו לאביטן.

     לאחר חצי שעה של הליכה בין בניינים הרוסים הגיעו לרחוב  אנזי סמוך לבתי מגורים של השכונה. עוד כמה צעדים, והצעיר סימן בידו לעצור. 'זוהי שכונת השלוחים', הכריז,ולפי מבט השומעים הבין מייד שנכשל בלשונו. 'יהודים כפריים מאיזור סוס', תיקן את דבריו.