ארכיון יומי: 25 בספטמבר 2012


עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

רוב שעות היום מסתובבים הילדים בכפר מבלי לעשות דבר, כי במשק אין להם מה לעשות, כפי שיבואר להלן, ובית ספר אשר יחזיק אותם אין בנמצא.

רק אחדים בכפר ידעו לקרוא ולכתוב : הרב, השוחט וראש הכפר. במקומות מסוימים איש אחד ממלא את כל התפקידים הללו, הוא משמש כמורה, כמלמד, כשוחט וכרב.

כאמור ברובם הם אנאלפביתים, את התפילות למדו בעל פה מתוך הרגל השמיעה וההתמדה בתפילה. אך הופתעתי ממראה פניהם וממבנה גופם : דמות תנכ"ית להם, בעלי קומה, פרקם נאה, זקנם מגודל יפה, על כולם נסוך חן והוד קדומים ומעלים בדמיוני את ה " אבות .

אולם בעת שיחה אתם הייתה מתגלית בורותם ושטחיותם. לעומת בורות זו, גדלה התפלאתי כשנוחכתי לדעת איך כל התפילות שגורות בפיהם.

המאכלים.

רבים מהם אינם נוהגים לאכול שלוש פעמים ביום. בבוקר בצאתם לעבודה או לשדה, לוקחים פת במלח בלבד למשך כל היום. את הסעודה העיקרית אוכלים הם בערב, והמנה העיקרית – בשר. בכל מרוקו נפוצה מאוד אכילת הבשר, בהיותו מצרך זול מאוד.

חיי המשפחה.

ראש המשפחה – הבעל הוא האדון על הכל, על פיו ישק כל דבר וכל בני המשפחה נשמעים ומצייתים לו, לרבות הילדים בגיל הבגרות. יש לציין שהביגמיה נדירה מאוד בין היהודים שבכפרי האטלס,ף בדומה אצל יהודים במרוקו כולה.

העבודה בכפר.

העבודה החקלאית במרוקו בכלל ואצל היהודים הכפריים בפרט, שיטותיה הפרימיטיביות מאוד. כשאני משווה את שיטותיה לאלה הנהוגות אצל שיננו הערבים בארץ כגון : הסדרים, אופני העבודה, הכלים, הגידולים השונים, חזור הזרעים וכדומה מתקבל כי חקלאי מרוקו מפגרים לעומתם לפחות במאה שנים.

מספיק לצאת לשדה ביום חורף בעונת הזריעה – השדה הוא רחב ידיים במרוקו – ולהתבונן בכוחות המשיכה, קרי בכוחות העבודה הנהוגים שם, ואתה נתקל בצמדים שונים : שור וחמור, פרד ושור, חמור וגמל וכדומה.

כל מי שיש לו מושג מה בעבודת האדמה יסיק מיד כי עובדי אדמה אלה שייכים לפחות לתקופה החולפת אם לא לתקופה הפרה היסטורית. עבודת אדמה במרוקו וכן בכפרים היהודיים היא " פלחה – חרבה ". לעתים רחוקות נתקלתי בשדות של גידולי שלחין, וזה בו בזמן שהמים מפכים בשפע בשדה, וזועקים ומתחננים שינצלו את טובם וברכתם. אך מעטים שועים לקריאת מים זו.

העבודה בשדה מתחילה רק אחרי גשמי היורה. לפני היורה אין המחרשה הפרימיטיבית הנהוגה כאן יכולה לחדור לאדמה ולפלחה. במשך החורף זורעים תבואות חורף, ובראשית האביב, את תבואות הקיץ. בקיץ עוסקים זמן רב בקציר הנעשה בידיים בעזרת מגל, והדיש גם הוא נעשה בשעטה פרימיטיבית. עבודות אלה נמשכות על פי רוב עד סוף אוגוסט – ראשית ספטמבר – אוקטובר וחלק מנובמבר הם תקופה של מנוחה, כי במשך הזמן הזה אין עבודות בשדה.

בימי מנוחה אלה בעל הבית מתקן את הדיר, בודק את כלי העבודה המעטים שישי לו, מטייח ביתו לקראת עונת החורף, ומטפל בכל מיני עניינים ביתיים אחרים שאין להם קשר עם עבודת השדה. בסיור באזורים אלה לא שמעתי ולא ראיתי שיש חקלאים המזבלים את שדותיהם.

היבול.

על אף שהאדמה טובה ופריה, כפי שהתרשמתי, היבול הוא דל וצנוע. הוא אינו מגיע למאה קילו לדונם בממוצע. הסיבות נעוצות בשיטת העבודה, וכמובן שבעיבוד טוב ובכלים מתאימים ניתן בהחלט להכפיל היבול.

בעוברי לאורך הנהרות " דרע " ו " דאדס " לא יכולתי לעצור בעד קנאתי כחקלאי למראה האפשרויות העצומות הטמונות במימי הנהרות האלה שאין להם גבול וקץ, ושניתן להשקות בהם מאות אלפי דונמים – ואיש אינו שם לב לאוצר טבעי זה שברכתו אינה מנוצלת.

עבודת הנשים.

נשי היהודים הכפריים אינן יושבות בטלות כנשים יהודיות בערי המרכז. הן משתפות עצמן בעבודה חלקית בשדה, בעיקר בעבודת הקציר, נוסף על תפקודן המיוחד בבית ובחצר : בישול, אפיה, כביסה וכדומה.

הן יוצאות לשדה יחד עם בעליהן, קוצרות, מעמרות ובעיקר מלקטות, כי הלקט כולו שלהן ואין לבעל השדה חלק בו. כשראיתי נשים עוסקות בלקט הצטיירה בדמיוני דמותה של רות המואביה כשדמותו של הבעל בשדה לא רחוקה מלהידמות לבועז דאז.

בחורף הן עוסקות במשק ביתן הקטן הכולל עשר – עשרים עופות, עז, כבשה, לעתים גם פרה דלה וצנועה. משק חי המספק גם חלק ממזון המשפחה : ביצים, חלב, גבינות וכדומה.

השליחות.

יהודי מרוקו וזיקתם לארץ ישראל.

אהבת ארץ ישראל הייתה אחת המעלות שבה הצטיינו יהודי מרוקו מאז ומתמיד. אהבה זו מוצאת את ביטוייה בספריהם של חכמי מרוקו : בתרומותיהם הכספיות של יהודי מרוקו לתמיכה ביישוב ארץ ישראל. בהערצה ובחיבה שרחשו לשליחי ארץ ישראל בחייהם וגם לאחר מותם, ובייחוד בעליה לארץ שנמשכה בכל הדורות הן כעליה לרגל, לביקור במקומות הקדושים והן להתיישבות קבע.

קהילות מערביות ( מוגרבים – מרוקנים ) היו קיימות בירושלים, בחברון, ביפו, בצפת, בטבריה בחיפה ובעכו. הם היו המייסדים הראשונים של היישוב העברי באחדים ממקומות אלה. מעולם לא נותק הקשר בין יהודי מרוקו לבין ארץ ישראל, אם כי ממדי העליה השתנו מתקופה לתקופה, הכל לפי נסיבות הזמן.

העליה ובעיותיה.

בקום מדינת ישראל טבעי היה הדבר שיהודי מרוקו יחדשו את הקשר עם ארץ ישראל בתנופה גדולה יותר. ואכן זרם העליה ממרוקו היה מהגדולים היותר והוא הלך וגדל עד לממדים מדהימים, לפעמים עד ל 10.000 – 20.000 עולים לחודש.

זרם כה גדול של עולים, בתנאים שהייתה מצויה בהם אז המדינה הצעירה, יצר בעיות קשות, והבוערת ביניהן – שיכון ותעסוקה. המעברות שקלטו עשרות אלפי עולים, היו מחנות מעבר ואמצעי קליטת זמניים בלבד, וכיוון שכך לא יכלו לענות על שתי השאלות הגדולות, שבלי פתרונן לא ייתכן המשך העליה. היו אז שחזו שחורות ושאלו, אם בעקבות עליה בממדים גדולים כאלה לא תבוא על המדינה הצעירה התמוטטות כלכלית וחברתית.

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל-קמיע לבית

קמיע לבית

כנראה צפרו ; המאה הי"ח או הי"ט

השבעות נגז מזיקין ; האריה, הצבי, הנשר והנמראל נכון

רומזים לדברי התנא יהודה בן תימא : השבעות נוספות כתובות ליד עקרב ונחש. 

צבעי טמפרה

אוסף הרב דוד עובדיה, ירושלים

ד"ר דן מנור – מאמרים..האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו

ד'ר דן מנור –

האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו.

אשה לובשת את השמלה הגדולה

          הדעה הרווחת בדבר נחיתות האישה בקרב בני עדות המזרח ניזונה, בעיקר, מן המציאות של העלייה ההמונית מארצות האיסלם בשנות החמישים. בקרב משפחות שונות מבני עלייה זו נתגלו כמה תופעות, שהתפרשו כסימנים של חברה נחשלת, בין התופעות הללו בלט, במיוחד, גם מעמדה הנחות של האישה. וכמקובל אצלנו בארץ, הדרך הסלולה להטבעת תוית על הכלל, היא ההיקש מן הפרט. דוגמה קלאסית להכללה זו הוא המחזה: "סלח שבתי", שגיבורו הגרוטסקי מחווה את דעתו על האישה כסרח העודף שאין לה מקום בשקלא וטריא של הגברים.

         כמובן, אין לשכוח כי גם התקשורת הנוטה במקרים מסוג זה למקד את זרקוריה על הכיעור, תרמה לחיזוק הסטיגמה הזאת.

       על מעמד האישה בקרב בני עדות המזרח נערכה ספרות מחקרית ענפה, ואין כאן מקום לפרט. נתייחס רק לשני מחקרים חשובים הנוגעים לענייננו כאן. א)  מחקרו של: א' שטאל (1).     ב) שני מחקריו של : א' בשן (2) .

           שטאל  מתאר את האישה ביהדות המזרח כדמות של עקרת בית צנועה וצייתנית, שעולמה צר לכדי מלאכת הבית וגידול ילדים, באין לה שום ציפיות, או יומרות לגבי טיפוח נשיותה מבחינה פיזית ורוחנית, ואף לא לגבי סיפוק מאווייה ותשוקותיה(3).  לפנינו כאן ניסוחים אחדים מחיבורו המתייחסים לדמותה, למעמדה ולתפקידה על פי עדויות שהוא גבה מפי אישים שונים :

1. על האישה להיות עקרת בית מסורה, להעמיד וולדות ולטפל בהם(4)

2. עבודת השם יתברך קודמת לאהבה, על מנת לקיים דברי חז"ל :"כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם"(5).       

3. האישה היא קניינו של הבעל, ורשאי לנהוג בה כרצונו(6).

4. הבעלים נהגו בהתאם לכתוב :"להיות כל איש שורר בביתו", ומכאן שהאישה חייבת לשרת את הבעל. סירוב מצידה גורר עונש (7).

5. החמות מחנכת את הכלה ומלמדת אותה פרק בהלכות מלאכת הבית וגידול ילדים .

6. הארוטיקה בשעת הזיווג פסולה, וכל ענייני המין טעונים מעטה של צניעות .                           

ובכן, הקווים המאפיינים כאן את האישה המזרחית מדברים בעד עצמם, ואין צורך בהבהרה נוספת.

        לעומת שטאל המתאר את האישה ביהדות המזרח בכללה, בשן דן בנשים יהודיות במרוקו בלבד. זאת ועוד, בשן אינו מסתמך על עדויות, או סיפורים, אלא על תעודות מתחומים שונים :  דיפלומטיה, אדמיניסטרציה, כלכלה ומסחר, שמהימנותן אינה מוטלת בספק. זהו, אפוא, מחקר מדעי לכל דבר, המציג בפנינו גלריה של נשים ממעמדות שונים: עשירות ., בעלות השכלה ., ועניות .                                       

     אמנם, מתוארות כאן נשים נחותות מעמד, שעבדו כמשרתות וסבלו מאלימות פיזית , או כאלו שהמירו את דתן מחמת מצוקה חומרית, או נפשית , אך בצידן מתוארות נשים עשירות שעסקו בענפי כלכלה ומסחר כיאות לבנות מעמד זקופות קומה, ונשים משכילות שעסקו בפעילות ציבורית כדוגמת סטילה קורקוז  , רשאים, אפוא, להסיק, שמחקרו של בשן, אף אם אינו מפריך את ההכללה על נחיתותה של האישה ביהדות המזרח, הריהו מפריך אותה, לפחות, לגבי האישה ביהדות מרוקו.

    אכן, מה שמאפיין את מעמדן של הנשים בקהילה היהודית במרוקו על פי תיאורו של בשן חופף כמעט את המאפיין אותן על פי ספרות העיון של חכמי מרוקו, כפי שנראה במאמר זה. אך יש להעיר מייד, שאין

 הכוונה לדרושים הרבים שנתחברו לזכרן של  "נשים צדקניות", אשר מעלים על נס את דמותה של נפטרת זו, או אחרת; דרושים מסוג זה אינם רלבנטיים לענייננו, משום שהעיקרון :"אחרי מות קדושים

אמור", הנקוט בידי מחבריהם מעורר פקפוק בכנותם. לפיכך הדיון יתמקד אך ורק בקטעי פרשנות שונים.      

       ר' שאול סרירו בן המאה השבע עשרה מקדיש דרושים רבים למשמעות הנישואין תוך הדגשת תרומתה החשובה של האישה בחיי בני הזוג. אך מפאת צמצומה של מסגרת זו נעמוד על שנים מהם בלבד.

       באחד מהם הוא מציין, על פי החשיבה הפילוסופית, שכל מורכב מגיע לשלמותו רק עם איחוד כל חלקיו באמצעות כוח רוחני מיוחד. דוגמה לכוח רוחני הוא החומר ההיולי (החומר הראשון כהגדרת המחבר) המאחד את כל היסודות בעולמנו. האדם הוא עולם קטן, שאף הוא בנוי מיסודות מנוגדים, והכוחות הרוחניים המאחדים את כל יסודותיו הם השכל ככוח רוחני טבעי, והתורה הנתונה לחופש הבחירה :"השכל הוא הטבעי, והבחיריי הוא התורה, והשכל באמצעות התורה מחבר ומקשר העולמות הרמוזים בו באדם" .

המשך……………………

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..RABBI YAACOB SASPORTAS

 

RABBI YAACOB SASPORTAS

CONTRE LE FAUX MESSIE

Contrairement à l'opinion générale et à une faible présence de cet événement dans la mérnoire collective. La crise du mouvement du faux messie Shabtaï Zvi a très profondément marquée la communauté marocaine. Elle est peut-être la seule à en avoir gardé la trace jusqu'à nos joins dans sa célébration du 9 Ab. Tchbab, l'anniversaire de la destruction du Temple.

 En effet, dans les rues, l'obscurité et le deuil absolu sont respectés comme lors de la mort d'un proche. A la synagogue, tous sont en habits de deuil, jeûnent et se lamentent assis par terre. Mais les enfants reçoivent des cadeaux, des jeux de cartes qui rappellent plus la joie de Pourim que l'affliction du deuil.

 Ce serait là le dernier vestige de l'immense trouble semé parmi les croyants par de Shabtaï Zvi, qui leur demanda de ne pas attendre sa proclamation comme messie pour cesser de se morfondre le jour anniversaire de la destruction du Temple, de croire en sa reconstruction toute prochaine et de transformer ce jour de deuil en jour de fête.

C'est en dénaturant le message dela Kabbaleque Shabtaï Zvi s'était proclamé futur messie à Smyrne et à Jérusalem, alors sous souveraineté ottomane, avec son prophète Nathan de Gaza, et avait fixé 1666 comme année de la délivrance. Avec une ferveur décuplée par la distance retardant sa transmission, le message fut accueilli par les communautés portuaires avant de se répandre comme une traînée de poudre dans tout le pays.

 Les désordres et les guerres accompagnant la chute d'une dynastie et la montée d'une nouvelle facilitèrent la croyance en l'arrivée des temps messianiques. Celle-ci fut si forte que, même après la conversion à l'Islam du faux messie menacé de mort par le Sultan turc, la foi en Shabtaï Zvi continua de survivre, au grand dam de l'opposant le plus résolu à ce mouvement, rabbi Yaacob Sasportas.

Descendant d'une illustre famille d'expulsés du Portugal, rabbi Yaacob s'était installé à Salé où il avait épousé la fille du Naguid de Mekhnès, Rahel Tolédano. N'ayant pas obtenu au Maroc la reconnaissance qu'il méritait, il s'établit à Amsterdam. Il fit partie de la délégation de la communauté juive de Hollande dirigée par rabbi Ménaché Ben Israël.

 Cette délégation obtint de Cromwell la levée de l'édit d'expulsion des Juifs d'Angleterre. Rabbi Yaacob Sasportas fut le premier rabbin de la nouvelle communauté séfarade de Londres qu'il quitta en 1666, en raison d'une épidémie, pour Hambourg. Etant le premier à avoir compris le danger mortel pour le Judaïsme de la nouvelle croyance en Shabtaï Zvi, il prit la tête de la lutte contre l'imposteur et mena un combat épistolaire sans merci, relaté dans son livre Kitsour Tsisit Novel Zvi, contre cette hérésie.

 Dans ses lettres à ses deux principaux alliés au Maroc, rabbi Aaron Siboni de Salé et son beau-père Daniel Tolédano de Mekhnès, il exprima sans ménage son chagrin de voir les rabbins marocains persister dans l'erreur, même après la conversion. Peu à peu, lorsque l'adhésion de Shabtaï Zvi à l'islam apparut comme un retournement définitif et non telle une étape des tourments des temps messianiques, le nombre des croyants diminua sans toutefois complètement disparaître.

Près de dix ans plus tard se leva au Maroc, à Mekhnès, un nouveau prophète, Yossef Abensour, qui proclama le retour de Shabtaï Zvi. Il prédit l'arrivée de celui-ci pour la fête de Pessah 1675, débarrassé de son habit d'apostat, et souleva une nouvelle vague de ferveur messianique. Pessah passa sans que le messie fasse son apparition. Cette fois-ci, les rabbins réussirent à déraciner définitivement ce mouvement messianique et le souvenir même de Shabtaï Zvi disparut de la mémoire collective du Judaïsme marocain.

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

רבי יעקב ששפורטש – 1609  1698

מחקר ההיסטורי מצביע, על ההשפעה העצומה שהיתה לתנועה המשיחית, על חיי היהודים בפזורה, כולל יהודי מרוקו. הדים עמומים מההשפעה השבתאית שרדו, שלא במודע, עד ימינו. ראיה לכך נמצא, באופן שמציינים את תשעה־באב׳ בקהילות מרוקו. בבתים ובבתי הכנסת יש מיזוג, בלתי נתפס, של אבל לאומי כבד, ועימו, נוהגים גם בגינוני שמחה לילדים, משחקים ומתן מתנות, כביום ־פורים.

יתכן שיש כאן עדות, התהייה בין הדרישה השבתאית, להפיכת יום האבל ליום שמחה ומשתה, כהוכחה לאמונה בגאולה הקרובה, לבין צווי הרבנים, להשאיר את מנהגי האבלות עד לבוא המשיח ממש. העם התוהה לקח קצת מזה וקצת מזה…

התנועה המשיחית, שבהנהגת המשיח המיועד, שבתי צבי -נביאו נתן העזתי, התפתחה במזרח, ברחבי האימפריה העותומנית. שבתי צבי קבע כי שנת 1666 היא שנת הגאולה. הדים מהתנועה המשיחית, הגיעו בעצמה רבה לנמלי מרוקו. משם פשטו כאש בשדה קוצים ברחבי המדינה.

 רוב הקהילה, על מנהיגיה ורבניה, קיבל בהתלהבות את בשורת המשיחיות, והלך שבי אחרי שבתי צבי. רבים עוד המשיכו להאמין בשבתי צבי, גם לאחר המרת דתו בקושטא. שבתי צבי התאסלם, תחת איומי הסולטאן, לאחר שהושלך לכלא, בשנה שיועדה לגאולה.

אלא שרק בקהילות מרוקו המשיכו להאמין בשבתי צבי, אף שקם מקרבם המתנגד הנמרץ והמפורסם ביותר לשבתאות, הרב יעקב סשפורטס.

רבי יעקב ששפורטס נולד בעיר הנמל ווהראן, באלג׳יריה של היום. לאחר שהסתכסך עם השלטונות המקומיים, מצא מקלט בעיר סאלי שבמרוקו. שם נשא לאישה את רחל טולידאנו, בת נגיד קהילת מכנאס. אחר כך העתיק מקום מושבו לאירופה. תחילה לאמסטרדאם, בה הצטרף למשלחת בראשות הרב מנשה בן־ישראל, שפנתה לקרומוול, להרשות ליהודים לשוב לאנגליה, ממנה גורשו מאות שנים לפני כן.

מאוחר יותר עשה לבקשת מלך מרוקו בשליחות דיפלומטית אצל מלך ספרד. בשובו להולנד, הזמינה אותו הקהילה החדשה בלונדון לכהן כרב הראשי ודיין. בשנת 1666 עזב את בירת אנגליה בשל מגפת הדבר, והשתקע ב־מבורג שבגרמניה, כרב הקהילה הספרדית שם.

את מלחמתו בשבתאות ניהל מעיר זו, וכך נשאר בתולדות ימי ישראל כרב של המבורג, בלי שצויין מוצאו הצפון־ אפריקאי. במכתביו לשני תומכיו העיקריים, רבי אהרון הסבעוני מסאלי ודניאל טולידאנו ממקנאס, הפציר רבי יעקב ששפורטס בקהילות מרוקו לשוב לדרכם: "ואיך לא תצלנה שתי אוזני או איך אתקע אצבעותי כיתד בהם לבלתי שמוע את הקול, קול הצאן האומרים כי בגלילות המערב אשר מהם תצא תורת היהדות, עדיין הם מחזיקים באמונה החדשה הזאת ומקיימים דברי נביא שקר. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר…״.

אט אט, משהתברר שהתאסלמותו של שבתי צבי אינה למראית עין בלבד, שככה ההתלהבות וחזרו החיים למסלולם. נותר טעם אכזבה מר וכן תקווה שבפעם ־.בא־״ הביטוי"הפעם הבאה״ היה מיוחד למרוקו. כעשור משוך המשבר השבתאי, קם במכנאס נביא חדש, יוסף אבן-צור, שבישר באותות ובמופתים על שובו של משיח האמת, שבתי צבי, בערב הפסח בשנת 1675. משיח לא בא העם חזר הפעם בתשובה שלמה. חכמי מרוקו הצליחו להשכיח את זכרו של שבתי צבי ואת תנועתו כליל, מתודעתם הקולקטיבית של יהודי מרוקו.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן ז"ל – כרך א'

117 –  תכּון אל־כּרש מטרטקא, די מנאץ כ׳רג׳ת.

תיבקע הבטן שממנה יצאת.

 

118 –  יכון אל־חזאמ מקפול, מנאין כ׳רג׳ת.

 תיסגר הרחם שממנה יצאת.

 

119 – אביאד אלי מא ראכש.

אשרי מי שלא ראה אותך.

120 – כאן נהאר כחל, פאין כ׳לאקת.

 שחור היה היום בו נולדת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר