מורשת יהדות מרוקו

3 – רבי דניאל השומר

מוואלין זכות                         

ראה בלאעטיא אלחאיירא

 ווהלי האזזו אלחייא

 ורהלי עלא קבוראתהום

ווהלי עלא מסיתהום ו

והלי עלא קראייתהום

 ווהלי עלא זכותהום

 בעלי זכות

הנה המתנה העלובה

אוי ואבוי, שאו בכי

 אוי ואבוי על קבריהם

 אוי ואבוי על היעלמם

 אוי ואבוי על השכלתם

 אוי ואבוי על זכותם.

108 – אלי תכּון אומו גיטא, ובוה זעטוטא

, הווא יכון טראר.

מי שאמו חליל, ואביו חצוצרה, הוא יהיה מתופף.

109 – אידא אל-וואלדין זעבובא, אל אולאד יכונו עיובא.

 אם ההורים – קנה נבוב, הבנים יהיו בעלי מום.

110 – פי צנעת בוךּ,לא יגלבוךּ

במקצוע אביך, לא ינצחו אותך.

111 – אולאד אל־עבד, כּלּהום עביד.

בניו של הכושי, כולם כושים.

בניין הארץ ויישובה. שאול התעניין גם בחיי המערבים בארץ ישראל וראה כי הם היו מראשוני הבונים של ירושלים וחברון, טבריה ויפו, צפת ויישובי הספר וכוי. שמות המשפחות אזולאי ובן עטר, שלוש ומויאל וכדומה, אמרו לו הרבה ועוררו אצלו את רגשי הכבוד וההערכה, שהיו לו כלפי אבותיו ובני עדתו, חידדו והעמיקו את תודעתו ותחושתו, על הקשר החזק ביו מרוקו ארץ מולדתו לבין ארץ ישראל ערש תרבותו.

שאול עצמו היה שייך לאותה קבוצה של עולים צעירים ובעלי מרץ, שבאו ממרוקו מתוך דחף פנימי ואהבת הארץ, הגיעו אליה בעיתות מלחמה ובשעות קשות, ותרמו את תרומתם לישובה ולהפרחת שממתה.

 כמהנדס גנים במקצועו ומומחה לבוטניקה, עסק שאול בעולם הצומח של עיר הקודש ירושלים. הוא זכה וקיים בעצמו את דברי התורה ״כי.תבואו אל הארץ—ונטעתם…" ( ויקרא י״ט, כג ). כפי שהעידו חבריו מארגון הגננים ( ששאול נמנה בין מייסדיו ) הוא עשה זאת באהבה ובהתלהבות ״ ובנפש פיוטית ממש ״.

וכי חלק חשוב מנופה ויופייה של צמחיית ירושלים וגניה, יש לזקוף לזכותו של שאול. גס ביומו האחרון, עסק שאול ז"ל בארץ ישראל ופירותיה: הוא הזכיר לי את עבודתו האחרונה שעשה על מנהגי ט"ו בשבט במרוקו, שרבים מהם קשורים עם ארץ ישראל.

 שאול עשה רשימה ארוכה של כל הצמחים, הפירות ( מלבד שבעת המינים ), העוגות והמגדנים, שנהגו לברך עליהם בט"ו בשבט בארוקו. הוא נתן לכל פרי וצמח את שמו בשלוש שפות: בערבית, כפי שהיה מקובל במרוקו, בעברית ובלועזית.

 לפעמים אף הוסיף הסבר או סיפור אגדי על מקור השם בערבית. ואף במיטת חוליו בבית החולים, שעות ספורות לפני שיוציא את נשמתו הטהורה, הספיק שאול לעיין בעבודתו זו על ט"ו בשבט, אחרי שהועתקה במכונת כתיבה.

שאול היו לו שורשים עמוקים בתרבותם של יהודי מרוקו. הוא נולד, חי וגדל, בעיר של חכמים ושל סופרים. הוא היה בנם ונכדם של רבנים, ששימשו ברבנות ובדיינות והשאירו חיבורים בדפוס ובכתב־יד בתחומים שונים: בהלכה, דרוש, פרשנות, מוסר, שירה והגות.

 הוא שייך למשפחה מפוארת, שהיהדות נשתמרה בה מדורי דורות. עובדה זו העניקה לו רגשי כבוד והערכה לאבותיו ולתרבותם. במו עיניי ראיתי כיצד פניו צהלו משמחה בכל פעם שראה או שמע דבר חדש הקשור ליהדות מרוקו.

שאול עמד בתקיפות ובמרץ על כבודם של חכמי מרוקו, לא נתן לאף אחד לדבר עליהם או אליהם בלי הכבוד הראוי ובלי היחס הדרוש. בשנת 1977 התקיים בירושלים כנס של חוקרים בתולדות יהודי צפון אפריקה.

 בין המרצים, היה אחד שדיבר על השירה והפיוט של רבני מרוקו. הוא הזכיר את משוררי מרוקו בשמם, מבלי להקדים להם תואר " רבי ". שאול לא יכל להתאפק, עמד על רגליו ואמר למרצה: ״בבקשה ממך, אדוני החוקר, תגיד ״רבי דוד חסין״, " רבי יעקב אביחצירא ", " רבי רפאל משה אלבאז ", וכו…, אל תדבר עליהם כאילו היו חברים שלך, ואל תתייחס אליהם כאל אנשים פשוטים…״!

 ואמנם אותו מרצה הודה בטעותו, התנצל והחזיר לרבותינו את כבודם. אותה שעה ישבתי לידו של שאול וראיתי איך באמת נפגע ונעלב מחוסר יחס הכבוד בדברי המרצה, אף על פי שלא הייתה לו למרצה שום כוונה רעה והוא רק דיבר בסגנונם של החוקרים החדשים.

 שאול לא השלים עם סגנון כזה, וראה בו שמץ של גאווה והתנשאות, ואף פגיעה בכבודם של רבותינו ואבותינו שקטנם עבה ממותנינו. לא יכולתי אלא לברך אותו על גישתו המכובדת ׳ועל אצילות נפשו, כי ראיתי לפני אדם נפלא שמסורת אבותיו טבועה בדמו, וכולו אומר כבוד ויקר להוריו ומוריו.

לשאול היו תכניות עבודה רבות, כגון: 1. הקלטה, שימור והעלאה על הכתב את החזנות המרוקאית העשירה והמגוונת, על כל מנהגיה הרבים, הישנים והחדשים. (לדוגמה, רק לפיוט " יגדל ", יש עשרות רבות של לחנים, ביניהם לחנים עתיקים מאד). 2

. הקלטה והעתקה לתווים מוסיקליים של כל הספר " שיר ידידות ", על כל דרכי נגינותיו הרבים, בהם נמצאים לחנים שהגיעו למרוקו מדורות קדומים, מנגינות שבאו ממקורות זרים ובתוכם מנגינות מעובדות או מקוריות שנוצרו ע״י היהודים. זהו מפעל גדול, שיש בו תרומה נכבדה ומקור לא אכזב לחקר המוסיקה היהודית. מי יתן ויימצאו אנשים שיוציאו דבר זה לפועל, ויצילו מתהום הנשית והאבדון מורשת זז, וינציחוה לדורות הבאים.

3. הוצאת קובץ לזכרו של נעים זמירות ישראל ר׳ דוד בוזגלו זצ"ל. שאול העריך והעריץ מאוד את הרב בוזגלו עוד בהיותו צעיר לימים, ואף למד אצלו וקלט ממנו רגש שירי וחוש פיוטי. הוא הרגיש חובה להנציח את שמו בהוצאת ספר שיכלול תולדות חייו ויצירתו של ר׳ דוד, עם לקט מאמרים ומחקרים בשירה היהודית במרוקו.

 4. שאול ז"ל אף שאף להוציא כתב עת לחקר יהדות מרוקו. כמה הצטער על העובדה שאנו יוצאי צפון אפריקה המונים למעלה מחצי מליון נפש כ״י, אין לנו אפילו עלון אחד משלנו.

שאול היה פעיל בוועד העדה המערבית וניסה לארגן ולרכז חומר לקראת יסודו והוצאתו של כתב עת, או לפחות קובץ מחקרים שיופיע מפעם בפעם. בשנת 1966 כתב ופרסם מטעם ועד העדה חוברת מיוחדת, בשם " הנחיות ומורד. דרך לאיסוף חומר פולקלוריסטי לעדת המערבים " ובה ראשי פרקים לנושאים רבים ומגוונים לחקר חיי היהודים במרוקו ותרבותם, כשישים סעיפים ופריטים שכל אחד מהם ראוי למחקר בפגי עצמו.

 החל מהפתגם הפשוט והסיפור העממי, האמונה התפילה והלחש הדמיוני משלוח יד ומקצוע חופשי, שירי חתונה ומנהגי לידה, תשמישי קדושה ומנהגי חגים, חברות לימוד ומוסדות חינוך, מוסד המשפחה ומעמד האישה, ארגון הקהילה ותקנות ציבור וכוי, עד לאמונה הצרופה והמדע העליון של היצירה הרוחנית של חכמי מרוקו.

 הוא לא זלזל בשום דבר ואפילו הקטן ביותר. הוא ראה בכל פריט ופריט חלק בלתי נפרד ממכלול אחד רחב ומקיף, אבר אחד מגוף שלם, אבן פינה מבנין משוכלל. וזוהי באמת אחת מהתכונות הדרושות לאיש המדע ולחוקר כלשהו: צריך להיות בעל עין חדה וראייה כוללת, שאינו מזלזל בדבר ואינו בז לקטנות, כי כל פרט מצטרף ומשלים את התמונה הכוללת כמו שכל חרס וכל שבר כלי חשיבותו מרובה בעיני הארכיאולוג החופר במעמקי האדמה במטרה להוציא לאור את נבכי העבר.

וזאת אשר כתב רבי שאול בפתח דבריו בחוברת הנ"ל: " אנא, עיין בכל פרט ופרט. העלה בכתב את כל הידוע לך… אל תהסס לשלוח כל חומר — ולו גם שורה אחת. כל הערה, הארה, אינפורמציה והנחיה חשובות, מאחר שהן עשויות לעזור באיסוף, בריכוז ובליבון החומר. הומר זה שירוכז, ישמש לנו נושאים למאמרים ולקובץ שייצא לאור ויופץ למעוניינים ולמוסדות מחקר בארץ ומחוצה לה״.

ר׳ שאול נתן דין קדימה לעבודותיהם ולכתביהם של הוריו !ובני משפחתו. הוא הוציא ספרו של רבי רחמים יוסף אג׳ייני ז"ל, " לפי ספרי ", כרך גדול של פסקים, ליקוטי דינים וכללי הלכה; הוציא קובץ שירים של ר׳ ראובן אג׳ייני ז"ל, " שפתי רננות " ועשה לו מבוא על השירה ועל הבקשות במרוקו;

הדפיס חוברת " בית העמרמי ", בעריכת אביו זצ"ל לפענוח ראשי התיבות והקיצורים שבספרי חכמי מרוקו, שהוא כלי עזר חשוב לקריאתם והבנתם של דברי רבותינו; הדפיס עוד חוברות וקונטרסים שונים שלו ושל בני משפחתו.

 בהקדמתו לחוברת " בית העמרמי " ( מולטיליט, ירושלים תשל"ו ), שלח חיצי ביקורת והושיט אצבע מאשימה, על שוד הספרים שבוצע במרוקו על ידי אספנים וסוחרים למיניהם, שהוציאו אוצרות רוח מאנשים תמימים בדרכי מרמה ואונאה — ואף בגניבה וגדלה.

 הוא נתן כותרת לדבריו אלה בשם " אני מאשים " —J'Accuse כשם מכתבו המפורסם של אמיל זולה, כי בו זעקת חמס על העוול שנעשה לנו ולאוצרות הרוח שלנו שנידלדלו על ידי השודדים האלה. (למען האמת, היו גם כאלה שהצילו ספרים רבים וכתבי־יד מכליה ואבדון, והעבירו אותם לספריות גדולות ולבתי מדרש חשובים והעמידו אותם לרשותו של כל לומד שוחר מדע.

                            האיסלאם בראי ימינו

     שלוש הדתות המונותאיסטיות לוקות בקנאות ובחסר סובלנות מאז היווסדן, אולם הביקורת המדעית על המקורות הקדומים חוללה מפנה בדוקטרינה של היהדות והנצרות, אף ששתיהן ניסו בהתחלה לקרוא תיגר על ביקורת זו, הרי במרוצת הזמן נאלצו, מכוח המציאות, להשלים עמה, והשתדלו לסגל לעצמן רעיונות אחדים ברוח הליבראליזם של התקופה.

    שתי הדתות שרויות בימינו בתהליך של סקולאריזציה, שאחד מגילוייו החשובים הוא הפרדת הדת מן המדינה אצל עמי הנצרות, וצמצום שלטון ההלכה לחיי אישות בלבד אצל היהודים במדינת ישראל. נציגי שתי הדתות (למעט קומץ חרדים מסוג חסידות ברסלב ופלגים אחרים ) מודעים היטב לביקורת הענפה על המקרא הקדוש לשתיהן מבלי שאיש מהם ירים קול מחאה על כך.

    לעומת זאת האיסלאם, לא זו בלבד שעדיין קופא על שמריו, וגודר את עצמו בפני הקדמה של העידן החדש, אלא אף נוטה יותר לקנאות חשוכה. שלא כנציגי היהדות  והנצרות המגלים סובלנות כלפי ביקורת המקרא, כוהני האיסלאם מתייחסים בחומרה לכל ביקורת על הקוראן כעבירה שדינה מוות. הללו מרוממים בנאומיהם האכסטטיים את האיסלאם כאמת בלעדית, שלפי הזיותיהם, עתידה לפרוש כנפיה על כל האנושות.

     יתרה מזו, הם מציבים את מות השהיד, יחד עם רצח הכופרים, בראש סולם הערכים של האיסלאם, ורצח יהודים מוחזק אצלם כמצווה מן המובחר, שגמולה שבעים נקבות בגן עדן. על כגון דא נאמר :"היוצר בצלמו יוצר". אפילו אלה היושבים בקרבנו ונהנים מטוב הדמוקרטיה והקדמה רוצחים את בנותיהם ואחיותיהם בשל מה שמוגדר בפיהם כחילול כבוד המשפחה.

     ייאמר,אפוא, כי למעט האיסלם כדת של עמים לא ערביים כמו עמי אפריקה,טורקיה, אלבניה ועוד, הרי האיסלאם הערבי הוא פונדמנטלי ביסודו; והדעה על איסלאם ערבי מתון היא דעה פוליטית שיש להתייחס אליה בפקפוק רב, כלכל דעה פוליטית.       

    בעלי הסברה על איסלאם מתון מצביעים על מדינות כמו סעודיה, או מצרים תוך התעלמות מן העובדה שבסעודיה צמחה תנועת אלקעידה ברשותו של בן לאדן, ובה עדיין נהוג פסק דין מוות על אישה נואפת, או אפילו על אישה העוברת על כללי הצניעות, והיהודי "הכופר" אינו רשאי לבקר במדינה זו, על פי דת האיסלאם. ובאשר למצרים, הרי שם עדיין כורתים את הדגדגן לנערות על מנת לדכא אצלם את חשק המין בהתאם "לצניעות" של האיסלאם.

   כיוצא בזה הם מביאים כדוגמה מובהקת לאיסלאם המתקדם גם את מרוקו, כשהאישור לכך, בין היתר, הם הסיפורים הנשמעים, לעתים, מפי אחדים מיוצאי מרוקו על היחס ההוגן של המוסלמים ליהודים במדינה זו. סיפורים מתמיהים אלה מתייחסים, כמובן, לשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, כאשר מרוקו הייתה עדיין תחת חסות צרפת, ועד שחרורה מעול חסות זו. יש להניח, שמכל ההיסטוריה היהודית במרוקו, זו התקופה היחידה המוכרת לבעלי סיפורים אלה.

     אכן, כל הבקי בספרות העיון, בספרות ההלכה ובכרוניקות שנתחברו על ידי חכמי מרוקו בתקופות שונות, או אפילו במחקרים הרבים שנתחברו בימינו, יודע שיהודי מרוקו חיו בצל גזרות קשות, מהן גזרות שמד, מהן נגיסות חומריות ופוגרומים, החל מן המאה השמינית ועד לתקופת הפרוטקטורט, והכול תחת שלטון האיסלאם. אך, כאמור תקופה זו היא מעבר לאופק של בעלי הסיפורים.

     לפיכך אתייחס רק לתקופת הפרוטקטורט שלגביה נרקמו אגדות על האידיליה שבה, כביכול, חיו היהודים תחת שלטון האיסלאם במרוקו, ואציין, מתוך זכרוני כנער, כמה טענות המפריכות את האגדות הללו.

     א')  קללת דת האיסלאם הייתה בחזקת עבירה, בעוד שעל קללת דת יהודית לא חל שום איסור. חוק מפלה זה נוצל על ידי מוסלמי זה, או אחר, כעילה לפגיעה ביהודי מבלי לתת את הדין על כך. די לו בטענה שהיהודי קלל את הדת, אף אם זו עלילה, כפי שקרה לעתים קרובות.

   ב')   אי שוויון זה התבטא גם בחלוקת תלושי מזון בתקופת המלחמה, היהודים קיבלו תמיד פחות מן המוסלמים. זכורני שביום שבת אחת בתפילת שחרית הגיע אחד מראשי הקהילה לבית הכנסת, והסביר שאי השוויון נועד למנוע שנאה מצד המוסלמים.

   ג')  היהודי השתדל תמיד להבליג על אלימות פיזית, או מילולית לבל  תגובתו תעורר את זעם ההמון. לא אחת נשמע הגידוף  sale juif מפי מוסלמי כלשהו מבלי שאיש יגיב על כך. "יהודי חמור" היה ביטוי שגור בפי המוסלמים.

   ד')  משחק בין ילדים בני לאום שונה הוא סימן מובהק ליחסים תקינים ולשכנות טובה. אך מי שהכיר את המציאות במרוקו בתקופה הנדונה, ואינו שוגה בנוסטלגיה מעוותת, יודע, שמשחק בין ילדי יהודים וילדי מוסלמים היה נמנע המציאות. כל שכן שבני נוער יהודים לא חברו מעולם לבני נוער מוסלמים.

  ה')  אך מה שמתמיה הוא, שאלה המשבחים את יחס המוסלמים ליהודים במרוקו מתעלמים מן העובדה, שהודות לחוק ולסדר של הצרפתים נמנעו, לעתים, פרעות ביהודים. לו טרחו לרפרף קצת בספרי ההיסטוריה החדשה היו מגלים, שסמוך לפרוטקטורט היה מצבם של יהודי מרוקו בכי רע, במידה כזו שהצריך את התערבות מנהיגי הקהילה היהודית בצרפת.       

   לפי המחקר ההיסטורי, התיישבות יהודית קדמה לכיבוש מרוקו על ידי האיסלאם. אף על פי כן היהודים לא הציגו מעולם תביעה להכיר בזכויותיהם כמיעוט לאומי, כפי שערביי ישראל תובעים בעזות מצח. הם אפילו לא זכו לשוויון אזרחי. לכל היותר הוחזקו כמיעוט דתי שבעטיו שילמו מחיר גבוה. זוהי, אפוא, מרוקו המוסלמית שאינה שונה בקנאותה משום מדינה ערבית.

  אם כן, כפי שצוין קודם, האיסלאם הערבי חד הוא בקנאותו החשוכה, בחוסר סובלנותו, בהתפארותו החצופה ובשנאתו לקדמה, לכופרים וליהודים בפרט.