דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

סוף המאמר

 אך יותר מכולם הפטרון עצמו שאהבתו אליה גוברת מיום ליום. ולפי לשון המרננים, הוא מוכן לשטוח לרגליה את מחצית הונו. שני הבחורים סרקו מקומות רבים וחקרו כל מי שנזדמן בדרכם החל משעות הבוקר המוקדמות, ועד כה לא הצליחו לאתר את מקום מגוריה בתוך המצב של תוהו ובוהו,ואף לא להשיג מידע כלשהו. ובעוד הם תרים אנה ואנה נתקלו להפתעתם בנערה, שישבה ללא ניע על אחת המדרגות מול קירות מפוייחים.

     'הוי, איזה מזל', התפעל נסים מן המקריות, 'הבה נשאל אותה על ג'אנט', הוסיף ואץ אליה. 'שלום עלמתי', ברך אותה בנימוס כיאה לצעיר בן רוח הזמן. הוא המתין רגע, ומשלא הגיבה, הביט בפניה בדאגה, ושאל אם הכל שפיר אצלה. אך היא עדיין מאובנת ובוהה.

הוא הניח את ידו על שכמה, 'את מרשה לנו לעזור לך?', פנה אליה בעדינות כשהוא מנסה לצוד את מבטה. אך היא עדיין מוסיפה לבהות ללא זיע. 'מה שמך נערה?', טלטל אותה קלות, וכשראה שאינה מגלה שום סימן של התאוששות, הוא כרע על ברכיו מולה והתבונן ארוכות בפניה השרוטות והמאובקות, סטר קלות על לחייה. 'הביטי בי הפציר', אך עיניה בוהות עדיין בלי להניע אף לא את ריסיהן.

     מסעוד שעמד בצד, עקב כל העת אחר טיפולו של נסים בנערה, בלי להבין מילה מחוסר ידיעתו בצרפתית. עתה כשראה אותו כורע ברך לפניה, חשד בו שחמד את יופייה בלבו. 'היא מוכת הלם', קרא נסים בהבעת חרדה, 'שמור עליה', הורה למסעוד, 'אני רץ להזעיק רופא'.

 'מנין לך שהיא בת ישראל?', הקשה הלה. 'יא חלאס, בחייך', דחה נסים את השאלה בנימה של גיחוך, 'לך תבדוק את התליון שענוד על צווארה, הוסיף בהבעה לגלגנית. אולם מסעוד שסלד משהייה במחיצת דמות מאובנת, במיוחד כשזו נקבה, וכידוע הטומאה אורבת לקדושה 'רחמנא ליצלן', הוסיף להצדיק את סירובו בנימוקים שונים, עד שלבסוף נאלץ לציית.

     הוא התיישב על גל אבנים במרחק ניכר מן הנערה, והסב את פניו ממנה. 'יושב בסתר עליון…' פתח בקריאת 'מזמור הפגעים' כסגולה נגד הפחד, ותוך כך התעורר בלבו חשש, שמא אחת מן   החיצוניים יושבת לפניו, 'רחמנא ליצלן'. 'ברזל ומלח', לחש פעמיים.

לפתע הוא נזכר, שהללו מופיעים תמיד בדמות של עז רוקד, לפי הכתוב, 'ושעירים ירקדו שם'. הוא הביט בה, וכשראה שלא חל בה שום שינוי הוא נרגע. טיפות הדם שקרשו על ידיה ורגליה השרוטות לחלחו קצת את לבו, עד שחש חובה דתית לגשת ולנקות את פצעיה. 'יהודייה בצרה, ואתה עומד מנגד?', גער בעצמו. 'הרי כתוב במפורש, "לא תעמוד על דם רעך"', בקעה תוכחה מקרבו.

 תיכף התנער ממקומו, כשהוא שולף בקבוק מן הילקוט של נסים, הרטיב את שולי חולצתו במים שנותרו בו, והתקרב אל הנערה.

     הוא מחה את האבק מפניה, ניקה את ידיה השרוטות מן הדם שנקרש, והכל בעדינות רבה ובידיים רוטטות קמעא כשהוא נוקט משנה זהירות לבל יפול ברשת הייצר. אחר כך רכן על רגליה, אך מבטו נח דווקא על הרגל הנקייה שלא נפגעה כלל. בן-רגע כל קרביו פרפרו.

 'יגער השם בשטן' לחש, כסגולה נגד הייצר, והסב מייד את מבטו לרגל הפצועה שהייתה מגואלת כולה בדם ועפר. הוא יצק עליה מים מן הבקבוק, והחל לשפשף עד שהגיע לברך שהייתה נפוחה. הוא אך נגע בה ואנקת כאב חדה נפלטה מפי הנערה. 'שמא דאל  שדי עלך', דובבו שפתיו כדי להרגיעה.

 ברם היא געתה בבכי תמרורים. לשמע בכייה המר, הוא עמד נבוך וחסר אונים, גם כשקמה ממקומה והחלה לצלוע עד שהגיעה ליד בקע אחד שנראה כמו תהום פעורה. היא השתטחה מלוא קומתה, ופרצה בזעקות שבר על 'אבא, על אימא', ועל אחרים שבשמם היא נוקבת.

     עתה הוא תפס היטב את גודל אסונה, והצטער מאד שיהודים נפחו את נשמתם ללא קריאת 'שמע', ושמא לא יזכו גם לקבורת ישראל, חס וחלילה. לקול צעקותיה הקורעות לב הוא נשא עיניו

למעלה ומלמל משהו כמבקש רחמים מן השמים. 'Hè dis-donc', הבהילה אותו קריאה מאחור.

אף שלא הבין את פשרה של המילה הוא הסתובב אינסטינקטיבית אל מול שתי דמויות שניצבו על תל גבוה במקצת. למראה לבושו המרושל של מסעוד והכומתה המרופטת שחבש לראשו, ששיוו לו דמות של בריון מן המעמד הנמוך, ולמראה הנערה שאף היא נבהלה מהופעת השניים וזקפה את ראשה כשעל פניה עווית של בכי, התעורר דמיונם הפרוע של האב ושל יד ימינו, ושיערו שכאן אירע מעשה אונס.

     'מה עוללת לנערה, יהודון מלוכלך?', שאג אנטואן. מסעוד נבעת מקולניותו של אנטואן, ולטש בו עיניים תוהות ומביעות חרדה, אף שלא הבין מה האיש טוען נגדו. למזלו הנערה עמדה בפרץ כאשר דברה בזכותו, הסבירה את סיבת יגונה והזימה בתוקף את עלילתם. כששמע האב את סיפורה על אובדן משפחתה הוא התחזה כמזועזע, והביע צער בהתאם לגינוני מורשת אדום.

אחר כך צעדו שניהם עד שהגיעו לקרבת הנערה, הוא לבדו התיישב לידה, וכדרכו בקודש דיבר על לבה ליטף את גבה והמטיר עליה דברי ניחומים למכביר; וכשחש שיפור במצב רוחה פנה אליה בחלקת לשון שעליה הוא אמון, 'מה שמך עלמתי היפה?', 'ג'ולייט', השיבה בעיניים דומעות. האב הביט באנטואן ושניהם חייכו בהבעה של שביעות רצון. האב הצטלב כאות תודה לאלוהיו שהצליח את דרכו. מסעוד, שנוכחותם של שני הזרים העיקה עליו, ועמד בצד משתאה, מלמל בלחש, 'ברוך עוקר עבודה זרה', וירק בחשאי.

     האב שש עתה להשתמש באמצעי פיתוי שהכין מראש כדי לשדל את ג'ולייט לכשימצאה. 'יש לי בשורה משמחת בשבילך', לאט לה במאור פנים. היא לטשה בו עיניים פקוחות. 'אלברט, ידידך הקטן בריא ושלם', הצהיר בנימה מאופקת, כדי לבחון את תגובתה.

 'מה?' ניתרה ממקומה אחוזת התרגשות עד כדי כאב חד בברך. 'אלברט  חי?, איפה הוא?', הוסיפה לשאול כמפקפקת בכך. 'במקום בטוח', השיב האב בניחותא. 'אלוהים אדירים', קראה במבט למעלה כמתכוונת להודות על הנס. 'אדוני', פנתה  כיהודייה לאב בכינוי אדון, 'אני משתוקקת מאד לראות את אלברט', הביעה את משאלתה בנימה של ערגה. 'גם הוא משתוקק לראותך', ציין האב, וסיפר לה על חרדתו של אלברט לגורלה כשהוא מוסיף נופך משלו.

     היא חיזקה את סיפורו של אלברט, אך היא הוסיפה כי שנייה אחת לפני הזעזוע היא התכופפה כדי לנעול את הנעל שנשמטה מרגלה, כשאלברט צעד קדימה. ומרגע שהזדקפה לא זכרה דבר עד שהתעוררה בביתו של מאיר סבג בעיר החדשה. יהודי אחד לווה אותה עד למקום זה שבו עמד ביתה.

היא הספיקה לראות את גופותיהם המרוטשות של בני משפחתה כשאנשי חברה קדישא שמשו אותם מבין החורבות השכיבום בארונות, מבלי להרשות לה לא רק לנשקם, אלא אף לא לראותם. ומאז לא זכרה דבר עד שחשה כאב חזק בברך. היא סיימה את סיפורה בבכי חרישי שהרטיט את כל גופה. 'מדוע לא הרשו לך לנשקם?' התעניין האב. 'כי אסור לחזות בפני המת, לפי הדת היהודית', השיבה כשהיא מוחה דמעות מעל לחייה.

      'נערה נבונה מאד', הרהר האב, והתבונן במסעוד שישב בצד קדור פנים כחתול שנטלו ממנה את גוריה. הוא ניחש את מה שעומד לקרות, ורצה למנוע מג'ולייט מחזות בלתי נעימים. 'תני לי, ציפורי הקטנה, לשכך את כאבך בזריקה', פנה לג'ולייט.

 וזו צייתה לו ללא התנגדות. לאחר שהזריק לה, הורה לאנטואן משהו בספרדית, והלה הזדרז לטפס על קיר הרוס למחצה, השקיף על  הנוף במבט ממושך, ושב אל שולחו. 'הוא עדיין לא הגיע', לחש באוזנו של האב. 'אם כך, עלינו לזוז ללא קרלוס', החליט. ולפי הוראתו פרש אנטואן את האלונקה, השכיב בה את ג'ולייט שהיית כבר רדומה, הניפו את האלונקה, ופנו ללכת.

     אולם מסעוד שפניו הוריקו מזעם עצור, כמי שנושל מנחלת אבות, התייצב מולם וחסם את דרכם. 'אתם לא תיקחו אותה', שאג בערבית יהודית. 'סלק מכאן את הכסיל הזה', ביקש האב מאנטואן. 'זוז מכאן', אותת לו אנטואן תוך איום בתנועת ידיים. וכשראה שמסעוד לא שעה לאיומיו, והמשיך לעמוד בדרכם, הוא הרפה מהאלונקה, ובעט בעוצמה רבה במבושיו של מסעוד. הלה פלט אנקת כאב ונפל ארצה. שני 'המושיעים' נטלו את ג'ולייט הרדומה עדיין, והותירו אחריהם את מסעוד המתפתל מכאבים.

     עוד לא הרחיקו לכת כאשר ניסים הגיע עם חובש מתנדב מן המשלחת של קזבלנקה. שניהם נזדעזעו ממראהו של מסעוד המתפתל מכאבים ומקיא. 'הכומר, ימח שמו, לקח את ג'ולייט', נאק מסעוד כשהוא מתנשם בכבדות. 'רוצו מהר', צעק כשהוא מתאמץ להבליג על כאביו, 'הצילו אותה', 'הם יעבירו… אותה… על דתה… כל המציל… נפש אחת מישראל… כאילו קיים עולם מלא… פדיון שבויים… פדיון שבוי…', לא הספיק להטעים את המילה עד שהתעלף. אחוז רוח תזזית, גחן ניסים על תרמילו ונטל ממנו את נשקו האישי-סכין ארוכת להב. 'קדימה', זרז את החובש, ושניהם פתחו בריצה 

     כעבור שבוע עזבו כל הזרים את אגדיר שנראית עתה כעיר רפאים. מסעוד איפרגאן מאושפז עדיין בבית חולים בין פצועים רבים, וביניהם גם ג'אנט-מזכירתו היפה של מר קוריאט-השוכבת

קטועת רגל במחלקה הכירורגית. הקהילה היהודית, שרבים מבניה ניספו באסון, שרויה עדיין תחת צלו של אבל כבד, כשהתקווה להתאוששותה טרם נראית באופק.

 ובצילה של עלטה קודרת זו מתנוצצת הצלחתה של המשלחת מקזבלנקה כקרן אור. מקס אביטן רשאי לחכך את ידיו בהנאה למראה שמונים צעירים וצעירות, ששמותיהם בפנקס סומנו באות ד' כמועמדים לעלייה לארץ.

     כל אותו שבוע התפרסמה בעיתונות היומית מודעה אודות היעלמותם המסתורית של שני אזרחים מצרפת ונערה יהודיה בת המקום. ואלה שמותיהם: האב פידרו דה לואה, אנטואן לאורו,ושם הנערה,ג'ולייט דוראן. המודעה לא עוררה שום הד בקרב הציבור, מעט ניסים כהן שקרא את המודעה וחייך בהנאה.

                                                                   דר' דן מנור