רבי דוד חסין – אֲסַדֵּר תֻּשְׁבְּחָתָּא לכבוד האושפיזין.מבואר ומנוקד
78 – מו. אֲסַדֵּר תֻּשְׁבְּחָתָּא
לכבוד האושפיזין. שיר מעין אזור (ארמי) בן ארבע עשרה מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור אזור. כל הטורים דו-צלעיים. צלע האזור הראשונה חורזת בחריזת הענף. הצלע האחרונה של המדריך משמשת פתיחת קבע בכל מחרוזת.
חריזה: א/בא/ב ב/גד/גג/ב ב/הו/הה/ב וכר.
משקל: שש הברות בכל צלע.
כתובת: שירים לחג הסוכות מיוסדים על הלכות סוכה ועל ד׳(= ארבעה) מינים שבלולב. וזה יצא ראשונה על ז׳(= שבעת) אושפיזין קדישין. נועם ׳אל ארץ עזובה׳. סימן: אני דוד בר אהרן חזק נר״ו(= נטריה רחמנא ופרקיה).
מקור: א- לז ע״ב; ק- מד ע״א.
אֲסַדֵּר תֻּשְׁבְּחָתָּא / בְּמִלִּין וְרַחְשִׁין
לִיקָר אֲבָהָתָא / אֻשְׁפִּזִין קַדִּישִׁין
אֻשְׁפִּזִין קַדִּישִׁין / אִילָנִין תַּקִּיפִין
קָיְמִין דְּעַלְמָא / אֲחִידֵי שַׁיְּפִין
5- וּמָארֵי דְּגַדְפִין / עֲלֵינָא מְכַסִּין
- 1. אשדר תושבחתא: אערוך שבחים. במלין ורחשין: במילים ובקולות לפי שהפיוט נועד להיות מושר בסוכה. 2. ליקר אבחתא: לכבוד האבות, הפוקדים את הסוכה והם האושפיזין הקדישין על-פי זוהר ח״ג קג ע״ב. אושפיזין קדישין: האורחים הקדושים. 3. אילנין תקיפין: אילנות חזקים והוא כינוי לאושפיזין המגנים על העולם כאילן. 4. קיימין דעלמא: מקיימי העולם, בזכותם העולם קיים. על דרך ר״ה יא ע״א. אחידי שייפין: אוחזים חרבות (להגן על ישראל). 5. ומארי דגדפין: ובעלי כנפיים – בדמותם של מלאכים. עלינא מכסין: עלינו הם מכסים מגינים.
אֻשְׁפִּזִין קַדִּישִׁין / נְזַמֵּן לְהוֹן הַשְׁתָּא
יַעֲלוֹן יִתְּבוּן יֵיכְלוּן / נַהְמָא דְּאוֹרָיְתָא
בְּהָדֵין מְטַלַּלְתָּא /יִתְאַמְרוּן חִדּוּשִׁין
אֻשְׁפִּזִין קַדִּישִׁין / יוֹמִין שִׁבְעָא נִינֵהוּ
10-מַגְּנָא וּמַצְּלָא / תְּהִי זְכוּתַיְהוּ
בְּאַכְסַנְיָא כֻּלְּהוּ / יְהוֹן מִתְכַּנְּשִׁין
אֻשְׁפִּזִין קַדִּישִׁין / דְּרוֹעָא יַמִּינָא
רַב חִסְדָּ"א רַב חִנָּ"א / אַבְרָהָם אֲבוּנָא
מָארֵיֵהּ דְּרֻחְצָנָא / וּבְדִיק בְּנִסִין
15- אֻשְׁפִּזִין קַדִּישִׁין / וְתֵמָּן נְיָחָא
לְיִצְחָק דְאִעֲקַד / עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא
וֶאֱלָהּ כָּל רוָּחא / רַחֲמוֹי נְפִישִׁין
אֻשְׁפִּזִין קַדִּישִׁין / דַּן הֲדַר יִתְקְרֵי
יַעֲקֹב שְׁלִימָא / אָחִד בִּתְרֵין סִטְרֵי
20- אִתְגַּבַּר עַל גִּבָּרֵי / וְעִירִין קַדִישִׁין
אֻשְׁפִּזִין קַדִּישִׁין / בַּר-עַמְרָם לְוִיָּא
מֹשֶׁה רִבּוֹנֵנָה / רֵישׁ כָּל נְבִיאַיָּא
הוּא מְהֵימָנָא רָעְיָא / אוֹרָיְתָא לָן אַחְסֵן
- 6. נזמין להון השתא: נזמין אותם עכשיו. 7. יעלון יתבון יכלין: ייכנסו, ישבו יאכלו. נהמא דאורייתא: לחם התורה. על-פיקה׳ ט, ה וכפי שנדרש בבר״ר נד, א. 8. בהדין מטללתא: בתוך הסוכה הזאת. יתאמרון חידושין: ייאמרו חידושי תורה 9. יומין שבעא נינהו: שבעה ימים וכנגדם שבעת האושפיזין. 10. מגנא ומצלא: מגינה ומצילה. תהי זכותייהו: תהא זכותם.
- באכסנייא כלהו: זו הסוכה המשמשת מקום אכסניא לאושפיזין. יהון מתכנשין: יתכנסו.
דרועא ימינא: זרוע ימין המסמלת את החסד והוא הכינוי לספירה הרביעית מי׳ הספירות על-פי פתיחת אליהו ׳חסד דרועא ימינא׳. 13. רב חסד״א רב חנ״א: רב החסד ורב החן והם חידודי לשון לציון מדת החסד של אברהם אבינו. האושפיז של יום א׳ של סוכות. 14. מאריה דרוחצנא: בעל מידת הבטחון. ובריק בנסין: ומנוסה בנסיונות, על-פי אבות ה, ג׳ ׳בעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולן׳. 15. ותמן נייחא: ושם מנוחה. 16. ליצחק… מדבחא: ליצחק אבינו, שנעקד על גבי המזבח (בר׳ כב, ט־י), והוא האושפיז של היום השני של סוכות.17. ואלה כל רוחא: ואלהי כל הרוחות. רחמוי נפישין: רחמיו מרובים – ואמר לאברהם ׳אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה׳(שם, שם ב). 18. דין הדר יתקרי: זה (יעקב) הדר יקרא. 19. יעקב שלימא: יעקב השלם – ׳ויעקב איש תם׳ וראה ת״א לבר׳ כה, כז, והוא האושפיז של יום ג׳ של סוכות. אחיד בתרין סטרי: אחוז ונתמך בשני הצדדים הם האבות שלפניו אברהם ויצחק. 20. אתגבר… קדישין: גבר (ניצח) על אנשים ומלאכים קדושים, על-פי בר׳ לב, כט ועל-פי ב״ר עז,ג.
אֻשְׁפִּזִין קַדִּישִׁין / אַהֲרֹן כָּהֲנָא
25- בְּמִדְבְּרָא הֲוָה / בִּזְכוּתֵיהּ עֲנָנָא
וַעֲלֵי חוֹבַנָא / קֻרְבָּנוֹי מְרַצִּין
30- אֻשְׁפִּזִין קַדִּישִׁין / חֲסִידָא פְּרִישָׂא
יוֹסֵף צַדִּיק נַטֵר / קְיָמָא קַדִּישָׁא
כַּד עֲרַק טָשׁ טִישָׁא / וְאָנַח לְבוּשִׁין
אֻשְׁפִּזִין קַדִּישִׁין / זַכָּאָה אַחְסַנְתֵיהּ
דְּדָוִד מְשִׁיחָא / בַּת שֶׁבַע אִנְתְּתֵהּ
עַל כֻּרְסֵי מַלְכוּתֵיהּ / יְתִיב וְלֵית אַוְשִׁן
אֻשְׁפִּזִין קַדִּישִׁין / קֳדָם רִבּוֹן עָלְמִין
יְקוּמוּן לָקֳבֵל / רֵישֵׁי שִׁבְעִין אֻמִּין
35- יָתַן יִטַּר יַטְמִין / מִכָּל עָקְתִין בִּישִׁין
22-21. גר… ריגוננא: משה רבינו בן עמרם הלוי, והוא האושפיז של יום רביעי של סוכות. ריש כל נביאייא: ׳משה רבן של כל הנביאים׳ (שמ״ר כא, ד). 23. הוא מהימנא רעיא: הוא הרועה הנאמן, הביטוי מצוי באיכ״ר פתיחתא, כה ואליו מיוחסים קטעי זוהר הקרויים ׳רעיא מהימנא׳. אורייתא לן אחסין: את התורה הוריש לנו, על-פי דב׳ לג, ד. 24. אהרן כהנא: אהרן הכהן, והוא האושפיז של יום חמישי של סוכות. 25. כמדגרא… עננא: הענן במדבר היה בזכותו, על-פי זוהר ח״ג שם שם. 26. ועלי… מרצין: ועל עונותינו קרבנותיו מרצין ומכפרין כמתואר בשמי ל, י. 27. חסידא פרישא: החסיד הפרוש, הוא כינוי ליוסף, שפרש מאשת פוטיפר ושמר על ברית קודש. 28. יוסף… קדישא: יוסף הצדיק שמר ברית הקדש, ולפיכך קרוי צדיק, על-פי זוהר ח״א נט ע״ב והוא האושפיז ליום ו׳ של סוכות. 29. כד ערק: כשברח (מאשת פוטיפר) כמתואר בבר׳ לט, יב ׳וינס ויצא החוצה׳. טש טישה: כמו טס טיסה. ואנח לגושין: והניח בגדיו אצל אשת פוטיפר. כמתואר שם שם ׳ויעזב בגדו אצלה׳. 30. זכאה אחסנתיה: אשרי חלקו. 31. דדוד משיחא: של דוד המשיח. בת שבע אנתתיה: בת שבע (היא) אשתו. זהו אישור לחוקיותה שלבת שבע כאשת דוד, ועל-פי סנהדרין קז ע״א ׳ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב׳. 32. על כורסי מלכותיה: על כסא מלכותו. יתיב ולית אוושין: יישב ואין מערער וזו גם הוכחה לחוקיותה של בת שבע כאשתו. שלא נתערערה מלכותו בשל כך. 33. קדם רבון עלמין: לפני רבון העולמים. 34. יקומון: יעמדו האושפיזין להגן על ישראל. לקבל… אומין: כנגד ראשי שבעים אומות, שכנגדן אנו מקריבין שבעים פרים על-פי סוכה נה ע״ב ׳הני שבעים פרים כנגד מיי כנגד שבעים אומות׳, וראה גם זהר ח״ג רנח ע״ב. 35. יתן יטיר יטמין: ישמור ויסתיר אותנו. מכל עקתין בישין: מכל צרות רעות על-פי זהר שם, שם
אֻשְׁפִּזִין קַדִּישִׁין / נְעַטֵּר מוֹתַבְהוֹן
כָּל יוֹמָא בְרִישָׁא חַד מִנְּהוֹן
וּלְעֵילָא מִכֻּלְּהוֹן / רֵישָׁא דְּכָל רֵישִׁין
אֻשְׁפִּזִין קַדִּישִׁין / רַב הַמְנוֹנָא סָבָא
40- כַּד עָיֵל לְגַוַּה / אָמַר מִלָּה טָבָא
עוּלוּ לְאוֹתָבָא / אֻשְׁפִזִין קַדִּישִׁין
אֻשְׁפִּזִין קַדִּישִׁין / וְגֻבְרִין גִּבָּרִין
זַכַּאי חוּלָקַנָא / דְּעָלוּ לְאַתְרִין
עֲלַן יְהוֹן שְׁרִין / בִּרְכָאן דִּי נְפִישִׁין עֲלַן
- 36. נעטר מותביהון: נעטר ונקשט את מושבם. 37. כל… מנתון: כל יום אחד מהם יהיה בראש. 38. ולעילא… רישין: ולמעלה מכולם – יהיה ראש של כל הראשים, והוא הקב״ה. 39. רב המנונא סבא: כמובא בזוהר, להלן. 40. כד עייל לגווה: כאשר היה נכנס לתוך הסוכה. אמר מלה טכא: היה אומר מלה טובה, ומה היה אומר? 41.עולו… קדישין: היכנסו לשבת, אורחים קדושים… (על־פי זוהר ח״ג קג ע״ב) הנוסח שם הוא ׳תיבו אושפיזין עילאין תיבו תיבו אושפיזין מהימנותא תיבו׳.42. וגוברין גכרין: ואנשים גבורים, על-פי תרגום אונקלוס לבר׳ מט, ה..43. זכאי חולקנא: אשרי חלקנו. דעלו לאתרין: שנכנסו האושפיזין למקומנו ולסוכתנו. 44. עלן יהון שרין: עלינו תהיינה שורות. כרכאן די נפישין: ברכות מרובות.
Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Joseph Chetrit
Universite de Haifa
Les rapports trimestriels des instituteurs de l'Alliance comme source ethnographique sur le Judaisme marocain.
Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
- Introduction
Dans ma longue consultation des archives de l'A.I.U. sur le reseau scolaire au Maroc, une categorie de documents n'a cesse de susciter ma curiosite. Il s'agit des rapports que les instituteurs, designes comme 'adjoints' par !'institution, se devaient d'ecrire tous les trois mois et qu'ils faisaient parvenir au President du comite central de l'Alliance par l'intermediaire de leurs directeurs.
Celui-ci, ou bien le secretaire du comite, se chargeait de les lire et de les commenter brievement; il envoyait ensuite a chaque auteur ses remarques en soulignant sa satisfaction ou son insatisfaction sur differents points developpes, y compris les incorrections de style.
D'apres les rapports que j'ai pu consulter, ce travail, ou plutot ce devoir d'ecriture a dure une douzaine d'annees: il a ete initie a la fin des annees vingt du siecle dernier, pas avant 1928 semble-t-il, et a ete arrete en 1940 a cause dela Seconde GuerreMondiale, qui a rendu compliquee puis impossible la communication entre le siege central de l'association a Paris et ses differents reseaux scolaires.
- Role et portee ethnographique des rapports trimestriels
Dans l'esprit des initiateurs, ces devoirs trimestriels devaient renseigner "sur leur communaute, sur les rapports qu'ils [les instituteurs] entretiennent avec elle, sur les relations qu'ils se sont crees parmi les habitants sur les croyances, les mceurs, les besoins, les courants d'idees, sur l'importance de [l'action de l'Alliance] sur les israelites".
Dans les premieres annees, ces rapports repondaient assez bien aux attentes de l'institution, mais petit a petit les instituteurs se sont mis a ecrire sur des sujets divers, pedagogiques ou personnels, qui n'avaient rien a voir avec les objectifs premiers fixes par l'institution.
Cette derogation a amene le President du comite a envoyer, en fin avril 1936aux directeurs des ecoles une lettre de rappel des directives, lesquelles etaient de moins en moins suivies par les enseignants. Par sa lettre ou il a reagi a cette circulaire, Daniel Lerner, directeur de l'ecole a Meknes, s'est attache a expliquer ce changement d'orientation par le fait que les instituteurs desertaient de plus en plus les mellahs pour aller s'installer dans des maisons plus confortables et plus decentes, loin des taudis, et perdaient ainsi le contact direct avec les communautes dans lesquelles ils servaient.
BRIT 31- PAGE 13
Le mariage trad. chez les juifs marocains
Chez les Juifs du Sud
a. Dans le Haut-Atlas occidental. C'est dans cette partie de l'Atlas que se concentrent le plus de Juifs.
A Amizmiz, les cérémonies du mariage débutent un jeudi matin. C'est le "hrozs elqâmh". ( La sortie du ble ) Les tamzwaràt concentrent dans la cour tout le blé destiné à être consommé pendant le mariage. Un groupe des femmes bat du tarr et commence à danser. La mère de la jeune fille apporte des fruits secs et un plat composé d'olives, appelé aslai ou dislain, qu'elle dépose au milieu des grains de blé. Une des tamzwaràt verse le contenu d'un panier de blé sur le plat d'olives, pendant que les femmes poussent des zgarit.
On distribue des fruits secs et du thé. Les femmes dansent autour du blé. C'est alors qu'on commence à le nettoyer, opération qui durera jusqu'au soir. Le travail se fait au milieu des chants. Les femmes offrent une grama aux danseuses. Vendredi, on prépare de grands plats de viande, de poulet et cinq kaka' ou pains ronds. Samedi matin, les hommes de la famille du fiancé, ainsi que plusieurs invités, se rendent à la synagogue du père de la mariée. Au milieu de la prière, le père de la jeune fille invite les assistants à venir chez lui.
On leur offre de la mahia, du mhammar et du poulet. Ils remercient, en disant: "Mbark Mas'ud! Allah ikammal bal hîr" (Heureuse destinée! Que Dieu fasse tout dans le bien). Après la fin de l'office religieux, ils se rendent de nouveau chez le père de la fiancée, et sont accueillis avec des dattes et de la mahia. Seuls les membres des deux familles restent pour le déjeuner. Les jeunes gens soulèvent la jeune fille et la déposent dans la chambre familiale. La maîtresse de maison leur donne à boire et à manger, en disant : "C'est votre part du samedi". Les femmes prennent des plateaux et battent la mesure. Le soir, aura lieu la cérémonie d'islan, où seront choisis les amis qui, désormais, resteront au service du fiancé, et avec qui ils partageront tous les repas jusqu'à son mariage.
Amizmiz (du berbère Amz-miz, en tifinagh , en arabe : أمزميز) est une petite ville de 13 000 habitants au Maroc situé à 55 kilomètres au sud deMarrakech. Il se situe au pied du Haut Atlas, chaîne montagneuse.
Le village est séparé en deux parties par un oued portant le même nom. Le principal bourg se nomme Amizimiz-Amadel et est situé en rive droite de l'oued, l'autre bourg nommé Amizmiz-Regraga est situé sur les hauteurs en rive gauche de l'oued.
La population est constituée principalement de Berbères qui parlent le dialectechleuh.
Le souk réunissant les gens des villages berbères alentours a lieu le mardi.
La ville est facilement accessible par les taxis (environ 13 dirhams, équivalent à 1,3 €) et les bus de Marrakech au départ de Bab Rob.
Une ligne directe de bus en provenance de Casablanca et au départ de Aïn Barja assure le trajet tous les jours
A Ntifa, les cérémonies débutent aussi un jeudi. Les femmes se réunissent dans la maison de la jeune fille. La mariée est lavée, aux cris des youyous et des chants des tamzwarât, et ensuite revêtue d'un drap. On lui couvre aussi le visage d'un voile rouge, qu'elle ne pourra plus enlever jusqu'au mariage. Tard dans la soirée, aura lieu chez la fiancée la cérémonie de l'azmomeg, et chez le fiancé les amis et invités se réunissent pour élire le cheik, qui choisira une cour de cinq célibataires.
Samedi soir est le '"qid islan". ( nœuds ) Le fiancé invite ses amis, qui viennent et surprennent sa mère en train de pétrir. Ils font alors quelques noeuds à la pâte et se font offrir des oeufs et du poulet. Les jeunes gens chantent et la fête se prolonge jusque tard dans la nuit.
Ntifa (Foum Jemaa, et la région)
Ntifa (Ar. Nṭīfa) se réfère à une confédération tribale dans les hautes montagnes de l'Atlas dont le règlement région s'étend au sud de Tadla, en bordure Aït ʿ Atab, Aït MSAD, et Azilal sur la Mousa est, Beni, au nord, à l'ouest Sraghna et Tanant sur le sud. Pour la plupart de l'année, et en dehors des terres cultivées localement près des sources dispersées et Oued El Abid ʿ, les voisins des hautes plaines de l'Atlas Bzou et Foum Jemaa sont secs et stériles.
A Imintanout, les cérémonies de mariage débutent un samedi, le "sabt al badian". Les deux familles, ainsi que la plupart des Juifs du mellah, viennent à la maison de la fiancée. Chacun apporte sa s'hina. On sert de la mahia à volonté. Le soir, en présence d'invités, les tamzwarât pétrissent une pâte d'eau et de farine. Un membre de l'assistance se lève et dit : "Baruh haba baflàn" (Bienvenu un tel), et chaque interpellé offre une somme d'argent. Le fiancé est le premier nommé et est suivi par sa famille, celle de la fiancée et par les invités.
A Demnate, un mois avant le mariage, le jeune homme envoie tous les jeudis à sa fiancée un tdbq contenant de la fakia ou fruits secs, un poulet et de la mahia. Les cérémonies proprement dites commencent un jeudi, qui réunit les deux familles au cours d'un repas. Samedi est le "sabt al badian". Le fiancé ne prie pas ce jour-là dans la synagogue de son futur beau-père. Le soir, en présence d'invités, on procède au l'ab. Les femmes chantent et dansent. Les tamzwarât mettent du henné aux mariés et à la jeune fille un halhâl, auquel on accroche une srira contenant du sel et du hermel, ainsi qu'une hamsa en argent.
Après cela, on couvre les mariés d'un drap et on les installe sur une table, près du mur. Une des tamzwarâtvient et fait baisser avec sa main la tête de chacun, aux cris de l'assistance: "galbha, galbha" (il l'a vaincue, il l'a vaincue). Les islan ramènent le marié chez lui, aux cris des "youyous". L'azmomeg aura lieu ici le mercredi, jour du mariage
A Sidi Rehal, les cérémonies de mariage débutent lundi par le nettoyage du blé par cinq tamzwarât. On offre aux assistants des amandes et de la mahia. L'écorce des grains de blé est soigneusement conservée et sera servie à la mule qui transportera la mariée chez son époux, le jour du mariage. L'eau salée, avec laquelle on travaille la farine, sert à laver la fiancée. Ensuite, on lui met du khol et du swâk. On défait ses cheveux dont on couvre son visage, qui ainsi ne peut plus être vu. Ce jour-là, les islan sont élus dans la maison du fiancé. L'azmomeg aura lieu mercredi.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
LE SEL AU CARRE
Thak haynssi el mout
Le rire fait oublier la mort
Proverbe marocain
"Les Sephardes n'ont pas d'humour — ils n'en ont pas besoin!" a ecrit un jour de grande verve un celebre ecrivain juif frangais, tombant, par ignorance, dans le piege commun qu'il n'y a d'humour que juif et juif qu'Achkenaze. L'humour juif universellement connu et reconnu est ne, selon ses exegetes dans les conditions particulieres des ghettos d'Europe Orientale, sur fond de detresse et de capacite de se moquer de soi. Hors du malheur pas d'humour digne de ce nom, sans l'angoisse et la tragedie — pas d'humour juif. La plus courte definition de cet humour est le libelle du telegramme juif: "Commencez a vous inquieter — lettre suit." Et moi je vous dis "finissez de vous inquieter, il existe un humour sepharade et j'ai meme rencontre son sosie marocain!
UNE ETINCELLE DIVINE
Comme on est genereux au Maroc, nous donnerons a l'humour un sens beaucoup plus large que ne lui concede le Petit Larousse: "Gaiete qui se dissimule sous un air serieux et qui est pleine d'ironie, d'imprevu", pour l'etendre a la capacite de rire, ce rire qui selon Pascal est le propre de l'homme, ce qui le distingue le plus nettement de l'animal et le rapproche le plus de la divinite.
"Voltaire a ecrit que Dieu nous a donne pour supporter le monde, le sommeil et l'espoir, il aurait du y ajouter le rire". (Kant). Beaucoup de grands philosophes ont estime que le rire etait une affaire trop serieuse pour etre laissee aux humoristes et ont developpe des theories qui, si elles ont enrichi la philosophic, n'ont pas beaucoup augmente la bonne humeur de leurs lecteurs. Aussi n'aurons-nous pas l'audace d'y ajouter la notre — mais sans un peu de philosophie il n'y a point de plaisir.
Le reve inaccessible de l'homme — voler, se detacher de la terre et de ses asperites, de sa pesanteur immobilisante — l'humour le lui offre au meilleur prix. L'humour c'est la capacite de distanciation, de detachement de la gangue de la realite, la faculte de dedoublement, de se voir vivre et de pouvoir en rire comme s'il s'agissait d'un spectacle exterieur.
L'humour c'est selon la belle formule de Daniel Sibony "l'ouverture de lignes de fuite". Les astronautes connaissent bien cette ivresse de l'a-pesanteur. Autre technique de fuite de la realite, son depassement par le sentiment de domination. Je ris —donc je suis superieur, ou au moins je me sens superieur. Paradoxalement c'est justement en se detachant de la realite qu'on la saisit, qu'on la comprend le mieux. Comme l'astronaute voit mieux la terre au fur et a mesure qu'il s'en eloigne, l'humour permet de jeter sur une societe, une civilisation, une culture, le regard le plus penetrant.
L'humour peut etre a la sociologie ce que l'intuition est a la science, cette capacite "d'une connaissance claire, droite immediate, de verites qui pour etre saisies par l'esprit, n'ont pas besoin de l'intermediaire du raisonnement". Un trait d'humour eclaire mieux qu'un long discours, une anecdote que de savantes statistiques. C'est dans cette optique que Freud a defini l'humour comme "une economie d'energie psychologique qui procure du plaisir".
Et s'il y a possibilite d'economie comment s'etonner que les Juifs aient ete les premiers preneurs. . . Toujours de Freud: "Je ne connais pas d'autre peuple aussi capable de se moquer de soi comme le peuple juif, d'humour ou il y ait une telle confusion entre 1'auteur des moqueries et son sujet". Ce don commun a tous les Juifs, sous toutes les latitudes, a ete porte a son paroxysme, a sa perfection, en Europe Orientale, trouvant dans la langue yidich un moule complice.
Traditionndlement en butte a l'hostilite, a la haine, au mepris du milieu ambiant. !'Emancipation, en outr'ouvrant les portes de la societe, y a ajoute une part — plus ou moins consciente — de haine de soi. Cessant de se voir uniquement a travers ses propres yeux, il a souvent interiorise le regard de l'autre jusqu'a la definition caricaturale de Sartre: "Est juif celui dont les autres disent qui est juif. "Ballotre entre le masochisme et le sentiment de superiorite, le Juif d'Europe a trouve dans l'humour une echappatoire salutaire.
ET NOUS AUTRES ?
Au risque de paraitre beatement idealiser, force est de reconnaitre que cette dimension du malheur d'etre juif n'est pas une composante dominante de la conscience collective de la communaute juive marocaine. Non pas que les malheurs aient manque — il suffit de relire le "Temps du Mellah" — mais ils n'ont pas pris dans la conscience collective la meme dimension obsetionnelle. L'hostilite indeniable du milieu ambiant n'etait ressentie directement que sporadiquement, lors des grandes emeutes, mais dans la vie quotidienne elle etait mise en sourdine.
Le mepris non plus n'a pas manque mais il n'a jamais ete interiorise. Le Juif — jusqu'a la modernisation et l'arrivee des Francais — ne s'est jamais regarde a travers les yeux des autres et ne pouvait donc interioriser la moindre parcelle de haine de soi. Isole, mais tolere, il n'a jamais eu a se poser de questions sur son identite. Theoriquement done aucun des ingredients necessaires a l'eclosion d'un humour n'est present, il n'y a ni sujet ni objet.
Ajoutez a cela la reticence, pour ne pas dire plus, de la tradition hebrai'que envers les moqueurs: "Heureux l'homme qui ne suit pas le conseil des mechants et ne prend point place dans la societe des railleurs" (Les Psaumes), et on devrait avoir une societe sans humour. Et pourtant elle baignait dans 1'humour cette societe ou les bons mots etaient aussi appreciees que les citations talmudiques, et la compagnie de l'amuseur aussi recherchee que celle du rabbin! Au lieu de chercher a percer ce mystere, nous preferons le raconter: 1'humour ne s'analyse pas, il se prouve.
Mais puisque Hillel a accepte de donner la definition du judai'sme debout sur un seul pied, prenons nous notre courage a deux mains et essayons de definir en quelques phrases cet humour juif a la marocaine. Sa premiere caracteristique est d'etre oral. Destine a etre raconte il n'a jamais ete ecrit, avec les inevitables consequences sur le degre de sophistication. Mais aussi l'extreme difficulte de traduction: comme en peinture meme la meilleure reproduction ne vaudra jamais l'original.
Alors chaque fois que vous rirez ajoutez cinquante pour cent si vous voulez etre juste envers l'original! La difficulte est encore plus grande car c'est un humour du vecu et non de l'imaginaire. Une histoire est d'autant plus amusante qu'elle est authentique, qu'on en reconnait les personnages, qu'elle a vraiment eu lieu car si elle n'est qu'imaginaire quel merite? Avant de raconter une histoire on aimait en citer l'auteur conformement au commandement talmudique: "Celui qui rapporte une citation du nom de son auteur est comme celui qui sauve le monde entier".
Son second charme: sa naivete qui n'est pas niaiserie, mais plutot fraicheur, innocence, candeur d'une societe pre-industrielle. C'est 1'humour d'une societe satisfaite d'elle-meme, parfaitement integree a son entourage tout en s'en sentant differente, superieure, armee d'une foi sans failles, aimant la vie et eloignee de tout fanatisme.
Mais aussi portee qu'elle l'etait pour 1'humour, la societe juive marocaine ne passait tout de meme pas son temps a en savourer les delices. Pour saisir son humour il faut le replacer dans son contexte, non raconter la vie de 1'humour, mais 1'humour dans la vie. Ce livre ne se veut done pas un recueil de blagues, mais une intrusion dans l'ame d'une communaute a travers les dedales de son humour. L'humour est a la vie ce que le sel est a la cuisine: il n'est supportable qu'a petites doses. C'est pour cela que l'on dit que l'humour est le sel de vie. Retrouver le sel du Mellah, c'est un peu le sel au carre . . .
Par petites touches, histoire apres histoire, un peu de folklore un peu d'humour, de cette mosaique sortira plus surement que d'une lampe magique, cet Esprit du Mellah . .
Juifs du Maroc R.Assaraf
Les Musulmans de Tétuan, dans leur majorité d'origine andalouse, employaient l'espagnol dans la vie quotidienne jusqu'à la fin du XVIII siècle et la forte influence de l'Espagne rétablit chez eux cette habitude à partir de 1860. Les Juifs de Tétuan n'ont jamais désigné les quartiers où ils étaient en majorité, puis leur Mellah, que par le nom de "Juderia".
Cent cinquante neuf années après celui de Fès, le Mellah de Marrakech fut fondé. Ce fut en 1557, deux années environ après le Ghetto de Rome.
Avec l'avènement d'une nouvelle dynastie au Maroc, celle des Chérifs Saadiens, Marrakech était devenue la capitale de l'Empire. Elle reçut un nombre important de réfugiés juifs d'Espagne et du Portugal, des anciens Marranes dela Péninsuleibérique, des îles Canaries et même des lointaines Antilles. Tout ce monde s'était installé dans deux quartiers différents, les "Beldiyyin" continuant de vivre par petits groupes épars au milieu des Musulmans.
Cependant, vers 1542, ils avaient une "Kaissariya" à eux et où ils s'adonnaient spécialement à l'orfèvrerie. Puis, il semble que "Meghoraschim" et "Bcldiyyin' se soient pour la plupart groupés dans un seul quartier, celui de Mwasin,׳. Dès son avènement en 1557, le sultan Moulay Abd-Allah al-Ghalib Billah les réunit tous dans le Mellah qui existe encore.
"Le quartier des Juifs" nous dit Marmol, "était autrefois au milieu de la ville, en un lieu où il y a plus de trois mille maisons, mais le Prince qui règne aujourd'hui l'a fait transporter en un des bouts, près de Bab Agmet, afin que les Juifs fussent séparés des Maures. Ils est fermé de tous côtés de murailles, sans avoir qu'une porte qui va à la ville, et une autre petite qui répond à leur cimetière, et dans cette enceinte sont bâties plusieurs maisons et synagogues"
Les juifs de Colomb-Bechar Et des villages de la Saoura 1903-1962 Jacob Oliel
Les juifs de Colomb-Bechar
Et des villages de la Saoura
1903-1962
Jacob Oliel
AVANT-PROPOS
Colomb-Béchar laissa rarement indifférents les explorateurs, aventuriers, fonctionnaires, militaires, commerçants ou simples voyageurs qui eurent l'occasion d'y séjourner. Des événements de tous ordres ont contribué à établir la renommée de notre cité : ce furent, des films (Torrents, l'Escadron blanc…), les richesses du sous-sol et dans les années 1950-1960, bien avant Kourou et la Guyane, les centres d'essais et de lancement des engins spéciaux (missiles Matra et autres, fusées Vesta, Véronique) à Hammaguir.
Colomb-Béchar sera aussi, un peu plus tard, la base arrière des expérimentations atomiques de Reggan. Tout cela donna à la garnison, déjà importante, des allures de fourmilière ; et les très nombreux ingénieurs et techniciens, officiers et militaires de carrière, les milliers de soldats du contingent, passés dans la région, deviendront à leur tour des nostalgiques de Colomb-Béchar.
D'autres événements heureux ou malheureux ont fait le renom de la ville : le Berliet T- 100, la Caravelle… et l'accident qui coûta la vie, le 28 novembre 1947, au Général Leclerc, chef de la 2°D.B. et héros de la Libération
Aux yeux de ceux qui y ont passé leur jeunesse, Colomb-Béchar fut cela et bien autre chose : un modèle de vie simple, harmonieuse, insouciante, une image probablement assez proche du bonheur tel qu'il se conçoit habituellement ; du moins est-ce l'impression, peut-être idéalisée, que nous gardons depuis que nous en sommes privés, à l'instar des choses que nous ne savons jamais autant apprécier qu'après les avoir perdues, comme la santé, un être cher…
La première expérience atomique française, en atmosphère, eut lieu à Reggan, localité située à 650 km au sud de Colomb-Béchar le 13 février 1960.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך ספרו של חנניה דהן ז"ל " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו כרך א'.
השפעה ויחסי גומלין בין אבות ובנים
125 אלי תכל על ל־אולאד, עבאה אל־וואד.
הבוטח בבנו, נחל יגרפנו.
126 עמר וולד אל־כ׳אדם,מא יפרח אומו.
בן השפחה, מעולם לא ישמח את אמו.
127 עלפו עאם, מא יעשיך לילא.
פטם אותו שנה, לא יאכילך ארוחה אחת.
128 – וולדת ורבאת, ופ־זינקא תבאת.
הולידה וגידלה, ובחוץ תלון.
129 – מא נפעוניש אולאד צרתי, וואשעאך־ אולאד ד'רתי.
לא הועילו בנים ילדתי, כל שכן בני צרתי.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
|
שם המחנה |
מיקום המחנה |
מנהל המחנה |
סוג המחנה |
מספר השוהים במחנה |
תיאור המחנה |
|
עין סבאע (Aïn Sebba) |
מס' ק"מ מקזבלנקה |
|
מחנה פליטים ומחנה כליאה |
עד 600 פליטים |
3 אולמות ששימשו בעבר כאולמות ריקודים וקיט |
|
סידי אל עייאשי (Sidi al-Ayachi) |
ליד אזמור |
|
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 450 אסירים. לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-30 אסירים יהודים. |
המחנה הגדול ביותר במרוקו |
|
ואד-זאם (Oued-Zem) |
כ-150 ק"מממערב לקזבלנקה |
|
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-20 אסירים יהודים. |
|
|
סעידה (Saïda) |
אלג'יריה |
|
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 400 אסירים |
שימש בעיקר לקליטת זקנים וחולים |
|
קאסבה תאדלה (Kasbah Tadla) |
ליד בני מלאל – מרוקו |
|
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
|
החל לשמש כמחנה מ-27.12.1941 |
|
ואד אל עקרש (Oued el Akreuch) |
|
|
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-110 אסירים יהודים. |
|
|
מיל (Milles)
|
|
|
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
|
|
|
סן סיפריאן (Saint Cyprien) |
|
|
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
|
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
רבי חיים טולידאנו
רבי חיים טולידאנו – המהרח"ט של סאלי, רבי חיים טולידנו ב״ר יהודה חי בסאלי בסוף המאה החמישית ובמאה השישית למניינינו.
שימש כמורה צדק. נולד בשנת הת"ס ונפטר ב־י"א בשבט התקמ"ג.[anti-both]
נראה חתום באיגרת בשנת תר"י עם רבי יעקב בן רבי חיים ביבאס. עמוד ל
חיבר שו״ת המהרח״ט של סאלי (כת״י).
ליקוטי דינים ודרושים.
קונטרס רשימת הנפטרים – על חכמי המערב משנת התע״ד עד לשנת התקל״ז.
למד אצל הרב משה בירדוגו – המשבי״ר, ידידו של אוהחה״ק.
רבי חיים נהג בכל ערבי ימים טובים לשלוח את משרתו לחפש עניים ואורחים שנקרו לעיר ולהזמינם לביתו. הוא היה נזהר בדברי הזוה״ק על ענין חובת הכנסת אורחים עניים בחגים, משא״כ בשבתות, ״וזריתי פרש חגיכם״ פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם. משמע מהזוה״ק שבשבת יכול אדם להכניס אורחים לביתו. בימים טובים הוא מחוייב בכך.
ערב יום טוב אחד, חיפש משרתו אורח ולא מצא. שב הוא אל הרב ואמר לו כי לא מצא. הרב דרש ממנו שילך ויחפש עד שימצא. המשרת חיפש והנה הוא שומע קול בכי מבית העלמין, המשרת נכנס ומצא איש רוכן על קבר ובוכה. שאל המשרת את האיש, מה קרה, ענה לו האיש כי איבד את כל רכושו בים ואינו מוכן ללכת משם. שב המשרת וסיפר את הדבר לרב, אמר לו הרב, לך ואמור לאיש שיבוא לחגוג עימנו ואני אשיב לו את ממונו.
האיש הסכים, לאחר ששמע את הבטחת הרב, להתארח אצלו. בצאת השבת הלכו הרב, המשרת והאורח לשפת הים. הרב אמר לו ־ אתה תראה הרבה מטמוניות העולות מן הים, אך קח רק את שלך. הרב הרים את מטהו, גלי הים נעו במהירות והנה אל חוף הים הושלכו חפצים רבים ורכוש רב, האיש המשתאה ניגש ולקח את ארגז האבנים היקרות שלו וישב הים לאיתנו. (א)
בספר ״תקנות חכמי מכנאם״ הודפסה תעודה ובה נכתב: ״נתבקש בישיבה של מעלה, אחיו, החכם השלם, הדיין המצויין כמוהר״ר חיים טולידאנו, היום יום ג׳ בשבת, י״א לשבט תקמ״ג לפ״ק ורוב חסידותו והנהגתו הטובה עם כל עובר ושב, כהנהגת אחיו הנזכר ויותר ( רבי דניאל ) והוא היה אב״ד בעיר סלא יע״א, וישב בנו במקומו הלא הוא ידי״ן ורוחי כהה״ר יוסף טולידאנו זיע״א, זכות כל חוזה אשר דבר יחזה״.
רבי יוסף אלמליח
רב ומו״צ בסאלי וברבט. רבי יוסף נתמנה לאב״ד בשנת התקמ״ח ונפטר ב־י״א באלול התקפ״ג.
נמצא חתום על פסק דין משנת התק״ס עם ר׳ משה דאבילא, ר׳ שמואל דאבילא ורבי יעקב בן עלון.
חיבר:
״תוקפו של יוסף״ – שו״ת חשוב וידוע.
הוא בנו של החכם רבי עיוש אלמליח שיוזכר לקמן ונכדו של הרב המקובל רבי שמואל קארו עליו נקרא בהמשך.
פסקיו החשובים של ר׳ יוסף שימשו נר לרגליהם של הדיינים והפוסקים ברחבי מרוקו.
פעם שמעתי מפי הרה״ג הרב שלום משאש זצוק״ל ראב״ד ירושלים ורבה, כי כל הדיינים במרוקו היו צריכים להיות בקיאים בספרי השו״ת הבאים:
א. ״תוקפו של יוסף״ הנ״ל.
ב. ״משפט וצדקה ביעקב״ לרבי יעקב בן צור.
ג. ״ויאמר יצחק״ לרבי יצחק בן ואליד.
ד. פסקים ושו״ת לרבי יהודה בן עטר (הודפס רק לאחרונה).
רבי יעקב ששפורטס
רבי יעקב היה רבה של סאלי במאה החמישית למניינינו.
נולד בשנת הש״ע ונלב״ע בשנת התנ״ג, נולד בסאלי וגלה ממנה לאלג׳יר. באחד המקומות נכתב שנולד באוראן (אלג׳יר) וגלה לסאלי.
רבי יעקב נתמנה לדיין בתלמסאן בגיל כ״ד, והיה לראב״ד תלמסאן. בגיל ל״ז שב לסאלי לאחר שנרדף ע״י השלטונות.
בספר ״ציצת נובל צבי״ כתב כי רבי יוסף איסקאפה היה רבו של שבתאי צבי בצעירותו, אך כשנודע לו על שאיפותיו ״המשיחיות״, תקף אותו בחריפות והזהיר מפניו.
בשנת הת״ט נשלח ע״י מלך מרוקו אל ספרד כדי לבקש את עזרתה כנגד המורדים בו. הוא רבו של רבי אהרן הסבעוני ותמך בו במלחמתו בשבתאות.
רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-לוּלָב וּמִינָיו לְעָם אֱמוּנִים
לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים
לארבעת המינים. שיר מעין אזור בן יג מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. חריזה: אא בבבא גגגא וכו׳.
משקל: עשר הברות בטור.
כתובת: פיוט בנוי ומשוכלל על טעמי הלולב ומיניו כפי הטעמים שנאמרו בהם, מהם – נעלמים, ומהם ־ מפורסמים. ונרמז בו מה שנאמר ב׳תיקוני הזוהר׳: אמרתי אעלה בתמר ־ ראשי תיבות – א׳תרוג ע׳רבה ל׳ולב ה׳דס.
נועם: ׳סוכה ולולב׳.
מקור: א-לח ע״ב; ק-מה ע״א.
לוּלָב וּמִינָיו לְעָם אֱמוּנִים
אָבוֹא בָּם אוֹדֶה שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
אַזְכִּיר חַסְדֵי אֶל וְנִפְלְאוֹתָיו
אשר שָׂם בְּמִצְרַיִם אוֹתוֹתָיו
5- וְגַם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו
וְצִוָּנוּ עַל אַרְבָּעָה מִינִים
נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה יְתֵרָה
כַּאֲשֶׁר נִשְׁמֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה
כְּדִבְרֵי אֶל חַי נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה
10- אֶל הָאִישׁ מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים
יִקַּח אִישׁ לוּלָב בַּיָּד יְמִינוֹ
פְּרִי עֵץ הָדָר בִּשְׂמֹאל דִּינוֹ
עֲצֵי יַעַר אָז יְרַנְּנוּ
מִלִּפְנֵי אָדוֹן כָּל הָאֲדוֹנִים
15- דְּעוּ לָכֶם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים
דִּין אַיֵּהוּ הָדָר מְחֻבָּרִים
נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה מְאִירִים
טַעַם וְרֵיחַ שְׁנֵיהֶם חוֹנִים
וּלְעֻמַּת לוֹמְדֵי דָּת יקותיאל
20- כַּפּוֹת תְּמָרִים חֹק לְיִשְׂרָאֵל
עֲנַף עֵץ עָבוֹת שׁוֹמְרֵי מִצְוַת אֶל
עַרְבֵי נַחַל אֲנָשִׁים רֵיקָנִים
- 1. עם אמונים: כינוי לישראל, על-פי ׳שלמי אמוני ישראל׳ (שמ״ב כ, יט). 2. שוכן מעונים: כינוי לה׳, על-פי דב׳ לג, כז. 4. אשר… אותותיו: תה׳ עח, מג. 6-5. וגם… וצונו: על-פי מטבע הברכה המקובל. 7. נודעת… יתרה: על-פי מסכת אבות ג, יד: ׳חביביך ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתרה נודעת להם…׳. 10. אל משה… בפנים: על-פי דב׳ לד, י. 11. יקח: רומז אל ׳ולקחתם לכם ביום הראשון׳ (וי׳ כג, מ). לולב… בשמאל: הוא סדר נטילת לולב. הלולב בימין והאתרוג בשמאל. 12-11. ימינו… דינו: על-פי ההסבר בזוהר, שהאתרוג ניטל בשמאל כנגד הלב והלולב – בימין. ימין מציין חסד ושמאל מציין דין, ועל כן השתמש בלשון ׳בשמאל דינו׳. 13. עצי… ירנגו: על־פי תה׳ צו, יב. 16. דין איהו הדר: זה הוא הדר, וכוונתו לאתרוג. 17. נר… ואור: על-פי מש׳ ו, כג. 18. טעם וריח: שהאתרוג יש בו טעם ויש בו ריח, והוא כנגד אלה שיש בהם נר מצווה, כלומר מעשים טובים וגס תורה, אור תורה, והוא על-פי המדרש בויק״ר ל, יא. 19. לומדי דת יקותיאל: יקותיאל הוא כינוי למשה, על-פי ויק״ר א, ג, ודת יקותיאל כינוי לתורת משה. 20. כפות… לישראל: כפות התמרים שיש בהם טעם, הם כנגד לומדי התורה. 21. ענף עץ עבות: ההדס הוא משל לשומרי המצוות. 22. ערבי נחל: בדי הערבה הם משל לאנשים ריקים שאין בהם לא טעם תורה ולא ריח מצוות.
דּוֹמֶה הַהֲדַס אֶל הָעֵינַיִם
וְהָעֲרָבָה לַשְּׂפָתַיִם
25- לוּלָב צְלָעוֹת וְשִׁדְרָה בֵּינְתַיִם
וְאֶתְרוֹג כַּלֵּב בְּתוֹךְ מַצְפּוּנִים
בַּדֵּי הַהֲדַס הֵם לְזִכָּרוֹן
שְׁלוֹשָׁה אָבוֹת יַשְּׁנִי חֶבְרוֹן
עֲרָבִי נַחַל הֵם מֹשֶׁה אַהֲרֹן
30- נְבִיאֵי אֱמֶת צִירִים אֱמוּנִים
נִרְמַז בָּהֶם עוֹד שְׁמוֹ יִתְעַלֶּה
שֵׁם הַמְּיֻחָד בההי"ן מָלֵא
בָּם נֶאֱמָר, אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה
בְּתָמָר אוֹחֲזָהּ בְּסַנְסַנִּים
35- חָכְמַת שְׁלֹמֹה בְּאֶתְרוֹג נִקְבַּע
מַלְכוּת בֵּית דָּוִד נִקְרֵאת בַּת שֶׁבַע
הֵ"א אַחֲרוֹנָה מִשֵּׁם בֵּן אַרְבַּע
וְזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל מִלְּפָנִים
23 דומה … חעינים: כאן מציג המשורר טעם אחר לארבעת המינים, על-פי ויק״ר ל, יג, ועל-פי מדרש תנחומא אמור, יט, שהמשילו את ארבעת המינים לאיבריו של אדם, והוא על-פי צורתם של המינים. עלי ההדס דומים לעינים, עלי הערבה – לשפתים, הלולב – לצלעות ולשדרה, והאתרוג ללב. 26. מצפונים: במקום נסתר. 30-27: בדי ההדס… אמונים: משל נוסף. שלושת בדי ההדס ־ כנגד שלושת האבות, שני בדי ערבה – כנגד משה ואהרון, והוא על דרך הזוהר, ויסודו בויק״ר ל, י. 31. נרמז… יתעלה: נרמז הקב״ה בארבעת המינים, והוא על-פי המדרש הנזכר (ויק״ר ל, ט) ׳פרי עץ הדר – זה הקב״ה שכתוב בו ׳הוד והדר לבשת׳ (תה׳ קד, א), כפות תמרים ־ זה הקב״ה שכתוב בו ׳צדיק כתמר יפרח׳ (שם, צב, יג)׳ וכר. 32. שם המיוחד בההי״ן: שבשם ארבע אותיות כנגד ארבעת המינים. 33. בם נאמר: בשה״ש ז, ט. אעלה; ודרשו אנשי הקבלה ראשי תיבות – א׳תרוג ע׳רבה ל׳ולב ה׳דס. 35. חכמת… נקבע: את האתרוג מחזיקים על-פי הדין ביד שמאל המסמלת בזוהר את מידת המלכות ואת מידת הגבורה. יוצא שהאתרוג כנגד הלב ־ מושב החכמה. הביטוי ׳חכמת שלמה׳ מציין את התורה שבעל-פה. 36. נקראת בת־שבע: שמלכות ספירה שביעית היא במניין הספירות התחתונות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות), ויש כאן רמז קבלי לקשר בין דוד לבת שבע. 37. ה״א אחרונה: כל המידות והספירות אחוזים ורמוזים בשם הוי״ה ברוך הוא, ושם הוי״ה מיוחס למידת תפארת, שהיא המידה המרכזית. ספירת מלכות העומדת כנגד דוד ושלמה, מלכי ישראל, ומידה זו רמוזה בה״א האחרונה שבשם בן ארבע אותיות יהו״ה. 38. וזאת בישראל מלפנים: על-פי רות ד, ז, ורמז לקשר בין השם למידותיו.
סוֹדוֹת עֲצוּמִים וְגַם גְּדוֹלִים
40- בְּאַרְבַּע מִינִים הֵמָּה כְּלוּלִים
וְאֶל יוֹדְעֵי חֵן הֵמָּה מְגֻלִּים
שִׂפְתוֹתֵיהֶם שׁוֹשַׁנִּים – שְׂשׂוֹנִים
יַעֲשֶׂה בָּהֶם אָדָם בִּתְבוּנָה
נִעְנוּעִים מִסְפָּר עֶשֶׂר וּשְׁמוֹנָה
45- בִּקְרִיאַת הַלֵּל, הוֹדוּ וְאָנָּא
לְשֵׁשׁ קְצָווֹת הָעוֹלָם פּוֹנִים
נוֹדֶה וּנְהַלֵּל יָהּ צוּר עוֹלָמִים
אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִן הָעַמִּים
לִשְׁמֹר אֶת מִצְווֹתָיו כָּל הַיָּמִים
50- לְחַיּוֹתֵנוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים
חַי דָּר שָׁמַיִם צוּר מָגִנֵּנוּ
זְכֹר לָנוּ בְּרִית אֲבוֹתֵינוּ
קַבֵּל בְּרָצוֹן תְּפִלּוֹתֵינוּ
יִתְגַּדֵּל שִׁמְךָ בְּשִׁיר וּרְנָנִים
39. סודות עצומים: כפי שהביא המשורר בשירו, רמזי קבלה וסודותיה. 41. יודעי ח״ן: אלה היודעים את חכמת הנסתר. 42. שפתותיהם שושנים: על-פי שה״ש ה, יג. ששונים: אל תקרי שושנים אלא ששונים, שדברי תורת הסוד יוצאים שמחים ומשמחים מפי לומדיהם. 43. בהם: בארבעת המינים. 44. נענועים: מנענעים את הלולב שלוש פעמים לששה צדדים – לארבע רוחות השמים ולמעלה למטה. סך כל הנענועים שמונה עשר, והם כנגד י״ח ברכות בתפילת עמידה וכנגד י״ח חוליות בשדרה, שהיא רמוזה בלולב המשול לשדרה, וכנגד י״ח אזכרות, שנזכר שם שמים בקריאת שמע ובמזמור כט בתהלים. הודו ואנא: אלה פסוקי ההלל שבהם מנענעים את הלולב, וראה סוכה ג, ט. 46. לשש… פונים: ששת הכיוונים בנענועי הלולב כנגד שש קצות העולם – ד׳ לרוחות, מטה ומעלה. והם שש קצות שבהם מסודרות הספירות על-פי הזוהר. 48. אשר בחר בנו: על-פי הנוסח בברכת התורה. 50. לחיותנו בקרב שנים: על-פי חב׳ ג, ב. 54. יתגדל שמך: רמז לקדיש
מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו
קול קורא לאחינו, מי לה׳ אלינו
ב״ה. בהתאספנו יחד לטכס עצה על דבר מצבנו הרוחני השפל מאד על ידי השתנות החיים המדיניים שהשפעתו גדולה על התפתחות חיינו הלאומית. ימים רבים היינו לב אחד ודרך אחת לכולנו ליראה את ה׳ ולשמור מצותיו ולאהוב איש את אחיו, ועת עברו עלינו מצוקות ועתות בצרה קרבו הלבבות והתחברנו יחד ויהי רוח אחד לכולנו ויאר ה׳ לנו ותשקוט הארץ. נושאי ארון ברית ה׳ אן הם לבדם עמדו לנס עמים, כל צעדי הצבור והיחיד וכל מעשיהם נחתכו ויעשו דרכם ע״י ראשי התורה אשר כל העם הביטו אליהם ונהרו. תורת ה׳ תמימה אך היא לבדה תוכל לאחד את ישראל והיא נשאה את ישראל מימי עולם עד היום הזה, וכעט עומדים אנו על פרשת דרכים, על אם הדרך, בא העת לחשוב מחשבות בצרכי הכלל והפרט בראותינו לדאבון לבנו איך התורה הקדושה משתכחת ח״ו.
כל בתי כנסיות ומדרשים רקים וכולם תחת מסוה הצטדקות שמוכרחים לבקש בסיס לפרנסה וסוף הדבר אשר לאט לאט ירחקו מתוה״ק ומשמרת הדת. ובכל עבר ופינה רבה העזובה בקרב הדור הצעיר ואם לא נמהר לבקש איזה עצה ותרופה יסחפו ח״ו כל נערי ב״י בשטף כליון ח״ו. משמרת הדת והיהדות הנאמנה תמס והלוך מהדור החדש ח״ו.
העיר ה׳ את רוחנו ותהלות לאל התאחדנו כאיש אחד בלב אחד בדעה אחת במצב העת הנוראה הזאת למען הפיח זיק אהבת תורתנו הקדושה ולהחזקת הדת בין שדרות העם בכלל ובפרט בחינוך הבנים בדרך שתפארת לו מן הקב״ה ותפארת לו מן האדם לתקן איזה תקנות אשר על ידן ב״ה תוכל תוה׳׳ק לשוב ולהתחבב על צעירי עמנו ב׳"י הנה יום הג׳ בא יום אשר נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויכתבו דברים לזכרון ימות עולם.
החלטת הוועד
א) לייסד חברה מכל אנשי המערב בשם מחזיקי הדת.
ב) בכל עיר ועיר תווסדנה אגודות חרדים אשר ראשית מטרתן תהיה לעבוד בעד כל עניני היהודים ויעודיה על בסים הדת רק ע״פ התורה והמצוה תורה כתובה ומסורה מדור לדור.
ג) ליסד ישיבות גדולות והתלמידי חכמים המצוינים שחוננו בכשרון נעלה ורצונם להשתלם בתוה״ק יהי׳ מכולכלים ומוחזקים בכבוד מקופת המוסד אשר תתייסד אי״ה למטרה הזאת.
ד) לקבץ ולסדר את נפוצות שלמי אמוני ישראל לאגודה אחת לקרב לבותיהם זה לזה בני ארצות המערב.
ה) להחזיק במדה מרובה את למוד תוה״ק ע"י חברות, ללמוד בלילות ולהעתיק ולהדפיס ספרים בלשון ערבי שפה המדוברת, דינים, מוסר ודרך ארץ.
החברים:
א) לחבר האגודה יוכל להמנות כל איש ישראל המסכים להתקנות הנז׳:
ב) על כל חבר לשלם לאוצר החברה תרומה שנתית שני פראנק לכל שנה.
ג) על כל חבר לקבל קונטרס אחד מודפס בבל שבוע וליתן מחיר חצי בילאן.
זכויות החברים:
א) כל החברים בח׳ מחזיקי הדת ירשמו בפנקס הג׳ אשר בלשכת החברה, וכן בלוח הישיבה בית מדרש לרבנים בית אל ועץ חיים ויתברכו בכל יום אחר הלמוד כיתר החברים הנז'.
ב) בסוף כל שנה ואחר שיגמור ספר שלם יהיו בכל הספרים הנדפסים שמות כל החברים הנכבדים שיהיו לשם ותפארת לזכרון לדורות עולם.
ג) מי האיש או האשה החפצים לעשות זכרון נחת לע״נ אביו או אמו וכו' אם יקח לא פחות מן עשרה קונטרסים משך שנה אחת או בכל הספרים שבזה השנה יהיה נרשם ונדפס שם הנדיב ומצבת הזכרון ועליו גם לשלם דמי שנה לכל קונטרסים כפי׳ הת׳.
ד) אם אחד מהחברים ידרוש להתפלל בעד הצלחתו באיזה מקרה תקויים בקשתו.
ה) וכל אשה חכמת לב וכל הנשים אשר נשא לבן לדעת עבודת הקודש לכל אשר צוה ה׳ גם הן יקחו חלקן בהדבר הגדול הזה וכל הזכויות של החברים יהיו גם לאחיותינו החברות באין הבדל דבר בכל התקנות.
ועד העסקנים:
א) בכל עיר יהיה וועד העסקנים בכל דבר הנוגע לחברים ונקראים בשם וועד הפועל.
ב) לוועד הנז׳ יבחרו רק אנשים הידועים לשומרי מצוה על פי תורתנו הקדושה.
ג) וועד נשיאות יהי׳ העליון של האגודה, כולה יהי׳ נבחרים מן וועדי העסקנים.
חתומים: הועד הזמני זאב היילפערין, נשיא הכבוד. ע״ה אברהם עמאר, יו״ר.
ע״ה מימון משאש, סגן, ע״ה אהרן אסודרי, גזבר, ע״ה מרדכי עמאר, מזכיר נכבד
ע״ה יצחק אסבאג, חבר הוועד, ע״ה שלמה בן חיים, חבר הוועד, ע״ה רפאל סולידאנו, חבר הוועד.
אולם הזמן לא הספיק לרב היילפערין להשלים את המלאכה כי ב— 1914 פרצה המלחמה והוא נאלץ לעזוב את המדינה, הישיבות שייסד התפזרו אך משהו נשאר מרוח המהפיכה שרצה לחולל.
בתקופה זו צמח וגדל מורנו רבי ברוך וכבר מצעירותו הכירו בו ובתכונותיו הנעלות.
מצות כיבוד אב ואם
בהיותו בן עשר שנים חלה הילד ברוך במחלה קשה, הוא שכב במטתו מתפתל בכאבים, בוכה וגונח מרוב יסורים, בן גילו ורעו הקרוב היה רבי יוסף משאש — שלימים כיהן כרבה של העיר חיפה — רבי יוסף סיפר שבא לבקרו, ומצאו מתפתל במטתו מרוב כאבים והיה גונח בקול, הגניחות הקלו מעט על סיבלו. לפתע נכנם אביו — רבי יעקב — לחדרו, הנער הפסיק מיד את גניחותיו, וחשק את שפתיו לבל תפלט אנחה מפיו, ובכל כחו התאפק כדי שאביו לא יחוש בסבלו, כשיצא אביו מהחדר המשיך להתפתל ביסוריו ולגנח.
לשאלת חברו — מדוע שמת מחסום לפיך? עגה רבי ברוך: לא רציתי לצער את אבא.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-Le test de la visite de Nasser à Casablanca
Le test de la visite de Nasser à Casablanca
La visite du président égyptien à Casablanca fut un événement traumatisant pour la communauté. Il était le symbole du réveil nationaliste panarabe et de l’effondrement de plusieurs régimes monarchiques. Cette tendance ne manqua pas d’inquiéter le régime marocain qui dut s’aligner, contre son gré, sur les tendances pro-nassériennes de son opinion publique. La politique anti-israélienne de Nasser rapprocha le conflit israélo-arabe du cœur des Marocains, ce qui renforça leur nationalisme arabe et suscita une certaine hostilité envers l’Occident, imperceptible auparavant. Les juifs, de leur côté, attendaient avec angoisse l’ennemi d’Israël, pour voir comment sa visite pouvait avoir une influence sur leurs relations avec les musulmans. Nasser atterrit au Maroc le 2 janvier 1961 mais, dès la veille, des témoignages avaient fait état d’exactions policières contre des passants juifs. Des policiers insultèrent des vieillards, des femmes et des enfants dans la rue parce qu’ils portaient des vêtements avec un mélange de couleurs bleue et blanche, rappelant, à leur avis, le drapeau israélien. On leur reprocha aussi de porter des vêtements noirs, comme signe de deuil envers l’ennemi d’Israël. Des policiers insultaient le Premier ministre israélien Ben Gourion. On entendit parallèlement des policiers glorifier Nasser, le dirigeant du monde arabe. Il est nécessaire de noter à ce sujet que cette atmosphère n’avait rien de spontané. Elle est la conséquence, au moins en partie, de la propagande panarabe diffusée dans la presse en langue arabe des partis politiques, à la veille de la visite.
Le judaïsme orthodoxe sépharade perd son âme et s’oriente, contrairement à son histoire, vers une dérive inquiétante qui ne s’inscrit nullement dans son passé sioniste. Par volonté de mimétisme il semble avoir décidé de choisir la voie antisioniste puisque cette tendance s’affirme dans des synagogues qui voient fuir leurs fidèles vers d’autres horizons religieux tant l’excès devient discutable.
Les sépharades du Maghreb constituaient en Afrique du Nord un bloc monolithique modéré. La colonisation française les avait ouverts au monde moderne et à l’environnement dans lequel ils évoluaient. Les rabbins acceptaient certains compromis religieux qui leur permettaient de remplir leurs synagogues en fermant les yeux sur les quelques libertés prises avec la stricte loi religieuse. En revanche, ils s’appuyaient sur le sionisme afin de s’opposer à un rationalisme laïc et de maintenir solidaire et forte une communauté qui avait réveillé dans les années 1960 le judaïsme français assoupi. Les cours de Talmud Torah étaient l’occasion de rudiments de sionisme tandis que les sous-sols des grandes synagogues abritaient des cours d’hébreu en prévision d’un départ pour Israël.
Beaucoup de jeunes de la nouvelle génération sont retournés à la religion mais ils se sont éclatés en plusieurs tendances à leur arrivée en Israël. Le Shass, issu d’une scission du courant ultra-orthodoxe ashkénaze, est une invention purement israélienne. Le Mafdal, parti sioniste national historique, a accompagné presque tous les gouvernements depuis la création de l’Etat. Enfin la troisième composante, sépharade pure souche, défendait un judaïsme de cœur très attaché au culte des saints et à forte composante mystique, de tendance cabaliste.
Aujourd’hui le judaïsme orthodoxe sépharade est en train de virer vers un antisionisme inquiétant confirmé par des faits irréfutables.
« Lorsque l’Etat d’Israël reviendra àla Torah, nous célèbrerons Yom Haatsmaout » se plaisent maintenant à affirmer ces nouveaux adeptes du Livre Saint. Certains rabbins ont supprimé de la liturgie les prières, le Hallel, qui étaient habituellement récitées le jour de l’Indépendance pour refuser de considérer ce jour comme exceptionnel impliquant un commentaire relatif à une fête qui n’a pas lieu d’être à leurs yeux. Les livres de prières sépharades, calés sur les ashkénazes, ont été modifiés pour soustraire aux fidèles le symbole même de l’Etat d’Israël. Ainsi la bénédiction faite à l’Etat au moment de l’ouverture du tabernacle a été purement et simplement supprimée de la liturgie. Celle relative à Tsahal a été modifiée insidieusement pour supprimer toute référence au symbole étatique de l’armée. Dieu ne bénit plus « les soldats de l’armée de défense d’Israël » mais « il bénit les soldats d’Israël », formule qui supprime toute référence à l’existence d’un Etat.
Les rabbins nord-africains avaient soutenu le sionisme avec toute la force de leurs croyances et ils émaillaient leurs commentaires hebdomadaires dela Torahpar plusieurs références aux combats que menait Israël contre ses ennemis. Nombreux sont les « anciens » qui se souviennent encore des récits épiques de l’indépendance, exagérément amplifiés par leurs rabbins. La seule opposition religieuse au sionisme venait à l’époque du monde ashkénaze, du hassidisme Satmar de Hongrie en particulier, qui n’arriva pas à atteindre le judaïsme sépharade traditionnel.
L’alyah des religieux sépharades s’est accompagnée d’une crise identitaire. Peu d’érudits pouvaient se prévaloir d’une connaissance talmudique approfondie et le fossé culturel qu’ils se découvraient avec les ashkénazes les conduisit, par complexe, à un mimétisme qui leur enleva leur originalité. Ils ignoraient pourtant que dès le IX siècle, le rabbin tunisien de Kairouan Khananel Benkhoushiel avait rédigé le premier commentaire du Talmud de Babylone et que le commentaire arabe achevé en 1168 par Moïse ben Maïmon faisait autorité parmi les Juifs des pays musulmans. De ce point de vue au moins, ils n’avaient aucun complexe à avoir.
Alors que les rabbins sépharades avaient coutume de coiffer leur tête d’une chéchia rouge et d’enfiler leur pantalon blanc et leur gilet de soie parés de paillettes multicolores dans la pure tradition de leur région, la nouvelle vague décidait d’adopter, en s’installant à Bné-Brak, la tenue austère de l’orthodoxie lituanienne (les Mitnagdims), costume et borsalino noirs. Elle pensait, par la tenue, jouir du prestige ashkénaze le seul, selon eux, à ouvrir une ascension sociale dans le monde orthodoxe. Certains iront jusqu’à apprendre le yddish pour entrer dans des écoles talmudiques spécifiques afin de les égaler sinon leur ressembler. Mais en les singeant, ils renièrent leurs racines et leurs idées en trouvant judicieux d’adopter des dogmes non approuvés par leurs pères. S’ils consentent à une autonomie du peuple juif dans un Etat souverain, ils tiennent dorénavant à ce que cet Etat soit régi parla Torah.
Le parti sépharade Shass, créé par le Rav Shach en 1980, reste sous tutelle officieuse des rabbins lituaniens qui imposent leurs vues comme le prouve une illustration qui en dit long. Alors que ce parti dispose d’un réseau officiel éducatif, El Hamaayan, tous ses dirigeants préfèrent que leurs jeunes filles fréquentent le séminaire ashkénaze Beth Yaacov et leurs garçons, les écoles talmudiques lituaniennes. Les enfants se trouvent ainsi intoxiqués par la ligne anti étatique prônée par les enseignants. Les orthodoxes sépharades acceptent de se dévaloriser, tels des religieux de seconde classe, pour que leurs enfants accèdent au réseau scolaire lituanien. Ils vivent ainsi une dépersonnalisation de leurs origines qui les amènent à justifier l’annulation de la prière à l’Etat d’Israël parce que l’Etat n’est pas fondé surla Torah» ainsi que de la prière à Tsahal.
« parce qu’une armée où les femmes et les hommes sont mélangés ne mérite aucune bénédiction ».Le judaïsme orthodoxe sépharade garde certes son cœur sépharade mais son esprit a été dévolu aux ashkénazes lituaniens. Plutôt que d’avoir honte d’un passé qu’ils ignorent, ils devraient plutôt faire l’effort de le découvrir en assimilant le fait que la tenue noire ne fait pas forcément le bon orthodoxe. Loin de vouloir raviver un conflit de communauté anachronique, il est regrettable que les orthodoxes sépharades s’éloignent de leurs idéaux sionistes qui ont représenté le ciment des communautés orientales pendant plusieurs siècles. Les traditions d’alors mettaient l’accent sur la loi religieuse, la grammaire, la célébration des Saints, une prononciation spécifique, et sur des coutumes insérées dans le folklore. Ils ont abandonné leur pensée juive originale et ont enfoui dans la mémoire leur vision sur le rapport à l’emploi, à l’Etat, à l’armée, à la terre et à la politique pour le confier dorénavant aux ashkénazes de Lituanie qui sont désormais les vrais décisionnaires sur ces questions Après l’annulation de la prière à l’Etat d’Israël, ils risquent de pousser le bouchon jusqu'à ignorer demain la sonnerie en souvenir des soldats de Tsahal tombés au combat, parce que cette forme d’hommage provient d’un Etat qu’ils réprouvent. Cette question est effectivement d’actualité dans les milieux orthodoxes sépharades de Bne-Brak qui en débattent mais qui ne se rendent pas compte qu’ils se déshonorent en optant pour cette dérive antisioniste.