ארכיון יומי: 9 באוקטובר 2012


דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

קהילת אוג׳דה מורכבת מקבוצות יהודים מקומיים: אולאד בן אדיבא, אולאד אזלואי, אולאד בן גוזי, אולאד שרביט, אולאד בן שמחון. מיהודי תאפילאלית: אולאד בן הרוש, אולאד בן זין, אולאד בן דרעי, אולאד אמסלם.

מיהודי אלג׳יריה: אולאד בן חמו. אולאד בן אמויאל, אולאד עובדיה. מאיזור מליליה: אולאד בן סאקון, אולאד בן עזיז, אולאד לוי, אולאד בן קמון. מדברו: אולאד בן גיגי, אולאד בן שושן, משפחות הכהנים, משפחת מרציאנו ועוד.

בשנים תק״ף — תר״י התערער בטחון בני הקהילה עקב אי השקט ופעולות האיבה של המוסלמים עד הצרפתים אשר שלטו באלג׳יריה בהנהגת המורד האלג׳ירי עבד אלקדר. מצבה של הקהילה עד כיבוש אלג׳יריה בידי הצרפתים לא היה יציב, מסיבת הקרבות הרבים שהתנהלו מאות בשנים באיזור אוג׳דה בין בני מרין לבני זיאן, בין התורכים ומלכי מרוקו, בין הצרפתים למוסלמים.

 מאז השנים תר״י—תר״ך מתייצב ומשתפר מצב הקהילות ואוג׳דה היא הקהילה הראשונה במרוקו המשיגה ריווח והצלה, משנת תר׳׳ל ואילך בגלל קרבתה לגבול אלג׳יריה יהודים אלג׳ירים בעלי נתינות צרפתית מתיישבים באוג׳דה כדי למצוא תנאי פרנסה חדשים.

 מאז מצבם הכלכלי של יהודי אוג׳דה הוא בעליה. ואולם בשנת תרס״ג נלכדה אוג׳דה בידי המורד בוחמארה שהתנכל ופגע ביהודים וברכושם. בשנת תרס״ח התחוללו הפגנות זעם נגד יהודים בקשר לפעילות צרפת במרוקו ובגבול הסמוך. אז נכבשה אוג׳דה למעשה על ידי צבא צרפת ולקהילת אוג׳דה הייתה אורה ושמחה.

בני שבט סנאסן שבאיזור אוג׳דה ידועים הם באימה ובפחד שהטילו בצפון מזרח מרוקו. באוג׳דה נשיא העדה היה יצחק שרביט. איש עשיר. וכדי לתאר את ההשפלה ואת הלחץ הקשה אשר הטילו הישמעאלים על חיי בני ישראל שם הנה פרשת בית מגוריו של איש עשיר זה שחי בראשית המאה הי״ט.

 בחצר אחד מוקף חומה, עומד בית קטן נבזה ונמאס לעין רואה. הן אמנם יש דלת לבית אך אין בו אף חלון אחד שקוף חוצה לו. בפנים הבית נמצאים חדרים אחדים אבל חשכה שוררת בכולם: אין מיטה, אין כסא, ואין שום כלי בית.

 בני הבית שוכבים על מצע מעלי עצי תמרים. וכאשר דרשתי אחרי סיבת מראה העוני הנורא הזה בבית איש אשר חננו ה׳ בעושר רב הגיד לי בעל הבית כי יפחד להיטיב אורח חייו מחמת המציק האורב מרחוק ומקרוב, לשלול שלל בכל אשר ימצא"!

בשנת תרס״ט ראשי קהילת אוג׳דה פנו ליהודי ווהראן שבאלג׳יריה לסייע בידם לפתוח בית ספר של כי׳׳ח. בימי מלחמת העולם הראשונה גרו באוג׳דה קרוב ל־3,000 יהודים,. אז פרץ סכסוך בן המהגרים מאלג׳יריה לבין יהודי המקום.

 רבי אהרן שוקרון היה רב הקהילה. רבי אהרן שוקרון למד בצעירותו בדבדו, פייטן ומשורר ומקצת שיריו התפרסמו בחוברת לזכרו. כן שימשו בדיינות רבי אברהם חזיזה ורבי דוד עובדיה. בשנת תרצ״ה נוסדה חברת עץ חיים ללימודי קודש והשפה העברית בשיתוף, וועד המקומי של קק״ל וכן לתמיכה בהוצאות הלימודים של בני עניים.

חברת עץ חיים ארגנה שיעורי ערב והרצאות. שנים אחר כך נהפך שם החברה למרכז ללימודים עבריים. בית הכנסת הגדול׳ באוג׳דה חולל בשנת תש"ג ונפגע בידי אלמוגים. רבי רפאל צרפתי הוא דיין בשנת תרפ״ד. בתום מלחמת עולם השנייה התארגנה קבוצה של יהודים ציוניים באוג׳דה לסייע ליהודים שרצונם לעלות לארץ ישראל ולקחת חלק במלחמת העצמאות.

שערי מרוקו היו סגורים בפני יהודים שרצו להגר לארץ ישראל. המוצא היחיד היה נמלי אלגייריה כגון אלג׳יר או ווהראן, ולפיכן שימשה אוג׳דה תחנת מעבר סמויה ליהודים רבים שעלו לארץ. וועד הקהילה עשה רבות בעזרה לעולים בכספים, בתעודות מעבר לאלג׳יריה, ובמתן תעודות שהייה באוג׳דה.

 כל המתנדבים שהגיעו לאוג׳דה שוכנו במשרדי הקהילה וגם בחדרי החברה קדישא הסמוכה לבית עלמין. מול התנופה הציונית עצרו שלטונות צרפת יהודים שסובבו באוג׳דה ובשאר קהילות מזרח מרוקו ללא קורת גג או תעסוקה.

ריכוז העולים לישראל נעשה בקאזאבלנקה, משם נסעו לפאס, ומפאס הגיעו לאוג׳דה. על העולים היה לעבור את הגבול ולהגיע לקהילת מרניא הסמוכה לאוגידה. את הדרן בין אוג׳דה למרניא עשו מי ברגל, מי על אופניים ומי ברכיבה על בהמות עד לחווה של יהודי מרוקאי סמוך לגבול.

האנשים עברו את הגבול דרך וואדיות עד לחווה של יהודי אלג׳ירי, משם הגיעו לקהילת מרניא ואחר כך לנמל ווהראן. היו עולים שהשתמשו במסלול אחר: רוכזו בקאזאבלנקה, משם נסעו למקנאס, אחרי כן למידלת וארפוד משם עברו את הגבול עד לעיר קולומב בישאר ומשם צפונה עד לווהראן.

בסיון תש״ח התנפלו המוסלמים על שכונת היהודים. בתים וחנויות של יהודים עלו באש יהודים רבים הסתתרו אצל אירופאים. בשנת תשי״ד פרצו מהומות באוג׳דה עקב גירוש מלך מרוקו על ידי צרפת. המטרה במהומות הייתה שוב היהודים. ארבעה נהרגו ורבים נפצעו.

מנהל מקהלת תלמוד תורה בשנים תש״י—תשי״ב הוא הפייטן הנודע ג׳ו עמר. הרכב בית הדין של שלושה היה בין השנים תש׳׳א — תש׳׳ט: הרב שלמה כהן צבאן, הרב שלמה כהן זאגורי, הרב ציון אבן דנן. בתשי׳׳א הדיינים היו: רבי ציון אבן דנן, רבי אפרים אנקוואה, רבי משה מרציאנו.

באוג׳דה היו שלושה בתי כנסת גדולים: בית כנסת דלחברה, של אולאד בן אישו, של אולאד דרעי, ועוד בתי כנסת ביניהם בית כנסת רבי מימון דהאן, בית כנסת שייך חיים, בית כנסת לקיסארייה. בית הכנסת הגדול נבנה ב־1930. מימדיו היו: ארבעה עמודים עם כיפה, 15*20 מטרים, עזרת נשים.

בית כנסת שקארנא ( אולאד שוקרון ): שני עמודים, ספסלי ישיבה לאורך הקירות, לתיבה עולים על חמש מדרגות, עזרת נשים. בית כנסת של יוצאי אלג׳יריה: ארבעה עמודים, ספסל בנוי לאורך הקירות, אין עזרת נשים.

קברי הצדיקים של רבי אברהם בן שוקרון ליד גן העיר, קבר על שם סידי יחייא מחוץ לעיר. באוג׳דה היה בית דפוס של משה חליוואה: נדפס בשנת תשי״א ״מי במוך׳׳ לפורים עבור חברת רשב״י, וכן פיוט על רשב״י וחביריו בשביל חברת ״ הזוהר די תאוורירת ״, וכן ברכת החמה.

קהילת תאזה:

קהילת תאזה הייתה מן העתיקות במרוקו. רבי יצחק בן אלחנן מתאזה נשא ונתן בהלכה עם הרשב״א. לקהילה היה מנהג לעצמה. הרש״ך כתבי: …הרי לפניך שמנהג עיר תאזה גם בשנים קדמוניות ״. הייתה מתא תאזה משונה מהם וחלקה רשות לעצמה. עם זאת שתאזה סמוכה מאד לפאס לא נגררה אחרי מנהגי פאס בכל תחומים.

 תאזה נטלה רשות לעצמה לנהוג לא לפי מנהג פאס. הרב יעב׳׳ץ מאשר שתאזה היה לה מנהג שונה ממנהג פאס. כאשר יהודי תאזה במאורעות שי״ד נמלטו לפאס, נוסד בית כנסת של יהודי תאזה במללאח פאס. בראשית המאה השש עשרה מנתה קהילת תאזה חמש מאות משפחות ויותר.

 ב ־1554  הותקפה העיר על ידי התורכים. היהודים ברחו לכפרים שמסביב. יהודי פאם ובראשם הרב יהודה עוזיאל פדו בממון רב יהודים מתאזה שנפלו בשבי. בשנת ת״ך הגיע לגדולה יהודי עשיר בשם אהרן בן משעאל. אגדות רבות נקשרו סביב אהרן בן משעאל.

 אחת מהן הכתירה אותו מלך תאזה. מולאי איסמאעיל הטיל מסים בבדים על יהודי תאזה. בימי מולאי יזיד (1790 — 1792) פרצו מהומות בערי המערב. קהילות רבות נשדדו, בתוכן תאזה. היהודים גורשו ערומים, ויחפים והתחבאו במערות הסמוכות לעיר, בתי הכנסת נהרסו ובמקומם נבנו מסגדים.  בתר״ג יש חמש מאות יהודים בתאזה.

בשנת תרל״ז נפטר בתאזה השד׳׳ר רבי  שלמה טולידאנו ונקבר שם. בתרמ׳׳ד ביקר בקהילה הקצין הצרפתי דה פוקו ומצא בה חמישים משפחות יהודים החיים באימה ופחד מחמת התנכלות בני השבט רייאתא המציקים באכזריות ליהודים.

בתרנ״ח גזר מושל תאזה על שופר של ראש השנה שהוא אסור על פי האיסלאם. היהודים לא צייתו ותקעו בשופר. שנאה וקנאה בערו בגויים שאיימו לפגוע ביהודים. ובחודש אדר תרנ״ח אירעה התנפלות על השכונה היהודית בזזו ושדדו רכוש יהודי. יהודים נפצעו בתקריות רבים וברחו למקומות מקלט בעיר.

בתרס״ג מחמת מרד בוחמארה אשר הכתיר עצמו מלך בתאזה נפלה שכונת היהודים לביזה ושוד ביד אנשיו ובידי חיילי המלך. כל יהודי תאזה באו לפאס ערומים ויחפים תריסר יהודים נהרגו במהומות. מהנמלטים מתו במגפה, אחרים נסעו לתלמסאן או למליליה.

בהגיעם למליליה מושל העיר שם העמיד לרשותם מזון ואוהלים. בתוך האוהלים ביקר אותם נחום סלושץ וכך הוא כתב:

״רבי יוסף מרציאנו מראשי הפליטים אמר לי בבכי: ראה מה נשאר מהקהילה המיוחסת תאזה! אנו מבכים את בתינו ההרוסים, את בתי הכנסת החרבים, את נשינו הנאנסות, אנו מבכים את אבותינו הקדושים אשר היינו מתחננים על קברם בשעת צרה. בימי שלטון צרפת במרוקו חזרו כמאתים יהודים לתאזה. ובשנות החמישים היו שם חמש מאות יהודים.

הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.

1 – שער ראשון.

2 – הקדמה

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

 יש לציין כי המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו ביחס לקדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות. נראה לי שהערצת קדושים זו יכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח מעמיק שיהיה חשוב לא רק בפני

עצמו אלא גם למחקר הכללי.

 המחקר הנוכחי על פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו מתבסס בעיקר על עבודת שדה שנמשכה קרוב לעשר שנים, ומציג רשימה ממצה של שש מאות וששה עשר קדושים, מהם עשרים וחמש נשים קדושות, הוא מאיר את מערכת הקשרים בין הקדוש וקהל חסידיו, וחושף את היסודות האידיאולוגיים המזינים את ההתקשרות שביניהם, התקשרות המבטיחה המשך לפולחן זה.

 ניתן מקום נרחב לתיאור פולחן הקדושים ולניסים הרבים הקשורים בו, ובדרך זו מצטיירים הערכים והקונצפטים הקשורים לתופעה, והשפעתם על הסדר הקהילתי והחברתי, השפעה שהיתה ללא ספק הדדית.

מחקר זה אינו מחקר היסטורי ואינו עוסק בתולדות הקדושים. הוא גם אינו מתיימר להיות מחקר בתחום הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה החברתית או מדע הדתות, אף־על־פי שאפשר למצוא בו אלמנטים ממקצועות אלה וממקצועות־אחרים. המחקר הוא פולקלוריסטי־ דסקרפטיבי ומנסה להציג תופעה חשובה זו של פולחן הקדושים, הקיימת עד היום הזה בקרב יהודי מרוקו.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו ראשיתה עוד במרוקו עצמה, אך היא לא נפסקה עם עלייתם לארץ. כאן היא ממשיכה לנוע בפסים המסורתיים וגם מוצאת לה ביטויים חדשים.

אין להבין את התופעה וביטוייה הרבים אם לא תוחמים, מצד אחד, את היקפה מבחינת גורמיה, דהיינו, הקדושים, ואם לא מציגים, מצד שני, כל עדות המתייחסת לפולחן של הקדושים. לכן הצגת חומר העדויות כלשונו, על אף חזרות מסוימות. חשובה וחיונית לעצב הבנת התופעה.

מעט מאוד חומר בכתובים קיים על נושא זה, ולכן כל ידיעה, עדות, איזכור וסיפר חשובים ביותר. כל עדות חשובה לא רק בפני עצמה, אלא גם כחוליה כשרשרת מופלאה זו הנפרשת כאן לראשונה.

במשך כל תקופת המחקר פעלנו בהרגשה של דחיפות ודוחק הזמן בגלל אופיו של החומר ההולך ונעלם במהירות, ובהרגשה של חובה לאומית. שכן עקב עזיבתם הכמעט מלאה של יהודי מרוקו את ארץ מוצאם, נוצרה בפעם הראשונה האפשרות המעשית שמסורות מוסלמיות ביחס לקדושים תדחקנה את המסורות היהודיות, וכך יסופחו למעשה הרבה מן הקדושים היהודים על־ידי המוסלמים וזכרם יאבד לעד.

מעניין לציין בהקשר זה, שעוד במאה השמונה־עשרה ציינו מבקרים במרוקו — בהפתעת־מה, נוכח יחסם המשפיל של המוסלמים כלפי היהודים — הערצה משותפת של קדוש יהודי. תופעה זו דחפה את החוקר הצרפתי וואנו לנסות לקבוע את מימדיה של ההערצה המשותפת בעיקר מבחינה סטטיסטית.

וואנו התחיל כבר ב־1909 לאסוף חומר בעזרת קציני צבא צרפתיים ואינפורמנטים מוסלמים. הוא מביא בספרו רשימה של שלושים ואחד קדושים שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם, ארבעה־עשר קדושים מוסלמים שגם יהודים מזדקקים להם, ארבעים וחמישה קדושים יהודים שנערצים גם על־ידי מוסלמים, ועוד ששה קדושים שעליהם אין לו פרטים.

לוואנו יש כמובן זכות הראשונים ועבודתו, שנעשתה בתקופה שעדיין ניתן היה לאסוף בקלות חומר זה, היתה חשובה מאוד. בדיקה יסודית של מחקר זה מגלה הרבה סתירות, עיוותים וטעויות חמורות מאוד. קביעתו ביחס לקדוש אם הוא יהוד או מוסלמי לרוב אינה נכונה.

ליקויים אלה נובעים מדרך עבודתו. עצם הסתמכותו על אינפורמנטים מוסלמים בלבד (אף לא יהודי אחד), הביאה לכך שמסורות יהודיות נדחקו לעומת מסורות מוסלמיות, בעיקר כשמדובר בקדוש שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלותו.

 גישה זו מגיעה לפעמים עד כדי גיחוך, כמו במקרה של ר׳ יצחק בן וואליד מתטואן, שעליו הוא כותב: ״לפי השם נראה שהוא יהודי. אין לו מצד שני שם אחר. המוסלמים פונים אליו כמו היהודים״(עמי 53,65). ניסיתי כבר לפני כן להצביע על ליקויים אלה.

ראה בן־עמי — ר׳ דניאל, בו הוכחתי שמדובר ללא ספק בקדוש יהודי ולא בסתם סידי דניאל. וואנו קיבל דחיפה למחקר זה מהחוקר Michaux-Beliaire שכתב לו(ראה וואנו, עמי 2-1): La question a, à mon avis, une importance considérable. Elle peut permettre de retracer le" rôle joué dès l'antiquité par les juifs dans l'histoire du Maroc et de se rendre compte, non seulement des survivances juives actuelles, mais aussi des survivances païennes qui, à   une certaine époque, ont pu être recouvertes d'une enveloppe juive … Même au point de vue religieux les fameuses traditions soi-disant musulmanes sont tout simplement de très vieilles superstitions, les unes du terroir, les autres de tribus qui ont été successivement païennes, juives, chrétiennes, avant d'être musulmanes … Les marabouts judéo-musulmans ont donc une très grande importance, surtout d'après-moi les très anciens, ceux dont l'origine est inconnue. Les autres, plus modernes, sont intéressants en tant que preuve de la persistance du principe de superstition, en dehors de toute idée religieuse bien définie."

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר