יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן
3 יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
מתוך ספרו של מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן – מחקרי אליעזר
יהודי מרוקו בדומה לחברות מסורתיות ושמרניות האמינו, ועדיין רבים מאמינים באמונות עממיות, שחלקן הושפע מהסביבה המוסלמית והברברית. קיימת אמונה שבעולם שולטים כוחות שליליים הרסניים, רוחות רעות, שטן, שדים, כישוף ועין הרע. לכמה מהאמונות יש יסוד קדום, ומוזכרות בתלמוד – פסחים – יומא ובמקטרות ההלכה. במישור העממי קיבלו האמונות מימד חזק יותר בחיי היום יום.
לפי האמונה פועלים כוחות הרסניים בעיקר בעתות של שמחה כמו הצלחה כלכלית, נישואין, לידה משבר או מעבר וחולשה. אלה עלולים לפגוע בחיי היום של האדם, בבריאותו ובפוריותו, או בפוריותה, נושא מרכזי במלחמת הקיום. לכן יש לפייס או להילחם בהם באמצעים מאגיים.
אמצעים שונים ננקטו כדי להילחם בכוחות הרשע בעולם, ולהביא מזור לסובלים מפני פגעים אלה : סגולות, קמיעות, צבעים מסוימים, לבן , כחול, או אדום היו בעלי משמעות מאגית להרחקת מזיקים. לכן היו מסיידים את קירות הבית, דלתות וחלונות בצבעים אלה.
לח'מסה, החמש, כנגד חמש אצבעות, ומציירים על קירות הבית חמש אצבעות כדי להרחיק את השטן. יש גם מספרים אחרים בעלי תכונות מאגיות, כמו שבע כנגד שבעה ימי השבוע או שבעה רקיעים. יש השערה שמוצאה מבבל הקדומה ואומצה על ידי התרבויות השמיות.
אמונות אלה נזכרות נוסף על המקורות היהודיים גל על ידי נוצרים שביקרו במרוקו, ביניהם מיסיונרים, ועל ידי יהודים מאירופה שסיירו שם.
אני מביא כאן את תגובתו של אבי אביזמר לנושא הזה
1. גם היום לא בכל בתי הכנסת במרוקו לא אומרים "לשם יחוד"….
2. לגבי החמשה… ההבדל בין הפטימה זהרה המוסלמית ל חמשה היהודית הוא בעיקר בכוון. זו היהודית האצבעות כלפי מעלה והמוסלמית כלפי מטה…
רוח טובה או רעה.
היו אמונות מוזרות למשל, אישה שהתעברה לאחר ארבעה חודשים מנישואיה, וההנחה הייתה " שמא התעברה מהרוח " ( יעקב בירדוגו 1783 – 1843 שופירא דיעקב.
היו חכמים שהאימינו בתופעות בלתי רגילות. למשל, ר
בי ידידיה מונסוניגו, נפטר 1868, רשם בספר הדן בהלכה ושאלות ותשובות בדיני איסור והיתר, מד סעיפים של אירועים חריגים תחת הכותרת : שינויים בטבע ובבריאה, ביניהם כבש שהיו לו שישה קרניים, אישה ילדה כמין אריה, אישה ילדה תינוק מת עם פיל חי, אישה הודית ילדה שני בנים וחמור, תינור בבטנה של אמו היה מדבר ועוד – " קופת הרוכלים עמוד 298 – 301.
ביקורת על מנהגים.
שמואל רומאנילי מאיטליה שביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790כותב : גם בני ישראל יאמינו בגורלות כדברי אורים ותומים. הוא מזכיר התגודדות נשים האסור כי זו חוקת הגויים. נחש ועין הרע שלשה משחיתים המה אשר תחתיהם תרגז כל ארץ המערב. אסור לשבח יופים של פרי נאה נער או נערה יפים, כי קיים חשש שהדבר יגרה את השטן. הוא כותב : לא תוכל לנשק או להלל יופי בניהם ובנותיהם הקטנים, ואם עברת, לא ירפוך עד רוקך עליהם. מתוך " משא בערב ". ( שמואל רומאנילי )
עין הרע.
עין הרע נזכרת בהלכה, למשל, בשו"ע או"ח, סימן קמא, בשם מהרי"ל – רבי יעקב בן משה מולין – : יכולים לקרות לתורה שני אחים זה אחר זה והבן אחר האב ואין מניחים אלא בשביל עין הרע. לפי האמונה לא שולטת עין הרע על הדג, לכן שימש הדג סמל למזל ולברכה להרחקת עין הרע, ונשים היו עונדות תכשיטים בצורת דג.
רבי יוסף משאש 1892 – 1974 ממכנאס שלאחר עלייתו כיהן כרב בחיפה עד פטירתו, כותב שמחשש עין הרע שיקרה יהודייה לשכנתה ואמרה שיש לה אורח כנשים בשעה שכבר הייתה טהורה ( אוצר המכתבים )
רבי יוסף בן נאיים 1882 – 1961 מפאס, שחיבר ספר בשם " נוהג חוכמה " בו בדק את המקורות למנהגים, כתב על מנהגים מוזרים הנעשים כדי להרחיק עין הרע מחולה : לוקחים עפר מתחת מנעליו של החולה ומערבין במין והחולה שותה ממנו. ויש נשים זקנות הלוקחות עפר מפתחי חצרות ובתי כנסיות ונוטלות פחם משבע נשים נשואות שואלות מים מחצר בו דרים שני אחים, ועושות פעולה נוספת, ושמים על ראש החולה.החכם כותה " כל זה דבר הבל ורוח ושומר פתאים ה'.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מחקרי אליעזר " פרופסור אליעזר בשן
מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר
אליעזר בשן – שטרנברג – נולד בבודפשט בשנת 1925, הוא עלה לארץ עם משפחתו אשר התיישבה בחיפה בשנת 1935. הוא בוגר בית ספר " יבנה " בעיר. היה חבר בהגנה ובבני עקיבא, וריכז את סניף הכרמל עד להצטרפותו לקבוצות משואות יצחק בגוש עציון בשנת תש"ו.
אוסף מאמרים של פרופסור בשן
במלחמת העצמאות נפל בשבי הירדני יחד עם מגיני גוש עציון. לאחר שחרורו מהשבי הקים את ביתו עם רעייתו דבורה לבית גור אריה במושב השיתופי משואות יצחק באזור שפיר. אליעזר היה מראשוני הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן במחלקה לתולדות ישראל ולספרות עברית, ועשה את לימודיו בהתמדה ושקדנות בלא שיזניח את תפקידו ומשימותיו כחבר משק.
בשנת 1963 סיים את לימודיו לתואר ראשון בתולדות ישראל וספרות עברית פלוס תעודת הוראה לבתי ספר תיכוניים. בשנת 1964 סיים את התואר השני בתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן, ובשנת 1967 סיים את בית הספר לספרנות שעל יד האוניברסיטה העברית.
בשנת 1972 סיים את התואר השלישי במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. בהנחייתו של מורו ורבו הנערץ פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, כתב עבודה מרתקת על פדיון שבויים בחברה היהודית החל בימי הביניים ועד שנת 1830. תחום התמחותו : חיי החברה והכלכלה של היהודים במזרח התיכון ובצפון אפריקה מגירוש ספרד עד המאה ה-19
אליעזר בשן כיהם באזור מגוריו בתפקידי מנהל וחינוך. בשנים תשי"ח – תש"כ היה מורה בבית התיכון האזורי " שפיר " ובישיבת " אור עציון ". בשנים תשכ"א – תשכ"ג יסד את הספריה האזורית במרכז שפירא וניהל אותה. בתשל"ב ניהל את רשת הספריות שק"ל – שפיר, קירית גת, לכיש. בשנים תשל"ב – תשל"ג שימש יועץ משרד החינוך לספריות ציבוריות ולמגמת ספרנות בבתי ספר תיכוניים.
משנת תשכ"ד ועד לפרישתו לגמלאות בשנת תשס"ב, עסק פרופסור בשן בהוראה ובמחקר במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן ונמנה על מוריה הבכירים והוותיקים. בד ובד הרצה לפרקים גם במוסדות אחרים : במכללה האזורית אשקלון, בבית המדרש הגבוה לתורה – מכון הרי פישל אשר בירושלים, במכללת ירוחם ובמוסדות אחרים. כמו כן הוא מרצה מבוקש בימי עיון לחוקרים, למורים ועובדי הוראה, בכינוסים ובימי עיון ארציים ובכנסים בינלאומיים.
נוסף על עבודתו בהוראה ובמחקר, תרם פרופסור בשן מזמנו לעריכה ולפעילות ציבורית : חבר במערכת " פעמים " מספר 1-2 תשל"ט, חבר מערכת " ממזרח וממערב א', ב', . ערך את הספר " יהודי המזרח בדורות האחרונים " לבית הספר העל יסודי הדתי, משרד החינוך תשמ"ג. חבר מערכת " הגיגים על העם התורה והמדינה- מבחר כתביו של צבי ירון, חבר מערכת ספר אסופת מאמריו של אהרן נחלון " בעט, ובטוריה, הלכה, ציונות קיבוץ "
כמו כן כיהן בתפקידים ציבוריים שונים : בתשכ"ד היה חבר המועצה לתרבות תורנית. בתשל"ז היה חבר הוועדה לתוכניות הלימודים בהיסטוריה לחטיבה העליונה בבית הספר העל יסודי הדתי; הוא מונה על ידי שר החינוך אהרן ידלין לחבר המועצה לשילוב מורשת יהדות המזרח.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
משפחת אזאגורי
משפחה נכבדה מוזכרת באגרת יחס פאס שחיבר הרב אבנר ישראל צרפתי (בתוך, ספר יחם פאס, ח״א, עמי 137).
רבים מבני המשפחה עברו בסוף המאה התשע עשרה לגור בערי אלג׳יריה (מרת נונא אזאגורי בתלמסאן, ומרת חנונא אזאגורי ועוד), בפאם ועוד.
הצדיק, הרב הגדול, אבן הראשה, זבה וזיבה את הרבים, דרשן ומוכיח במישור, מרביץ תורה, הדיין המצויין, איש מגזע אהרן, הרב שמואל הכהן אזאגורי, נתבש״ם בשנת תרמ״ג, הניח ברכה: אליהו, אברהם, שלמה, עישא.
גברא רבא ויקירא, מלאכתו מלאכת שמים, סופ
הרב דוד מרציאהו די ביהו
ר סת״ם מסופרי דווקני, אשכול הכופר, רודף צדקה וחסד, טהור לב, הולך חכמים יחכם, הצדיק הרב אליהו הכהן אזאגורי הנזכר הוליד: יעקב, שמואל, פריחא.
הנכבד, הישר והתם, מתהלך בתומו צדיק, גומל חסדים טובים, סופר סת״ם, החסיד ר׳ יעקב הכהן אזאגורי הוליד: אליהו, אהרן, ר׳ יוסף, סתירא, עווישא, סאעודא.
החכם השלם, ישר ועניו, מאושר בכל עניניו, חבר ליראי ה׳ ולחושבי שמו, עוסק במלאכת שמים מלאכת סופרות ר׳ שמואל הכהן אזאגורי הוליד: לוויהא, מרימא.
הצדיק והישר, בכל עניניו מאושר, נהנה מיגיע בפיו, ר׳ אברהם הכהן אזאגורי הנז׳, (נתבש״מ שנת תרנ״ז), הניח ברכה: מרדכי.
החכם והעניו, נהנה מיגיע כפיו, חסיד שבכהונה, מרבה להטיב, ספרא רבא ויקירא, הצדיק ר׳ מרדכי כהן אזאגורי הנז׳ הניח ברכה: אברהם, שמואל, יוסף, ר׳ חיים, עווישא, מאחא, סעידא, מרימא.
הזקן הכשר, שמן תורק, חסיד שבכהונה, איש אלהים קדוש הוא, חסידא קדישא, הצדיק הרב שלמה הכהן אזאגורי הנזכר המכונה ״אלחסיד״, הוליד: יצחק, דוד, נונא.
הצדיק, שייף עייל שייף נפיק, בן איש חיל, אוהב צדקות, ר׳ דוד הכהן אזאגודי הנזכר הניח: מרימא.
הצדיק והישר, מוקיר רבנן, מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, שלם במדות, ר׳ יצחק הכהן אזאגורי הנזכר (נתבש״מ שנת תרמ״ח), הוליד: שלמה, שמואל, יאקות.
החכם השלם, שלם במדות, הרב השד״ר, גזבר נאמן, זכה וזיכה את הרבים, רב בעיר תאוורירת, דיין בערים מאזאגאן, אוג׳דא, הרב שלמה הכהן אזאגורי הנזכר מחבר ספר ויקץ שלמה (וכן הקדמות לספר קרן לדוד מאת רבינו דוד הכהן סקלי, ספר ויען שמואל לרב שמואל מרציאנו, ספר כתם פז לרב מכלוף פדידה), הוליד בנים הי״ו.
הנכבד הצדיק, הולך תמים ופועל צדק, מרבה להטיב, ר׳ שמואל הכהן אזאגורי הנזכר הוליד בנים ובנות הי״ו.
הזקן הכשר והצדיק, עטרת תפארת שיבה, רודף צדקה וחסד, ר׳ משה אזאגורי הוליד: יהודה, עווישא, נונא.
החסיד, צניע ומעלי, הולך צדקות דובר משרים, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, ביתו פתוח לרווחה, בעל צדקה, ר׳ יהודה הכהן אזאגורי הוליד בנים ובנות הי״ו.
משפחת דאר אסתר
הזקן הכשר, בעל מדות טובות, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ דוד הכהן הוליד: משה, יצחק.
גברא ויקירא, הזקן הכשר, בעל אכסניא לתלמידי חכמים ועוברי אורח, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הצדיק ר׳ משה הכהן הוליד: דוד, סעדיה הי״ד ודם זרעיותיו, אהרן הי״ד ודם זרעיותיו, יהודה, יוסף, מאחא, אסתר, סעידא, מרי, אליגרי, קוטא.
הנכבד, תם וישר, מאושר בבל ענייניו, נוח לה׳ ונוח לבריות, הצדיק ר׳ יצחק הכהן הוליד: דוד, מרימא.
אין בידינו פרטים על בניו של המנוח הצדיק ר׳ יעקב די אסתר (אחיו של ר׳ דוד הנ״ל).
משפחת לבגדאדי
המשפחה נזכרת באגרת יחס פאס, עמי 38, ב
משפחה מרובת אוכלוסין, בני המשפחה יצאו מדברו בסוף המאה התשע עשרה לגור בערי אלג׳יריה, (וראה להלן משפחת בן בוזי).
הצדיק, תם וישר, דחיל חטאין ועביד טבין ר׳ יעקב הכהן לבגדאדי הניח ברכה: אברהם, סאעודא, מאחא.
הזקן הבשר, נהנה מיגיע בפיו, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ אברהם הכהן הנד הוליד: יעקב, יהודה, יוסף, נונא.
Alliance Israelite Universelle…
Jules Braunschvig
Allocution prononcee pour l'anniversaire des trente jours du deces du Rabbin Rouche le 29.03.1984
Le Rabbin Isaac Rouche -1906-1983
Madame, Mes chers amis,
En me demandant de prendre la parole pour quelques instants ce soir, vous avez considere que vous vous adressiez a un vieil ami de M. le Rabbin Rouche. En effet, notre rencontre remonte a 1946 au Maroc et, des les premiers moments, s'est etablie entre nous une communication qui n'a pas cessee.
Ma premiere image fut celle de l'aumonier militaire, mon premier souvenir est celui d'un homme direct, optimiste, resolu, enthousiaste. Cet enthousiasme, il avait su le communiquer a ses jeunes disciples: feu Mediani, Hazan (qui vient d'exprimer si parfaitement nos regrets a tous de devoir ce soir marquer les trente jours ecoules depuis la disparition de notre ami), Amsellem, Nahon et Sebban, ceux-la meme qui, le 31 decembre1945, firent irruption chez moi a Casablanca au cours d'une soiree memorable. lis etaient comme le detachement precurseur ou, si vous voulez, les annonciateurs de la bonne nouvelle, celle de 1'arrivee de leur maitre.
Et des que je connus M. Rouche, nous devions conclure un pacte non ecrit, un pacte qui ne fut pas meme formule — celui d'unir nos efforts, les siens, ceux de son equipe et ceux de l'Alliance pour une grande entreprise au Maroc.
Au Maroc, nous nous trouvions un peu par hasard. En ce qui me concerne, ce serait trop long a decrire. Disons que mon grand-pere, Benjamin Braunschvig, y avait fonde la "Maison Braunschvig" dans les annees 1890 et que, sortant de cinq ans de captivite de guerre en Allemagne, j'y reprenais mes activites commerciales et industrielles. Membre du Comite Central depuis 1932, ayant, avec notre ami Marc Cohn retrouve derriere les flls barbeles de nos camps, reflechi a l'activite la plus necessaire au service du judaisme, j'etais convaincu que le judaisme marocain, avec ses traditions bien vivantes, sa structure d'ecoles de l'Alliance qui scolarisaient une tres large proportion des enfants juifs, offrirait un terrain d'action particulierement fertile
M. Rouche venait au Maroc avec exactement les memes espoirs, mais aussi avec des idees tres precises sur ce qu'il fallait faire. Aussi, lorsque reprenant un projet d'avant la guerre du au feu Grand Rabbin Liber, je suggerai la creation d'une ecole normale hebraique, commenca une aventure dont une grande part du merite revient a M. Rouche, car il sut donner, des les premiers moments, l'impulsion qu'il fallait.
Les debuts furent ardus. II est difficile aujourd'hui d'imaginer les conditions dans lesquelles commenca le travail. On logeait les eleves comme on pouvait. On les mettait dans des classes qui etaient tout juste acceptables. On cherchait les maitres, les methodes, les manuels scolaires… et les fonds car l'Alliance, se remettant difficilement des pertes subies pendant Vichy et pendant l'occupation de toutela France, etait en peine de fournir tout ce qu'il fallait.
On trouva des solutions et des sources d'argent et, en 1951, nous etions installes dans la belle et toute neuve Ecole Normale Hebrai'que du quartier de l'Oasis de Casablanca. Des lors, M. Rouche et ses acolytes purent donner leur pleine mesure. Ces annees, jusqu'en 1956, resterent gravees dans nos souvenirs comme des annees d'enthousiasme, de problemes bien sur, mais surtout de difficultes surmontees, de progres constants.
Devant nos yeux s'ouvraient les belles perspectives de generations d'eleves- maitres qui se substitueraient, petit a petit, au personnel enseignant les matieres juives, trop souvent inaptes a porter cet enseignement a la place de prestige qui devait lui revenir. Nos eleves apportaient avec eux la riche seve de la tradition du judaisme marocain.
Avec M. Rouche, ils devaient apprendre la rigueur, mais aussi la joie dela Thora, la connaissance, mais aussi l'art de faire connaitre, le sentiment, mais aussi la logique et le raisonnement clair.
Car c'etait bien cela l'image, le souvenir qu'il faut conserver de cet homme exceptionnel. II n'etait pas "noir" comme nous disions (le disons-nous encore ? peut etre…). II avait ce qui etait necessaire, la "double culture" juive et classiquement francaise, le sens de la pedagogie, la liberte dans la reflexion (qui effarouchait parfois les plus timides, probablement parce qu'ils etaient les plus ignorants), l'amour du judaisme et le respect du texte. "Je suis un 'pachtan'", me disait-il ici, a Jerusalem, lors d'un de nos derniers entretiens il y a quelques mois. "J'aime trop le texte pour ne pas chercher a en connaitre le sens: le vrai sens qui est peut-etre, dans sa simplicite, souvent le plus difficile sans doute, mais aussi le plus sur", et je crois meme qu'il ajoutait "le plus resistant".
Mais M. Rouche voulait que l'etude, la vie juive, fut une etude, une vie dans le bonheur, le bonheur de ceux pour qui le judaisme qui nous est donne doit se meriter par le sourire, par l'amour du texte, par une pratique assumee, fidele et tolerante. Tolerant, il l'etait, meme envers ceux qui ne l'etaient guere. Aussi nous laisse-t-il l'image de ce visage serein, de ces amities qui venaient a lui, de ces hommes et de ces femmes qui se reunissaient autour de lui — et de votre genereuse hospitalite, chere Madame Rouche, pour des onguei shabbat si exceptionnels auxquels vous vouliez bien me convier jadis a Casablanca.
Puis vint l'independance du Maroc. L'aumonier militaire Rouche dut quitter le Maghreb avec l'armee francaisc. II confia la destinee de l'ecole a Emile Sebban qui continue, depuis plus d'un quart de siecle, a en tenir la barre, et M. Rouche changea pour un temps de ciel… et d'accent. Le Jura etla Chauxde Fonds, une petite communaute bien dela Francede l'est (meme si elle etait en Suisse) ou ce maitre sepharade, chaleureux, et des bourgeois helvetiques, surprenants, faisaient contraste. Et pourtant, il y a laisse sa marque. II y a ranime ce qui paraissait assoupi et peut-etre mourant. Un jour, il faudra ecrire cette page de la biographie de M. Rouche.
Mais la ne pouvait s'arreter l'itineraire de sa vie. Tout naturellement, c'est a Hieroushalaim que devait se situer sa derniere etape. Lecteur infatigable, sage – … mais toujours malicieux, M. Rouche, ici dans la premiere maison en face ou je vous ai retrouves avec joie, puis dans cet appartement meme, a fait ce qu'il a toujours fait. II a offer! a ceux qui voulaient s'y abreuver la coupe d'un judaisme le plus authentique, d'une reflexion originale, mais aussi disciplinee, la lecon d'un maitre, d'un maitre de la renaissance comme on aime a les imaginer.
Ce sera pour moi un des grands bonheurs de ma vie, une occasion de plus d'etre reconnaissant a l'Alliance qui l'aura rendu possible, que nos chemins aient converges et que j'aie pu jouir de sa confiance et de son amitie. Et, comme toujours c'est dans des circonstances comme celles-ci que viennent les regrets — avoir eu la chance de rencontrer le Rabbin Isaac Rouche et de n'avoir pu, ni assez longtemps, ni assez souvent, jouir de sa presence, de la chaleur de son cosur, de la fertilite de son esprit.
C'est vous dire, Mesdames, et vous Messieurs ses amis, que ce fut pour moi un devoir bien evident, un devoir dont je vous suis reconnaissant de m'avoir permis de l'accomplir, d'avoir pu, bien imparfaitement, apporter a cette assemblee ce modeste temoignage de regrets mais surtout de reconnaissance pour le fait que j'aie pu, dans une faible mesure, me dire le disciple affectueux du Rabbin Isaac Rouche.
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
לוקס שלא נולד
בתחילת המאה, החל הפיתוח המואץ של אוניות-קיטור מודרניות בנויות פלדה, המסוגלות להפליג במהירות בכל מזג אוויר. אלה דחקו הצידה את ספינות המפרשים בנויות העץ שהיו תלויות ברוחות המשתנות ובמזל. מחירי התובלה היבשתית ירדו בצורה משמעותית ואפשרו פיתוח המסחר בין ארצות. צניחת המחירים נתנה הזדמנות לבני המעמד הבינוני להשתמש באוניות-קיטור לצורכיהם ולהתחיל לראות עולם. רפאל הצעיר, שלימים יהיה אבי, אבל עכשיו יש לו בלורית כהה ושחורה, יכול היה להרשות לעצמו כרטיס נסיעה רק בכיוון אחד. מה שלא מנע מבעדו לרכוש את הכרטיס לצרפת ולקוות לטוב.
רפאל זה הלך לסוכנות האוניות בקזבלנקה כדי להזמין
מקום על סיפון האונייה מרי-אן המפליגה למרסיי. בעלת הסוכנות חיטטה במסמכים והודיע לו קצרות ונחרצות שכל המקומות נמכרו כבר ושאם יתפנה מקום זה יהיה רק על הסיפון העליון. רפאל המאוכזב חזר לביתו ולמחרת שב לסוכנות, כדי לקנות את המקום על הסיפון העליון והנה, כבדרך נס התפנה תא קטן בבטן האוניה ורפאל מצא עצמו עם כרטיס בכיוון אחד, על אוניית קיטור המפליגה מקזבלנקה למרסיי.
הימים עברו בעצלתיים ורפאל היה מביט בכרטיס הנסיעה ומדמיין כיצד נראית צרפת? איך נראים האנשים? והרחובות? והאם האדמה מריחה בפריז אותו דבר? ביום ההפלגה הגיע לנמל קזבלנקה חמש שעות מוקדם מידיי, הביט בספינה וחלם. ברגע שהרשו לו לעלות רץ ונעמד על הסיפון, חיכה עד שלאט לאט התמלאה כל האונייה עד להתפקע: חיילים צרפתים במדים ששירתו במרוקו וחזרו לחופשת מולדת, אירופאים שעוסקים במסחר במרוקו העבירו סחורות וסתם תיירים שהזדמן להם פעם ראשונה בחייהם לצאת את גבולות המולדת. בתוך כל המולת עליית הנוסעים לסיפון התרוצצו סביב הסוורים, חצי עירומים, מעמיסים את הפחם הדרוש להנעת מנועי הקיטור הענקיים בבטן האונייה הפתוח.
עם שקיעת החמה, הניחו סוף סוף את שק הבננות הירוקות האחרונות שצריך היה להעמיס ואחרי שהונח השק האחרון החלו הסוורים סוגרים את מכסה העץ הכבד שחסם את בטן האונייה. רפאל הסקרן הביט בהתרגשות כשאל הסיפון עלו שני קצינים צרפתים שמדיהם הצחורים הסגירו את תפקידם: רב-חובל הנמל ועוזרו שבאו לשחרר את האנייה מהרציף.
אחרוני הנוסעים ממהרים לעלות לסיפון, הסולם נאסף על ידי המלחים כהה העור, גם החבלים העבים שקשרו את האנייה לרציף נמשכו פנימה בהוראת רב החובל. מנועי הבוכנה החלו הומים, הספינה רוטטת בכמיהה להפלגה ורפאל, שזוהי לו הפלגת הבכורה של חייו אוחז בחוזקה במוטות גדר הסיפון כדי לא ליפול, קצת נפחד והרבה נרגש. התנודה הולכת וגואה האנייה זזה אט אט, מתרחקת מהרציף, קודם הירכתים, אחר כך החרטום, עוד רגע קט והחוף נעלם מן העין, מרחבי האוקיינוס סביב והלב הומה.
אחרי שהביט עד שפיסת האדמה האחרונה של קזבלנקה נמוגה בערפל הסגול. רפאל ירד לבדוק את תאו ומצא כוך אפל ורועש הצמוד למנועי האונייה. הוא תהה בינו לבין עצמו מה עדיף? לשבת בכוך החשוך וחסר האוויר הזה, או להתחכך על הסיפון בהמוני האנשים. אחרי רבע שעה החליט רפאל שהוא מעדיף לראות אוקיינוס ואנשים – ועלה לסיפון הדחוק. רעש הגלים החזק נבלע בקול צעדיהם הנגררים הלוך ושוב של המוני הנוסעים על סיפון העץ. אנשים פטפטו בבליל שפות בלי הפוגה, מכל פינה נשמעו צחקוקים של נשים זולות, שני לבושי מדים צרפתים התווכחו ביניהם וכמעט הגיעו לתגרת ידיים והים מכל עבר… ים כחול-שחור וריק. אחרי ארבע ימים ארוכים וארבע לילות סהרוריים נכנסה האונייה לרציף נמל מרסיי. שש שעות אחר כך, נלהב ונרגש שם רפאל בפעם הראשונה את רגליו על אדמת פריז – והתאהב מיד.
פריז הכתה את רפאל ביופייה העז, צבעיה ואווירתה. בבית הספר אליאנס שבמרוקו, בו למד רפאל בילדותו נהגו לשיר שירי אהבה והלל לפריז, עיר האוהבים והאורות – עכשיו הבין למה. הוא מצא חדר בעליית גג בדירה קטנה ליד הכנסייה סקרי-קר, הנוף הנשקף מהחלון עצר את נשמתו. בפנים החדר ניצבו רהיטים פשוטים ישנים, ועל הקיר נתלו שלוש תמונות של בנה של בעלת הבית שאמנם חלם להיות צייר דגול, אך התפרנס מגזרי נייר שהיה גוזר במספרים שלו, פרופילים של תיירים או מקומיים מתוך נייר-צילום שחור תמורת עשרה סו. אמו של האמן גרה בדירה לה שייכת עליית הגג והייתה מלאת אהבה לכל הסביבה, אנשים, ובעיקר לחיות.
ביום השני לשהותו בפריז, עלה רפאל על הספינה בטו-מוש, ספינת זבוב, והפליג לאורך נהר סיינה. זמר בעל קול צרוד ובידיו אקורדיון שר על הסיפון שירי אהבה והלל לעיר. רפאל הולך,
תחת שמיים ספק-בהירים ספק-קודרים של שעות בין השמשות, בשדרה היפה ביותר בעולם שאן-אלי-זה ורואה את המקומיים יושבים בהמוניהם בבגדיהם החגיגיים בבתי הקפה וולטר ולה-פה. מגדל אייפל המרשים ניראה מכל מקום. שלושה חודשים עברו על אבי בפריז היפה. שלושה חודשים של מפגש עם אמני רחוב זרוקים ואמנים מפורסמים, ביקורים בגלריות ושיטוטים אינסופיים ברחובות העיר. בתום שלושה חודשים אזל כל כספו והוא החליט לרדת דרומה, אל הכפרים בסביבות העיר ארל, לנסות לעבוד בכרמים ולהתחיל לחסוך כסף לחזרה הביתה.
עת הגיע לכפר הראשון, ניסה את מזלו ודפק על הדלת בית גדול מוקף כרמים. בעל הבית העגלגל ואישתו הגדולה, אנשים חמים ובעלי מזג טוב פתחו את הדלת ושמחו לקחת את האיש הצעיר לעבודה. מה גם שאת מרוקו לא הכירו בכלל ומצאו בסיפוריו של אבי מקור לשמחה, לימוד וידע חדש. אבי עבד כשבוע אצל בני הזוג, ויום אחד בעודו בוצר ענבים, ראה מקצה הגבעה נערה יפה יורדת בצעד קל הישר אל תוך ידיו. היא הציגה עצמו כמרי-אן, ביתם של הזוג העגול, היא חזרה לחופשת הקיץ מבית הספר לאמנות בו-זאר, בו למדה. רפאל מרגיש את הדופק שלו עולה ושואל את עצמו האם זו יד מכוונת שקראה לאוניה שהביאה אותו לצרפת בשם מרי- אן? או סתם צירוף מיקרים מרשים?
הם התאהבו עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה. ביום עבדו יחד בכרם, מדברים על אמנות אימפרסיוניסטית בלהט שרק אנשים צעירים מסוגלים לו ובערבים הקרירים אחרי העבודה יצאו להסתובב כשזרועו סביב מותניה וצחקוקיהם הפריעו את השקט ברחבי הכפר הדומם. הם הלכו להתגורר בבקתת-העץ שבשולי הכרמים ואת מנוחת הצוהריים העבירו עירומים, מתגוללים על ריצפת העץ הישנה והחורקת, שותים יין ומתלטפים. זו הייתה התקופה היפה בחייו של אבי. בשקט. בלי לחצים ובלי דאגות. בלי עבודה קשה ועם הרבה אהבה והיא נשמכה כל חודשי הקיץ. כשהתחילו הרוחות הראשונות לנשב בחוץ, החלו גם רוחות חדשות לנשב בפנים. לילה אחד אחרי ששכבו אמרה מרי-אן לאבי "לילד שלנו אני רוצה שנקרא לוקס" ונשקה לו. אותו הלילה חשב אבי כיצד יקרעו עליו הוריו קריעה אם ישא גויה לאישה, וכיצד יתפלצו אם ישמעו שלנכדם הראשון קוראים "לוקס", שם אחד המבשרים בברית החדשה… כל הלילה התהפך מצד אל צד. נקרע בין אהבתו לאישה הצרפתית היפה הזו, ובין מחוייבותו ליהדות, לאורח חייו ולהוריו. בבוקר, לפני שהקיצה יצא בחשאי לביתה דואר המקומי ושלח טלגרמה דחופה לדודו האהוב במרוקו: "דוד יקר, שלומי טוב ואני מתגעגע הביתה. אל תשאל שאלות מיותרות, אך אם לא תעזור לי, תמצא אותי ממיר את דתי שלא על דעתי עוד לפני יום כיפור. שלח לי טלגרמה בדחיפות עם כל אמתלה שבגללה אצטרך לקום ולעזוב. מתגעגע – רפאל".
לעת ערב חזרה מרי-אן מקניות יומיות בעיירה הקרובה כשהיא אוחזת בנייר, ועיניה דומעות. היא חיבקה את רפאל ארוכות ומסרה לו טלגרמה דחופה: "רפאל היקר, אימא מתה – בוא מהר הביתה" אבי, שחקן מלידה, קיבל את הבשורה כצפוי, באופן קשה וכבר למחרת בבוקר ארז, חיבק את "אישתו לעתיד"(או מרי אן היא לא אשתו לעתיד) ואת הוריה בחום רב, סגר את הדלת אחריו תוך שהוא יודע כי לא ישוב לראות את האישה הזו שהוא אוהב ושב למרוקו ואל חיק היהדות.