ארכיון יומי: 27 בספטמבר 2012


רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

העיר מכנאס הצטיינה בכך, שגדולי החכמים שגרו בתוכה, נתנו דעתם גם על סדרי הקהילה, ועמדו והתקינו תקנות, כדי לשמר את צביון הדת, ותקנות אלו נשמרו בקפידה גדולה, עד שגם בסעודת מצווה שהיו מתקיימות בעיר, לא הייתה סעודה שלא היו נוכחים בה רבנים ודיינים, שעל פיהם ישק כל דבר בהנהגותיה של הסעודה. ואותם תקנות והנהגות עברו במסורת מאב לבן.

בין דמויות ההוד שזרחו והאירו את ששמי מכנאס, היו הגאונים הקושים מרן המשביר ז"ל\ והרב הגדול רבי רפאל בירדוגו זצ"ל המכונה " המלאך רפאל. ושני קדושים אלו הטביעו את חותמם על מנהגי והנהגות העיר מכנאס, וכלשונו של רבני בספרו שמש ומגן ח"ג עמוד רנג' שכתב :

גם ידועה היא ומפורסמת עיר תהלה מכנאס יגן עליה אלקים, ברבניה וחכמיה ותקנותיה מימותיה הראשונים המשבי"ר והמלאך רבי רפאל בירדוגו זיע"א.

אביו: ר' אברהם.
בנו: ר' יהודה.
סבא: ר' יצחק (מצד אביו).
מוריו: ר' חביב טולידנו ור' יוסף בהתית.

ר' משה המכונה בשם הרב המשבי"ר נולד בשנת ה'תל"ט. החל לכהן כרב בשנת ה'תע"ה ולאחר הסתלקות ר' משה טולידנו בשנת ה'תפ"ג מונה במקומו לאב"ד מקנאס. בנו נפטר בצעירותו, השיא את בתו הגדולה לבן דודו (ר' מרדכי).
ר' חיים אבן עטר כינה אותו חכם גדול, חסיד וגדול בישראל, החביב עלי כרוחי. בשעה שעמדו לפניו בעלי דין נהג לשים עיניו למטה ולא להביט באחד מהם היות והרגיש שכאשר נושא עיניו לכיוון אחד מבעלי הדין היה השני מתבלבל.
הסתלק בשנת ה'תצ"א.
מספריו:
• כנף רננים
• ראש משבי"ר: על הש"ס
• שו"ת.

כאמור עיר זו התברכה מימיה הראשונים, בהרבה חכמים גאונים מופלגים וקדושי עליון, וממנה יצאה הוראה לכל ערי מרוקו ולארצות הסמוכות למרוקו. וגם לאחר העלייה ההמונית לארץ ישראל החל משנת תש"ח, המשיכו רבני ותלמידי העיר מכנאס לכהן בקודש בארץ ישראל ובעוד ארצות.

כראשי ישיבות, אבות בית דין, רבני ערים, דרשנים, עסקנים ומשפחות יראים ושלמים המדקדקים בקלה כבחמורה, ומחנכים את בניהם לתורה ויראת שמים בדרך של ישראל סבא.

ומשה הוא המשבי"ר לכל העם.

רבי משה בירדוגו המכונה " הרב המשבי"ר, שרבנו הוא דור עשירי אליו, נולד לאביו רבי אברהם בשנת תל"א – 1671, ויש אומרים בשנת 1640, למד תורה אצל רבי יוסף בהתית, אצל רבי חביב טולידאנו, תקופה של שנתיים למד בצוותא עם הקדוש רבנו חיים בן עטר זצוק"ל, מחבר הספרים " אור החיים " על התורה, " פאי תואר " ראשון לציון, וחפץ ה'.

זה היה בזמן שעבר האור החיים הקדוש מעירו סאלי, לגור במכנאס, וגר בה כשנתיים ימים. האור החיים הקדוש הולד בסאלי בשנת תנ"ו ונפטר בירושלים בהיותו בגיל 47 בשנת תק"ג. המשבי"ר – הרב משה בירדוגו – שימש כדיין ועמד בראשות ישיבה, והיו שכינוהו "חד בדרא "

וכך כותב רבי חיים בן עטר בספרו אור החיים על חומש דברים פרק א׳ פסוק טז' ״ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל, חביב עלי כרוחי, הלא הוא הרב רבי משה בירדוגו זלה״ה שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה, ושהיה מרגיש שאם היה הוא נושא את עיניו, אחד מבעלי הדינים היה מתבלבל. ובספרו חפץ ה׳ על מסכת שבת דף ז׳ כותב עליו רבנו חיים בן עטר: שרוח הקודש הופיעה בבית מדרשו, ונפשי קשורה בנפשו. גם מרן החיד״א בסיפרו שם הגדולים׳ משבח את הרב המשבי״ר על שהיה מעמיק גדול. כתב את הספרים ראש משבי״ר על הש״ס, שו׳׳ת דברי משה, כנף רננים עה״ת, נפטר א׳ חשון בשנת תצ״א (1731).

המלאך רפאל/המלאך ממקנס

רבי רפאל: שרבנו הוא דור שישי אליו, היה ראש הרבנים במקנס. נולד לאביו הדיין הגדול רבי מרדכי המכונה המרבי״ץ בשנת תקז׳ (1747 ), (המרבי״ץ = בר״ת הרב מרדכי בירדוגו ישמרהו צורו). מקטנותו נתחנך על ברכי גדולי התורה של דורו משך שנים רבות, שכלו הבהיר והחריף, הרצון והשקידה העצומה שלו עזרו לו לשאוב ממעינות החכמה בידיים רחבות, ולהשיג מה שלא השיגו חכמים שהיו לפניו ולאחריו, מעלות אלו שהיו אצלו לחטיבה אחת, הם שיצרו את אישיותו המגוונת והמושלמת.

בגיל שלושים נתמנה לרב העיר, והתחיל לענות לשאלות שהופנו אליו מכל קצוי המדינה, תשובותיו קצרות אך חדות ומרשימות. וסמכותו היתה מקובלת על כל חכמי העיר, השתתף בהרבה תקנות, ותקנותיו והכרעותיו עדיין בתוקף עד ימינו. גם ראש רבני המערב רבה הראשי הראשון של מרוקו רבי רפאל אנקווה כותב: שקבלו תקנותיו של ר״ב בכל ארצות המערב כי ר״ב הודו. (ר׳׳ב בראשי תיבות רבי בירדוגו, או רפאל בירדוגו)

גם בשו"ת שמש ומגן ח״ג/קלד׳ כותב רבנו ״עוד זאת ידוע שכל הרבנים היו מתייחסים לפסקיו של המלאך רבי רפאל כהלכה למשה מסיני״.

מראהו הטיל על כל רואיו מעין אימה, אימה הנובעת מאישיותו של גדול, אימה המעורבת בקסם ובהערכה. אופיו העז ניכר מבין שורות ספריו, תמיד הוא מדבר בתקיפות של גדול. תשובותיו מסוגננות בסגנון צח וברור, הוא היה גם המורה והמוכיח שלא פחד מאיש, ולא חזר בדיבורו, והכל ברכות ובענוה. היה לסמל לאנשי דורו. גם למורי ההוראה היה מוכיח, וגם את הדרשנים ומחברי הספרים שהיו נוטים מן הפשט, והיו מבארים רק על דרך הדרוש והרמז, יצא נגדם, והירבה לומר להם: שוטטו נא בכל ספרי הראשונים אשר המה לנו לעינים, וגם לאחרונים שלאחריהם, כהמהרש״א, המהר׳׳ם, והאלשי״ך, ועוד, שתמיד חפשו לבאר בדרך הקרובה יותר לפשט.

ביצירתו של רבי רפאל מקיף הוא את כל מבואות התורה, לא הניח דבר שלא תרם בו את תרומתו, חיבוריו הם: ספר ׳שרביט הזהב׳ באורים על מסכתות רבות בש״ס, שו״ת משפטים ישרים על ד׳ חלקי השו״ע, ופירוש על ד׳ חלקי השו׳׳ע הנקרא תורות אמת, רב פנינים ־ דרשות, משמחי לב על התנ׳׳ך, פירוש שלל רב על הגדה של פסח, מי מנוחות שני חלקים על התורה, קיצור תקנות רבני קסטילייא בתוספת מקורות וביאורים, שירי לימוד ותוכחה, כל אלו יצאו לאור. ומלבד אלו כתב רבי רפאל ספר על אגדות הש״ס הנקרא רקח מרקחת, שנמצא בכ״י(הכתבים נמצאים אצל הגאון רבי אברהם עמאר שליט׳׳א מראשי ישיבת אור ברוך – ירושלים) הספר רקח מרקחת היה בשימוש תדיר אצל רבי ידידיה טולידאנו זצ׳׳ל, שהיה בזמנו ראש ישיבה במקנס. וספר באורים על רש׳׳י

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

 

מתוך הספר " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו " חנניה דהן ז"ל

121 –  קאמת אל־מעזא, קאמו חתא אולאדהא.

קמה העז, קמו גם בניה. 22

 

122-  אלי בקא פל־ביד׳א, כפס מן אלי פקץ.

מה שנשאר בביצה, יותר גרוע ממה שיצא ממנה.

 

 123 חתא יכ׳לאק,עא דיתםמא יצחק.

לכשיוולד הילד, נקרא לו יצחק.

124 –  חבלא מן סידי, תוולדלנא וולד יהודי.

 נתעברה מאדוני, תוליד לנו ילד יהודי.

רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן

52 – אֶל נֶעֱרַץ בַּקְּדֻשָּׁה

 

 פיוט לסוכה.

 

אֵל נֶעֱרַץ בַּקְּדֻשָּׁה / אֵלָיו תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ

גָּאַל אֻמָּה קְדוֹשָׁה / מִתַּחַת עֲבוֹדַת פֶּרֶך

ְ

עֲנִיִּים כַּמְּחִצָּה / הִקִּיף אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ

לְעָבְדוֹ וּלְדִבְקָהּ בּוֹ / בָּחַר בָּם מִכָּל הָעַמִּים

כְּעֵין תָּדוּרוּ תֵּשְׁבוּ / בַּסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים

 

נְבוֹנֵי דַּעַת שִׁמְעוֹ נָא / הִלְכוֹת בֶּחָג בְּחִבָּה

אֲשֶׁר צִוָּה דָּר מֵעוֹנָה / לְמֹשֶׁה עַל הַר חָרְבָּה

עָשׂוּ סֻכָּה נְכוֹנָה / צִלָּתָהּ תִּהְיֶה מְרֻבֶּה

וְלֹא כַּבַּיִת מְעֻבָּה / לִרְאוֹת בָּהּ כּוֹכְבֵי מְרוֹמִים   

כְּעֵין תָּדוּרוּ תִּשְׁבּוּ / בְּסֻכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים

 

י"ד סְעוּדוֹת כַּהֲלָכָה / שָׂם נֹאכַל בְּאַהֲבָה

לַיְלָה רִאשׁוֹנָה צְרִיכָה / שְׁאָר יָמִים אֵינָהּ חוֹבָה

הַמַּחְמִיר יִשָּׂא בְּרָכָה / מַיִם לֹא יִשְׁתֶּה כִּי אִם בָּהּ

שָׁמָּה גִּרְסָה וּשְׁכִיבָה / בַּלֵּילוֹת וּבַיָּמִים     

כְּעֵין תָּדוּרוּ תִּשְׁבּוּ / בְּסֻכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים

 

דּוּמִיָּה לְךָ תְּהִלָּה / מִלְּבָרֵךְ עֵת עֲשִׂיָּה

עַד שְׁעַת הָאֲכִילָה / אֲזַי בִּרְכָּתְךָ רְצוּיָה

קָדוֹשׁ הַיּוֹם בַּתְּחִלָּה / אַחֲרָיו סֻכָּה שְׁנִיָּה

בִּרְכַּת זְמַן שְׁלִישִׁיָּה / עַל שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו תָּמִים

 

כְּעֵין תָּדוּרוּ תִּשְׁבּוּ / בְּסֻכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים

 

וּלְקַחְתֶּם בָּרִאשׁוֹן לָכֶם / לוּלָב מִכַּפּוֹת תְּמָרִים

גָּזוּל שָׂנֵא אֱלֹהֵיכֶם / גַּם שָׁאוּל מֵאֲחֵרִים

מִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם / אַף אִם לָכֶם יִהְיוּ חוֹזְרִים

לְהַלֵּל אֶל יוֹצֵר הָרִים / עַל גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים

כְּעֵין תָּדוּרוּ תִּשְׁבּוּ / בְּסֻכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים

 

דְּבוּקִים לוֹ בִּפְתִיל צָמִיד / שְׁלוֹשָׁה בַּדֵּי עֵץ עָבוֹת

וְהוּא בֵּין הֲדַסִּים תַּעֲמִיד / לְפָנָיו שְׁתֵּי עֲרָבוֹת

אתרג דָּר בָּאִילָן תָּמִיד / אַרְבַּעְתָּם יִהְיוּ נקרבות

דֶּרֶךְ שֶׁפָּרוֹת וְרַבּוֹת / תִּקְּחוּ אוֹתָם שִׁבְעַת יָמִים

כְּעֵין תָּדוּרוּ תִּשְׁבּוּ / בְּסֻכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים

 

בֵּן חָסִין בְּמִצְוָתְךָ / חֲזַק בַּעַל הַיְּכֹלֶת

יָגֹל יִשְׂמַח בִּבְנוֹתְךָ / סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת

נָפְשׁוּ תָּמִיד לִישׁוּעָתְךָ / מְצַפָּה מְיַחֶלֶת

לִהְיוֹת מְהַלֶּלֶת / לְפָנֶיךָ בְּלֵב תָּמִים

נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ שִׁמְךָ / אָדוֹן הָעוֹלָמִים.

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

הדייג המרוקאי הראשון

כבר בימי בית-שני התיישבו יהודים רבים ליד הכינרת. מי הכינרת המתוקים, הצלולים ועשירי הדגים משכו אליהם אנשים רבים שהתפרנסו מדייג. הכינרת וחופיה עטורים הרי תכלת יפיפיים היוו גורם משיכה לתושבים ותיירים כאחד.

בתקופת ההתיישבות החדשה, שנות החמישים של המאה העשרים, החלה התיישבות דייגים חדשה בטבריה. העולים החדשים הראשונים ממרוקו נענו לקריאה הציונית והגיעו לארץ עם משפחותיהם. הם באו מוכנים  לקחת חלק בבניית הארץ, להקריב את כל מה שהיה להם בארץ מולדתם ולבוא לארץ עליה חלמו ואליה ערגו. זו הייתה עליה משיחית גרידא, דביקותם בציון וירושלים הייתה לפליאה בעיניהם של השליחים מישראל שבאו לארגן אותם לעליה. היהודים המרוקאים ראו לנגד עיניהם המצועפות את דברי הנביאים  מתקיימים:  "מכל קצות תבל חוזרים היהודים לארץ ישראל לבנות אותה מחדש". והם באו. באו כדי לבנות.

תושבי העיר ספי השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי הפכו את הדיג לאומנות לשמה. רוב תושבי העיר התעשייתית עסקו בדייג או בתעשיית הדגה: הם עבדו בבתי החרושת הרבים לעיבוד דגים, בנמל המקומי ובאזור התעשייה בעיר. גאוות העיר ספי היו הסרדינים. שיווק שימורי הסרדינים היה ענף התעשייה העיקרי בעיר וקופסאות הסרדינים עם דגל מרוקו בצבע אדום ובמרכזו כוכב בצבע ירוק בעל חמש צלעות, נשלחו לכל העולם, כולל ישראל  והתחרו היטב בסרדינים הפורטוגזים והספרדים.

אלברט אלבז עבד כל חייו כדייג בספינת דיג פורטוגזית שפקדה את נמלי הים במרוקו. הוא היה גבר בריא ומוצק, פניו עזות ועל ידיו השריריות  סימני צלקות עמוקות ושריטות  מהעבודה הקשה שעבד כל חייו. גופו חסון ועורו שזוף, מכוסה בבהרות חומות שגרמה לו השמש היוקדת. אלבז, יליד מרוקו שמע ככל תושביה ב-2 למרץ 1956 כי מרוקו קבלה עצמאות מצרפת. הוא היה ער לשינויים שהתרחשו כמה חודשים לפני כן בחודש אוגוסט שנת 1955 עת השתנה הכל במרוקו ובעירו ספי. תוך כמה ימים קמו תנועות לאומיות שארגנו מרידות והפגנות נגד השלטון הצרפתי. דרשו עצמאות וביקשו להחזיר את מלך מרוקו שהוגלה ב-1953 למדגסקר, לכולם היה קשה, ליהודים ולמוסלמים גם יחד. ברדיו נשמעו הודעות וחדשות במשך כל היום שהסבירו לתושבים אך לנהוג במצב החירום שהוכרז במדינה, ולמשפחת אלבז הגיעו קצינים צרפתיים שביקשו לסגור את שערי העץ הכבדים של הבניין הפונים לרחוב, במשך כל היום והלילה.

לרגע הייתה אחווה בין יהודים למוסלמים, אך בעיר ספי גרו גם מוסלמים קיצוניים וכן באו אליה מהכפרים בסביבה מוסלמים שיעים ומסוכנים אחרים. בתפילות במסגד כוהני הדת הצליחו לשלהב אותם וביום שישי אחד יצאו המתפללים מהמסגדים, יחפנים ותלמידים, מטאטאי-רחובות ופקידים סבלים ושוטרי-חרש זאטוטים ומבוגרים, כמו עדר פרות ללא רסן רטובים מזיעה ומשולהבים ועברו ברחובות העיר הצרים כשבידיהם סכינים וגרזנים ולפעמים גם פצעו את עצמם. הם שאגו וצרחו, חשפו לעיניי כל את יצריהם הרצחניים, וצווחו: "אללה ואכבר!" "אללה ואכבר!" אם נקלע ילד לתוך אחת ההפגנות האלה מצבו לא היה מזהיר, זאת הייתה מלכודת מוות. המתפרעים ברחובות הצרים יצרו לחץ אימים על שערי הבתים כשאחד השערים לא עמד בלחץ ונפרץ פרצו ההמונים לתוך הבית פנימה, בזזו את כל מה שרצו ושחטו את יושביו ללא רחמים.

הממשל הצרפתי הכריז על מצב חירום. משעה שש בערב הוכרז עוצר בכל העיר. חיילים סנגלים הוצבו בפינות הרחובות שקבלו הוראה לירות בכל מפר עוצר. היהודים והנוצרים לא יצאו מהבית כמה ימים והייתה סכנה גדולה להסתובב ברחובות כל עוד נערכו הלוויות ההרוגים מהמהומות. יהודים רבים החלו לחשוש מה יהיה גורלם וגורל משפחתם לאחר קבלת העצמאות והחליטו בלית ברירה את שהכתיב להם גורלם, לעלות לארץ ישראל. הם פנו לסוכנות היהודית להירשם לעליה. יום אחד בזמן העוצר, ראה אלברט מחלון ביתו בחור מוסלמי שיצא מביתו בריצה עם דגל מרוקו, החיילים ירו בו והרגו אותו במקום. ברגע הזה החליט אלברט לעלות עם משפחתו לארץ ישראל.

למחרת אחרי שביקר במשרדי הסוכנות ונרשם לעליה, ישב אלברט עם אשתו, בנו לאון ושתי בנותיו הקטנות וסיפר להם בהתרגשות רבה על החלטתו לעלות ארצה. -"אנחנו עוזבים את מרוקו לעיר בישראל שיש לה ים, עיר עם פרנסה טובה". הוא אמר להם –"אבל אבא כאן הבית שלנו כאן נולדנו"! אומר לאון בנו הבכור. -"נכון גם סבא וגם אני נולדנו כאן אבל אין לנו יותר מה לחפש כאן! פה אנחנו לא רצויים, אנחנו נעזוב כאן הכל מבלי לספר לאיש, שם בארץ ישראל זה הבית שלנו הבית האמיתי, שם נחיה בין אחינו היהודים".

מהרגע בו אוניית הנוסעים "ירושלים" הפלגה ארצה החלו אנשי הסוכנות האחראים על קליטת עליה לחלק תעודות עולה ולשאול את האנשים לאיזו עיר הם רוצים להגיע בארץ. אדם אחד שעמד בתור לפני אלברט, ביקש את העיר חיפה אמרו לו: "נרשום אותך לאשקלון, זה רבע שעה נסיעה מחיפה". כאשר הגיע תורו של אלברט ביקש והתחנן בפני פקידי הסוכנות, שיתנו לו בית ליד הים היות והוא דייג וזאת  העבודה היחידה  שהוא יודע לעשות. אמרו לו: "יש  לנו מקום רבע שעה מהים" ושלחו אותו לקריית שמונה.

כאשר עגנה האונייה בנמל, התפעלו בני המשפחה מהמראה שנגלה לעיניהם: הר הכרמל ואורותיו המהבהבים. הם נשמו לרווחה, תחושת רווחה ותקווה והתרוממות רוח פשטה בכל – הגענו לארץ ישראל. העולים ירדו מכבש האונייה לקבלת הפנים הרשמית בישראל: שני אנשים עם צינורות ארוכים וחומר די.די.טי שרוסס עליהם בלא כל אזהרה. האם גוננה על הבנות בשמלתה הארוכה ואלברט שהחזיק את יד בנו שיחרר אותה ועוד רגע היה מתנפל על הגברים התוקפניים, הוא כעס מאוד, קפץ אגרופים… בגדיו ושיערו הוכתמו בחומר הלבן, אלמלא הרגיעה אותו אישתו היה מכה מישהו על העלבון שנגרם לו.

הנסיעה מנמל חיפה לקריית שמונה במשאית פתוחה הייתה ארוכה ומעייפת ונמשכה כמה שעות. רוב העולים נשכבו על הצרורות שלהם ונרדמו. אך על אף העייפות אלברט לא יכול היה לעצום עין. מחשבות התרוצצו במוחו, הוא נשך את שפתיו כל פעם שנזכר בקבלת הפנים המלבבת. הוא כבר לא האמין לאף מילה שיצאה מפי הפקיד הגוץ והקירח. לידו במשאית עמד אדם מבוגר, וניסה לעודד את רוחו באומרו: "אם הבטיחו לכם מקום ליד הים, הם יעמדו בדיבורם".

כשהגיעו בלילה לקריית שמונה, על כל מטלטליהם, ירד אלברט מהמשאית, הסתכל סביבו וראה כי אין ים ואפילו לא ריח של ים – הוא עלה חזרה ונשאר במשאית יחד עם משפחתו, סרב לרדת בכל תוקף עם שאר העולים ולא היה מוכן להתפשר. הוא למד בילדותו בבית ספר אליאנס בספי וידע עברית רהוטה, לא הייתה לו שום בעיה להסביר לפקידים מה הוא מבקש. השוטרים שהיו שם ובראשם פקד אזולאי עמדו מהצד והביטו בנעשה ולא התערבו בהחלטות פקידי הסוכנות. פקד אזולאי שמע את השיחה של אלברט עם הפקידים  וזה נגע ללבו היות וגם הוא עלה ממרוקו לפני כמה שנים, הוא פנה אליו כידיד אמר לו:

 -"אלברט, אני מבין את הכעס שלך"

-"אדוני השוטר! איפה הכבוד לבנאדם! במרוקו אין דבר כזה, מילה זאת מילה!"

-"אלברט, אבל גם קריית שמונה זה מקום  טוב יש… נוף יפה יש פרנסה טובה!"

-"לא נוף ולא שמוף, הבטיחו לי ים, ים  אני רוצה שיעמדו בדיבורם בכבוד כמו גברים".

פקד אזולאי מתקרב למשאית ומושיט יד לאלברט, שמתכופף ומנשק אותו. השוטרים עוזבים את המקום. דמעות נקוו בעיניו  של הפקד. השוטרים פנו לדרכם ואלברט הביט אחורה ומצא את אישתו וילדיו עומדים מפוחדים בסוף המשאית. הוא נשם עמוקות, הביט עמוק בעיניהם ואמר: "אל תפחדו, כאן כולם יהודים". אחרי דין ודברים שנמשך כל הלילה וכל בוקר המחרת, נשלחה משפחת אלבז על מטלטליהם לטבריה, שם קבלו צריף עץ מחברת  עמידר.  

בטבריה לא היה קל. החום העיק והפרנסה לא שפעה, אך למרות הכל אלברט אהב את הים והשמש  וידע שאם יש ים, הכל יהיה בסדר. הוא עבד בעבודות מזדמנות בעיר ובשעות הפנאי בנה על חוף הכנרת צריף קטן שיתן לו הגנה מפני השמש היוקדת במשך היום.  הצריף היה בנוי  עץ ועל  גגו הניח אלברט כפות של דקל. בתוך הצריף שמשו בערבוביה מיטת סוכנות מברזל, מכוסה שמיכה צבאית ישנה, שולחן כחול ושרפרף רופף אחד. על רצפת העפר של הצריף, היו מפוזרים עיתונים ישנים, כמה ארגזי תנובה מעץ, מלאים רשתות וחכות בגדלים שונים  וציוד נוסף לדייג.

לרגע הזה חיכה אלברט זמן רב. הצריף היה מוכן, ילדיו כבר למדו בבית הספר, אישתו החלה להתאקלם. הם הצליחו למצוא את מקומם בארץ ישראל, עכשיו יוכל להחזיר לעצמו את מה שאיבד. הדיג.

הוא החל לבנות סירה מחלקי עצים שאסף בנגריות בעיר, הזיכרונות ממרוקו: אביו וחבריו עומדים על שפת הים ובונים סירות, צפו ועלו. שלב אחר שלב, כפי שלמד מאביו ומבוני הסירות המרוקאים, קרמה הסירה עור וגידים. קודם עבד אלברט על שדרת עץ חזקה, עליה הניח עצים גמישים ועליהם בד מרוח בגופר מעורב בצבע שאטם את העץ ולא נתן  למים להיכנס. הוא עבד בנועם ובשקט, היה לו את כל הזמן שבעולם והעבודה נתארכה ונתארכה. הסירה הייתה קטנה ונעדרת חן, אך חזקה ומלאת זיכרונות, געגועים ואהבה לספי ולמרוקו שנשארו מאחור, לאביו, לאמו ולדייג, שבסוף אחרי שיגמור את בניית הסירה, יוכל לחזור אליו במלוא המרץ.

הוא התחיל לעבוד עם שחר, ברגליים יחפות תוך שהוא מציץ הצצה ראשונה ואוהבת אל הים שבשעה הזו שרוי היה בתנומה, צבעו כהה, והוא נתון בתוך מסגרת הרי התכלת הרדומים אף הם. בבוקר עבד בשקט ובמרץ, לקראת ערב היו ילדים רבים מתאספים ליד הצריף, מתבוננים בו ובעבודתו או מקשיבים לסיפוריו המרתקים שלקחו אותם לעולם רחוק ומסתורי שלא הכירו. הוא התלבט אם לצבוע את הסירה באדום וירוק, צבעי דגל מרוקו או בצבעים של דגל המדינה. יום אחד הביא לילדים פח צבע כחול ופח צבע לבן וביקש מהם לסייע לו לצבוע את הסירה. בעוד הם צובעים, צוחקים ומשתוללים, הסתכל בהם אלברט בעיניו האוהבות וצרובות השמש: צברים קטנים, פרי מיזוג הגלויות, צבע עורם כצבע הדבש והם יפו בעיניו מאוד.  

לאון בנו הבכור התאקלם מהר במקום החדש. אחרי הלימודים הוא הסתובב יחף לבוש במכנסיים גדולים ורחבים ועזר לאביו בחוף הים, הוא בריא וחסון ודומה לו מאוד היו לו פנים רחבות בעלות עצמות לחיים בולטות, ועיני שקד מעוצבות להפליא. הוא למד להסתדר עם השונה, ותוך תקופה קצרה היו לו הרבה חברים, העברית שלו השתפרה והוא החל לשוחח ארוכות עם חבריו ולספר להם חוויות מילדותו במרוקו הרחוקה. היה לו ללאון חבר אמיץ וטוב מבית הספר, בשם ניר, נער מצחיק מאוד שלא היה משעמם איתו אפילו רגע. ניר היה מאוד שונה מלאון השחום, זה היה בלונדיני עם עיניים כחולות לאון היה אומר לו שהוא מזכיר לו בצל. מיזוג הגלויות לא היה דבר פשוט אף פעם לא למבוגרים ולא לילדים. לאון וניר התחברו על רקע הים. הם באו יחד לים כל יום אחרי הלימודים, ישבו ודיברו או היו מתחרים כשהם יחפים בריצה על החול הדק, מזיעים ועייפים נכנסו למים הקרירים של הכינרת לשחייה קצרה.

אחר צוהריים אחד כשגלגל השמש הלוהט ירד אט אט וצבע את האופק בגוונים אדומים וורודים הגיע אלברט לחוף הכינרת יחד עם בנו. כמה מטרים משם הייתה אשתו שבאה להיות נוכחת באירוע החשוב בחיים של כל המשפחה. היא מעטה לבוא לים על כן זה היה אירוע חריג ואלברט היה מאושר לראות אותה, היא נושאת על זרועותיה את בנו ציון, הצבר בן החודשים, ושתי הבנות הבישניות לופתות את רגליה, נצמדות לשולי שמלתה הארוכה. אלברט נשא על כתפו בגאון את התורן שהמפרש כרוך עליו והנער נשא את ארגז העץ ובו חבלי החכות, הגלילים והצלצל עם הקת שלו. ארגז הפיתיונות נח כבר בסירה. אחריהם קיפצו הילדים הצברים שחזו בבניית הסירה וחלקם היו בטוחים שהסירה לא תצוף וכל העבודה הרבה תרד לטמיון, הילדים הצעירים יותר הביטו באלברט בהערצה עיוורת. אחרי שהניחו אלברט ולאון את הארגז בסירה וקבעו את התורן במרכזה, החליקו את הסירה, ששכבה על תלולית חול-החצץ במשך שנה שלמה, למים האפורים. המים חבקו את הסירה, לרגע נדמה היה שהיא עומדת להתהפך – אך אלברט בצעד מיומן, משך במשוט והסירה התייצבה ונחה על המים כמוצאת את מקומה הטבעי.

הרוח החלה נושבת בחוזקה, אלברט עמד על הסירה כאילו היה בן עשרים בעוד הגלים מקציפים את הסלעים ומאיימים לבלוע אותו על סירתו.  הוא התגבר על הגלים ולאט לאט התרחק מהחוף לים הפתוח. אלברט התיישב בסירתו הנתונה לחסדי הגלים שטלטלו אותה ללא הרף כקליפת אגוז, הוא הביט השמיימה. לשמחתו לא היה גבול. ידיו שזכרו כל תנועה ותנועה קשרו את קרסי הברזל לחבל לא-נראה שלאורכו הצמיד אלברט חתיכות שעם. בסוף החבל קשר אבן שבמרכזה חור קטן, זו נועדה להשקיע את החכות. בתנועה סיבובית מיומנת זרק אותן אלברט לים. לא עבר רגע אחד וכבר נתפס דג באחת החכות. תחילה ראה אותו קופץ באוויר, זהב טהור ממש! הוא התכופף והצליח למשוך את הדג אליו ולהעלות אותו לסירה, עוד שניה והדג נח בארגז תנובה.

על החוף המתינו לו בקוצר רוח ילדיו, והצברים בעירבוביה. הם ראו את הסירה הכחולה מתקרבת ונדחקו כדי לראות את שללו. אלברט החזיק בידיו החזקות את הארגז הכבד ובו השלל היקר, אך הגלים הגבוהים הרחיקו את הסירה מהחוף והציפו את גדותיו,  רק בפעם השלישית התרצו הגלים נשאוהו וקרבוהו אל החוף. הילדים הצטופפו סביבו בקריאות שמחה ועזרו לו  לגרור את הסירה עד לגבשושית חול-החצץ מקומה הקבוע בשנה האחרונה. אלברט צעד בגאווה לכיוון  צריפו כשארגז תנובה ובו דג זהב אחד גדול ומבטיח גדולות ונצורות, נח בין ידיו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר