הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-א-סמטא דל כרס"א

א-סמטא דל כרס"א

הייתה עוד " שיטת עזר " להקלת הלידה. כעין מכשיר מיוחד שבו השתמשו המיילדות בשעת הלידה שנקרא א-סמטא דל כ'רסא. בקורה האמצעית שבתקרת החדר, הייתה תלויה חוליית ברזל ששימשה לתליית המנורה לפנאר ( פנס ) או הכוס בגדולה להדלקה.

בחוליית ברזל זו קשרו אבנט ארוך וחזק או חבל, והיולדת החזיקה בו, עשתה כל המאמצים ולחצה בכל כוחותיה כדי שהוולד יצא לאוויר העולם. חוליית ברזל זו נקראת אלכרסא דסמטא – טבעת אבנט – היום מנהג זה נעלם.

ילד בא לעולם.

צירי לידה הם כה קשים וצערה של האישה כה רב, עד שהיא נשבעת שלעולם לא תלד עוד, ואלה הם חבלי לידה. " בשעה שכרועת לילד, קופצת ונשבעת שלא תזדקק לבעלה ( יומא, כ' ע"ב ), כאשר מגיע זמנו של הוולד לצאת, מתחיל להתהפך וגורם כאבים זעים, לכן התלמוד אומר : קול היולדת בלידתה הוא אחד משלושת קולו שהולכים מסוף העולם ועד סופו.

באשר הצירים האחרונים מתרבים, המיילדות פוקדות על היולדת ללחוץ : עססאר ! עססאר ( לחצי, לחצי, לחצי ) לקריואת " עססאר " של המיילדות מתלוות גם הנשים הרבות הנמצאות באותה עת סביב הצעירה המבוהלת, ובאותו זמן נשים אחרות, הזקנות במיוחד הנחשבות לרבניות, מצטרפות אף הן, נצמדות ליד המזוזה ופונות לרחמי שמיים כשעיניהן מופנות למעלה מבקשות ומתחננות לאל המושיע, בתפילה נרגשת :

ייא מוג'ית, ג'יץ האד לולייא האדי, פק האד רוח ייא לכ'אלאק

פקהא פחאל די פקת זראנא מן פם לחנס, ייא מוג'ית ג'יתהא

פק רוח מן רוח ייא לכאלאק.

הו מושיע, הושע הגלמודה זהו, הצל נשמה זו, הבורא

הצל אותה כמו שהצלת הצפרדע מפי הנחש

הו מושיע, הושע אותה. שחרר נשמה מנשמה, בורא

באותו זמן ממשיכים הגברים לקרוא תהלים, המיוחד המזמור " יענך ה' ביום צרה " ( תהלים כ ) משום שיש בו תשעה פסוקים שהם כנגד תשעה ירחי לידה, ושבעים תיבות כנגד שבעים צירי לידה. למרות שהיולדת שרויה בחולשה ובבהלה, היא ממשיכה להתאמץ וללחוץ, הונה הוולד יוצא לאוויר העולם ומקבלת אותו ראשונה ה- רפאדא.

זוהי המיילדת השנייה בחשיבותה, היושבת כל השמן על שרפרף נמוך. מיד היא מוסרת אותו לידי הקאבלא שהיא המיילדת הראשית. זו חותכת את חבל הטבור שלו בעשרת אולר קטן הנמצא אצלה, מנקה את גופו ומחתלת אותו. 

ובאותו רגע שהיא מקבלת אותו, היא קוראת הצהלה : ברוך הבא ! אז האם ובני המשפחה יודעים שהיילוד הוא בן זכר. השמחה גודלה ומכופלת על הצלת היולדת ועל הולדת בן זכר. הנשים הרבות הסובבות באותו רגע את היולדת המבוהלת, פורצות בצהלות שמחה ובשלוש זג'ריתאת אדירות של יו, יו, יו.

כאמור המיילדת אינה רוחצת את הילד, אלא מנקה את גופו ומנגבת אותו. אחר כך מחתלת אותו וכופתת את כל גופו ברצועת בד שהיא כורכת מסביב לגופו, ונקראת קרייזה – כעין אבנט, כוחלת את גבות עיניו במין פיח הנקרא " לכחול " ומעבירה קו שחור על מצחו כסימן מאגי.

יש לזכור שבזמן " עבודת המיילדת " ובמיוחד בשעה שהתינוק יוצא מרחם אמו, אסור לגלות המקומות המוצנעים של היולדת, ואין רשות לאף אחד להסתכל, זולת המיילדת המטפלת, מפחד עין הרע. בדבדו, כאשר נולד בן זכר, המיילדת מכריזה :

ייא אללאה ! ייא אללאה ! – אלקים ! אלקים !

למחננא מענד אללאה ! – הרחמים מאלקים !

ברוך הבא בסידי אליהו הנביא ! – ברוך הבא באדוני אליהו הנביא !

מאז ומתמיד הולדת בן זכר נחשבת לבשורה משמחת ( ירמיהו כ, טו ) אך כאשר נולדה בת, המיילדת מסובבת את ראשה ומודיעה למשפחה הסובבת אותה : מבארכא מסעודא ! מבארכא מימונה ! מבורכת ומאושרת.

הערה מעניינת של המחבר

דוטה, עמוד 121 : שמות השדים " מימונה ", שם של שדה אחת, " מימון " הוא שמו של אחד ממלכי השדים : מושאם – מקור השדים  עמוד 194 ואילך, לג'י, עמוד 15 ובהרבה מקומות בספר, עם זאת השם מימונה מסמל במרוקו מזל, כמוהו גם השם מימון, פירושו מזל, סעד וכדומה.

במצב שה של אכזבה,ה נשים אינן פורצות בזגי'ארית, אלא מוסיפות עוד ברכה לאם " תכון בייאדת אסעד – תהיה בעלת מזל לבן מוצלחת. זאת כדי לבטא את שמחת,שהיא כעין נחמה פורתא לאימא שהביאה בת ולא בן זכר כמו שקיוו כולם.

בדרך כלל, הבת אינה מתקבלת כל כך ברצון ובשמחה כמו שמתקבל הבן. אומרים שהבן טובות, ואילו הבת, בשעה שהיא באה לעולם, מביאה רק " דאגות ,. מתחילים כבר לדאוג למזלה, לחתונתה, לנידוניה ולכל צרותיה, ולא פלא אם התלמוד הציג את " צרות " ההורים לעתיד בצורה ציורית ביותר :

" בת לאביה מטמונת שוא, מפחדה לא יישן בלילה, בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה, בגרה שמא לא תינשא, נישאת שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה שמא תעשה כשפים " ( סנהדרין, ק ע"ב )

כדי לנחם את ההורים, אומרים המברכים לאבי הבת : רזק לבנת וואסע ענד מולאנא, לאמור : פרנסת הבת, מצויה בשפע אצל בורא עולם. גם המיילדת רגילה להוסיף לאם את הברכה והאיחול הידוע : תכון בייאדת סעד – תהיה בעלת מזל לבן כלומר, מאושרת. 

המיילדת תורמת את הלבנים.

כאשר אישה משכלת את ולדיה אחרי היוולדם, נוהגים שברגע שנולד לה תינוק נוסף, המיילדת מביאה לה את כל הנחוץ לה, מהחיתול הראשון ועד לחליפת יום הברית, והורי התינוק לא מכינים דבר.

כדי שהמזיקים לא יקנאו בתינוק ולא יפגעו הו לרעה, מלבישה אותו המיילדת בצורה הפוכה ( החליפה את החיתול במהופך ). אחרי שגומרת לחתל אותו, היא מעבירה אותו שלוש פעמים לצד יין ושולש פעמים לצד שמאל ואומרת לו :

" שתהיה מצד ימין או מצד שמאל, אל לך לפחד מה תהוולס ! זייארנא  ( השדים ) לא יקחו אותך. אם זה בן המיילדת מלבישה אותו במלבוש של זכרים, אם זו בת, היא מלבישה אותה המלבוש של נקבות, אם לא כן התינוק עלול לגדול נואף כשיגדל.

שמירת חבל הטבור.

אחת מחובותיה של המיילדת לאחר כריתת חבל הטבור, היא למוסרו לידי ההורים בדרך כלל לאם הילד, שתדאג בעצמה להצפינו במקום סתר, לקבור אותו, להשליכו לאש, או לנהר הכל כמנהג המקום.

המיילדת אינה חותכת את כל חבל הטבור, אלא משאירה חתיכה קטנה ממנו, אשר תיפול מאליה כעבור ימים אחדים. האם שומרת את חתיכת הטבור שנשרה ומצפינה אותה בתוך קופסה קטנה. כאשר הרך הנולד יבכה ולא יירדם, אמו תטבול את החתיכה שלוש פעמים בחלב שלה, ואחר כך תטבול את אצבעה באותו חלב, תתן לרך למצוץ, וזה ישכך את כאביו.

יסודם של מנהגים אלה באמונה הנפוצה, שקיים קשר הדוק בין הטיפול בחבל הטבור ובין הגורל הצפוי לרך הנולד ;  משום כך, דאגו ההורים לקבל מידי המיילדת את חבל הטבור והשלייה, כדי למנוע את השימוש בהם לצורכי כישוף כלשהו.

אחרי שהמיילדת חותכת את חבל הטבור, היא שמה לוולד תחבושת של קמח מעורבב בחיננא, וזה " פייאל " טוב ( סימן טוב ) שיהיה עשיר וטוב לב ( מלכה )