צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
ר׳ אברהם אווריוור (דאד שליד סטאט)
מכונה מוואלין דאד, על שם ההר עליו הוא קבור. על ההר רואים הרבה ערימות אבנים. במקום יש מעיין ושם נמצאת אבן שעליה מצויר גמל. ההילולה שלו נערכת בל״ג בעומר. לפי המסורת הוא יליד ארץ-ישראל שבא בשליחות למרוקו ולידו קבורים תלמידיו. היה ידוע בעיקר בטיפול בעקרות. הוא נערץ גם על-ידי המוסלמים, שכינוהו סידי בראהים.
לפי מסורת אחת עבר שם גמל של מוסלמי שהיה טעון מלח. רגלו של הגמל שקעה באדמה ולא יכול היה לזוז. הלכו וקראו ליהודים. אמרו להם: אתם המומחים, הוציאו את רגלו. כאשר הרימו את רגליו מצאו אבן עם התאריך של ר׳ אברהם אווריוור. אז בנו עליו ציון. כל פעם שרצו לבנות הבניין היה נהרס. בעצם יש רק אבן.
אנו נהגנו להשתטח על קברו בחצות הלילה. בא פעם מישהו ואמר לי: אם אתה מאמין, שים את ידך בתוך המציבה, שם היו מדליקים נרות. כל אחד שם נרות הדולקים שם. עניתי: בסדר. שמתי את ידי בתוך האש. הרגשתי שידי נשרפה וכאילו העור יורד. שמתי את ידי על פניו, על אותו יהודי ז״ל. למחרת, פניו היו שרופות ואני ידי היו שלמות. לא נשרפו. זו האמונה. בא מישהו אחר, שם את ידו באש, כל הלילה כאב לו, ולא הפסיק מלצעוק מכאבים. אמונתי עשתה לי זאת.
אשה אחת נשברה לה יד. היהודיה הדליקה בו [בקדוש] נר והוא עלה בלהבות. לפעמים זורקים טונות של נרות להדלקה והם לא עולים בלהבה. ורק נר אחד של אותה אשה העלה להבה. בקדוש הזה היה רק חדר אחד. היא באה במוצאי שבת להדליק נר אחד. היא הדליקה וכל החדר הזה עלה באש, יתעלה שמו לעד. האם יש נס יותר גדול מזה? קראתי לאנשי החברא. קנינו סוכר, תה, עראק, ועשינו שמח. היא [האשה] קמה [הבריאה],
אני פעם חלמתי עליו כשהוא עומד מולי, חבוש כובע מוסלמי. זה היה ליד קברו. ישנו שם, אני, בעלי, בני וחמי. בא הקדוש ואמר לי: מי אני? עניתי לו: אדוני, אני לא יודעת. אחר כך נזכרתי ואמרתי שהוא ר׳ אברהם אווריוור… פקחתי את עיני והנה הוא עומד. קראתי לכולם: קומו, קומו, הקדוש עומד לידנו. הוא היה לבוש חולצה ארוכה לבנה מכותנה. הוא היה צעיר, לא זקן, עליו השלום.
כאשר הלכתי לשם [לקדוש] מצאתי שם מוסלמי צעיר. צעקתי עליו: מה אתה גונב נרות? הוא נעלם. חיפשתי אותו ולא מצאתי אותו. הוא נעלם. אז הרמתי את עיני לכיוון הקברות ואמרתי: הקברות האלה! מאוחר יותר אשה אחת אמרה לי שהבקשות שלי התקבלו על-ידי הצדיקים המקומיים. אתה יודע, כך נראים הקברות, ערימות ערימות של אבנים, ולידם נרות דולקים. כאשר הייתי שם בסטאט החלטתי לעלות לבית-הקברות. כאשר עליתי מצאתי אותו מוסלמי. חשבתי שהוא גונב נרות. עליתי להר ומצאתי ערימות ערימות של אבנים. קיבלתי צמרמורת. פחדתי. ראיתי רק ההר וערימות האבנים — אני חשבתי שאותו מוסלמי גונב. והוא פתאום נעלם. כאשר חזרתי העירה והתכוננתי לשחוט פרה, סיפרתי להם את מי שראיתי. אמרו לי שאלו תלמידיו של הצדיק, מאה וחמישים תלמידים קבורים שם. אמרו לי, כאשר חוזרים רואים את הקבר של הצדיק.
אני אספר לך על מוואלין דאד. למה אומרים מוואלין דאד? הם היו שבעה אחים. מוואלין זה הבעלים. יש מקום אחד שמה, מעיין מים קוראים לו טגיה. היינו שם, ערבי אחד מתחיל לצחוק. אומר להם: אני יכול לקפוץ ולשחות פה. אמרו, מי יכול לשחות פה? אם אתה גבר נראה אותך! רק קפץ, לא חזר על המקום. את זה ראיתי בעיניים שלי. זה היה במוואלין דאד. אני חושב שבל״ג בעומר עושים את ההילולה שלהם.
ר׳ אברתם אזולאי (מראכש)
לפי בן-נאיים, הרב נפטר אחרי 1735 והוא מביא בספרו ״מלכי רבנן״ מסורת מפי יהודי מראכש המאשרים שהוא נפטר ב-1741. הרב אזולאי עסק בקבלה וידועים פירושיו על ספר הזוהר. היה כותב קמיעות לחולים והיה מלומד בניסים.
רב אזולאי והתלמידים שלו. ליד קברו יש עץ גדול שצלו הגדול מכסה את המציבה. אני זוכרת שנשים יהודיות נהגו להשתטח על קבר זה והיו תולות, כן תלו. היו קורעות, היו תולות בחתיכות בדים את כל המחלות מהן סבלו על העץ הזה, כדי שתקבלנה תשובה מהצדיקים.
ר׳ אברהם אזולאי (איגיניסאין)
מכונה גם מול אִימִיתְכּ על שם העץ הגדל מעל למצבתו. ההילולה שלו נערכת בחודש אלול. לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל והוא מזרעו של החיד״א.
באיזור בו קבור ר׳ אברהם אזולאי יש הרבה עצי חרובים וכן ״דום״ (עץ תמר). הערבים נהגו לקטוף אותו ולעשות סלים, אבל אף מוסלמי לא יכול היה לנגוע באלה שצמחו ליד הקבר של הקדוש, שם היו אנשים מדליקים נרות, והנרות נשארים דולקים. פעם אחת, מוסלמי בזמן מלחמת העולם השנייה, קטף את הדום והביאו הביתה. בערב התחיל לרעוד ולצעוק. הביאו את ה״טולבה״ ולא יכלו לעשות לו שוס דבר כדי להקל עליו. הוא צעק ואמר שהוא מקבל מכות. הם לא ראו. בחצות הלילה היה צועק.
בא הקדוש ר׳ אברהם אזולאי בחלום ואמר לו: אתה יודע מי אני! ענה: מי אתה? אמר לו: אני פלוני. היו קוראים לקדוש הזה מול אימיתכ. אז המוסלמי ביקש רחמים מהקדוש. אמר לו הקדוש: למה קטפת את ה״דום״ מן המקום? כל האנשים נמנעים מלעשות זאת, ואף אחד לא שם ידו בדום ואתה העזת? אמר לו הקדוש: שמע ממני מלה אחת. אתה תחזיר את הדום למקומו ואתה תלך לפלוני בן פלוני. תן לו שחיטה ותן לו כל מה שיבקש ממך. אם אתה תעשה זאת, מה טוב, ולא, אני אחסל אותך.
הקדוש רצה להראות דרך המקרה הזה את מעשיו בכל העולם, ואפילו ביקש הקדוש שהמוסלמי ימסור לכל האנשים את מה שקרה. ענה בסדר, אני מבקש סליחה מאלוהים. הקדוש שלח את המוסלמי אלי כי אני הייתי הפקיד של הקדוש. הייתי עורך שם הילולה וסעודות מדי שנה בשנה, בליל ראש חודש אלול. כך מסרו לנו הראשונים לעשות, שבראש חודש אלול יש להכין סעודה והילולה לקדוש. למחרת, הגעתי מבית-הכנסת, באתי לחדר ומצאתי את המוסלמי ליד הבית עם חמורו. הביא בצד אחד של האוכף את השק של הדום ובצד השני כבש. דפק בדלת. אשתי יצאה. שאל איפה פלוני; ענתה שאני בבית-הכנסת.
חיכה עד שהגעתי-הביתה. נכנס. שם את ידיו מאחורי גבו והתחיל לבקש רחמים. סיפר לי, והשאיר לי את השק בבית. אמרתי לו: לא! ספר לי מה קרה לך! הוא סיפר את כל מה שקרה לו ומסר שהקדוש שלח אותו אלי כדי שאעשה ״מאערוף״ (כוסכוס). אמרתי לו שצריך להביא ארבעים ק״ג חיטה, ארבעה ליטר שמן כדי לבשל, ועשרה בקבוקי מחייא. המוסלמי אמר שזה הרבה. עניתי לו שזה לא הרבה, ושזה לא יספיק להם, כי כל יהודי המלאח יצטרכו לאכול את המאערוף, ושאני לא ביקשתי ממנו מאומה. אמר טוב.
הנה החיטה. אבל קנה את המחייא, וביום רביעי לאחר השוק אביא לך את הכסף. הסכמתי. הביא לי חיטה. ייבשנו אותה. באו יהודיות ורחצו את החיטה. טחנו אותה. דחיתי את הסעודה מיום חמישי ליום ששי. בקשתי שיחזיר את השק של הדום למקומו, ליד הקדוש. השק הזה נשאר שם עד היום בו עלינו ארצה. אף אחד לא יכול לשים את ידו. המוסלמי סיפר את כל מה שקרה לכל מוסלמי המקום. ביום הסעודה בא בעצמו. הזמנתי אותו שיבוא. נתתי לו לחם עם שמן. אכל את זה בבית- הקברות והלך. שכחתי לספר לך שביום השני גם קרה לו מה שקרה לו בלילה הקודם אבל עם פחות כאבים. המוסלמי אמר לקדוש שהביא את הדברים. הקדוש ענה: לא הבאת את הכל. לא השלמת, עליך להשלים. ולכן בא להשלים. זה קרה בימי.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
63 חייד מן אל־כּבדא, ומנאיין מא תחב א־בדא.
פגע בכל אשר לי, רק לא בפרי בטני.
HAYID MEN EKKEBDA' OU MNAYIN NA THEB, BEDA
64 כל F׳נפום, ענד אומו גזאל.
כל פרעוש בעיני אמו – איל.
החיפושית בעיני אמה ־ יפהפיה. (משלי ערב) הקוף בעיני אמו ־ צבי. (פתגם ערבי) בל אווז, ברבור הוא בעיני האוהב.
(י. טברסקי) בל יונק, בעיני אמו חכם תמיד. (חמישה ואלף) ילדי ־ פלאי שדי. (ישראל הורוביץ׳)
KOL KHENFOUSS ֳEND OUMOU G,ZAL
65 אלי רפד בני ובאסו, עמלני תאג׳ עלא ראסו.
המנשק את בני, עטרה לראשו שמני.
אשר יעשה רצוני, הוא קרובי. (״בן משלי״ תתקי״ט)
ELI REFAD BNI OU BASSOU' 3MALNI TAG, ALA RASSOU
66 אל־וולד אל כ׳וואף!, מא תכ׳אך! עליה אומו.
ילד פחדן אינו מדאיג אמו.
AL OULD EKKHOUAF, MA TKHAF ALIH OUMOU
הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו – י. בן עמי
תרגום
פיוט למעלת הרב ר׳ דניאל השומר זיע״א סימן אני אברהם אמסללם חזק
את שם ה׳ אברך יומם וליל, יהא שלום עליך, ר׳ דניאל.
אשריו ואשרי אמו שילדתו, איית־ שומר הוא שבטו, תהא אתנו זכות תורתו, לנו לנוכחים ולכל ישראל.
אזכיר כמה מנסיו הגדולים, שמעו והאזינו, אתם המבקרים, ר׳ דניאל השומר נמצא בכל עת עם עם ישראל.
שמו האהוב גבוה וגדול.
אדוננו ר׳ דניאל השומר עשה נסים וטובות לכל המבקרים
בכל שעה ביום ובליל. מאזינים! שימו לב לנס זה שעשה ליהודי ממאראקש קרא לרב עיר וקדיש שמו כמו הנביא דניאל.
אשיר שיר חדש ואזמר לכבוד שוכני בתי חומר, בהם חכם סביר וגמיר בתלמוד ובגזירה שווה ובקל וחומר הוא הרב הקדוש ר׳ דניאל השומר.
בעצמו, הו אנשים! הסכים ונעתר, כי ידיו ורגליו משותקות. הלך לחכם, ביקר וראה את אדוננו החכם ר׳ דניאל.
הרב השיב לו ואמר: אתה הבראת, לך לביתך. מיד הלכו אתו מבקרים, הלכו אתו שמחים באמצע הליל.
לנסים שלו אין מספר. הוא שועה לתפילת בריאים וחולים, גם לעקרה שאין לה ילדים ר׳ דניאל עבורה משתדל.
שלא תטילו ספק בדבר זה5 שאלו נא על־אודות ר׳ דוד עצור, הוא יספר שבח על מור דרור אדוננו ר׳ דניאל.
נפלאותיו כמה גדלו ורמו שעשה לישראל עמו, גדול אדוננו ורב שמו, במדינות ובכל מחוז, הוא הרב הקדוש ר׳ דניאל אשכנזי.
אדם שהוא מוכה ילך לבקר את ר׳ דניאל השומר, ויקרא שם מאה וחמישים מזמור על קברו של ר׳ דניאל.
הוא לא יעזוב לפני שייענה ויראה בעיניו נפלאותיו. אבל ה׳ החזיר אותו בתשובה לפני הצדיק ר׳ דניאל.
ראו נא קבענו את ההילולא בחודש אלול עשינוה. אשרי מי שנכה בה נשמח יחד עם כל ישראל.
בליל ההילולא נשמח אנו והממונים נרקוד ליד הצדיק, ושם ננוח,
אדוננו החכם ר׳ דניאל.
יום־יום אני מצפה לראותו, בכפר תגאנד. קבורתו, עונה למשתטחים בישועתו, באין דברים לאין אומר.
הוא הרב הקדוש ר׳ דניאל השומר.
בליל ראש חודש אלול אני מבקש לשלוח רפואה לכל מוכה, ור׳ דניאל ייעתר לנו.
כמה בקשות אבקש מן האמיר הוא אדוננו ר׳ דניאל השומר. יביט בנו ויגמור בשלום אני וכל ישראל.
רחם עלינו ובטל הגזירה בזכות החכם ושוכני בית־הקברות; אמור לנו די לצרה, ראה ביגון ישראל.
האנשים מבקרים בתום ויושר
קצד
והגישו שם את המתת שלהם קבל בקשותינו בתמימות לפני ה׳ הגדול.
אשאל מכבודו ואומר: צדיק יפרח כתמר, ימלא משאלות משה עמאר שעמד על המצב הזה בזכות הרב הקדוש ר׳ דניאל אשכנזי.
קבל נא דברנו, ושלח משיח בעל הבשורה, שיצילנו מן הצרה, ויקבצנו במדינת השלום.
חתונה במוגדור -א.כנפו וד. בן סוסאן
קהילת יהודי מוגדור
דוד בן שושן ואשר כנפו
העיר מוגדור, או בשמה הערבי אצוירא נוסדה בסביבות 1760 על ידי השולטן סידי מוחמד בן עבדאללה. השולטן ביקש להעביר מאגדיר למוגדור את הסחר הימי ובכך להעניש את אגדיר שהייתה במרד מתמיד נגד שלטונו.
מוגדור הייתה יותר קרובה לשלטון המרכזי, והגישה אליה, הן ביבשה והן דרך הים, הייתה נוחה יותר, מה שאפשר לשלטונות לפקח עלי
ה. סידי מוחמד הזמין את המהנדס הצרפתי Cornut ובקש ממנו לשרטט תכנית לעיר מודרנית ואף להשגיח על בניינה. לאחר מכן, בחר השולטן בעריה השונות של ארצו, עשר משפחות יהודיות עשירות ובקש מהן להתיישב בעיר החדשה ולפתח את סחר החוץ שלה. הוא נתן להן פריבילגיות מפליגות במסחר ופטר אותן מתשלום המס המיוחד שהוטל על היהודים. סוחרים אלה נשאו את התואר ״טוז'ר אל שולטן״ סוחרי השולטן. הם ויהודים אחרים שבאו לעיר מאוחר יותר, פיתחו את המסחר שלה והיו בעלי השפעה מכרעת בעיר ובשלטון המרכזי.
הסוחרים היהודים סחרו עם ארצות אירופה ובמיוחד עם אנגליה, צרפת, וגרמניה. שיירות גמלים גדולות חצו את המדבר והביאו את סחורותיהן למוגדור, משם נשלחו לאירופה. ממראכש וערי השדה של מרוקו הגיעו שקדים, בוטנים ועורות שעובדו במוגדור ונשלחו באניות ליעדים שונים.
לקהילה היהודית היו קשרי מסחר ותרבות עם קהילות יהודיות בעולם כולו ובמיוחד עם הקהילות של לונדון, ליוורנו, אמסטרדם ואלג׳יר.
ב-150 שנותיה הראשונות הייתה מוגדור בעיקר תחת השפעת אנגליה. משפחות נהגו לשלוח את הבנים שלהם ללמוד בלונדון, לפעמים אלה נשארו שם ופתחו סניפים למסחר של משפחותיהם במוגדור. האוכלוסיה היהודית הלכה וגדלה וב-1785 היא מנתה כ 6000 נפשות. העיר קיבלה צביון יהודי ומחצית מתושביה היו יהודים. היהודים באו למוגדור ממרכזים מרוחקים בדרום מרוקו כמו תיזנית, אופראן ואיליג׳.
ב-1873 היו במוגדור 7000 יהודים אלף מהם גרו ברובע שנקרא ה׳קסבה/ דריה היהודים של הקסבה היו העשירים, האחרים גרו עם המוסלמים ברובע שנקרא ׳מדינה׳. השולטן מולאי סוליימן, החליט לייחד אזורי מגורים מיוחדים ליהודים. כך נוצר המלאח בטטואן, ברבט, בסלה ואחר כך גם במוגדור.
ה " מדינה " פונתה מיהודיה שנאלצו לחיות בצפיפות גדולה במלאת. עשר שנים אחרי שעברו למלאת, מתו שליש מיהודיו במגפת דבר.
ב-1844 נלחמה צרפת במרוקו כדי להניא אותה מלתמוך באלג׳ירים המורדים בשלטונה הקולוניאלי. צי צרפתי בראשות הנסיך Joinville הפגיז את מוגדור. שבטים ברברים מחבל ה׳חאחא׳ ניצלו את המהומה בעיר, התנפלו עליה ובזזו אותה. הם נכנסו למלאח, בזזו אותו, פצעו כמה אנשים ולקחו נשים בשבי. היהודים נאלצו לשלם כסף רב כדי לפדות אותן.
בעקבות הריגת ילד יהודי בסאפי, הגיע סר משה מונטפיורי למרוקו ונפגש עם השולטן שלה. הוא ביקש וקיבל ממנו דהיר המורה לנהוג בצדק ובשוויון ביהודי הממלכה והמבטל את העונשים הגופניים שהיו נהוגים עד אז. לפני בניסתו עם השולטן במראכש הגיע מונטיפיורי למוגדור שם נתקבל בהתלהבות על ידי הקהילה היהודית. ביקורו של מונטיפיורי נתן דחיפה ליוצאי מוגדור בלונדון ולאירגונים פילנטרופיים יהודים-אנגליים, לנקוט ביוזמות שונות שמטרתן הייתה להבריא את המלאח, ולארגן מעשי הצלה בעיתות רעב וסנפות במוגדדר. המלאה רוצף לראשונה ובית ספר יהודי אנגלי ראשון נפתח בעיר.
ב-1884 יסדה כי׳׳ח בית ספר במוגדור ומאז החלה ההשפעה הצרפתית בקרב הקהילה היהודית. ב-1895 ה׳אנגלו ז׳וויש סקול׳ פתח בי״ס לבנות בהנהלתה של סטלה קורקוס שפעלה רבות לשיפור תנאי המחייה במלאח ואף הלכה למראכש כדי לקבל מהשולטן רשיון לבניית 150 דירות חדשות ליהודי המלאח. כמה שנים מאוחר יותר קיבלו היהודים רשות לגור ברובע ה׳סבנת׳ שהפך להיות ׳המלאח החדש׳.
במאה העשרים החלה להסתמן ירידה כלכלית של יהודי מוגדור. אפריקה נחלקה בין המעצמות הקולוניאליות והסחר הטרנס-סהרי חדל להתקיים. הכלכלה של מוגדור סבלה מכך רבות וסוחרים יהודים רבים ירדו מנכסיהם. נוסף לכל אלה, היו תקופות של רעב, מגפות והתקפות שודדים שהפכו את הדרכים המובילות למוגדור לבלתי בטוחות.
ב-1912, נכנס לתקפו הפרוטקטורט של צרפת על מרוקו והאוכלוסיה היהודית במוגדור נכנסה לתהליך של אמנסיפציה. בוטלה חובת היהודים לגור במלאח. הבגד האירופאי החליף את הג׳לביה וה׳סאסיה׳ השחורות. בית הספר היהודי-אנגלי נסגר וההשפעה הצרפתית השתלטה על יהודי מוגדור. השלטון הצרפתי ביטל גזירות שרירותיות שהציקו ליהודים והביא להם בטחון. הקהילה היהודית חיה בהרמוניה עם שני חלקי האוכלוסיה האחרים בעיר, הערבית והאירופאית, ימים טובים היו אז ליהודי מוגדור.
הרמוניה זו הופרה בימי שלטון וישי. ב־ 1942 פרסם המושל הצרפתי של העיר צו שחייב כל ראש בית אב יהודי להתייצב בבית הממשל להתפקד ולמסור הצהרה מדוייקת על ההון והנכסים שברשותו. היהודים קיבלו צו זה במורא גדול, הערבים שמחו עליו והאירופאים גילו סיפוק רב ממנו.
נחיתת הצבא האמריקאי בקזבלנקה ב-8 לנובמבר 1942 התקבלה באנחת הקלה על ידי יהודי מרוקו כולה. צרפת החופשייה חזרה לשלוט במרוקו עד לעצמאות מרוקו ב-1956.
סוחרים מפורסמים, דיפלומטים, רבנים ומלומדים חיו במוגדור. רבני מוגדור פרסמו לרב את ספריהם בעיר ליוורנו שבאיטליה. במוגדור התבססה המסורת של שירת הבקשות.
בין שנות החמישים והששים החלו יהודי מוגדור לעזוב את עירם. הרגש הציוני החם של יהודיה, הביא את רובם לארץ ישראל. רבים אחרים, שחיפשו שיפור בחייהם או השכלה גבוהה לילדיהם הגרו לצרפת, לקנדה ולארצות אחרות. תוך שנים מועטות, עיר זאת שבשלבים מסויימים אפשר היה להגיד עליה שהיא עיר יהודית, התרוקנה לגמרי מיהודיה. יוצאי מוגדור בארץ ובעולם המשיכו להתבלט בשטחים שונים של החיים, בספרות, באמנות, במסחר ובפוליטיקה, אך בלב כולם נותר רגש של אהבה והכרת תודה לעירם.
Mariage juif a Mogador en francais et anglais
Le mercredi,
Aux environs de midi,
Arrivent les invités
Débordants de gaîté
À la maison du marié.
Les fiancés sur leurs épaules,
Ils les portent
dans un grand brouhaha
Jusqu'à la maison de la Rah'a.
Les Msem'in sont déjà là
Qui jouent de la musique Ala.
Les garçons chantent et dansent
Jusqu'à rentrer en transes,
Les filles hululent leurs Zgharit –
Leur musique favorite.
Et au milieu de la salle
Il y a un dais
Tout de velours brodé
C'est le Talamon
Souvenir du trône de Salomon.
On y mène les mariés à petits pas
Pour y célébrer leur Houpa.
Le Rabbin, d'une voix grave,
Les bénit pour une vie sans entraves.
Les paroles Haré At à peine dites,
Que de nouveau éclatent les Zgharit
Qui montent directement
Jusqu'à Son Trône,
Y déposent une supplique
Pour ce couple magnifique :
Élohim, Voyez
Comme ils sont beaux,
Bénissez
Ce nouveau foyer !
Mais, que tient le Hatan dans sa main ?
C'est un verre finement ciselé
Qu'il fracasse à l'aide d'une grande clé.
Si nous cassons le verre de cette façon,
Croyez-moi, ce n'est pas sans raison ־
Le verre cassé :
Souvenir de la maison détruite
Temple des temps passés.
La clé :
Symbole de la nouvelle maison
Que ce couple crée.
Après avoir mangé et bu,
Après les discours entendus,
Après les gâteaux et le thé
Servis dans la joie et la gaieté,
Tous saluent le couple sur le seuil
Et s'en vont, les laissant seuls.
Seuls ?
Pas toujours
Car des fois,
Ma foi,
Ils sont si jeunes
Timides et sans expérience
Fébriles et sans patience…
Alors une brave femme
Reste encore un moment,
Elle leur explique avec flamme
Quoi, quand et comment.
Gentiment
Elle leur dit
Ce qui est permis
Et ce qui est interdit.
Cette femme est un puits de science,
Quant à moi… je suis réduit au silence.
Le lendemain c'est le Sbah.
Les fiancés encore langoureux
Rayonnants, heureux,
Reçoivent les deux familles
Et avec elles des amis
Bienveillants et gentils.
Ils sont tous là pour s entendre dire :
Tout va bien, L'a rossa a'la khir
Alors on reprend la Ketonha
Et dans l'espace, en bas
Le Hatan augmente de sa main
La valeur de la dot sur le parchemin.
On entend de nouveau les ZgJurit de la joie
Et les boissons coulent,
Comme il se doit.
Ce jour même, l'après-midi,
Cela, je ne vous l'ai pas encore dit,
Arrivent chez le jeune couple
D'un pas léger et souple
Les femmes de la famille.
Assises sur le canapé,
Mangeant du Palébé,
Elles parlent et babillent,
Louent ou critiquent :
" Ceci est vilain,
Cela est chic ! "
Elles montrent du doigt
Et plaisantent.
Mais croyez-moi
Jamais jusqu'à être méchantes.
Et vers le soir,
À l'heure du thé,
On dit aux hommes :
" Montez !
Les mariés sont là,
Venez les féliciter ! "
Alors les hommes
Le Sbah en mains
Et aussi, un bouquet de jasmin,
Souriants, tout feu tout flamme,
Se joignent à leurs femmes.
Ensemble, on fête jusqu'au soir,
Avec musique, manger et boire.
Le Hatan ne peut sortir de sa maison
Et cela, mes amis,
N'est pas sans raison :
Avec la Cala, il doit rester
L'aimer sans compter.
Alors il reçoit des visites :
Ses sœurs, ses frères, ses amis,
Qui viennent le voir
Dans son nouveau site.
Voici arrivé
le Shabbat Hatan
C'est le " samedi du marié ".
Paré d'une Zoukha et d'un Caftane,
Ses frères l'accompagnent
A la synagogue où les attendent
Ses amis, toute une bande,
La famille, le Rabbin et le Hazan
Et bien plus d'un Païtan.
La mariée, royale, en Kssona Kbira
Prend place dans la Azara
, Quant au marié, on le mène par le bras
Et on l'asseoit près deL'Aron Hathora.
Les chantres élèvent leurs voix
Rivalisent comme dans un tournoi.
Voici le premier chanteur
Il chante une chanson de bonheur :
Bésiman tov véhatslaha
Tihié léadaténou
Vékol sasson vékol simha
Yshama béartsénou
Véazaï tyhié Harvaha
Béviat méchihénou
(Bonne augure et réussite
Pour notre communauté
Que les voix de joie et de bonheur
Retentissent dans notre pays
La félicité viendra alors
Et avec elle notre Messie.)
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך ספרו של חנניה דהאן
צער גידול בנים.
67 אל־גראב כּא יכּחאל גיר עלא אולאדו.
אין העורב משחיר עצמו אלא למען גוזליו.
כל עמל אדם לבניו. (״תם הכסף״ 9)
כשם שיגעו לי אבותי, כך אני יגע לבני. (ויקרא רבה
ב״ה)
68 נוולדהום בל־גבן, ונטפנהום בל־גבן.
מולידה אותם ביגון, וקוברת אותם ביגון.
ולמה תלדנה בעצב למען קבור אותם באנחות? (חזון ברוך ״הספרים החיצוניים״ כרך אי)
69 אלי עטאהום קאד ב־רזקהום.
זה שנתן אותם ידאג לפרנסתם.
70 אלי כ׳לקהום קאדי ביהום.
מי שברא אותם, יוכל להם.
71 אלי כ׳לאק, בא יג׳יב רזקו מעאה.
מי שנולד, מביא פרנסתו עמו ביד.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
Vers minuit, la mère de la jeune fille, aidéé de cinq tamzwarât, mettra du henné et du sucre dans les cheveux, sur les pieds et les mains de la fiancée. Une tamzwarâ fera de même pour le fiancé. Le jeune homme place dans la main de la jeune fille une pièce de monnaie ou une bague, et lui offre un foulard blanc, avec lequel sa mère lui fermera les mains. On sert aux assistants des pois chiches, des olives e
t mhammar
A Boujad, jeudi soir, les tamzwarât habillent la jeune fille d'une farazya (longue tunique en soie) et d'un kzâm, avant la cérémonie de Yazmomeg. On asseoit les fiancés sur une table, recouverte d'un tapis. Un repas composé de viande, d'oignons et de mahia est servi aux invités.
Un groupe de femmes bat du tarr et agrémente la soirée de chants et de danses. Elles reçoivent des assistants une grama. Quand les invités se retirent, les parents de la jeune fille la soulèvent et la déposent dans sa chambre, près d'une rha (machine à moudre) et d'un gidd (entrave pour empêcher les bêtes de prendre la fuite). Les gens disent que le but de la rha et du gidd est d’empêcher le mari de battre sa femme. Il est probable que le sens exact du rite est que la femme doit entretenir son foyer (moudre le blé) et être attachée à son mari comme le gidd.
Vendredi, le jeune homme envoie aux parents de la jeune fille des cadeaux sous forme de nourriture pour le samedi. Les deux familles dînent ensemble vendredi soir. Le fiancé assiste seulement au repas et revient chez lui accompagné de ses amis
Samedi matin, après l'office religieux, un buffet réunira une grande assistance. Le soir, après l'élection des islan, les deux familles et les invités chantent et dansent jusque tard dans la nuit.
Zone espagnole
A Tanger, un mois avant le mariage, a lieu la première réunion des deux familles. A partir de ce soir, elles recevront de nombreux invités qui viennent les féliciter.
Mercredi, huit jours avant la cérémonie nuptiale, on fait prendre à la fiancée un bain à la maison. Dès ce soir, elle ne peut plus quitter son lit.Les musiciens jouent pour les invités qui emplissent la maison et la cour. 
Le jeudi est consacré aux invitations faites par les parents aux divers amis, et le vendredi, aux préparatifs du samedi, le "sabt erray". Le fiancé prie dans la synagogue de son futur beau-père. Un déjeuner réunira les deux familles et des invités. Ce jour là, on expose Yajuar ou trousseauà l'admiration des invités. Les femmes chantent
Ajuar nuevo : Mon nouveau trousseau,
delante vos la pondri : je l'expose à vos yeux,
Suegra y cunada : ni la belle-mère, ni la belle-soeur
no tienen que decir. : n'ont rien à dire.
Le soir, les femmes mettent du henné dans les mains de la fiancée et la fête durera jusqu'au matin.
A Tétouan, quelque temps avant le mariage, on peint en blanc les murs extérieurs des maisons des fiancés, sur lesquels les jeunes gens écrivent: "Félicité, heureux mariage". Ils dessinent un arbre à cinq rameaux, un bouquet de fleurs. On blanchit aussi le portail de toutes les maisons devant lesquelles le marié devra passer le jour du mariage.
Quinze jours avant la noce, la suspension d'une grande lanterne à l'entrée des maisons des fiancés est un signe que les réjouissances vont bientôt commencer. Samedi, "el maïs", est la première occasion pour les familles d'inviter leurs amis au mariage et d'ouvrir les fêtes. Lundi, la jeune fille envoie à sa future belle-mère un plateau de fruits secs. Cette dernière lui prépare ce jour un plat spécial, alfeha, fait d'oignons, d'ail et de miel qu'on ajoute à la viande et qui ne sera consommé que la semaine d'après par les mariés.
Mardi est le "lavado primero" (premier bain) de la fiancée. Jeudi est le "bab el'ors".׳ Le fiancé envoie à la jeune fille un plateau avec des raisins secs, des douceurs, un ruban, un foulard et des bougies. Les femmes éparpillent les cheveux de la fiancée, qu'elles attachent ensuite avec le ruban et couvrent d'un foulard en soie. Après la prière du soir, les amis du fiancé, accompagnés de plusieurs invités, prennent des bougies et des manches à balai et se rendent en chantant chez le fiancé, et ensuite chez la fiancée. où ils sont reçus joyeusement.
Samedi est le "sebt erray", qui réunira les deux familles et des invités pour le déjeuner. La jeune fille offre aussi un repas spécial à toutes ses amies. Le soir, un tribunal composé des amis du fiancé se réunit chez lui pour le juger et le condamner. Celui-ci monte sur les épaules d'un de ses amis, pendant que les autres essayent de le frapper avec des mouchoirs. L'ami sur lequel est juché le fiancé saute, afin d'épargner les coups à son protégé.
Dans le Rif, mercredi est le "nhar al bodian" ou "nhar al hazba". ( Le jour de la retraite ) Une femme, "dont le coeur est pur et qui est heureuse", met du henné dans les cheveux de la fiancée, ainsi qu'un oeuf et du miel, et lui couvre la tête d'un morceau de tissu. Elle la ceint avec un hzàm. Pendant ce temps, le jeune homme reçoit ses amis chez lui et forme une cour intitulée uzara.Ce soir-là, sa future belle-mère lui envoie cinq plateaux avec cinq pains, cinq kilos de fruits et cinq unités de tout autre produit expédié. Le lendemain, c'est à son tour d'envoyer de la viande et des légumes pour la préparation des repas du samedi
Samedi soir, les uzara habillent le jeune homme et l'installent au milieu de la cour. Tous les assistants tiennent une bougie à la main. Les femmes chantent et dansent et les uzara font de même autour du fiancé. A un moment donné, l'un d'eux s’empare d'une ceinture rouge, avec laquelle il le ceint.Ses amis le soulèvent et le font danser, à la grande joie des assistants. La soirée se terminera tard.
מגילת היטלר – מיכל שרף
גם פייטננו הלך במסורת פיוטי ׳מי כמוך׳ אלה, ובפיוטו הוא מספר לנו בקצרה מאד על נס הצלת יהודי מרוקו מידי היטלר ומוסוליני ב-11 בנובמבר, עם כניסת צבאות בנות הברית למרוקו.
כדוגמת פיוטו של ריה״ל, גם פיוטנו עשוי טורים במבנה הבית המרובע של שירת ספרד: המחרוזות הן בנות ארבעה טורים קצרים, שלושת הטורים הראשונים חורזים זה בזה בחריזה המתחלפת ממחרוזת למחרוזת. הטור הרביעי שחרוזו מבריח את כל סופי המחרוזות, מכיל פסוק או שיבוץ מקראי ומסתיים במילת האפיפורה ה׳.
הפתיחה ׳מי כמוך׳ ו׳אין דומה לך׳, היא מסורתית, ומתקשרת לסוף הפיוט ׳מי כמוך באלים ה״(שמות טו 10).
הפיוט הקצר ׳מי כמוך׳ כאן, משמש פתיחה לקצירה שבאה בהמשך, והיא שיר עלילה בעל מבנה פואטי חופשי וגמיש, הכתוב ערבית־יהודית בניב מרוקאי. תבנית הקצירה: 36 מחרוזות, בנות ארבעה טורים כל אחת, בחריזה אאאת בבבת גגגת וכר. (למעשה מבנה ה׳בית המרובע׳).
תוכן הקצירה: המשורר קורא למאזינים: ׳אדו תשמעו מא סאר, פייאם היטליר לגדדאר – בואו ושמעו מה שקרה בימי היטלר הבוגד. בהמשך הוא מספר את קורות עלייתו של היטלר לשלטון, השתלטותו על אוסטריה, צ׳כוסלובקיה, הולנד, רומניה, יוון, פולניה והונגריה, והתאחדות צבאות בנות הברית נגדו.
האנגלים שלטו בים, האמריקאים – באוויר, והצרפתים – ביבשה, וביחד הצליחו למגר את האויב. למרוקו נכנסו האמריקאים ב-11 בנובמבר, וכניסתם שמחה את היהודים. נראה כי בשעת כתיבת החיבור נמצאו יהודי מרוקו עדיין במצוקה, אם כי אין בשירנו תיאור מפורט של סבל העם היהודי במרוקו, ונראה כי המשורר אף לא ידע עדיין על שואת יהודי אירופה.
המחבר מבקש מה׳ שיסלק במהרה את הגרמנים ממרוקו כדי להביא פדות לנוצרים, ליהודים ולמוסלמים: ׳ותזיבלנא לחורייא נצארא ויהוד ומסלמיך. הוא מוסיף ומבקש מה׳ שיסייע לרוזוולט, צ׳רצ׳יל, סטלין ודהיגול. יצויין כי הברכות העיקריות שלוחות לצרפת, ערש החוק והחרות וידידת היהודים: ׳צאחבתנא הייא פראנצייא, מולאת לחקק ולחורייא׳.
גם ברכה לשליט המוסלמי לא נעדרת, לו ולבניו: ׳אללאה ינצר סידנא צולטאן, חפיד מולאי לחאסאן, ויעיש דימה פלאמאן, מעא אולאדו כאמלין׳. – ה׳ ינצור את אדוננו הסולטאן, נכד מולאי אלחסאן, ויחיה תמיד בשלום ובשלווה עם בניו]. בסיום מתפלל המחבר לה׳, שיאחד את עמו בארץ פלסטין ויניחם בני חורין: ׳יזמע ישראל כאמלין, פי ארצֹהום פאליסתין, ונרזעו מן למחררין.
שער החוברת
קצידא די היטליר
האדד לקצידא אנא מתחיה גן סמחון נצֹמתהא ,ועלא היטליר זבדתהא , עלא מא דווז עלא ליהוד בדיההא וקאדיטהא ועלאייד למכ׳זן טבעתהא י ואנא. גיד תפכירא עמלתהא עלא נס די עמל מעאנא שי׳׳ת ומעא למארוק כוללהא , נרגבכום יא קאריינהא רדדו באלכום תנסאוהא
פלחן די תחבו עלא סבת מרבעא
מי נמוך אב הרהמן / ואין דומה לך האל הנאמן / מציל תמיד עם לא אלמן / מיד אויביך הי : בימי היתליר האויב השודד הוא ורעו מוסוליני הבוגד, תשבו להשמיד ולאבד , אח עם ה׳; באחד עשר לנוואמבר גמלני חסדים ־ על יד האליי הנאהבים על כן אשיר שירים , על גאולת עם ה׳ : אדון חסדיך אזכירה, ולנגדך תמיד נשירה אזי לשמך אזמרה מי כמוך באלים ה'
.סופו היתליר נעמאתליה
משא לרופיא וזבדהא עליה
מא נואש באיין תגלב עליה
ותרדדו פין לכאצרין
אזיו תשמעו מא האר
פייאם היתליר לגדדאר
בקא כא ימשי ויכּבאר
התא הכם עלא לאלמאן כאמלין
נברא בהיתליר וחכאייתו
עלא מא עמל בתכמימתו
הווא וזמיע רבאעתו
כממו יחכמו עלא לאלמן כאמלין
צנעטו כאן גיר טללאי
נהאר כאמל מאשי וזאיי
התא טלעלו ואחד ראיי
דכל לעצכר לאלמאניין
מן לוול בדא כא יכממם
באן יקייר ויזממם
כולסי ענדו טרצצם
באס יפני ליהוד כאמלין
פלעאם לוולא פחכמתו
בדא יווררי תכמימתו
כיף גלם עלא מרתבתו
קאל אנא מין למכּכּברין
בדא עמל ואחד לפיספא
פי וקת לברד וססתא י
כול ואחד גאלם עלא סייתא
ומצוורין ביה כאמלין
קאללהום ואס תעארפו מא בינא
די עמלו ליהוד עדיאננא
קתלו זדודנא זעבאו מאלנא
כממו יפניונא כאמלין
כבאר עדיאננא הומא ליהוד
האדסי מן ייאם זדוד
מא ענדו קיאץ ואלא חדוד
כממו יפניונא כאמלין
ואזבוה ועפאוה ראיי ואחד
קאלולו בדא תעדד
עמל כולסי כתיר בזזהד
באם נקאדיו לעדיאן כאמלין
בדא אוזזד לאביואנט
וצצוב חתתא לבומבאט
וזאד חתא טאנגאט
כא יכליו ציאד כאמלין
ברא מן לאוטריס ותסיקוסלובאקיא
וזזאד. לולאנד ורומאניא
לגריג פולרניא ולונגריא
תעדדא עליהום כאמלין
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
הרב חביב טולדאנו בן דורו כותב: שר׳ עמרם הגיע למנינס בחודש אדר תקל״ה והתעכב שם עד ר״ח כסלו תקמ״ב אשר נסע לפאס,'ושם התעכב עד חודש תמוז ונסע עם שיירה גדולה לכפר אשג'ן ונפטר שם בליל שבת קודש אשר חל בו תשעה באב. רק ביום חמישי שאחרי זה הגיעה השמועה למכנס ושם הספידוהו כראוי (עיין אוצר המכתבים א׳ עמי ם׳, ועיין מלכי רבנן ל״ה ע״ב אות חביב בן יוסף)
מתוך " אוצר המכתבים " לרבי יוסף משאש
כרך א' עמוד ס'
בן דיוואן. הרה״ג השד״ר מעיה״ק חברון תובב״א, כמוהר״ר עמרם בן דיוואן זלה״ה, בא להעיר עז לנו מכנאס״א יע״א, וכבוד גדול עשו לו, ומפני שבוש הדרכים, נתעכב אצלינו עד ר״ח כסלו, שנת תקמ״ב לפ״ק, הוא . בא באדר תקל״ה לפ״ק, ונסע לפא״ס, ומשם נסע בתמוז תקע״ב, עם שיירא גדולה, לכפר ווא״ד זא״ן, ונתבש״מ שם ליל שב״ק, ט׳ אב״ר ש׳ תקמ׳׳ב לפ״ק, וביום ה׳ הגיעה השמועה, והספדנוהו כראוי, ע״כ מ״ך, וחתום, חביב טולידאנו ס״ט. ובס׳ תהלה לדוד דף ס״ו, יש שם קינה
שקונן עליו כמוהרדב״ח זלה״ה, ע״ש
להלן הקינה מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין.
18 – אזיל דמעה
קינה קוננתי אל השמועה כי באה אל הלקח החכם השלם הכולל שליחא דרחמנא כבוד הרב הגדול רבי עמרם דיוואן זכרו לחיי העולם הבא. זיע"א
אזיל דמעה / אל שמועה כי לא טובה
חסרא ארעא / דישראל גברא רבא
נהי נהיה / תאניה ואניה
בייא, בייא / תזעק ארץ צביה ( בייא, בייא מילות קריאה של צער בארמית )
האניה / להשבר חשבה חסרא
ימררון / בכי עדת ישורון
יעדרון / מהם שמחות ורון
על עיר חברון / איכה בדד ישבה חסרא
דורש אין לה / קרית ארבע רב חבלה
כי סר צלה / חשך ונעתם הלה
תרים קולה / אין שלום ליוצא ולבא חסרא
והוא על נ / דיבות יקום יחנה
מאת בני / ישראל צדקות נותני
מצוות קונה / עובד האל מאהבה חסרא
דור, דור רושיו / דור, דור ופרנסיו
ואנשיו / שוקקים שומעים מדרשיו
ופירושיו / אמירה נעימה יהיבא חסרא
בשליחותו / זריז עומד על משמרתו
ותשובתו / הרמתה כי שם ביתו
חניתו / לבני הישיבה מקרבא חסרא
נקי דעת / זכה וברה נובעת
ומכרעת / תבחן אזן שומעת
וקולעת / אל השערה לא יחטיא בה חסרא
אב רחמן / כדרדע וכלכל והימן
ציר נאמן / ללומדי תורה מזֻמן
ונעמן / במדבר בערבה חסרא
היא דינא / נחית לעמקא דדינא
שם טוב קנה / שליחא דרחמנא
באמונה / ידו היד המרבה חסרא
רב טביומי / טוביינא דחכימי – מחכמי התלמוד, משמע שמו נדרש על רבי עמרם, שהוא הטוב בחכמים
חזיה יומי / לבר אלהין דמי
לית ליה טימי / כמרגניתא טבא חסרא
נפלו אימים / עלי ומעי הומים
צדיק תמים / איך נקבר בארץ העמים
צור עולמים / זו היא ביאה זו היא שיבה חסרא
עמרם נבחר / נקי כצמר צחר
כבן שחר / אורו נבקע כשחר
טוב ממסחר / דכספא ודהבא
חולק טבא / יתרימי ליה לעולם הבא
זך צור, אהיה / מלך ממית ומחיה
זרעו יהיה / חיים ארכים יחיה
ואף גם י- / גדל יזכה ברא כאבא
ועד שיבה / לא תהיה לו עזיבה
הספרייה הפרטית של אלי פילו-שערי ספרו שלום פוני כלפון
שערי ספרו
שלום פוני כלפון
בקובץ ספורים זה, מתוארות דמויות שונות מתוך ההוי היהודי של קהילה ספרו שצמחה על אדמת מרוקו והחזיקה ביהדותה משך כאלפיים שנה. במשך דורות, נאבקו יהודים אלו לשמור על ייחודם בתוך סביבה עדינת בה סבלו רדיפות אין מספר. אמונתם המשיחית בתקומת עם ישראל בארצו, נתנה להם הכוח הנפשי והגופני להתגבר על כל הסבל והתלאות.
בכל גבורי הספורים האלה יוקדת אהבת עם ישראל ואמונה איתנה בנצח ישראל. משאת נפשם, היתה שיבת־ציון, אותה הגשימו מתוך אהבה וערגה משיחית מופלאה.
בני דור זה הגשימו את חלום הדורות ועקרו סופית מתוך גלותם הארוכה כדי לבוא לבנות ולהבנות בארץ־ישראל. הספר מתאר גלריה רחבה של דמויות של יהודים בני המלאח של ספרו, מתוך אהבה והבלטת אהבת החיים וההומור השזורים בקיום בו״
הוצאת כרמל, ירושלים
איור ועיצוב עטיפה: גדעון דן ירושלים
המימונה – מקורותיה ומנהגיה
ראיון עם ד"ר יגאל בן נון על מקורות המימונה
http://www.youtube.com/watch?v=ePQ793TAgKo&feature=share&list=ULePQ793TAgKo
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
72 אימא פ- שבכּא,ויבויא פ – שווארי.
אמי בתוך הרשת, ואבי בתוף השק.
איהו בי קרי, ואתתיה בי בועיני. (מגילה יב/ סוטה מי:
הוא בין הדלועים, ואשתו בין הקשואים. (אם הוא בך גם אשתו בך)
[anti-both]
73 מא גלא דרארי סגאר, גיר תקווים די כּל נהאר.
היקר מילדים קטנים, הוא קיומם של יום יום.
רוב הבנים, רקב הממון. (מוסרי הפילוסופים, שער
קשה גידול בנים בכרסום ברזל.(פניני ספרד ציו)
74 חתא תור מא עיא ב-גרוגו.
אף שור לא התעייף מקרניו.
אין צרות הבן אלא על האב.
75 משא אל-גראב,ונסא אולדו.
הלך העורב, ושכח את בניו.
Tehila le David.R.D.Hassine
Le Qoran enjoint aux musulmans de faire "la guerre … aux hommes des Ecritures qui ne professent pas la vraie religion [les chrétiens et les juifs] … jusqu'à ce qu'ils payent le tribut de leurs propres mains et qu'ils soient soumis" (Sourate IX, 29).
Cette injonction s'est traduite par des restrictions discriminatoires imposées aux dhimmis admis à vivre en pays d'Islam, telles qu'elles ont été promulguées pour la première fois par le calife 'Omar (717-720).
En général, le mot dhitnmi, au "sens péjoratif très marqué" au Maroc, "est d'un usage si constant qu' [il] est devenu presque synonyme de juif, et … est employé quelle que soit l'importance des fonctions confiées à un personnage de cette race"
"Le moindre des Maures se croit en droit de maltraiter un juif; et celui-ci ne peut se défendre, parce que la loi et le juge sont toujours en faveur du Mahométan." Aucun juif ne peut quitter le Maroc sans la permission expresse du sultan. Cette interdiction ne sera levée qu'en 1858.
De plus, les juifs sont astreints à la soukhra – le travail forcé, non rémunéré, et l'on fait arbitrairement appel à leurs services pour toutes sortes de corvées dégradantes, à n'importe quel moment, même pendant le jour du Shabbat.
Enfin, en tant que dhimmis, tous les juifs mâles doivent statutairement payer au souverain, chaque année, la jizya – la capitation. Lorsqu'elle n'est pas acquittée collectivement par la communauté juive, le versement de la jizya s'accompagne de sévices particulièrement humiliants.
Cf. Lempriere, A Tour …, p. 194; Jean-Louis Miège, "Bourgeoisie juive du Maroc au 19e siècle", in Judaïsme d'Afrique du Nord aux 19e-20e siècles, éd. par M. Abitbol (Jérusalem, 1980), p. 31. "Tous les Mores sont comme captifs et esclaves de leur Roy; car ils Poseraient, qui que ce soit, sortir du pays et du royaume sans son expresse licence et commandement", notait déjà Jean Mocquet au XVIIe siècle, in Les sources inédites de l'histoire du Maroc, Archives et Bibliothèques de France, lere série (Paris, 1906), 2:416.
משא בערב, pp. 62-63. Voir aussi Chénier, Recherches…, p. 479; דברי הימים של פאס, op. cit., pp. 114-115; Réphael Berdugo, שאלות ותשובות משפטים ישרים (Cracovie, 1891), p. 48; משפט וצדקה ביעקב, op. cit., 2:61a-b, où les tailleurs juifs de Fez se plaignent de devoir habiller gratuitement le sultan et tout son entourage. Parfois, le travail forcé est remplacé par le paiement d'une somme forfaitaire.
Souvent, tous les juifs sont enfermés au mellah jusqu'à ce que la jizya soit complètement payée äéîéí ùì Réphael Berdugo, au début du XIXe siècle, et Abraham Ben Hassine, vers 1900, rappellent que pendant la collecte de la jizya, les fonctionnaires marocains frappaient les juifs sur la nuque pour souligner leur avilissement. 421), comme le recommandait avec insistance le sheikh de Tlemcen Mohammed Al-Magili à la fin du XVe siècle (cf. Georges Vajda, "Un traité maghrébin 'Adversus Judaeos'…", in Etudes d'Orientalisme dédiés à la mémoire de Lévi- Provençal [Paris, 1962], 2:805-813).
Au Maroc, la collecte brutale de la jizya n'est pas sans évoquer l'attitude impitoyable des autorités musulmanes au Moyen Age
En plus de la jizya et des impôts ordinaires, les juifs sont soumis, encore plus durement que leurs voisins musulmans, à toutes sortes d'impositions arbitraires, d'amendes individuelles ou collectives, de confiscations pures et simples, et à la pratique généralisée des pots-de-vin corrupteurs, dont la fréquence ruineuse ne dépend que des besoins des autorités diverses ou de "l'avidité insatiable" du sultan.
"L’empereur, écrit le Consul de France Louis Chénier, ne paraît plus occupé … que de l'intérêt de ses finances et de l'accroissement de ses trésors en augmentant tout genre d'impositions, ce qui ajoute infiniment à la misère du pays".
Les juifs, dont la sécurité dépend entièrement de la protection des gouvernants, sont exploités sans merci, comme en témoignent les sommes écrasantes que doivent payer les communautés à tout moment, et les conséquences de cette oppression fiscale:
appauvrissement généralisé des communautés juives, problèmes juridiques épineux soulevés par l'évasion fiscale, dépopulation des quartiers juifs des grandes villes, la fuite, ou même la conversion à l'islam, représentant parfois la seule parade possible à ces exactions.
Cette conception tyrannique et désastreuse de la politique économique fait dire à Louis Chénier que "ce Prince a fait dans ses Etats plus qu'on ne ferait, peut- être, dans un pays conquis qu'on serait à la veille d'abandonner".
A ces malheurs s'ajoutent la barbarie des moeurs et l'insécurité endémique, due aux rébellions tribales ou maraboutiques, dans les nombreuses régions du Maroc non soumises à l'autorité du sultan, ainsi qu'aux incessantes expéditions punitives entreprises par le souverain pour écraser la subversion.
s'ensuivent, cause, au XVIIIe siècle, une véritable "catastrophe démographique … Dans l'ensemble du pays, plus de la moitié de la population a dû mourir", estiment les historiens de cette période.
Il ne faut donc pas s'étonner, même si on peut émettre quelques doutes sur la précision de son évaluation, quand Louis Chénier, qui a été témoin de cette désolation, écrit, dans ses Recherches historiques sur les Maures: "des juifs, dont la population a été très considérable dans cet Empire
… il reste à peine aujourd'hui la douzième partie; le reste a changé de religion, a succombé à la misère, ou s'est éloigné de la vexation et de la tyrannie des avanies et des impôts" C'est dans ce cadre historique bien sombre qu'il faut situer la vie et l'oeuvre poétique de David Ben Hassine, et la communauté juive dans laquelle il a vécu.