סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
רבי חיים טולידאנו
רבי חיים טולידאנו – המהרח"ט של סאלי, רבי חיים טולידנו ב״ר יהודה חי בסאלי בסוף המאה החמישית ובמאה השישית למניינינו.
שימש כמורה צדק. נולד בשנת הת"ס ונפטר ב־י"א בשבט התקמ"ג.[anti-both]
נראה חתום באיגרת בשנת תר"י עם רבי יעקב בן רבי חיים ביבאס. עמוד ל
חיבר שו״ת המהרח״ט של סאלי (כת״י).
ליקוטי דינים ודרושים.
קונטרס רשימת הנפטרים – על חכמי המערב משנת התע״ד עד לשנת התקל״ז.
למד אצל הרב משה בירדוגו – המשבי״ר, ידידו של אוהחה״ק.
רבי חיים נהג בכל ערבי ימים טובים לשלוח את משרתו לחפש עניים ואורחים שנקרו לעיר ולהזמינם לביתו. הוא היה נזהר בדברי הזוה״ק על ענין חובת הכנסת אורחים עניים בחגים, משא״כ בשבתות, ״וזריתי פרש חגיכם״ פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם. משמע מהזוה״ק שבשבת יכול אדם להכניס אורחים לביתו. בימים טובים הוא מחוייב בכך.
ערב יום טוב אחד, חיפש משרתו אורח ולא מצא. שב הוא אל הרב ואמר לו כי לא מצא. הרב דרש ממנו שילך ויחפש עד שימצא. המשרת חיפש והנה הוא שומע קול בכי מבית העלמין, המשרת נכנס ומצא איש רוכן על קבר ובוכה. שאל המשרת את האיש, מה קרה, ענה לו האיש כי איבד את כל רכושו בים ואינו מוכן ללכת משם. שב המשרת וסיפר את הדבר לרב, אמר לו הרב, לך ואמור לאיש שיבוא לחגוג עימנו ואני אשיב לו את ממונו.
האיש הסכים, לאחר ששמע את הבטחת הרב, להתארח אצלו. בצאת השבת הלכו הרב, המשרת והאורח לשפת הים. הרב אמר לו ־ אתה תראה הרבה מטמוניות העולות מן הים, אך קח רק את שלך. הרב הרים את מטהו, גלי הים נעו במהירות והנה אל חוף הים הושלכו חפצים רבים ורכוש רב, האיש המשתאה ניגש ולקח את ארגז האבנים היקרות שלו וישב הים לאיתנו. (א)
בספר ״תקנות חכמי מכנאם״ הודפסה תעודה ובה נכתב: ״נתבקש בישיבה של מעלה, אחיו, החכם השלם, הדיין המצויין כמוהר״ר חיים טולידאנו, היום יום ג׳ בשבת, י״א לשבט תקמ״ג לפ״ק ורוב חסידותו והנהגתו הטובה עם כל עובר ושב, כהנהגת אחיו הנזכר ויותר ( רבי דניאל ) והוא היה אב״ד בעיר סלא יע״א, וישב בנו במקומו הלא הוא ידי״ן ורוחי כהה״ר יוסף טולידאנו זיע״א, זכות כל חוזה אשר דבר יחזה״.
רבי יוסף אלמליח
רב ומו״צ בסאלי וברבט. רבי יוסף נתמנה לאב״ד בשנת התקמ״ח ונפטר ב־י״א באלול התקפ״ג.
נמצא חתום על פסק דין משנת התק״ס עם ר׳ משה דאבילא, ר׳ שמואל דאבילא ורבי יעקב בן עלון.
חיבר:
״תוקפו של יוסף״ – שו״ת חשוב וידוע.
הוא בנו של החכם רבי עיוש אלמליח שיוזכר לקמן ונכדו של הרב המקובל רבי שמואל קארו עליו נקרא בהמשך.
פסקיו החשובים של ר׳ יוסף שימשו נר לרגליהם של הדיינים והפוסקים ברחבי מרוקו.
פעם שמעתי מפי הרה״ג הרב שלום משאש זצוק״ל ראב״ד ירושלים ורבה, כי כל הדיינים במרוקו היו צריכים להיות בקיאים בספרי השו״ת הבאים:
א. ״תוקפו של יוסף״ הנ״ל.
ב. ״משפט וצדקה ביעקב״ לרבי יעקב בן צור.
ג. ״ויאמר יצחק״ לרבי יצחק בן ואליד.
ד. פסקים ושו״ת לרבי יהודה בן עטר (הודפס רק לאחרונה).
רבי יעקב ששפורטס
רבי יעקב היה רבה של סאלי במאה החמישית למניינינו.
נולד בשנת הש״ע ונלב״ע בשנת התנ״ג, נולד בסאלי וגלה ממנה לאלג׳יר. באחד המקומות נכתב שנולד באוראן (אלג׳יר) וגלה לסאלי.
רבי יעקב נתמנה לדיין בתלמסאן בגיל כ״ד, והיה לראב״ד תלמסאן. בגיל ל״ז שב לסאלי לאחר שנרדף ע״י השלטונות.
בספר ״ציצת נובל צבי״ כתב כי רבי יוסף איסקאפה היה רבו של שבתאי צבי בצעירותו, אך כשנודע לו על שאיפותיו ״המשיחיות״, תקף אותו בחריפות והזהיר מפניו.
בשנת הת״ט נשלח ע״י מלך מרוקו אל ספרד כדי לבקש את עזרתה כנגד המורדים בו. הוא רבו של רבי אהרן הסבעוני ותמך בו במלחמתו בשבתאות.
רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-לוּלָב וּמִינָיו לְעָם אֱמוּנִים
לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים
לארבעת המינים. שיר מעין אזור בן יג מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. חריזה: אא בבבא גגגא וכו׳.
משקל: עשר הברות בטור.
כתובת: פיוט בנוי ומשוכלל על טעמי הלולב ומיניו כפי הטעמים שנאמרו בהם, מהם – נעלמים, ומהם ־ מפורסמים. ונרמז בו מה שנאמר ב׳תיקוני הזוהר׳: אמרתי אעלה בתמר ־ ראשי תיבות – א׳תרוג ע׳רבה ל׳ולב ה׳דס.
נועם: ׳סוכה ולולב׳.
מקור: א-לח ע״ב; ק-מה ע״א.
לוּלָב וּמִינָיו לְעָם אֱמוּנִים
אָבוֹא בָּם אוֹדֶה שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
אַזְכִּיר חַסְדֵי אֶל וְנִפְלְאוֹתָיו
אשר שָׂם בְּמִצְרַיִם אוֹתוֹתָיו
5- וְגַם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו
וְצִוָּנוּ עַל אַרְבָּעָה מִינִים
נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה יְתֵרָה
כַּאֲשֶׁר נִשְׁמֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה
כְּדִבְרֵי אֶל חַי נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה
10- אֶל הָאִישׁ מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים
יִקַּח אִישׁ לוּלָב בַּיָּד יְמִינוֹ
פְּרִי עֵץ הָדָר בִּשְׂמֹאל דִּינוֹ
עֲצֵי יַעַר אָז יְרַנְּנוּ
מִלִּפְנֵי אָדוֹן כָּל הָאֲדוֹנִים
15- דְּעוּ לָכֶם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים
דִּין אַיֵּהוּ הָדָר מְחֻבָּרִים
נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה מְאִירִים
טַעַם וְרֵיחַ שְׁנֵיהֶם חוֹנִים
וּלְעֻמַּת לוֹמְדֵי דָּת יקותיאל
20- כַּפּוֹת תְּמָרִים חֹק לְיִשְׂרָאֵל
עֲנַף עֵץ עָבוֹת שׁוֹמְרֵי מִצְוַת אֶל
עַרְבֵי נַחַל אֲנָשִׁים רֵיקָנִים
- 1. עם אמונים: כינוי לישראל, על-פי ׳שלמי אמוני ישראל׳ (שמ״ב כ, יט). 2. שוכן מעונים: כינוי לה׳, על-פי דב׳ לג, כז. 4. אשר… אותותיו: תה׳ עח, מג. 6-5. וגם… וצונו: על-פי מטבע הברכה המקובל. 7. נודעת… יתרה: על-פי מסכת אבות ג, יד: ׳חביביך ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתרה נודעת להם…׳. 10. אל משה… בפנים: על-פי דב׳ לד, י. 11. יקח: רומז אל ׳ולקחתם לכם ביום הראשון׳ (וי׳ כג, מ). לולב… בשמאל: הוא סדר נטילת לולב. הלולב בימין והאתרוג בשמאל. 12-11. ימינו… דינו: על-פי ההסבר בזוהר, שהאתרוג ניטל בשמאל כנגד הלב והלולב – בימין. ימין מציין חסד ושמאל מציין דין, ועל כן השתמש בלשון ׳בשמאל דינו׳. 13. עצי… ירנגו: על־פי תה׳ צו, יב. 16. דין איהו הדר: זה הוא הדר, וכוונתו לאתרוג. 17. נר… ואור: על-פי מש׳ ו, כג. 18. טעם וריח: שהאתרוג יש בו טעם ויש בו ריח, והוא כנגד אלה שיש בהם נר מצווה, כלומר מעשים טובים וגס תורה, אור תורה, והוא על-פי המדרש בויק״ר ל, יא. 19. לומדי דת יקותיאל: יקותיאל הוא כינוי למשה, על-פי ויק״ר א, ג, ודת יקותיאל כינוי לתורת משה. 20. כפות… לישראל: כפות התמרים שיש בהם טעם, הם כנגד לומדי התורה. 21. ענף עץ עבות: ההדס הוא משל לשומרי המצוות. 22. ערבי נחל: בדי הערבה הם משל לאנשים ריקים שאין בהם לא טעם תורה ולא ריח מצוות.
דּוֹמֶה הַהֲדַס אֶל הָעֵינַיִם
וְהָעֲרָבָה לַשְּׂפָתַיִם
25- לוּלָב צְלָעוֹת וְשִׁדְרָה בֵּינְתַיִם
וְאֶתְרוֹג כַּלֵּב בְּתוֹךְ מַצְפּוּנִים
בַּדֵּי הַהֲדַס הֵם לְזִכָּרוֹן
שְׁלוֹשָׁה אָבוֹת יַשְּׁנִי חֶבְרוֹן
עֲרָבִי נַחַל הֵם מֹשֶׁה אַהֲרֹן
30- נְבִיאֵי אֱמֶת צִירִים אֱמוּנִים
נִרְמַז בָּהֶם עוֹד שְׁמוֹ יִתְעַלֶּה
שֵׁם הַמְּיֻחָד בההי"ן מָלֵא
בָּם נֶאֱמָר, אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה
בְּתָמָר אוֹחֲזָהּ בְּסַנְסַנִּים
35- חָכְמַת שְׁלֹמֹה בְּאֶתְרוֹג נִקְבַּע
מַלְכוּת בֵּית דָּוִד נִקְרֵאת בַּת שֶׁבַע
הֵ"א אַחֲרוֹנָה מִשֵּׁם בֵּן אַרְבַּע
וְזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל מִלְּפָנִים
23 דומה … חעינים: כאן מציג המשורר טעם אחר לארבעת המינים, על-פי ויק״ר ל, יג, ועל-פי מדרש תנחומא אמור, יט, שהמשילו את ארבעת המינים לאיבריו של אדם, והוא על-פי צורתם של המינים. עלי ההדס דומים לעינים, עלי הערבה – לשפתים, הלולב – לצלעות ולשדרה, והאתרוג ללב. 26. מצפונים: במקום נסתר. 30-27: בדי ההדס… אמונים: משל נוסף. שלושת בדי ההדס ־ כנגד שלושת האבות, שני בדי ערבה – כנגד משה ואהרון, והוא על דרך הזוהר, ויסודו בויק״ר ל, י. 31. נרמז… יתעלה: נרמז הקב״ה בארבעת המינים, והוא על-פי המדרש הנזכר (ויק״ר ל, ט) ׳פרי עץ הדר – זה הקב״ה שכתוב בו ׳הוד והדר לבשת׳ (תה׳ קד, א), כפות תמרים ־ זה הקב״ה שכתוב בו ׳צדיק כתמר יפרח׳ (שם, צב, יג)׳ וכר. 32. שם המיוחד בההי״ן: שבשם ארבע אותיות כנגד ארבעת המינים. 33. בם נאמר: בשה״ש ז, ט. אעלה; ודרשו אנשי הקבלה ראשי תיבות – א׳תרוג ע׳רבה ל׳ולב ה׳דס. 35. חכמת… נקבע: את האתרוג מחזיקים על-פי הדין ביד שמאל המסמלת בזוהר את מידת המלכות ואת מידת הגבורה. יוצא שהאתרוג כנגד הלב ־ מושב החכמה. הביטוי ׳חכמת שלמה׳ מציין את התורה שבעל-פה. 36. נקראת בת־שבע: שמלכות ספירה שביעית היא במניין הספירות התחתונות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות), ויש כאן רמז קבלי לקשר בין דוד לבת שבע. 37. ה״א אחרונה: כל המידות והספירות אחוזים ורמוזים בשם הוי״ה ברוך הוא, ושם הוי״ה מיוחס למידת תפארת, שהיא המידה המרכזית. ספירת מלכות העומדת כנגד דוד ושלמה, מלכי ישראל, ומידה זו רמוזה בה״א האחרונה שבשם בן ארבע אותיות יהו״ה. 38. וזאת בישראל מלפנים: על-פי רות ד, ז, ורמז לקשר בין השם למידותיו.
סוֹדוֹת עֲצוּמִים וְגַם גְּדוֹלִים
40- בְּאַרְבַּע מִינִים הֵמָּה כְּלוּלִים
וְאֶל יוֹדְעֵי חֵן הֵמָּה מְגֻלִּים
שִׂפְתוֹתֵיהֶם שׁוֹשַׁנִּים – שְׂשׂוֹנִים
יַעֲשֶׂה בָּהֶם אָדָם בִּתְבוּנָה
נִעְנוּעִים מִסְפָּר עֶשֶׂר וּשְׁמוֹנָה
45- בִּקְרִיאַת הַלֵּל, הוֹדוּ וְאָנָּא
לְשֵׁשׁ קְצָווֹת הָעוֹלָם פּוֹנִים
נוֹדֶה וּנְהַלֵּל יָהּ צוּר עוֹלָמִים
אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִן הָעַמִּים
לִשְׁמֹר אֶת מִצְווֹתָיו כָּל הַיָּמִים
50- לְחַיּוֹתֵנוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים
חַי דָּר שָׁמַיִם צוּר מָגִנֵּנוּ
זְכֹר לָנוּ בְּרִית אֲבוֹתֵינוּ
קַבֵּל בְּרָצוֹן תְּפִלּוֹתֵינוּ
יִתְגַּדֵּל שִׁמְךָ בְּשִׁיר וּרְנָנִים
39. סודות עצומים: כפי שהביא המשורר בשירו, רמזי קבלה וסודותיה. 41. יודעי ח״ן: אלה היודעים את חכמת הנסתר. 42. שפתותיהם שושנים: על-פי שה״ש ה, יג. ששונים: אל תקרי שושנים אלא ששונים, שדברי תורת הסוד יוצאים שמחים ומשמחים מפי לומדיהם. 43. בהם: בארבעת המינים. 44. נענועים: מנענעים את הלולב שלוש פעמים לששה צדדים – לארבע רוחות השמים ולמעלה למטה. סך כל הנענועים שמונה עשר, והם כנגד י״ח ברכות בתפילת עמידה וכנגד י״ח חוליות בשדרה, שהיא רמוזה בלולב המשול לשדרה, וכנגד י״ח אזכרות, שנזכר שם שמים בקריאת שמע ובמזמור כט בתהלים. הודו ואנא: אלה פסוקי ההלל שבהם מנענעים את הלולב, וראה סוכה ג, ט. 46. לשש… פונים: ששת הכיוונים בנענועי הלולב כנגד שש קצות העולם – ד׳ לרוחות, מטה ומעלה. והם שש קצות שבהם מסודרות הספירות על-פי הזוהר. 48. אשר בחר בנו: על-פי הנוסח בברכת התורה. 50. לחיותנו בקרב שנים: על-פי חב׳ ג, ב. 54. יתגדל שמך: רמז לקדיש
מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו
קול קורא לאחינו, מי לה׳ אלינו
ב״ה. בהתאספנו יחד לטכס עצה על דבר מצבנו הרוחני השפל מאד על ידי השתנות החיים המדיניים שהשפעתו גדולה על התפתחות חיינו הלאומית. ימים רבים היינו לב אחד ודרך אחת לכולנו ליראה את ה׳ ולשמור מצותיו ולאהוב איש את אחיו, ועת עברו עלינו מצוקות ועתות בצרה קרבו הלבבות והתחברנו יחד ויהי רוח אחד לכולנו ויאר ה׳ לנו ותשקוט הארץ. נושאי ארון ברית ה׳ אן הם לבדם עמדו לנס עמים, כל צעדי הצבור והיחיד וכל מעשיהם נחתכו ויעשו דרכם ע״י ראשי התורה אשר כל העם הביטו אליהם ונהרו. תורת ה׳ תמימה אך היא לבדה תוכל לאחד את ישראל והיא נשאה את ישראל מימי עולם עד היום הזה, וכעט עומדים אנו על פרשת דרכים, על אם הדרך, בא העת לחשוב מחשבות בצרכי הכלל והפרט בראותינו לדאבון לבנו איך התורה הקדושה משתכחת ח״ו.
כל בתי כנסיות ומדרשים רקים וכולם תחת מסוה הצטדקות שמוכרחים לבקש בסיס לפרנסה וסוף הדבר אשר לאט לאט ירחקו מתוה״ק ומשמרת הדת. ובכל עבר ופינה רבה העזובה בקרב הדור הצעיר ואם לא נמהר לבקש איזה עצה ותרופה יסחפו ח״ו כל נערי ב״י בשטף כליון ח״ו. משמרת הדת והיהדות הנאמנה תמס והלוך מהדור החדש ח״ו.
העיר ה׳ את רוחנו ותהלות לאל התאחדנו כאיש אחד בלב אחד בדעה אחת במצב העת הנוראה הזאת למען הפיח זיק אהבת תורתנו הקדושה ולהחזקת הדת בין שדרות העם בכלל ובפרט בחינוך הבנים בדרך שתפארת לו מן הקב״ה ותפארת לו מן האדם לתקן איזה תקנות אשר על ידן ב״ה תוכל תוה׳׳ק לשוב ולהתחבב על צעירי עמנו ב׳"י הנה יום הג׳ בא יום אשר נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויכתבו דברים לזכרון ימות עולם.
החלטת הוועד
א) לייסד חברה מכל אנשי המערב בשם מחזיקי הדת.
ב) בכל עיר ועיר תווסדנה אגודות חרדים אשר ראשית מטרתן תהיה לעבוד בעד כל עניני היהודים ויעודיה על בסים הדת רק ע״פ התורה והמצוה תורה כתובה ומסורה מדור לדור.
ג) ליסד ישיבות גדולות והתלמידי חכמים המצוינים שחוננו בכשרון נעלה ורצונם להשתלם בתוה״ק יהי׳ מכולכלים ומוחזקים בכבוד מקופת המוסד אשר תתייסד אי״ה למטרה הזאת.
ד) לקבץ ולסדר את נפוצות שלמי אמוני ישראל לאגודה אחת לקרב לבותיהם זה לזה בני ארצות המערב.
ה) להחזיק במדה מרובה את למוד תוה״ק ע"י חברות, ללמוד בלילות ולהעתיק ולהדפיס ספרים בלשון ערבי שפה המדוברת, דינים, מוסר ודרך ארץ.
החברים:
א) לחבר האגודה יוכל להמנות כל איש ישראל המסכים להתקנות הנז׳:
ב) על כל חבר לשלם לאוצר החברה תרומה שנתית שני פראנק לכל שנה.
ג) על כל חבר לקבל קונטרס אחד מודפס בבל שבוע וליתן מחיר חצי בילאן.
זכויות החברים:
א) כל החברים בח׳ מחזיקי הדת ירשמו בפנקס הג׳ אשר בלשכת החברה, וכן בלוח הישיבה בית מדרש לרבנים בית אל ועץ חיים ויתברכו בכל יום אחר הלמוד כיתר החברים הנז'.
ב) בסוף כל שנה ואחר שיגמור ספר שלם יהיו בכל הספרים הנדפסים שמות כל החברים הנכבדים שיהיו לשם ותפארת לזכרון לדורות עולם.
ג) מי האיש או האשה החפצים לעשות זכרון נחת לע״נ אביו או אמו וכו' אם יקח לא פחות מן עשרה קונטרסים משך שנה אחת או בכל הספרים שבזה השנה יהיה נרשם ונדפס שם הנדיב ומצבת הזכרון ועליו גם לשלם דמי שנה לכל קונטרסים כפי׳ הת׳.
ד) אם אחד מהחברים ידרוש להתפלל בעד הצלחתו באיזה מקרה תקויים בקשתו.
ה) וכל אשה חכמת לב וכל הנשים אשר נשא לבן לדעת עבודת הקודש לכל אשר צוה ה׳ גם הן יקחו חלקן בהדבר הגדול הזה וכל הזכויות של החברים יהיו גם לאחיותינו החברות באין הבדל דבר בכל התקנות.
ועד העסקנים:
א) בכל עיר יהיה וועד העסקנים בכל דבר הנוגע לחברים ונקראים בשם וועד הפועל.
ב) לוועד הנז׳ יבחרו רק אנשים הידועים לשומרי מצוה על פי תורתנו הקדושה.
ג) וועד נשיאות יהי׳ העליון של האגודה, כולה יהי׳ נבחרים מן וועדי העסקנים.
חתומים: הועד הזמני זאב היילפערין, נשיא הכבוד. ע״ה אברהם עמאר, יו״ר.
ע״ה מימון משאש, סגן, ע״ה אהרן אסודרי, גזבר, ע״ה מרדכי עמאר, מזכיר נכבד
ע״ה יצחק אסבאג, חבר הוועד, ע״ה שלמה בן חיים, חבר הוועד, ע״ה רפאל סולידאנו, חבר הוועד.
אולם הזמן לא הספיק לרב היילפערין להשלים את המלאכה כי ב— 1914 פרצה המלחמה והוא נאלץ לעזוב את המדינה, הישיבות שייסד התפזרו אך משהו נשאר מרוח המהפיכה שרצה לחולל.
בתקופה זו צמח וגדל מורנו רבי ברוך וכבר מצעירותו הכירו בו ובתכונותיו הנעלות.
מצות כיבוד אב ואם
בהיותו בן עשר שנים חלה הילד ברוך במחלה קשה, הוא שכב במטתו מתפתל בכאבים, בוכה וגונח מרוב יסורים, בן גילו ורעו הקרוב היה רבי יוסף משאש — שלימים כיהן כרבה של העיר חיפה — רבי יוסף סיפר שבא לבקרו, ומצאו מתפתל במטתו מרוב כאבים והיה גונח בקול, הגניחות הקלו מעט על סיבלו. לפתע נכנם אביו — רבי יעקב — לחדרו, הנער הפסיק מיד את גניחותיו, וחשק את שפתיו לבל תפלט אנחה מפיו, ובכל כחו התאפק כדי שאביו לא יחוש בסבלו, כשיצא אביו מהחדר המשיך להתפתל ביסוריו ולגנח.
לשאלת חברו — מדוע שמת מחסום לפיך? עגה רבי ברוך: לא רציתי לצער את אבא.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-Le test de la visite de Nasser à Casablanca
Le test de la visite de Nasser à Casablanca
La visite du président égyptien à Casablanca fut un événement traumatisant pour la communauté. Il était le symbole du réveil nationaliste panarabe et de l’effondrement de plusieurs régimes monarchiques. Cette tendance ne manqua pas d’inquiéter le régime marocain qui dut s’aligner, contre son gré, sur les tendances pro-nassériennes de son opinion publique. La politique anti-israélienne de Nasser rapprocha le conflit israélo-arabe du cœur des Marocains, ce qui renforça leur nationalisme arabe et suscita une certaine hostilité envers l’Occident, imperceptible auparavant. Les juifs, de leur côté, attendaient avec angoisse l’ennemi d’Israël, pour voir comment sa visite pouvait avoir une influence sur leurs relations avec les musulmans. Nasser atterrit au Maroc le 2 janvier 1961 mais, dès la veille, des témoignages avaient fait état d’exactions policières contre des passants juifs. Des policiers insultèrent des vieillards, des femmes et des enfants dans la rue parce qu’ils portaient des vêtements avec un mélange de couleurs bleue et blanche, rappelant, à leur avis, le drapeau israélien. On leur reprocha aussi de porter des vêtements noirs, comme signe de deuil envers l’ennemi d’Israël. Des policiers insultaient le Premier ministre israélien Ben Gourion. On entendit parallèlement des policiers glorifier Nasser, le dirigeant du monde arabe. Il est nécessaire de noter à ce sujet que cette atmosphère n’avait rien de spontané. Elle est la conséquence, au moins en partie, de la propagande panarabe diffusée dans la presse en langue arabe des partis politiques, à la veille de la visite.
Le judaïsme orthodoxe sépharade perd son âme et s’oriente, contrairement à son histoire, vers une dérive inquiétante qui ne s’inscrit nullement dans son passé sioniste. Par volonté de mimétisme il semble avoir décidé de choisir la voie antisioniste puisque cette tendance s’affirme dans des synagogues qui voient fuir leurs fidèles vers d’autres horizons religieux tant l’excès devient discutable.
Les sépharades du Maghreb constituaient en Afrique du Nord un bloc monolithique modéré. La colonisation française les avait ouverts au monde moderne et à l’environnement dans lequel ils évoluaient. Les rabbins acceptaient certains compromis religieux qui leur permettaient de remplir leurs synagogues en fermant les yeux sur les quelques libertés prises avec la stricte loi religieuse. En revanche, ils s’appuyaient sur le sionisme afin de s’opposer à un rationalisme laïc et de maintenir solidaire et forte une communauté qui avait réveillé dans les années 1960 le judaïsme français assoupi. Les cours de Talmud Torah étaient l’occasion de rudiments de sionisme tandis que les sous-sols des grandes synagogues abritaient des cours d’hébreu en prévision d’un départ pour Israël.
Beaucoup de jeunes de la nouvelle génération sont retournés à la religion mais ils se sont éclatés en plusieurs tendances à leur arrivée en Israël. Le Shass, issu d’une scission du courant ultra-orthodoxe ashkénaze, est une invention purement israélienne. Le Mafdal, parti sioniste national historique, a accompagné presque tous les gouvernements depuis la création de l’Etat. Enfin la troisième composante, sépharade pure souche, défendait un judaïsme de cœur très attaché au culte des saints et à forte composante mystique, de tendance cabaliste.
Aujourd’hui le judaïsme orthodoxe sépharade est en train de virer vers un antisionisme inquiétant confirmé par des faits irréfutables.
« Lorsque l’Etat d’Israël reviendra àla Torah, nous célèbrerons Yom Haatsmaout » se plaisent maintenant à affirmer ces nouveaux adeptes du Livre Saint. Certains rabbins ont supprimé de la liturgie les prières, le Hallel, qui étaient habituellement récitées le jour de l’Indépendance pour refuser de considérer ce jour comme exceptionnel impliquant un commentaire relatif à une fête qui n’a pas lieu d’être à leurs yeux. Les livres de prières sépharades, calés sur les ashkénazes, ont été modifiés pour soustraire aux fidèles le symbole même de l’Etat d’Israël. Ainsi la bénédiction faite à l’Etat au moment de l’ouverture du tabernacle a été purement et simplement supprimée de la liturgie. Celle relative à Tsahal a été modifiée insidieusement pour supprimer toute référence au symbole étatique de l’armée. Dieu ne bénit plus « les soldats de l’armée de défense d’Israël » mais « il bénit les soldats d’Israël », formule qui supprime toute référence à l’existence d’un Etat.
Les rabbins nord-africains avaient soutenu le sionisme avec toute la force de leurs croyances et ils émaillaient leurs commentaires hebdomadaires dela Torahpar plusieurs références aux combats que menait Israël contre ses ennemis. Nombreux sont les « anciens » qui se souviennent encore des récits épiques de l’indépendance, exagérément amplifiés par leurs rabbins. La seule opposition religieuse au sionisme venait à l’époque du monde ashkénaze, du hassidisme Satmar de Hongrie en particulier, qui n’arriva pas à atteindre le judaïsme sépharade traditionnel.
L’alyah des religieux sépharades s’est accompagnée d’une crise identitaire. Peu d’érudits pouvaient se prévaloir d’une connaissance talmudique approfondie et le fossé culturel qu’ils se découvraient avec les ashkénazes les conduisit, par complexe, à un mimétisme qui leur enleva leur originalité. Ils ignoraient pourtant que dès le IX siècle, le rabbin tunisien de Kairouan Khananel Benkhoushiel avait rédigé le premier commentaire du Talmud de Babylone et que le commentaire arabe achevé en 1168 par Moïse ben Maïmon faisait autorité parmi les Juifs des pays musulmans. De ce point de vue au moins, ils n’avaient aucun complexe à avoir.
Alors que les rabbins sépharades avaient coutume de coiffer leur tête d’une chéchia rouge et d’enfiler leur pantalon blanc et leur gilet de soie parés de paillettes multicolores dans la pure tradition de leur région, la nouvelle vague décidait d’adopter, en s’installant à Bné-Brak, la tenue austère de l’orthodoxie lituanienne (les Mitnagdims), costume et borsalino noirs. Elle pensait, par la tenue, jouir du prestige ashkénaze le seul, selon eux, à ouvrir une ascension sociale dans le monde orthodoxe. Certains iront jusqu’à apprendre le yddish pour entrer dans des écoles talmudiques spécifiques afin de les égaler sinon leur ressembler. Mais en les singeant, ils renièrent leurs racines et leurs idées en trouvant judicieux d’adopter des dogmes non approuvés par leurs pères. S’ils consentent à une autonomie du peuple juif dans un Etat souverain, ils tiennent dorénavant à ce que cet Etat soit régi parla Torah.
Le parti sépharade Shass, créé par le Rav Shach en 1980, reste sous tutelle officieuse des rabbins lituaniens qui imposent leurs vues comme le prouve une illustration qui en dit long. Alors que ce parti dispose d’un réseau officiel éducatif, El Hamaayan, tous ses dirigeants préfèrent que leurs jeunes filles fréquentent le séminaire ashkénaze Beth Yaacov et leurs garçons, les écoles talmudiques lituaniennes. Les enfants se trouvent ainsi intoxiqués par la ligne anti étatique prônée par les enseignants. Les orthodoxes sépharades acceptent de se dévaloriser, tels des religieux de seconde classe, pour que leurs enfants accèdent au réseau scolaire lituanien. Ils vivent ainsi une dépersonnalisation de leurs origines qui les amènent à justifier l’annulation de la prière à l’Etat d’Israël parce que l’Etat n’est pas fondé surla Torah» ainsi que de la prière à Tsahal.
« parce qu’une armée où les femmes et les hommes sont mélangés ne mérite aucune bénédiction ».Le judaïsme orthodoxe sépharade garde certes son cœur sépharade mais son esprit a été dévolu aux ashkénazes lituaniens. Plutôt que d’avoir honte d’un passé qu’ils ignorent, ils devraient plutôt faire l’effort de le découvrir en assimilant le fait que la tenue noire ne fait pas forcément le bon orthodoxe. Loin de vouloir raviver un conflit de communauté anachronique, il est regrettable que les orthodoxes sépharades s’éloignent de leurs idéaux sionistes qui ont représenté le ciment des communautés orientales pendant plusieurs siècles. Les traditions d’alors mettaient l’accent sur la loi religieuse, la grammaire, la célébration des Saints, une prononciation spécifique, et sur des coutumes insérées dans le folklore. Ils ont abandonné leur pensée juive originale et ont enfoui dans la mémoire leur vision sur le rapport à l’emploi, à l’Etat, à l’armée, à la terre et à la politique pour le confier dorénavant aux ashkénazes de Lituanie qui sont désormais les vrais décisionnaires sur ces questions Après l’annulation de la prière à l’Etat d’Israël, ils risquent de pousser le bouchon jusqu'à ignorer demain la sonnerie en souvenir des soldats de Tsahal tombés au combat, parce que cette forme d’hommage provient d’un Etat qu’ils réprouvent. Cette question est effectivement d’actualité dans les milieux orthodoxes sépharades de Bne-Brak qui en débattent mais qui ne se rendent pas compte qu’ils se déshonorent en optant pour cette dérive antisioniste.