ארכיון חודשי: אוקטובר 2012


תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

ספינותיהם של כל יורדי ימים היו מגיעות אליהן, על סמך חוזים והסכמים שהיו נעשים לשם הבטחת חופש השיט. בערי נמל אלה היו בערים הקרובות לנמלים ישבו סוחרים יהודיים, ברגיל מצאצאי המגורשים, שבידם היה המונופולין הרשמי או המעשי של הסחר עם מדינות אירופה וגם התיווך בפדיון שבויים.

הקשרים המסחריים שימשו מפתח להשגת עמדות קונסולאריות בשביל נציגי בתי המסחר הגדולים, ומצד שני חייבים היו היהודים שהוטלו עליהם תפקידים של נציגים דיפלומטיים וסוכנים למשא ומתן של שלום ותיווך בפדיון השבויים, לדאוג לענייני המסחר של שולחיהם ולעזרה, הטכנית הדרושה להם בהקמת נמלים חדשים, בייצור ציוד מחמתי וכדומה.

ליהודים במגרב נמסרו אפוא תפקידים שבדומה להם לא מילאו בשום מדינה נוצרית או מוסלמית אחרת באגן הים התיכון.

על תקופה זו, המאות השש עשרה – שמונה עשרה, קיים שפע של מקורות ארכיוניים, דינים וחשבונות של קונסולים ושגרירים, תיאורי הרפתקאות של שבויים וספרי מסעות של שליחים לפדיון שבויים, שאין בדומה לו על שום אזור אחר באגן הים התיכון.

חומר זה נתפרסם קצתו, קצתו עומד להתפרסם וקצתו עדיין גנוז בגנזכי לונדון, פאריס, אמסטרדם, האג, מדריד וליסבון. על פי מה שנתפרסם ונחקר עד כה מותר לשער, כי גם בחומר הגנוז תופסים היהודים וענייני מסחר עם יהודים מקום נרחב.

סדרי חברה.

מתוך קובצי שאלות ותשובות של חכמי המגורשים באלג'יריה ובמרוקו, " ספר תקנות " של פאס שנדפס ב " כרם חמר " חלק ב, בתקנות המונחות עדיין בכתבי יד שונים, המפוזרים בין אספנים ובעלים פרטיים, וכן מדבריהם של נוסעים בני הזמן נודעו לנו צורות הארגון של עדות המגורשים, ומתברר על פיהם כי היו שונות מאלה שנתגבשו במזרח המוסלמי ( בערי תורכיה שבאירופה ובאסיה ).

ברור, ולפעמים בולט, גם כאן ההבדל בארגון ובאורח החיים בין המגורשים לתושבים הוותיקים, אולם בתוך קהילות המגורשים עצמן אין הוא מגיע לעולם לאותו פירוד ופיצול לקהלים לפי ערי המוצא ולפילוג בתוך הקהלים עצמם, שאנו מוצאים במזרח.

וכן היו בדרך כלל תקינים והוגנים היחסים בין התושבים הוותיקים לבין המגורשים. מפתיע אפוא הדבר, שדווקא בתוניס הלכו והתעררו היחסים בין ה " תונאסה ", תושבי תוניסיה הוותיקים, ובין ה " גורנים ", והקרע ביניהם גדל עד שבמרוצת הזמן קמו שתי עדות נפרדות.

לבסוף זכו ה " גורנים " גם לקאיד כלומר ראש עדה, משלהם, שייצגם כלפי השלטונות. את הגורמים לתופעה זו עלינו לבקש ברקע החברתי של מוצא הגורנים ובמסיבות המיוחדות של התיישבותם בתוניס.

לצורת הארגון והייצוג כלפי השלטונות נודעה השפעה רבה, ולפעמים גם מכרעת, על מינוי הנגיד ( במרוקו ) ה " מוקדם " ( באלג'יר ) והקאיד בתוניסיה ובטריפוליטאניה ) – תואריהם של ראשי העדות בארצות אלה.

התערבותם של השלטונות הייתה מכרעת לפעמים בדרכי חלוקת המסים וההיטלים על הציבור : אף מצאנו פעם ששליט מרוקו התערב בידני אישות וכפה את החכמים להתיר למגורשים לשאת שתי משים, בניגוד לתקנות ספרד. אנו למדים מ " ספר תקנות פאס " כי יחד עם זאת נשמרה שם מידה רבה של חירות להתקין תקנות לפי צורך השעה.

מתוקנים ביותר היו סדרי בתי הדין ומעמדם היה מכובד בעיני הציבור. מאחר שהמגורשים והתושבים חלוקים היו בדיני אישות שונים, קיימים היו בתי דין נפרדים, אולם כל דבר של צורכי ציבור נחתך על הסכמה והתאמה.

יוצאת מכלל זה המחלוקת בתוניס, שהשפיעה גם על עמדת בתי הדין, אבל לא על מעמדם המכובד של דייני שתי העדות.

דת ודין.

במשך כל הדורות ( חוץ מימי השמד של המייחדים  לא יצאו מערערים על בתי הדין במגרב ועל סמכויותיהם המלאות לדון בין יהודים בכל דברי ריב ומצה. בתקופות מאוחרות יותר, בימי הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו והחסות על תוניסיה, היו בתי הדין היהודיים מוסדות בעלי מעמד ממלכתי, שהוחזקו על ידי אוצר המדינה.

רק באלג'יריה התחילו השלטונות הצרפתיים זמן קצר לאחר הכיבוש לצמצם את סמכויותיהם של בתי הדין היהודיים, עד שלבסוף נתמעטה דמותם למוסד דתי, שמעמדו דומה למעמדה של הרבנות בצרפת.

ברור שקיום מוסדות בתי הדין חייב בסיס נרחב של תלמוד תורה בבתי מדרשות, שנוסף על הרבצת תורה לשמה יכשירו גם דיינים, סופרי בתי הדין וכיוצא באלה. משום בדידותו של המגרב וריחוקו ממרכזים יהודיים אחרים העדיפו העדות לסמוך על עצמן, ולא נהגו להביא דיינים ממרחקים, כדרך שהיו עושים ראשי קהילות טריפולי, שבגלל קשריהם ההדוקים יותר עם תורכיה מצד אחד ויחסיה הרופפים עם תוניסיה למודים היו להזמין חכמים מארץ ישראל או מערי תורכיה לשמש ראשי בית הדין שלהם ( מצב דומה היה גם במצרים.

אבל גם בבית הדין של טריפוליטאניה ישבו חכמים מתושבי הארץ ( או המאי ג'רבה ) שהיו בקיאים במנהגים, בתקנותיה ובתנאי חייה המיוחדים של עדה זו.

ואכן התפתחו במגרב היהודי שיטות עצמאיות בתלמוד תורה ובפסיקה ההלכתית. כשם שיהדות זו סללה לה דרכים משלה בהנהגת הציבור. ברורים היסודות והזיקה למורש/ת ספרד ; אבל במרוצת הזמנים חזרו וניעורו או התחזקו המסורות מימי הגאונים, ואולי מהתקופה שקדמה להם.

דווקא פעילותם של חכמים דגולים שבאו מספרד ומאייה, בהרבצת תורה ברבים, שהעמידה דורות של חכמים ורבנים הן באלג'יריה, הן במרוקו ולאחר מכן בתוניסיה, חיזקה את תודעתם העצמאית של התושבים, שנתעוררו להחזיק ביתר תוקף במסורות הלכה שלהם.

מיזוגן האיטי, במשך מאות שנים, של שיטות שונות יצר גם דפוסים " מגרביים " מיוחדים, שהשפעתם ניכרה בכל חיי הרוח, ולא בהלכה בלבד.

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל-מכתש של רופא – "מהארז"

 

מכתש של רופא – " מהארז "

כנראה במחצית השנייה של המאה הט"ז

שתי שורות של כתובות בתבליט : 

" ( ני ) יהוסף בן דן בן גדול הרופאים מגולי ספרד עזריה בן הקדוש ( ה ) חושיא לרופא "

ברנזה ; מעשה יציקה ובטיעה – הדגם החוזר של עיגול ונקודה במרכז מופיע גם בחנוכיות 

מוזיאון ישראל, נרכש מכספי קרן הזיכרון לד"ר ה' פייכטונגר ז"ל

באמצעות מר פרידריך מ' מאיר מניו יורק

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

 

131 –  לא תאמן ב־צבי, וואכ׳א יכון יביע ומשרי.

אל תבטח בבנך הזכר, גם אם עוסק הוא במסחר.

 

132 – אלי תעמל ל־וואלדיך, יעמלוהו – לך אולאדך.

מה שתעשה להוריך, יעשו לך בניך.

 

133 -אלי עמל שי ל־אולאד א־נאס,

יג׳יב רבי לי יעמלו ל־אולאדו.

 

134 – כ׳ופת נדחך, נפרח אימא.

מפחד אני לצחוק, פן אמי תשמח.

 

135 אידא תקאדו אל־כתאף,מאבקא ישראף

כשהכתפיים משתוות, לא נשאר יחם של כבוד.

יהי בעת המללאח- י.טולדאנו

הרמב"ם בפאס.

העובדה שסביב שנת 1160, כשלוש שנים לפני מות מייסד המייחדים, בחר אביו של הרמב"ם, רבי מימון לעזוב יחד עם בני משפחתו את ספרד והתיישב בפאס, היא עדות לשיפור תנאי הביטחון, כי אם לא כן הוא לא היה מסכן את נפשו. גם חחי הרוח לא פסקו לא כי התדלדלו מאוד.

הרמב"ם למד אצל הרב המפורסם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן ( שאבותיו כפי שמעיד השם באו מפרס . באותם הימים ישב בפאס המשורר המהולל רבי יהודה בן עבאס. נראה אם כן שלא נשקפה עוד סכנת חיים ליהודי המדינה, אולם סכנת המחקות היהדות מחוסר לימוד הייתה יותר מוחשית כפי שמעיד הרמב"ם באגרותיו.

הסכנה המיידית הגדולה ביותר הייתה בעייתם של האנוסים שבלבם שמרו אמונים ליהדות וכלפי חוץ התנהגו כמוסלמים לכל דבר. הסכנה גדלה עוד יותר כאשר התחילה להתפתח השקפה שאסונות אלה הם האות לבוא חבלי המשיח ואין לדחוק את הקץ ולחזור ליהדות עד לבור משיח גואלינו.

כנגד דעות אלה יוצא רבנו משה באגרתו המפורסמת " אגרת השמד "" " ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד. וכל העומד ומחלל שם שמים והוא קרוב למזיד. אבל אלה שמסיתים עצמן ואומרים שיעמדו במקום עד שיבוא מלך המשיח זאת אומרת לארץ המערב ויוצאים ויוליכם לירושלים, איני יודע איך לבטל מהם זה השמד ".

 הסכנה שבדעות כאלה הביאה את מנהיג הקהילה, הרב יהודה הכהן אבן סוסאן, רבו של הרמב"ם לכנות האנוסים " עם טמא שפתיים " והרבה להוכיחם ולטעון שמי שחפץ באמת להישאר יהודי עליו להגיד זאת בגלוי, ואם יש צורך לקדש את שם האלוהים ברבים.

ואמנם כך נהג הוא בעצמו שנים לאחר מכן כאשר התחדש מסע השמד ובחר למות ולא להודות שמוחמד הוא שליחו של אללה.

כנגד זה גרס הרמב"ם כי גם אם אנוסים הם ישראלים גמורים הם, ויש להם חלק בכל היעודים והתקנות אשר לכל ישראל. המסקנה המתחייבת מדבריו וממעשיו הייתה שיש לעזוב את הארץ שבה כופים את היהודי לעבור על מצוות דתו " " אבל לא יעמוד במלכות אותו מלך, אלא ישב בביתו עד שיצא, ואם צריך למעשה ידיו יעשה בסתר עד שיצא ".

ב-1165 עוזב הרמב"ם את פאס ומתיישב בקהיר. כל עשו כמצוותו תלמידו המובהק רבי יוסף בן יהודה עקנין וכן המשורר רבי יהודה בו עבאס וכך עשו רבים אחרים שהתפזרו לכל עבר והעשירו בחוכמתם את קהילות ישראל במצרים, בטריפולי, באי סיקיליה, באיטליה ובארץ ישראל בהשאירם במרוקו קהילה גלמודה ומדולדלת. דף חדש נפתח בתולדות היהודים במערב.

הנר לא כבה אבל אורו עומם ותעבור תקופת התאוששות ארוכה עד שיזרח מחדש עם קליטת מגורשי ספרד.

התאוששות תחת שלטון בני מרין.

השלטון שקם בסערה לא איחר להתפורר מבפנים. ואז חוזרת על עצמה אותה מחזוריות אופיינית של התנוונות ושקיעה שההיסטוריון הערבי המפורסם, אבן ח'לדון, ניסח אותה כחוק סוציולוגי לפיון משך חייהן של שושלות הבדווים מוגבל לארבעה דורות. ( אגב בספרו הנהדר של אבן ח'לדון " אקדמה למדע ההיסטוריה, מקדיש המחבר פרק נכבד לתופעה זו, בהזדמנות אביא זאת בפניכם מתוך הספר )

התבוסה הנוראה שהנחילו הצבאות הנוצריים ב – 1212 בקרב, נוס – דה – טולסה, לצבאו של בנו של מוחמד אל נאצר, מנוצלת כשעת כושר על ידי יריביו לקרוע לגזרים את האימפריה שהקים עבדל מונין. חבל צפון אפריקה שאוחד לראשונה על ידי המייחדים התפורר לשלוש חבילות המקבילות בערך לשלוש המדינות של היום, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו.

אין ידיעות רבות על מצב היהודים בתקופה ארוכה זו שזכתה בפי ההיסטוריונים לכנוי " מאות האפלה ".

פיצול מדיני זה היה נוח ליהודים כי כלל הוא בהיסטוריה היהודית שאין יותר מסוכן משלטון כל יכול המושל על כל החבל. הקהילות היהודיות התחילו להתפתח מחדש לא רק בערי הפריפריה, בסאהרה ובכפרי האטלאס, אלא גם בלב לבה של המדינה המרינית , פאס, ובערי הנמלים שהתחילו לפרוח מחדש, סאלי, אספי, אזמור, ארזילה ולעראיש.

כפי שכבר סיפרנו העביר מייסד השושלת מולאי יעקב יוסף 1269 – 1286 את בירתו ממראכש לפאס. כאשר בשנת 1276 בנה לעצמו את העיר החדשה הנקראת עד ימינו בשם זה, פאס אל – ג'דיד, הוא הרשה ליהודים להתיישב ליד ארמונו כדי להנות מהגנתו. בנו יוסף 1286 – 1307 פותח עידן חדש של יהודי החצר.

לפי המקורות הערביים נמנו יהודים אחדים בני משפחת רוקאצה בין החצרנים של הסולטאן ועמם היה " מבלה את עיתותיו בנעימים ". יועצו הקרוב והאהוב היה אחד מבני משפחה זו ושמו חליפה בן חיון ותוארו היה הממונה על בית המלוכה. חזיון זה של יהודי כאיש סודו של המלך קומם את החצרון המוסלמי שהצליח לבסוף להשניאו על אדונו וסופו של היועץ היהודי ובני משפחתו היה למיתה משונה.

בתחום הכלכלי פאס מקבלת תנופה אדירה ולפי תיאורי נוסעים זרים הייתה ל " מחסן העולם " וההיסטוריון הערבי אבן ח'לדון מחזק תיאור זה ומחשיב את העיר כאחד ממוקדי צפון אפריקה כולה. בחיי המסחר אלה תפסו כמובן היהודים, בגלל קשריהם עם אחיהם באירופה ובאסיה, מקום נכבד.

עם השפע הכלכלי חוזר העיסוק בחיי הרוח, בלימוד התורה ושוב אנו פוגשים על אדמת מרוקו גדולי תורה כפי שמעיד רבי יוסף בן כספי בספרו " ספר המוסר " : " אן יחייני ה' אז אעבור ואסע לממלךכת פאס כי לפי שנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חוכמה ודעת ".

רבני המערב התכתבו עם גדולי הדור בספרד כפי שמעידה ההתכתבות ביו גדול מורי ההלכה בברסלונה, רבי שלמה בן אדרת עם חכמי פאב רבי דוד בן זכרי מת ב – 1287, ובנו רבי משה ורבי יצחק בן ממימון בן אלחנן מהעיר תאזה. בדור שלאחר מכן היבול היה יותר מבטיח. נזכיר רק את המפורסמים ביותר. רבי נסים בן מלכה, מקובל גדול מחברו של ספר " צניף מלכות, סביב 1360, ובנו רבי יהודה מקובל ופילוסוף שספריו אבדו.

Tehila le David.R.D.Hassine..LA VIE QUOTIDIENNE AU MELLAH DE MEKNES

LA VIE QUOTIDIENNE AU MELLAH DE MEKNES

David Ben Hassine est né à Meknès, y a passé toute sa vie. Jusqu'au XVIIe siècle, les juifs de Meknès vivaient dans la médina, mêlés à leurs voisins musulmans. En 1682, Moulay Ismaïl "expulse les juifs et leur fait construire une cité hors de la ville", dans un mellah un ghetto, situé dans le faubourg de Berrima

Le vieux mellah de Meknès n'a guère changé depuis sa construction. Les murailles massives qui l'entourent n'étaient percées, au XVIIIe siècle, que d'une porte unique, fermée toutes les nuits et tous les samedis, et "gardée par des Maures nommés par le Roy et par un grand nombre de gros chiens, qui servent de sentinelles".

 Le mellah, incluant le cimetière communautaire, occupe un quadrilatère d'environ 300 mètres de long sur 175 mètres de large, où devait s'entasser une population juive de quatre à cinq mille personnes, sans cesse grossie par des réfugiés qui fuyaient les calamités naturelles ou les persécutions.

Au début du XVIIIe siècle, le mellah contient quelques belles maisons appartenant à une minorité de commerçants richissimes, où le sultan loge les ambassadeurs de passage à Meknès.

David Corcos, Studies…, pp. 88 et 130. Ainsi, l'ambassadeur d'Angleterre habite dans la maison de Moshé Ben 'Attar, "une des plus belles de Mequinez" (John Windus, A Journey to Mequinez, op. cit. , p. 9). De même, le Consul de France J.-B. Estelle loge, lui et son serviteur, "chez Maymorain, Juif du Roy de Maroc, dont je reçus toutes les honnêtetés que je pouvais espérer" {Les Sources Inédites…, Arch. et Bibl. de France, op. cit., Dynastie Filalienne, 4:388).

 La situation se détériore pendant la période d'anarchie qui suit la mort de Moulay Ismaïl, comme en témoigne un visiteur anglais: "Ces juifs sont très pauvres pour la plupart, comme ils le sont ordinairement dans les villes éloignées de la mer. Leur quartier est tellement sale qu'il est impraticable pour les gens à pied, à moins qu'ils n'ôtent leurs bas et leurs souliers, et les juifs ne marchent pas autrement. Leurs maisons sont très peu de chose et chacune contient plusieurs familles".

Cf. David Corcos, Studies…, p. 86; Les Sources Inédites…, Arch. et Bibl. de France, Dynastie Filalienne, op. cit., 6:628. Jusqu'au milieu du XXe siècle, les rues du vieux mellah de Meknès n'étaient pas pavées, et par conséquent devenaient boueuses et glissantes en temps de pluie.

 Aux XVIIIe et XIXe siècles, les voyageurs européens seront tous frappés par la misère dégradante des juifs enfermés dans ce quartier surpeuplé, aux maisons insalubres, et aux rues boueuses souvent encombrées par le bétail errant.

Les descriptions détaillées des contemporains de David Ben Hassine nous donnent une idée de l'aspect des hommes et des femmes du mellah de Meknès, au XVIIIe siècle. "Les juifs du Maghreb se laissent pousser la barbe et se rasent la tête, comme les Arabes", écrit le visiteur italien Samuel Romanelli.

משא בערב, p. 68. Voir aussi William Lempriere, A Tourfrom Gibraltar…, p. 193. Une ordonnance communautaire de Fez, à la même époque, oblige tous les juifs, sous peine d'amende, à se raser toute la tête, "y compris les petits enfants à partir de l'â

Ils rejettent souvent sur l'épaule droite leur burnous de laine noire, qu'ils "mettent par-dessus leur camisole et leur culotte à l'espagnole qui va jusqu'à la moitié des jambes"

Romanelli trouve les "femmes [juives] belles et bien en chair".Même l'austère Consul de France Louis Chénier doit reconnaître que "les femmes des juifs … sont en général bien faites, belles, et blanches; elles ont de très beaux yeux; elles sont portées à la parure", une parure dont William Lempriere a brossé le somptueux portrait

Elles portent "une chemise de toile fine, avec de grandes manches tombantes, qui pendent presque jusqu'au sol. Sur la chemise, un caftan, une robe ample de laine ou de velours, aux couleurs variées, … qui couvre tout le corps, sauf le cou et la poitrine… Les bordures du caftan des juives du Maroc sont brodées d'or. De plus, le geraldito – la jupe, est fait de drap fin en laine verte, et les bordures et les coins sont parfois brodés d'or. La jupe est retenue par une large ceinture de soie et d'or, qui entoure la taille… Elles portent ces vêtements à la maison, mais quand elles sortent, elles recouvrent le tout d'un hciik. Les jeunes filles se tressent les cheveux ..

. Elles s'entourent la tête d'un bandeau de soie ouvragé, qu'elles nouent par derrière, d'une manière très gracieuse et avenante. Cette coiffure met en relief leur beauté et les distingue des femmes mariées, qui se couvrent la tête d'un foulard de soie rouge, qu'elles nouent par derrière, et qu'elles recouvrent d'une écharpe de soie dont elles laissent les extrémités flotter sur le dos. Aucune femme juive ne porte de bas, mais elles sont chaussées de babouches rouges, curieusement brodées d'or.

Elles portent de très grandes boucles d'oreilles en or à la partie inférieure des oreilles, et, à la partie supérieure, trois petites boucles de perles et de pierres précieuses. Leur cou est surchargé de perles, et leurs doigts de petites bagues d'or et d'argent. Autour des poignets et des chevilles, elles portent de grands bracelets en argent massif. Les femmes riches ont des chaînes d'or et d'argent suspendues à la ceinture, par derrière.

Les interventions répétées des rabbins pour restreindre cet étalage de toilettes fastueuses restent vaines.

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

והרא״ם הנקרא מענה לשון, אמנם לספר זה לא זכה דורנו זה לאורם, ונעלם מאיתנו, אמנם בשנים עברו היה כתב הספר הזה לעזר גדול ללומדי התורה ובפרט למלמדים שבעיר מקנס. (מתוך דברי הגאון רבי רפאל אלכרייף שליט׳׳א בפתח הספר שרביט הזהב). ומלבד זה שכל הספרים הנזכרים כל אחד מהם הוא עב כרס, כתב עוד חידושים על מסכת חולין שהיו בשימוש אצל הרב שר שלום משאש זצ״ל, וחדושים על מסכת מנחות, ושניהם נעלמו מאתנו. (מדברי רבנו, שם)

גם הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל מספר בפתח הס׳ שרביט הזהב: ואלו דבריו ׳אזכרה ימים מקדם בהיותי בחור ישיבה אצל אדמו״ר כמוהר׳׳ר חיים בירדוגו זצ׳׳ל, בכל יום כשסיים את הסבריו בסוגיא, היה אומר הבו הבו לי את ספר שרביט הזהב, שכל דבריו קצרי אומר, ומלאים תוכן.

. מצבי חולי ועוני גמור וטרדות גדולות לא הניאו אותו מהתמסרותו לתורה, עד לגבול היכולת ללימוד התורה ולהפקת חידושיה, כמו כן בגלל עוניו למד תורה לאור הלבנה, וכפי שכתב בחי׳ לחולין דף ט׳, ובחי׳ למס׳ שבת דף לב׳ ״חידושים אלו כתבתי מתוך הטירוף, ויוקר השערים ומתוך חוסר כל״

יראת ה׳ טהורה

בספר מלכי רבנן עמוד קו׳ מספר שרבי רפאל היה מתמיד עצום, לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. והיה קושר שערותיו בכל לילה, ואת רגליו היה מניחם בגיגית מים קרים כדי שימנע מלהתנמנם. וקברוהו בארון עץ עפ״י בקשתו, מאחר שהעיד על עצמו ביום מיטתו שנזהר כל ימיו בכל הקשור לעניני קדושה, וכידוע ללומדים בחכמת הקבלה, שקבורה בארון עץ זכאים בה רק קדושי עליון. וגם לאחר שנה שהוציאו את קברו עפ״י מעשה שהיה בפקודת המלך, תכריכיו היו עדיין נקיים ולבנים, ופניו היו זוהרים כזוהר החמה.

וכך כתבו הרבנים בהקדמה לספרו ״משפטים ישרים״ שרבי רפאל ישב לחוף ים התלמוד הבבלי והירושלמי, ספרא וספרי, תוספתא ומתניתא, הלכתא גברתא, וכבר יצאו מוניטין שלו בכל ערי המערב קרובים ורחוקים, כולם ענו אחריו מקודש מקודש.

רבנו בהקדמתו לספר רב פנינים מכנהו ״מעיין המתגבר, ראש גולת אריאל, שר צבא ישראל, האדם הגדול בענקים, דגל התורה הקים, המאור הגדול, איש אלוקים קדוש, הוא מר זקני כקש״ת וכמוהר״ר המלאך רפאל בירדוגו זצוקללה״ה וזיע״א לא הניח פינה וזוית מש״ס ופוסקים שלא נשתטח בה בדעתו הרחבה לארכה ולרחבה, גלי לדרעיה ונפל נהורא בדברים הראויים למי שאמרם וכו'

מתוך ספריו מתבלט הוא גם כדרשן עצום, כמוכיח נפלא, וכמנהיג מעולה, ספריו מתאימים לכל עת ולכל דור. דרכו דרך ישרה ־ דרך הפשט הפשוט וההגיון הבריא, כאשר האמת היתה נר לרגליו.

המלאך רבי רפאל נפטר בליל הושענא רבה בשנת תקפ״ב בהיותם לומדים באדרא בענין הסתלקותו של התנא האלהי רשב״י זיע״א, והוא יום אושפיזא של דוד המלך, שהוא מזרעו. על קברו שבמקנס נחקק התואר ״המלאך״. השאיר אחריו ארבעה בנים גדולי תורה: רבי מימון המכונה המבי״ן, רבי מרדכי, רבי אברהם, ורבי מאיר. וכל מי שמזכירו עד היום, מתמלא ברגשי יראת שמים, מעוצם קדושתו וגדלותו.

זכות אבותם מסייעתם

ואכן כל המעיף מבט על האילן של משפחת בירדוגו, מבין מהר שמדובר בשולשלת אדירה של חכמים וסופרים, כשהגזע שממנו יצאו הענפים ענפים כבדי המשקל, ועמוסי הפירות העסיסיים והמתוקים, הלא הם המשבי״ר המרבי״ץ, והמלאך רפאל, ועוד ועוד. וכפי שכותב רבנו בהקדמה לספר שרביט הזהב: זכות המלאך רפאל, גדולה. שמלבד חלק השופט הרבנים שעמדו מזרעו, עמדו ממנו גם כן ראשי עדה ויועצי ארץ שעשו טובה הרבה לקהילתם באונםובהונם, ופעלו במסירות בכל כוחם ומרצם.״

מה נאה אילן זה

בהקדמת רבנו לספר שופריה דיעקב ח״ב כותב רב בשבח משפחת בירדוגו, ואלו הם דבריו: המשפחה הקדושה, המפורסמת ומהוללת בפי כל, ברבניה וחכמיה האדירים משפחת בירדוגו הרוממה, עשתה לה שם על פני כל הארץ, ותשרש שרשיה ותמלא הארץ, זה יותר מארבע מאות שנה, החל מהמאור הגדול מוהר״ר משה בירדוגו זצ״ל המכונה בפי כל בשם הרב המשביר. והוא בנו של רבי אברהם זלה״ה.

אחריהם באו האחים המבורכים האדירים בני רבי יוסף אחי ר׳ אברהם הנז׳, והם הרה״ג המרבי׳׳ץ בעל השו״ת ״דברי מרדכי״ ועוד ספרים (המרבי״ץ ר״ת מרדכי בירדוגו ישמרהו צורו. והוא תלמידו וחתנו של הרב המשבי״ר (נפטר יד׳ אב תקכ״ב). ואחיו המפורסם מוהר״ר יהודה בירדוגו זצ״ל. בעל הספרים ״מים עמוקים״ ו ״מקוה המים״, ידידו של ״אור החיים״ הקדוש זצ״ל.

 אחריהם באו בניהם המפורסמים, המלאך רפאל בירדוגו זצ״ל תהילתו מלאה הארץ. ואחיו הגדול מוהר״ר יקותיאל זצ״ל (נפטר יוה״כ תקס״ב). דור שאחריהם באו בניהם, הרב הגדול רבי מימון בירדוגו זצ״ל המכונה בשם הרב המבין, בנו של המלאך ר״ב וחתנו של המשורר רבי דוד בן חסין. והרה״ג רבי פתחיה מרדכי זצ״ל בעל ״נופת צופים״ ו״פיתוחי חותם״ (נפטר י״ז אדר תק״פ). ועל ידו אחיו השני בן הזקונים של רבי יקותיאל רבי יעקב מחבר הספרים העצומים "שופריה דיעקב״(נפטר כ״ט אב).

ועוד אחריו הגאון העצום מוהר״ר יוסף בירדוגו זצ״ל בעל הספרים ״דברי יוסף״ י״כתונת יוסף״ ואחריהם היה הרב רבי יעקב בעל ספר ״עדות ביעקב״, ומורנו הרב שלמה בירדוגו בעל ספר ״די השב״.

ואחרון הרבנים הגדולים משיירי כנסת הגדולה, הוא הרה״ג ראש רבני המערב מוהר״ר יהושע בירדוגו זצ״ל. שהיה שופט ושוטר, ואימתו מוטלת. זכר כולם לעדי עד, אכי״ר.

רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים

 

9.135 ״הלכנו לר׳ דוד ומשה. יש לי בן אחד. נולד לי והיה חולה.

אחר־כך אמרו לי: אולי את רוצה הילד בריא ? לקחתי אותו לר׳ דוד ומשה. הלכנו. היו כואבות שיניים. כל שנה לא מרגיש טוב. ר׳ דוד ומשה היה צדיק גדול. לקחתי בן שלי. אני ואח שלי. הגענו. אח שלי אמר לי: בואי נקנה כבשים אצל ערבי אחד. אמרתי לו: אני לא יכולה לתת לו את הכסף.

אני לא באתי עם בעלי. באתי רק לבד. הבאתי [קצת] כסף ואיך אקנה כבש אחד? אז האח שלי נתן לי כסף לערבי לקנות שני כבשים. הוא ירד לשוק. לקחו את הערבי למלחמה. שמונה ימים לא בא הערבי. אנחנו חיכינו. יום שני. יום ששי צריך לעשות את החגיגה. הלך אתי אחי לקנות כבשים אחרים. ביום ראשון אנו יורדים לאגוים, עיר אחרת. ירדנו מיום ראשון עד יום שבת ואין מכונית שתקח אותנו.

כל המכוניות באו ואני ואה שלי, אין לנו מקום. אנחנו נשארנו שמה שמונה ימים. יום שבת בא ערבי אחד אלינו ואמר: פרץ, הערבי שלקח לכם את הכסף בא עכשו. הלכתי אצלו ואמרתי לו: למה עשית לנו ככה? איפה הכסף? איפה הכבשים ? אמר: תסלחו לי. ר׳ דוד ומשה מכיר את המצב שלי. אני ירדתי והלכתי למלחמה. לקחו אותי. אבל אתמול בערב אני הגעתי לפה. ערב שבת לא יכולתי ללכת אליכם, אתם לא מקבלים כסף ולא יכול לדבר אתכם, אבל במוצאי שבת רציתי לבוא אליכם למעלה ולתת לכם את הכסף. אז אמרתי לו: אנו נחכה. במוצאי שבת רק קיבלנו את הכסף, אוטו בא מיד ונסענו למולאי איגגי׳׳.

סיפור זה נמסר על ידי גברת רחל פ'

10.135 ״ליד הקבר כל אחד זורק טבעת, שעון… זה בגלל הכוח של ר׳ דוד ומשה. אף אחד לא יכול לגנוב. אם ערבי ירצה לקחת, ישים את היד שלו ייתפס כך. אשה אחת קנתה טבעת, אלפיים שש מאות ל״י. בא ערבי אחד, לא מהסביבה של הקבר, גנב את הטבעת. הלך לעירק סוידן [הכוונה למרחק], רק מגיע לבית שלו, הוא לא מסתכל. הלך לו העיניים שלו. אז אמר להם: תראו מה קרה. לא היה לי כלום. אמרו לו: תגיד, גנבת משהו? אמר לו: לא.אחר־כך אמר: גנבתי טבעת. אז ככה. שמו לו את הידיים שלו מאחור ולקחו אותו לר׳ דוד ומשה. לקחו כבש וביקשו ממנו מחילה, שהאיש לא יודע את זה. החזיר הטבעת והעיניים שלו חזרו לו״.

סיפור זה נמסר על ידי גברת רחל פ'

המוסיקה שלי – קישורים לשירים

מחלה איפראן

 

המוסיקה שלי – קישורים לשירים

מחלה איפראן עוד גרסה

 

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-א-סמטא דל כרס"א

א-סמטא דל כרס"א

הייתה עוד " שיטת עזר " להקלת הלידה. כעין מכשיר מיוחד שבו השתמשו המיילדות בשעת הלידה שנקרא א-סמטא דל כ'רסא. בקורה האמצעית שבתקרת החדר, הייתה תלויה חוליית ברזל ששימשה לתליית המנורה לפנאר ( פנס ) או הכוס בגדולה להדלקה.

בחוליית ברזל זו קשרו אבנט ארוך וחזק או חבל, והיולדת החזיקה בו, עשתה כל המאמצים ולחצה בכל כוחותיה כדי שהוולד יצא לאוויר העולם. חוליית ברזל זו נקראת אלכרסא דסמטא – טבעת אבנט – היום מנהג זה נעלם.

ילד בא לעולם.

צירי לידה הם כה קשים וצערה של האישה כה רב, עד שהיא נשבעת שלעולם לא תלד עוד, ואלה הם חבלי לידה. " בשעה שכרועת לילד, קופצת ונשבעת שלא תזדקק לבעלה ( יומא, כ' ע"ב ), כאשר מגיע זמנו של הוולד לצאת, מתחיל להתהפך וגורם כאבים זעים, לכן התלמוד אומר : קול היולדת בלידתה הוא אחד משלושת קולו שהולכים מסוף העולם ועד סופו.

באשר הצירים האחרונים מתרבים, המיילדות פוקדות על היולדת ללחוץ : עססאר ! עססאר ( לחצי, לחצי, לחצי ) לקריואת " עססאר " של המיילדות מתלוות גם הנשים הרבות הנמצאות באותה עת סביב הצעירה המבוהלת, ובאותו זמן נשים אחרות, הזקנות במיוחד הנחשבות לרבניות, מצטרפות אף הן, נצמדות ליד המזוזה ופונות לרחמי שמיים כשעיניהן מופנות למעלה מבקשות ומתחננות לאל המושיע, בתפילה נרגשת :

ייא מוג'ית, ג'יץ האד לולייא האדי, פק האד רוח ייא לכ'אלאק

פקהא פחאל די פקת זראנא מן פם לחנס, ייא מוג'ית ג'יתהא

פק רוח מן רוח ייא לכאלאק.

הו מושיע, הושע הגלמודה זהו, הצל נשמה זו, הבורא

הצל אותה כמו שהצלת הצפרדע מפי הנחש

הו מושיע, הושע אותה. שחרר נשמה מנשמה, בורא

באותו זמן ממשיכים הגברים לקרוא תהלים, המיוחד המזמור " יענך ה' ביום צרה " ( תהלים כ ) משום שיש בו תשעה פסוקים שהם כנגד תשעה ירחי לידה, ושבעים תיבות כנגד שבעים צירי לידה. למרות שהיולדת שרויה בחולשה ובבהלה, היא ממשיכה להתאמץ וללחוץ, הונה הוולד יוצא לאוויר העולם ומקבלת אותו ראשונה ה- רפאדא.

זוהי המיילדת השנייה בחשיבותה, היושבת כל השמן על שרפרף נמוך. מיד היא מוסרת אותו לידי הקאבלא שהיא המיילדת הראשית. זו חותכת את חבל הטבור שלו בעשרת אולר קטן הנמצא אצלה, מנקה את גופו ומחתלת אותו. 

ובאותו רגע שהיא מקבלת אותו, היא קוראת הצהלה : ברוך הבא ! אז האם ובני המשפחה יודעים שהיילוד הוא בן זכר. השמחה גודלה ומכופלת על הצלת היולדת ועל הולדת בן זכר. הנשים הרבות הסובבות באותו רגע את היולדת המבוהלת, פורצות בצהלות שמחה ובשלוש זג'ריתאת אדירות של יו, יו, יו.

כאמור המיילדת אינה רוחצת את הילד, אלא מנקה את גופו ומנגבת אותו. אחר כך מחתלת אותו וכופתת את כל גופו ברצועת בד שהיא כורכת מסביב לגופו, ונקראת קרייזה – כעין אבנט, כוחלת את גבות עיניו במין פיח הנקרא " לכחול " ומעבירה קו שחור על מצחו כסימן מאגי.

יש לזכור שבזמן " עבודת המיילדת " ובמיוחד בשעה שהתינוק יוצא מרחם אמו, אסור לגלות המקומות המוצנעים של היולדת, ואין רשות לאף אחד להסתכל, זולת המיילדת המטפלת, מפחד עין הרע. בדבדו, כאשר נולד בן זכר, המיילדת מכריזה :

ייא אללאה ! ייא אללאה ! – אלקים ! אלקים !

למחננא מענד אללאה ! – הרחמים מאלקים !

ברוך הבא בסידי אליהו הנביא ! – ברוך הבא באדוני אליהו הנביא !

מאז ומתמיד הולדת בן זכר נחשבת לבשורה משמחת ( ירמיהו כ, טו ) אך כאשר נולדה בת, המיילדת מסובבת את ראשה ומודיעה למשפחה הסובבת אותה : מבארכא מסעודא ! מבארכא מימונה ! מבורכת ומאושרת.

הערה מעניינת של המחבר

דוטה, עמוד 121 : שמות השדים " מימונה ", שם של שדה אחת, " מימון " הוא שמו של אחד ממלכי השדים : מושאם – מקור השדים  עמוד 194 ואילך, לג'י, עמוד 15 ובהרבה מקומות בספר, עם זאת השם מימונה מסמל במרוקו מזל, כמוהו גם השם מימון, פירושו מזל, סעד וכדומה.

במצב שה של אכזבה,ה נשים אינן פורצות בזגי'ארית, אלא מוסיפות עוד ברכה לאם " תכון בייאדת אסעד – תהיה בעלת מזל לבן מוצלחת. זאת כדי לבטא את שמחת,שהיא כעין נחמה פורתא לאימא שהביאה בת ולא בן זכר כמו שקיוו כולם.

בדרך כלל, הבת אינה מתקבלת כל כך ברצון ובשמחה כמו שמתקבל הבן. אומרים שהבן טובות, ואילו הבת, בשעה שהיא באה לעולם, מביאה רק " דאגות ,. מתחילים כבר לדאוג למזלה, לחתונתה, לנידוניה ולכל צרותיה, ולא פלא אם התלמוד הציג את " צרות " ההורים לעתיד בצורה ציורית ביותר :

" בת לאביה מטמונת שוא, מפחדה לא יישן בלילה, בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה, בגרה שמא לא תינשא, נישאת שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה שמא תעשה כשפים " ( סנהדרין, ק ע"ב )

כדי לנחם את ההורים, אומרים המברכים לאבי הבת : רזק לבנת וואסע ענד מולאנא, לאמור : פרנסת הבת, מצויה בשפע אצל בורא עולם. גם המיילדת רגילה להוסיף לאם את הברכה והאיחול הידוע : תכון בייאדת סעד – תהיה בעלת מזל לבן כלומר, מאושרת. 

המיילדת תורמת את הלבנים.

כאשר אישה משכלת את ולדיה אחרי היוולדם, נוהגים שברגע שנולד לה תינוק נוסף, המיילדת מביאה לה את כל הנחוץ לה, מהחיתול הראשון ועד לחליפת יום הברית, והורי התינוק לא מכינים דבר.

כדי שהמזיקים לא יקנאו בתינוק ולא יפגעו הו לרעה, מלבישה אותו המיילדת בצורה הפוכה ( החליפה את החיתול במהופך ). אחרי שגומרת לחתל אותו, היא מעבירה אותו שלוש פעמים לצד יין ושולש פעמים לצד שמאל ואומרת לו :

" שתהיה מצד ימין או מצד שמאל, אל לך לפחד מה תהוולס ! זייארנא  ( השדים ) לא יקחו אותך. אם זה בן המיילדת מלבישה אותו במלבוש של זכרים, אם זו בת, היא מלבישה אותה המלבוש של נקבות, אם לא כן התינוק עלול לגדול נואף כשיגדל.

שמירת חבל הטבור.

אחת מחובותיה של המיילדת לאחר כריתת חבל הטבור, היא למוסרו לידי ההורים בדרך כלל לאם הילד, שתדאג בעצמה להצפינו במקום סתר, לקבור אותו, להשליכו לאש, או לנהר הכל כמנהג המקום.

המיילדת אינה חותכת את כל חבל הטבור, אלא משאירה חתיכה קטנה ממנו, אשר תיפול מאליה כעבור ימים אחדים. האם שומרת את חתיכת הטבור שנשרה ומצפינה אותה בתוך קופסה קטנה. כאשר הרך הנולד יבכה ולא יירדם, אמו תטבול את החתיכה שלוש פעמים בחלב שלה, ואחר כך תטבול את אצבעה באותו חלב, תתן לרך למצוץ, וזה ישכך את כאביו.

יסודם של מנהגים אלה באמונה הנפוצה, שקיים קשר הדוק בין הטיפול בחבל הטבור ובין הגורל הצפוי לרך הנולד ;  משום כך, דאגו ההורים לקבל מידי המיילדת את חבל הטבור והשלייה, כדי למנוע את השימוש בהם לצורכי כישוף כלשהו.

אחרי שהמיילדת חותכת את חבל הטבור, היא שמה לוולד תחבושת של קמח מעורבב בחיננא, וזה " פייאל " טוב ( סימן טוב ) שיהיה עשיר וטוב לב ( מלכה ) 

ד"ר דן מנור – מאמרים..האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו

    גם האישה כמו התורה נתונה לבחירה חופשית של האדם, ואף היא נועדה לאחד את היסוד הגשמי והרוחני. משום כך מגדירה אותה התורה בשם: "עזר כנגדו" (בראשית, ב יח) :"שהאישה עזר כנגד עצמו, רצוני(לומר) לתקן עצמו לקשר חלקיו, חלק השכלי עם החומרי להיות אחד" .

    בדרוש אחר הוא פותח שוב בנוסחה פילוסופית על האדם כאורגניזם של חומר וצורה (השכל העיוני). שניהם נאבקים בפיתויי היצר. השכל מדכא את הפיתויים בתחום אמונות ודעות (למשל פיתויים של כפירה),ואילו החומר (כולל גם השכל המעשי) נאבק בפיתויים שבתחום החושים. שני גורמים מסייעים גם לשכל וגם לחומר, והם : התורה והאישה. התורה משמשת כלי ביד השכל, והאישה אמצעי ביד החומר. ובכך היא מצילה את האדם מפיתויי החושים .

אשה לובשת את השמלה הגדולה

    אם כן, בשני הדרושים הוא מציב את האישה במעמד שווה לזה של התורה, ובכך הוא מעלה אותה מדמות של עקרת בית נחותה שאין לה מקום בדברים שברומו של עולם, לרמה של דמות הנוטלת חלק בעיצוב אישיותו של הבעל. אכן, די בהשוואתה לתורה כדי להורות על מעמדה החשוב בחיי הנישואין.

     מחבר אחר הדן בנישואין מנקודת ראות פילוסופית הוא : ר' רפאל בירדוגו . בן המאה השמונה עשרה.  לדעתו,  מה שמייחד את האדם מכל הברואים, לפי סיפור הבריאה, הוא השכל והאישה. הקשר בין שניהם מתבטא בסגולתה של האישה לזכך את השכל ממה שהגדירו חז"ל "כהרהורי עבירה" (21) . בלעדי האישה נפגם השכל המייחד את אנושיותו של האדם :"כשיהיה שרוי בלא אישה, וכל שכן כשיהיה מופקר לכל אשר יחפוץ ידמה בזה לבהמות וחיות". זוהי , לדעתו משמעות האמרה :"כל מי שאין לו אישה אינו אדם .

     גם מחבר זה סבור, שתרומתה של האישה בחיי הנישואין היא בעיצוב אישיותו של הבעל כאדם מיושב בדעתו, היודע להרשים את שומעיו בדברים של טעם, תופעה שמקנה לו מעמד בחברה :"כי כוח הדיבור מהשכל, ואם יהיה השכל טרוד לא יסודר דיבורו…ולזה אמר שמעת נשאת=(מאז שהתחתנת) הוצק חן בשפתותיך  , שכל דבריך יהיו מוטעמים=(דברים של טעם),עד שכל שומעם יאמר חן חן" .

 במקום אחר הוא קובע שהנאות הנשמה מנוגדות לאלו של הגוף. במונח גוף כוונת המחבר היא, לא רק לחושים, אלא גם לרגשות, תשוקות ותאוות שמקורן בנפש החיונית כהגדרת הפילוסופים. כך , לדעתו, כל המצוות מעניקות הנאה לנשמה, וצער לגוף. משום שהמצוות כרוכות בדיכוי מאוויים ותשוקות, למעט מצוות השבת שהלכותיה מעניקות הנאה לנשמה, בעוד שהעינוגים הגשמיים שבה(מאכל ומשתה מיוחדים)  מעניקים הנאה לגוף .

      האישה, כמוה כשבת, אף היא מעניקה הנאה לגוף ולנשמה. הנאה לגוף ייחודה בסיפוק התאווה המינית, והנאה לנשמה מתבטאת במצוות פריה ורביה. לשתי ההנאות הללו מתכוון, לדעתו, הכתוב :"מצא

אישה מצא טוב, וַיָּפֵק רצון מה' "( משלי,יח 22 ). הרישא של הפסוק מציינת את ההנאה הגשמית, והסיפא את ההנאה הרוחנית .

     אם נזכור את דברי השבח וההלל שנכתבו על מעלתה של השבת בספרות ישראל לסוגיה, החל מימות חז"ל ועד ימינו, כי אז נבין מה רבה החשיבות שהמחבר מייחס לאישה בשוותו אותה לשבת.

                   חובות הבעל כלפי אשתו.

        האהבה לאישה היא תופעה רצויה וחיובית, לדעת סרירו. הביטוי לכך הוא פינוקה על ידי לבוש ותכשיטים המשווים לה נוי ויופי, אף אם זה על חשבון הידור חיצוניותו של הבעל. כי רישול בהופעתה החיצונית של האישה מסמן זלזול חמור יותר מרישול בהופעתו החיצונית של הגבר :"דְזִילוּתָא דְאִתֵּתָא קַשְיָא מִדְגַבְרָא .

     בדיונו של  ר' שמואל בן זקן בן המאה השמונה עשרה על ערכה של השבת כמתנה יקרה, וכאות ברית בין האל לישראל, הוא מוצא בכתוב (שמות לא 12 ) רמז לאהבת האישה. כך עולה מנוטריקון של מילות הפסוק :"את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני", ראשי תיבות:"אשתך אהב" .

    בירדוגו מייחס לאהבת האישה משמעות פילוסופית. נביא את לשונו :"כי שורש הכול הוא כבודו יתברך, וכבודו מחייב יצירת האדם, ויצירת האדם חייבה אהבת האיש לאישה". האל, לפי החשיבה הפילוסופית הוא סיבת ההוויה כולה, כי ממנו היא נבעה על פי החוקיות הטבעית של השתלשלות מסובב מסיבה. משמע, שגם האהבה לאישה הכלולה בהוויה נובעת מן החוקיות הטבעית. לפיכך היא חיובית מנקודת ראות תיאולוגית. 

     האהבה לאישה מאשרת, כי בחירת הבחור בבת זוגו הייתה בחירה נכונה :"כי סימן לאדם שהאישה בת זוגז, כשהיא מוצאת חן בעיניו תדיר" . היא גם סימן ליראת שמים, שמשמעותה היא התנהגות מוסרית בחיי הנישואין :"משום שהכסיל הפורק עול מזין עיניו מנשים אחרות" .

   התשוקה בין בני הזוג, לדעתו, היא גזרה מן השמים לשם קיום המין האנושי :"והיתה מחוכמתו יתברך לשמירת המין וקיומו והתמדתו…בהיות האדם נרדף מגודל התאווה (של) האיש לאישה שבאמצעות זה יתקיים העולם". כאן הוא מודה שהתשוקה המינית היא תופעה טבעית שאין לדכא אותה, אלא שהוא משתמש במונח דתי ומגדיר אותה כגזירת האל (לפי החשיבה הפילוסופית כל מה שמוגדר כגזירת האל הוא תופעה טבעית ), כדי למצוא הכשר לארוטיקה בשעת הזיווג, כפי שמציין בהמשך דבריו :"קודם ביאה הזכר חפץ והומה…אך בשעת ביאה האישה מתעורר טבעה לגמר ביאה יותר מן האיש" .

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הוא הפליג דרומה עם בנו שמואל, " ובאנו לאפריקה והיינו שבויים שני פעמים ". הם ניצלו, שהו תקופה קצרה בפאס ובתלמסאן, ולבסוף קבע רבי אברהם את מושבו בתוניס, שם הייתה " קהילה גדולה עשירים מאמינם בקבלה ובתורה שבע"פ. הוא התבטא כי מרוב תלאות " אין בי כוח ולא חכמה, ולא עמד טעמי בי וריחי נמר".

בין הפליטים שהגיעו עמן מפורטוגל לתוניס היה מהר"ם אלאשקר.  שם, רחוק מחצי האי האיברי שטוף הקנאות, יכול רבי אברהם זכות להתמסר, סוף סוף, לספרו הידוע " ספר היוחסין ".

                       "  קורא הדורות מראש היצירה "

ספרים שעסקו בקורות העתים ושלשלת הדורות, נכתבו כבר בדורות קודמים. הראשון היה רבי שרירא גאון באיגרתו, ומאוחר יותר הראב"ד ב " שלשלת הקבלה ", הרמב"ם ועוד. לנגד עיניהם עמד חיזוק האמונה, בהצגת מסירתה של התורה איש מפי איש, וגם הצורך לדעת כיצד לפסוק במחלוקות, על פי הכלל הידוע של " הלכה כבתראי ". מטרה נוספת הייתה ליצור כוח י שיעזור בוויכוחים בנושאי דת, שנכפו על יהודים במשך הדורות.

רבי אברהם זכות כתב ספר יוחסין ברוח קודמיו. בהקדמה לספר הוא מציין את חיזוק האמונה שבידית השתלשלות התורה. הוא תועלת גדולה להחזיק ידינו בתורה שבעל פה, להחזיק הקבלה עד משה אדון הנביאים, שקיבלה מידי הקב"ה, וכיצד בא עד אור העולם הוא רבנו הקדוש.

הוא מזכיר את התועלת שבידיעת סדר הדורות לצורך פסיקת ההלכה, וגם בידיעת מקומם של חכמים . " יש תועלת לידע ההלכה, כמו שאמרו דמטלינן קולא יהיה הלכה כרב ששת כיוון שהיה שוכן בנהרדעא מקום שמואל ". בנוסף הדבר מסייע לדעת אם להקשות מדברי חכמים על דבריהם.

הספר מחולק לעשרה מאמרים, וסוקר את התקופה מבראשית ועד לדורות שלפני תקופתו, בעיקר של יהודי ספרד וחכמיה. רובו של הספר מקיף את תקופת התנאים והאמוראים, במידה שלא הייתה קיימת  בספרים אחרים עד זמננו. הוא מביא מאמרי חז"ל, דן ומבאר, ומשתדל לתקן גרסאות משובשות. " אם רצונך לרוות צימאונך בשלשלת יוחסין של חכמי המשנה והתלמוד ", כותב המהר"ם חאגיז, ולקנות שלמות ולהיות בקי בהם ובשמותיהם ובמעלתם, אל ילוז מעיניך ספר נחמד זה.

רבי אברהם זכות לא נמנע מלהשיב על דברי הרמב"ם על הראב"ד ועל ספר " דורות עולם ". בחיבור הספר התחיל, כנראה עוד בספרד ובפורטוגל, כשהיו לפניו ספרים רבים. בתוניס, לעומת זאת, היו ברשותו רק ספרים מעטים. אולי זו הסיבה לכך שהפרקים האחרונים מסודרים פחות מהראשונים. רבי אברהם זכות הוא מהראשונים המספרים כי השתמשו בגמרות מודפסות, שבאותן שנים החלו בכך לראשונה.    

בארץ הקודש.

" ספר היוחסין " היה מהחשובים שבספרי קורות ישראל, ודורות רבים נשענו עליו. חשיבותו היא גם בהיותו מקור בלעדי לפרטים היסטוריים, שייתכן שהיו אובדים לולא העלם רבי אברהם זכות על הכתב. סיפור גילויו של ספר בזוהר הוא הדוגמה הבולטת לכך.

ספר הזוהר לא היה מצוי עד למאה הי"ג. בסוף אותה מאה החל הזוהר מתפרסם ברבים מגילות מגילות., על ידי הרב משה בר שם טוב די-ליאון. הוא מצא את כתב היד של הזוהר בשלמותו, העתיקו והפיץ אותו. הספר הגיע לידיו של רבי יצחק דמן עכו, מחכמי ארץ ישראל וספרד. ככל שניסה  רבי יצחק לברר אם אכן מדובר בספרו של רשב"י, לא שמע דברים ברורים בעניין. לבסוף הוא נפגש עם רבי משה די-ליאון עצמו, בעיר ואליאדוליר שבספרד. רבי משה אישר בפניו שאכן ספרו של רשב"י הנהו.

הוא אמר לרבי יצחק כי בשובו לביתו שבאווילה, יראה לו כתב היד המקורי. אבל בינתיים חלה רבי משה ו7נפטר. רבי יצחק המשיך בחקירתו, ולבסוף התברר לו שאכן זה ספרו של רשב"י. את פרטי הבירורים שעשה הוא תיאר באריכות בספרו. הספר אבד במרוצת השנים. אולם רבי אברהם זכות ראה את הדברים, והעתיק אותם בקצרה בספר יוחסין וזהו המקור היחיד לכך.

אגב, מהתיאור,  כפי שהוא מובא ב " ספר היוחסין ", לא ברור אם מסקנתו של רבי יצחק דמו עכו בעניין הייתה חד משמעית. אבל רבי אברהם זכות בעצמו, במקום אחר בספר, כותב בלי פקפוק כי ספר הזוהר הוא דברים שקיבלו תלמידי רשב"י ממנו.

הפרק האחרון בספר עוסק גם בתולדות האומות. מלבד התועלת שבכן לחיזוק האמונה ביכולת ה' והשגחתו, ועיקרים נוספים, הוא כותב כי זהו מכשיר חשוב בפולמוס עם הנוצרים. ויועיל מאוד לישראל הדרים בין האומות הנוצריות להתווכח עמם על דתם.

ספר היוחסין סבל במשך הדורות משינויים רבים שנערכו בו השמטות ותוספות לא מעטות. בשנת תרי"ב הוציא אותו לאור רבי צבי פיליפאווסקי, בצירוף הגהות היעב"ץ, ולדבריו לראשונה " בתמימות בעצם העתקת  כתב יד המחבר ". בספר יוחסין גם נפלו במרוצת הזמן שגיאות, מה שגרר השגות עליו. בתוניס חיבר רבי אברהם גם את " תשלום הערוך ", הכולל הוספות לספר הערוך. אבל ארץ זו לא הייתה התחנה האחרונה בנדודיו של רבי אברהם, וכעבור מספר שנים קם ונסע מזרחה.

הוא היה בתורכיה, ובשלב מסוים הגיע לירושלים. שם למד בישיבה שהחזיק רבי יצחק שולאל, " נותן מזון ופרנסה מממונו לכל בעלי תורה שבמצרים ובכל ארץ ישראל ", כפי שכותב רבי אברהם. רבי יצחק שולאל היה נגיד יהודי מצרים, ונודע כבעל צדקה מופלג. הוא החזיק ישיבה בקהיר, והיה תומכן העיקרי של ישיבות ארץ ישראל, ובעיקר ירושלים.

בארץ ישראל ערל רבי אברהם לוחות אסטרונומיים, ב " מנין ישראל ", בניגוד ללוחות שחיבר בעבר שגולו היה נתקן על חשבון הנוצרים. אזכורים שונים בספר יוחסין מצביעים על התעניינותו בקברי צדיקים בארץ ישראל. שנת ער"ה – 1515 – מוצאת אותו בדמשק, ולפי אחד המקורות, שם נפטר.

גיסו של רבי אברהם זכות היה רבי אברהם בן אליעזר הלוי, הוא היה מקובל שחיבר פירושים לספר דניאל ולמדרשי חז"ל על הגאולה, ועסק גם בחישובי הקץ. הוא נעזר בחישובים אסטרולוגים שרבי אברהם זכות ערך בעבורו. רבי גדליה אבן יחייא כותב בספרו " שלשלת הקבלה ", שלפי חשבונם של רבי אברהם דכות וגיסו, הייתה הגאולה עתידה להתחיל בשנת ר"צ – 1530 -.

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

בנו רבי שמה חגיז מחבר " לקט הקמח " הוא דמות בולטת מאוד. רבי חיים בן עטאר, המלאך רפאל בירדוגו ורבי שלום בוזאגלו בעל הפירוש המפורסם " מקדש מלך " על כל הזוהר, רבי נתן בורגיל מתוניס שחידושיו על התלמוד מפורסמים וחלק מהם נמצא בש"ס וילנא, רבי יצחק בן רבי בנימין טייב מתוניסיה בעל " ערך השלחן ", רבי יהודה עייאש מאלג'יריה בזמן החיד"א במאה הי"ח.

במאה הי"ט – רבי דוד בן שמעון ( צו"ף דב"ש ) שעלה ממרוקו וחיזק את קהל המערבים בירושלים, בנו רבי אהרן בן שמעון שהיה רב ראשי בקאהיר, ושניהם כתבו חיבורים חשובים על מנהגי ירושלים ומנהגי מצרים.

רבי רפאל משה אלבאז שהתעניין גם במדעים כלליים והוגי הדעות ; רבי חיב טולידאנו בן אליעזר ורבי אליהו בן אמוזג שחולל את דת בני נח.

במאה הכ' האנציקלופדי סטים, רבי יוסף בן נאיים ורבי יוסף משאש.

נסתפק ברשימה זו שאינה מייצגת אלא את קצה הקרחון. רוב הקהילות בהן רצף לא נשמר, היו מועדות לשינוי מנהגים. מנהג ארץ ישראל הקדום שהיה על פי הירושלמי, נעלם עם השמדת הקהילה היהודית על ידי הצלבנים. המנהג המכונה " ירושלמי " הוא מנהג חדש שהתחיל להיווצר לאט לאט אחרי גירוש ספרד.

 בטורקיה נוצרה תערובת של מנהגים, עקב הנדידות הגדולות אליה של קהילות ספרד שהיו בעלי מנהגים שונים ( קסטיליה וארגון למשל ), של קהילות אשכנזיות ושל הקהילות המקוריות ( המנהג הרומני וטי ומנהג המוסתערבים ). אין פלא כי המקובלים הצליחו אז בקלות לשנות במזרח חלק מן המנהגים הישנים.

תופעה כזאת לא יכלה להתרחש בקלות בצפון אפריקה. הרצף הדמוגראפי והמשכיות מרכזי התורה הבולטים במשך למעלה מאלף שנים, מנעו שינויים קיצוניים במנהגים.

והנה אנו עדים לופעה הסוציולוגית הידועה שהפחות מושרש מערער על מי שמושרש יותר. 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר