ארכיון יומי: 10 באוקטובר 2012


התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ (ישעיהו, י״א 6), משל וחידה. ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו״ם המשולים כזאב ונמר … ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל״ וכר.הרמב״ם אינו גורס שבימות המשיח עם ישראל ישלוט בכל העולם, ירדה בגוים, יתנשא עליהם וינקום בהם, ובודאי שהמשיח ״לא יטול את כתר המלוכה מעל ראשו של המלך.

״ וזה לשונו: ״לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שירדו בעכו״ם (עובדי כוכבים ומזלות) ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה… ובאותו זמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות … אלא לדעת את ה׳ בלבד.״ כך רואה הרמב״ם את ימות המשיח, ימים בהם תמלא הארץ דעה את ה׳ ימים של שלום ללא מלחמה וללא קנאה, ימים בהם כל תושבי תבל יגיעו לרמה אנושית מוסרית ורוחנית גבוהה.

בראשית המאה ה־ 16 ובסופה ניסו והשתדלו דון יצחק אברבנאל ;1504) והמהר״ל מפראג.(1599), לאחד את שתי המגמות היריבות, האפוקליפטית והרציונליסטית ״ולהקיף את כל מכלול הרעיונות של המשיחיות שהונחלו במורשת המסורות הנוגדות זו לזו.״

דון יצחק אברבנאל עודד את רעיון המשיחיות, היה בין נושאי דברו ונחשב לעורכה של תורת המשיחיות בדורו. הוא היה גם בין מחשבי הקץ. הרעיון המשיחי הגיע לשיאים גבוהים במאות ה־16 וה־17. הזרם הקבלי שלאחר הגרוש, שהתפתח במרכז הצפתי בבית־מדרשם של ר׳ משה קורדובירו והאר״י, פיתח את הרעיון המשיחי והעלה את הציפיות לדרגה גבוהה לגאולה קרובה. תלמידיו של האר״י התמסרו לחכמת הנסתר והנהיגו צומות, עינוים וסיגופים כדי לקרב את ימות המשיח ולהחיש את הגאולה.

כללו של דבר הוא שרעיון הגאולה תפס מקום מרכזי בלב האומה הישראלית, עבר כחוט השני בכל תולדותיה והיוה אנטיתזה מוחלטת למצב הטרגי בו היו נתונים בגלות.

ראינו שצורות רבות היו לרעיון המשיחי, אך הצד השוה שבהן, שכולן טיפחו ועודדו את האמונה בביאת המשיח. ואכן, אין כמעט דור, ולא היתה ארץ, בהם לא קם משיח בישראל.

משיחים קמו בסוף ימי בית שני ולאחר החורבן. בימי הבינים, ובעיקר בימי מסעי הצלב, נכתבו כאמור אפוקליפסות רבות ומשיחים קמו כמעט בכל התפוצות, במזרח ובמערב. באיספהן שבפרס קם במאה ה־8, ברא­שית שלטון השושלת מבית אומיה, משיח בשם עובדיה, הידוע בשם אבו־עיסא. בדמשק קם משיח בשם ר׳ שלמה הכהן הקראי(1120). במרוקו רבי משה דרעי (בראשית המאה ה־12) הידוע לנו מאגרת תימן של הרמב׳׳ם. בבגדד שבבבל – דוד אלרואי במאה ה־12 הידוע לנו מסיפורי מסעותיו של ר׳ בנימין מתודלה. בספרד – ר׳ אברהם אבולעפיה שראה את עצמו במשיח. באותה ספרד של ימי הבינים נכתב ספר הזוהר – היצירה הקבלית הגדולה שבמרכזה עומדים המשיח והגאולה."

כן קמו משיחים גם בתימן (1230) ובאנגליה (1140).במאות ה־16 וה־17 גברה והגיעה לשיאה התסיסה המשיחית.

אנו דנים בתקופה שלאחר גרוש ספרד. הארוע הקטסטרופלי המסעיר, ובתקופה בה ניתכו גזרות ורדיפות קשות על ראשיהם של היהודים כמעט בכל התפוצות.

ושוב גל נוסף של משיחים. באיטליה הופיע אשר לימלין (1502) שהכריז על עצמו נביא. אחריו קמו הרבה מחשבי קצין. תחילה חישבו הקץ לשנת ר״ץ (1530) אחר־כן לשנת ש׳ (1540) ואחר־כך לשנת של״ה (1575), בהסתמכם על הפסוק ״עד כי יבוא שיל״ה ולו יקהת עמים״ (בראשית מ״ט

10) .

״ממדבר ערב״ הופיע מצביא של ממלכה יהודית בשם דוד הראובני (1524), הגיע לאיטליה ולפורטוגל והתקבל על־ידי האפיפיור (קלמנט השביעי) ועל־ידי מלן פורטוגל (יוהן השלישי). בסלוניקי הופיע שלמה מולכו(1530) ואחר־כך הגיע לצפת. גם הוא ראה עצמו נביא הבא לבשר את הגאולה לעם.

במרוקו הופיעו משיחים, נביאים ובעלי רזין, שעליהם נעמוד אחר־כן. שמועות על הופעת עשרת השבטים הגיעו מכל התפוצות ובקרב קהילות ישראל גברה האמונה כי פעמי המשיח קרבים ובאים.

הנה כי כן ראינו שהכיסופים לגאולה של העם היהודי, התקוה להש­תחרר משלטון זר ומשעבוד גלויות והרצון לשמור על קיומו הנפרד ליוו את העם מיום שגלה מארצו ויצא לנדוד בנכר. העם שילם עבור אמונה זו מחיר יקר מאד.

בימים הקשים ביותר בתולדותיו, בסוף ימי בית שני, כאשר עמים רבים פוליתאיסטים חיפשו מפלט מהאלילות באמונה המונותאיסטית והתרפקו על דלתותיה של האומה הישראלית, ויתרו היהודים שדתם תיעשה לדת עולם ותיהפך ל״אימפריה הרוחנית של העולם כולו״, מפני שסרבו להת­פשר על עקרונות אמונתם ודתם. הם סרבו להיענות, בין השאר, לדרישה לנתק את הרעיון לגאולה לאומית מאמונתם הדתית. הם העדיפו לצאת לגולה ולא לותר על קוצו של יוד. הם סמכו על הכוח הטמון בתורת ישראל והאמינו בגאולה הקרובה. ואכן תורתם ורעיון הגאולה הלאומית שמרו על קיומו הנפרד של העם ועזרו להשרדותו במשך אלפים שנה.

עוד בימי שלטון יון ומלכות רומי, שתי האימפריות האדירות שהכריעו עמים רבים שהיו תחת שלטונן ואילצום לותר על יחודם הלאומי על תרבותם ועל מנהגי חייהם, והכניסום מרצון או מאונס תחת כנפי התרבות ההלניסטית והרומית, בני העם היהודי סרבו להיטמע ושמרו בקנאות על יחודם התרבותי והלאומי ועל קיומם הנפרד והמשיכו לטפח את רעיון הגאולה האוניברסלית והלאומית.

רעיון הגאולה עודד את העם לשאת את סבלות הגלות המשפילה והמדכאה. הוא חיזק וליכד את העם הנאנח סביב דמותו של המשיח ־התגלותו הקרובה.

חכמי ישראל דאגו שדמותו של המשיח תתחבב על ההמונים ואכן היא נתפשת כדמות נאצלת, נערצת ונשגבה

הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

בהגיע רבי יצחק פראג'י שליח צפת לתוניס בשנת תק"כ, שאל את חכמיה רבי מסעוד אלפאסי ורבי עוזיאל אלחאיך, אם תביעתם של יורשי המלווים לקבל לידם את הכנסות קהילת אלג'יר המיועדות לצפת הן בעלות תוקף על פי התחייבותם של מנהיגי צפת משנת ת"ס, או שמא הן בטלות, ולפיכך יהיה רשאי לקבל לידיו כשלוח צפת את תרומת אלג'יר.

תודעת ארץ ישראל הייתה עמוקה בלב יהודי אלג'יריה. יהודים שלא היו להם יורשים ישרים או שיורשיהם היו מעטים, נהגו לצוות חלק מרכושם לזכות תלמידי חכמים וישיבה באלג'יר, ולזכות בני ארץ ישראל וירושלים עיר הקודש.

מסירותם הרבה של חכמי אלג'יריה למען ארץ ישראל, עוררתם להפנות את תשומת לבו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה לקהילה החדשה אשר זה מקרוב נוסדה במאהון שבמיורקה. מאהון לא הייתה רשומה בפנקסו של השד"ר רבי אברהם, כיוון שיהודי ארץ ישראל לא ידעו על חידושה, ולפיכך, לכתחילה, לא התכוון לעבור בה ולגבות את תרומתה.

אולם חכמי אלג'יר זירזוהו לשלוח אליה אגרות, וצירפו אליהן את קריאתם לתרום ליישוב ארץ ישראל. הזדקקותם של בני מאהון לסוחרי אלג'יר הביאו למילוי בקשתם, והם שלחו את תרומותיהם לליוורנו. כתוצאה מכך התעוררה השאלה, אם מתרומות אלו שהן יוזמתו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה, זכאי הוא לשלי, חלקם המקובל של השד"רים מן התרומות שנאספו על ידם.

יחד עם רבי אברהם סונאגה באלג'יר היה באותה שנה השד"ר מצפת רבי אברהם טריוס, שני השד"רים עזבו יחד את אלג'יר ובדרכם לליוורנו עברו דרך מאהון וקיבלו בה את נדבתם.

מנהגי קהילת אלג'יר עוררו לא אחת את תמיהתם של השד"רים ששברובם היו תלמידי חכמים מובהקים, היו מהם שערערו על מנהגי הקבורה באלג'יר. ברי שמריה קאטאריוואס שלוח טבריה ששה באלג'יר בשנת תקט"ו, תמה על מנהג השליח ציבור בתפילת מוסף של שבת ויום טוב, לחזור אחרי הציבור על הפסוק קדוש קדוש שבקדושת כתר

מנהג אחר שערער עליו הוא אמירת קריאת שמע בלחש חוץ מן הפסוק הראשון. רבי יהודה עייאש התנגד להשגותיו של השד"ר ולא ציינו בשמו. אולם כיוון שצוין במקור כי השד"ר הוא שלוח טבריה וידוע כי בשנת תקט"ו ששה ברי שמריה באלג'יר, ניתן להניח שהכוונה לרבי שמריה קאטאריוואס.

שד"ר זה חתום יחד עם ארבעה חכמים מאלג'יר, על כתב התנצלות שניתן לרבי יהודה עייאש כנגד דוברי השקר שטענו כי רבי יהודה עייאש השתהה מלקיים את נדרו לעלות לארץ ישראל. הם ציינו בכתבם, שסיבות אובייקטיביות, ביניהן סכנת מלחמה בים, עיכבוהו מלצאת מאלג'יר. 

בתקופה זו ניכרים כבר סימני הירידה הרוחנית והחברתית של הקהילה באלג'יר, וביניהם עלייתו של רבי יהודה עייאש לארץ ישראל. אי יכולתם של חכמי אלג'יר להתמודד בהצלחה עם הבעיות החברתיות והרוחניות בקהילה הביאה להיפוך הגלגל, וחכמי אלג'יר הופכים ממשיבים לנזקקים לתשובותיהם של חכמי ירושלים.

אחת השאלות נשלחה בין השנים 1768 – 1771 מאלג'יר אל רבי רפאל מיוחס, והיא כוללת פרטים רבים על השחיתות החברתית והרוחנית בקהילה היהודית באלג'יר במחצית השנייה של המאה הי"ח, את התשובה לשאלה כתב רבי מרדכי יוסף מיוחס לפי ברשת אביו.

בשנת 1784 שהב רבי אברהם אזולאי בנו של החיד"א באלג'יר. הדבר מוזכר בקצרה בספרו של אביו " מעגל טוב " : י"ח בניסן בא בני רבי אברהם מארג'יל. אחד מבני אלג'יר שעלה וחזר אליה כשד"ר, היה רבי יעקב משה עייאש שנעזר בסיועם של נדיבי אלג'יר להדפיס ספרו של אביו " מטה יהודה ".

אחד השליחים שעבר הרפתקאות וגלגולים רבים, היה שליח החסידים בגליל רבי אליהו מרגלית. בהיותו בתוניס ואלג'יר קיבל מכתבי המלצה מרבני הקהילות.

בשנת תקנ"א הגיע לאלג'יר שלוח ירושלים אברהם אלחדף, והוא כתב הסכמה לספרו של רבי אברהם בושערה, ברית אברהם. המחבר נכונה " שר בשרים ונגיד נגידים הגביר…החכם השלם. בהסכמתו בירך השד"ר אותו ואת חתנו החכם השלם רבי דוד מועטי.

שמעם והשפעתם של השד"רים מארץ ישראל לא נעלמו מאזניהם של השלטונות המוסלמיים. בשנת 1795 כאשר הגיע לאלג'יר רבי רפאל שלמה הלוי, הטיל עליו מוסטפה שליטה של אלג'יר לטפל בסכסוך בדבר רכוש, בין רבי אהרן הכהן סלמון מו העשירים והאלמים שבקהילות אלג'יר, שהיה מחותן במשפחות הסוחרים העשירות של אלג'יר, וחתניו היו רבי עמרם ורבי יוסף עמאר ורבי אברהם טוביאנה, לבין שני האחים רבי אברהם ורבי יעקב הכהן.

פרשה זו מפורטת בהרחבה בתשובת רבי רפאל שלמה הלוי, שנחרד מהסבאות מנהיגי ודייני קהל אלג'יר בתקופה זו.

ההתחדשות וההתחזקות של העדה האשכנזית העצמאית בירושלים בראשית המאה הי"ט הביאה להגברת איסוף התרומות ולמשלוח שלוחים גם לקהילות ספרדיות בארצות הים התיכון. אולם חכמי וראשי עדת הספרדים בירושלים שחששו מהפחתת ההכנסות לקהילתם, שלחו אגרות לקהילות הספרדים בחוץ לארץ, וגזרו בנידוי לבלי תת ולנדב לשלוחי האשכנזים בירושלים.

בשנת 1824 הגיעו שלוחים אשכנזים לאלג'יר ומנהיגי הקהל נמצאו במבוכה, משום שלא ידעו איך לציית לגזירת הרבנים הספרדים לבטל נדבה למען יישוב ארץ ישראל ולשלוח את השלוחים ריקם, או לסייע לשליחים ולהסתכן בעבירה על גזירת החכמים.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

מסקנו הוועדה קוממו את דעת הקהל היהודית, שרובה ככולה קישרה בין מעשיהן של המוסלמים לבין ההסתה האנטי יהודית שחידה את ימיה בקרב באוכלוסייה האירופית של העיר. סברה זו מקובלת גם על כמה סופרים ומנהיגים מוסלמים, שהטילו אף הם את האשמה בחוגים האנטישמים הצרפתים, תוך התייחסות לשורה של גרומים אחרים, כמו המשבר הכלכלי שפקד את האזור הכפרי המוסלמי, השפעת עלייתו של היטלר לשלטון והפצת הרעיון האנטי ציוני בפרסומים שונים במקורם היה במזרח התיכון.

יש להזכיר בהקשר זה שתי דעות סותרות, אחת של מוסלמי רפורמיסטי, מאלכ בנאבי, ושנייה של מוסלמי אזרח צרפתי, ר' זנאתי, וכך מתאר הראשון את הלכי הרוח ששררו בקרב האוכלוסייה המוסלמית של קונסטנטין :

כל אשר שרד בידי הבורגנות הקונסטנטינית העתיקה חוסל בתוך חנויות אלה – של יהודים – בין השנים 1920 ו-1925. כאן גם פשטו את עורם מן האיכרים שעוד החזיקו בפיסת אדמה באזור סטיף, גלמה או בון.

הבורגני כדי לעשות חינגה, הפלח מסטיף כדי לקנות " סיטרואן " ולבלות בערבים ב " רחוב הסולם – שניהם נזקקו לכסף. הנה כי כן, היהודי היה תמיד נכון להלוות להם לפי שישים אחוז ריבית, והריבית המצטברת לפי שיעור זה גרמה באורח אוטומטי, מקת שנה או שנתיים, להעברת רכושם לידי אחד המתיישבים.

מדוע זה הרימו פורעי ה-5 באוגוסט את ידם נגד ה " מתווך " היהודי ולא נגד המתיישב האירופי, בעל הקרקעות הצרפתי, שהיה בסופו של דבר הנהנה מתהליך רישושם של בני המקום, כפי שתיאר בנאבי ? מדוע חיכו המהומות האנטי יהודיות לחידוש ההסתה האנטישמית כדי להתפרץ ? הבה נוסיף לשאלות לאה, שעליהן אין המחבר נותן תשובה, את ההערות של ר' זנאתי :

רבות דובר, מאה ה-5 באוגוסט, על טינת בני המקום כלפי היהודי. יש המדגישים כי גל האלימות הוא פועל יוצא של תרעומת עמוקה שמקורה בחוצפתו של היהודי בעל הממון, המגביה את אפו מאז נעשה אזרח צרפתי……

אנו סבורים כי תרעומת זו אינה רווחת אלא אצל יושבי העיר. אולם, מחוללי הביזות ב-5 באוגוסט היו כפריים רובם ככולם, היינו מי שאינם רואים יהודי אלא כאשר הולכים העירה לערוך קניות או לבקש שירותיו בענייני כסף.

במובן זה, אפשר לומר כי איש הכפר מתייחס ליהודי כבעין כבוד, שמעורר אדם עשיר שבו אפשר להיעזר בעת הצורך.

אשר לזכויות הנובעות מן האזרחות, רק כמה אנשי רוח מוסלמים, בעיקר מי שיודעים את ערכו של פתק הבוחר, באים בטענות לא אל היהודים דווקא, שידעו לנצל רגע של רפיון כדי לקדם את ענייניהם, אלא אל צרפת, על שהסכימה למהפכה חברתית באלג'יריה, לא פחות ולא יותר.

שאר האוכלוסייה הערבית אינה יכולה להבין את משמעותו של " צו כרמיה " ואינה מזכירה אותו כלל בין תלונותיה. יתירה מזו : בני המקום אינם חפצים כלל לקבל את אזרחות צרפת, אף שהייתה בתחום השגתם, מאז צו הסינאט בשנת 1865 : משמע כי אין הם יכולים להתקנא ביהודים בשל יתרון נטול ערך בעיניהם, אפילו מאה שנה לאחר בואם של הצרפתים.

לדברי ר' זנאתי, המהומות " לא היו חורגות מביזת כמה חנויות ולא יותר ", אם הערבים " היו מוצאים מולם כוח מזוין, ובעיקר אם לא היו מאמינים כי הם פועלים בהסכמת הצרפתים ".

דעה זו מקובלת הייתה לרוב על חוגי היהודים, אף כי דוברים מסוימים של הקהילה נטו לראות את מעשה הערבים בקונסטנטין – כנראה שלא בצדק – בתור התקוממות נגד הצרפתים. שכּן, בלי לגרוי ממשקלן של הסיבות הישירות להתפרצות ומהשפעתן של שמועות שונות על התנהגותו של המון משולהב, אין להפריד בנקל בין פרעות קונסטנטין העקובות מדם וההסתה האנטישמית ששלטה באותה תקופה ברחבי אלג'יריה.

הסתה זו טיפחה בשיטתיות העיתונות המקומית, ובתמיכת אנשי ציבור ופוליטיקאים מוכּרים אף הצליחה לעורר מחדש את הלהט האנטי יהודי, שנחלש לאחר מלחמת העולם הראשונה. 

הרעיון האנטישמי ותומכיו.

כמו בשלהי המאה הי"ט, מילא חוג " הנבחרים והנכבדים מקום מרכזי במתקפה האנטי יהודית בשנות השלושים : הכומר גבריאל לאמבר באוראן, ציר הפרלמנט אמיל מורינו בקונסטנטין ולוסיאן בלה, ראש העיר סידי בן אל עבאס, היו נושאי דגלה של התנועה העתידה להשיג בבת אחת את כל מטרותיה עם עלייתו של פטן וניצחון " המהפכה הלאומית " בצרפת.

האב לאמבר גורש מהכנסייה, אך מעולם לא פשט את גלימתו. הוא החל בקריירה פוליטית שלו בהתמודדו עם ראש מועצות אנטישמים כגון הד"ר מול וסגנו מנודייה שירש אותו בתפקיד. ' כנגד " האגודות הלאטיניות ", והעיתון " לה פטי אוראני " של הד"ר מול, יצא הכומר לאמבר תחילה לאחדות הגזעים ולהוקעת האנטישמיות.

כך הקים את " אגודות הידידות על שם לאמבר ", שאליהן הצטרפו בלי אבחנה יהודים, מוסלמים וקתולים, והודות למצע שקרא לאחדות הבין דתית הצליח האב לאמבר להיבחר למועצת העיר, ואח כך לראשות העיר אוראן – 1933.

לא כן בבחירות לאסיפה הלאומית הצרפתית, שראו את תבוסתו של לאמבר ואת ניצחנו של  מועמד המפלגה סוציאליסטית, מ' דובואה. זה האחרון הצליח אומנם למשוך אליו את כל הקולות של " החזית העממית, ואילו ראש העיר אוראן נאלץ להתמודד עם המועמד המשותף של כל הארגונים ה " לאומיים ", לרבות " המפלגה הסוציאלית הצרפתית, והמפלגה העממית הצרפתית.

על רקע זה בחר הא בלאמבר להיות לנושא דגלו הקנאי של המחנה האנטי יהודי : הוא האשים את היהודים בבגידה, על כי נתנו את קולותיהם למועמד " החזית העממית ", אך בעיקר מתוך שאיפה למלא את החלל שהותירו " האגודות הלטיניות, לאחר שסר חינם בעיני הבוחר מאז 1933.

למחרת הבחירות המחוזיות שנערכו באוקטובר 1937, הוא הקים את  " ליגת הידידות הלטינית ", ובכך העמיד את עצמו בראש " האיחוד הלאומי Rassemblement National  , ששימש קורת גג לכל הארגונים שתוכניתם האחת והיחידה הייתה המאבק ביהודים ובקומוניסטים.

" ליגות הידידות הלטינית " עלו ללא ספק על כל שאר הארגונים האנטישמים בשיטת הארגון והגיוס שלהן. האב למבר העניק לתנועתו " ועד מרכזי " וכן " מזכירות פוליטית ; זאת עשה תוך הישענות על המבנה הביורוקראטי שירש מארגוני הד"ר מוֹל, וללא ספק גם על דוגמת המפלגות הטוטליטריות מן התקופה.

המצטרפים לליגות אורגנו בתת סניפים בכל רובע ורובע, ובסניפים, בכל אחד מאזורי הבחירות. בעיר אוראן, לדוגמא, היו עשרים וחמישה תת סניפים, שבהם יכלו חברי הליגות האמרות " להיפגש ולהתחשל באווירה לטינית ". נוסף על תת סניפים אלה היו ל " ליגות הלטיניות " שלושה סניפים מחוזיים שעסקו בגיוס נשים, מוסלמים וצעירים – נוער לטיני.

אמצעי התעמולה כללו פרסום כרוזים ומאמרי עיתונות, ארגון אסיפות, נשפים, מסיבות ריקודים, חלוקת מזון לנצרכים, מפגנים, תחרויות ספורט ועוד.

גלגולי האב למבר מזכירים מכמה בחינות את אלה של אמיל מורינו. לאחר שהתפרסם ב – 1898 בתור מנהיג האנטשמים, מיתתן את יחסו ליהודים במחוז הבחירות שלו, כנראה בשל השפעתו של " יהודי טוב ", הוא ידידנ נטארבוני, שמאז 1904 עזר לו ביעילות בכל מסעותיו האלקטורלים.

מה הייתה אם כן, " הפילוסופיה ה אלקטוראלית " של מורינו, שבשנות השלושים היה סגן ראש העיר קונסטונטין ? להלן דברי הסבר של ה " רפובליקאי " עיתונו Le Republicain

עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט

 

כאמור, בתגובה לכך נסללה הדרך להתארגנות עצמית במסגרת מפלגה ארץ ישראלית שנראתה להם כקרובה ביותר לרוחם, היא מפלגת " הפועל המזרחי ". הסיבה היחידה להגדרתנו הפוליטית הייתה הגדרתם הפוליטיות של מפלגות אחרות, כדברי אלפונסו צבע.

דניאל לוי נבחר למזכירה הכללי של " הפועל המזרחי ", וחיים נחמני לסגנו. הפעולה החינוכית תרבותית בקרב נוער ובוגרים תפסה מקום מרכזי בפעילותם של מספר חברים בהנהגת תנועת " הפועל המזרחי ", בקזבלנקה, וגם מכאן נוצא חיבור לתנועת " שרל נטר ".

ברוח אגודת " מגן דוד " הוקמה על ידי חיים נחמני אגודת " חובבי השפה ", שוב תחת קורת הגג של שרל נטר. אגודת חובבי השפה נוסדה בשנת 1945 בקזבלנקה, ומשם התרחבה גם לערים אחרות.

בין מטרותיה היו הפצת הלשון העברית והחדרת שינויים בתפיסת החינוך המסורתי. האגודה פעלה להגברת החינוך הציוני בשרל נטר. לימים הייתה אגודה זו התשתית ליצירת סניפי תנועת הנוער הציונית דתית " בני עקיבא ".

במהלך שנת 1946 נתגבשה תנועת " בני עקיבא ", בחסות שרל נטר, בזיקה לתנועה הציונית הדתית בארץ ישראל. ברוח מגמה זו התחזקו הקשרים בין שרל נטר לבין התנועה הציונית הדתית בצרפת ובח"ד צרפת, עד כדי השכרתם לקראת עליית בני נוער לקיבוץ הדתי בארץ ישראל.

פעילי הפועל המזרחי פעלו להתחדשות דתית בתוך תנועת שרל נטר. הנוער המקומי לא מצא עוד את סיפוקו בדפוסים המסורתיים של תפילה והתנהגויות דתיות. כך לדוגמה הוקמו מנייני נוער ייחודיים שהנהיגו שירת מקהלה, דבר שעורר תחושות של התחדשות דתית והיה מוקד משיכה לנוער ובוגרים.

במאמציהם להחדיר רוח דתית מודרנית לנוער המקומי נסתייעו במורים משכילים, שבאו באמצע שנות הארבעים ללמד בקזבלנקה ב " בית מדרש למורים :.

בצד פעילות זו עשו להחדרת מוטיבים ציונים דתיים לתחומי החינוך בשרל נטר. העובדה שרוב הנוער היה מסורתי ונכסף לציון סייעה רבות בידם. הודות לשליחי המחלקה לחינוך דתי, בעיקר עקיבא קשת, הוכנו – לעתים בחשאיות – תוכניות לימודים עבור בית המדרש למורים, בתי ספר של כל שיראל חברים.

למרות המאמצים של פעילי הפועל המזרחי להחדיר לתנועת שרל נטר את מגמותיה החלוציות של התנועה הציונית הדתית, הם נמנעו מלפעול להגדרתה או לזיהויה עם תנועת הפועל המזרחי. הם שהצהירו כי פוליטיזציה ציונית של הנוער עלולה אך להזיק לעולמו הרוחני – והתכוונו בכך למנוע חדירת תנועו ציוניות חילוניות – חייבים היו להימנע מפוליטיזציה של תנועת שרל נטר בנוסח הפועל המזרחי.

מלבד זאת , השיוך להפועל המזרחי לא היה הכרחי לקידום פעילותם הציונית הדתית בתנועה. להיפך, הוא היה עלול להזיק, כלומר לצמצם את מספר בני הנוער המצטרפים לתנועה, להפחית את סיכוייה לזכות בסיוע מרבי מצד גורמים במרוקו ובארץ ישראל, ואולי גם לסבכה עם שלטונות הפרוטקטוראט, שראו בה תנועת נוער א-פוליטית.

כך נמצאו אפוא בתוך הפסיפס של שרל נטר מגמות צופיות ומגמות ציוניות בצד מגמות ברוח האליאנס ( כל ישראל חברים ). מסוף שנות השלושים גברו בה מגמות עבריות לאומיות, ובשנות הארבעים ניכרו בה מגמות ציוניות חלוציות מובהקות.

המגמות הציוניות חלוציות ניכרו בקבוצות " טרומפלדור ", " תל-חי ", " ביאליק " ו " בן-יהודה ". בשנים 1946 – 1948 התחזקה הנטייה לעבר התנועה הציונית הדתית, שכן רוב חניכי התנועה נטו למסורת הדתית, ובעיקר בשל עמידת מנהיגי הפועל המזרחי בהנהגתה.

אגודת שרל נטר שאפה כל העת לאגד את תנועות הנוער היהודי במרוקו. היא ראתה בהתאחדות בוגרי כל ישראל חברים יעד שיש לכובשו. ואכן, בהתכנסות בוגרי כל ישראל חברים בשנת 1950, לאחר שנאם ז'אק דהאן, מזכ"ל הפדרציה של בוגרי כל ישראל חברים, את נאום הפתיחה – עזב את האולם, מששם לב כי איבד את הרוב שכן רוב הציבור שישב באולם השתייך לשרל נטר.

באותו מעמד הוחלט על שינוי השם של שרל נטר ל " פדרציה של בוגרי כל ישראל חברים והנוער היהודי שרל נטר ". הג'וינט תמך במהלך באופן חד משמעי, בהפנותו את התקציבים לשרל נטר. בכך קצרה תנועת שרל נטר הישג חברתי ציוני דתי, עם הכרעת אוריינטציה זו בתנועה.

פרק ב' – הנפשות הפועלות.

רבים פעלו במרקם אנושי חינוכי זה של שרל נטר, אלא שמטבעו של ארגון מעין זה בלטו במיוחד כמה דמויות ייחודיות, ונתוודע אליהן בפרק זה. בפרק משולבות עדויות של המשתתפים עצמם.

אלפונסו צבע.

יליד טנג'יר, בעל נתינות ספרדית. את השכלתו רכש בטנג'יר, בבית צרפתי ללימודי כלכלה ומסחר, ובפאריס, בבית הספר היהודי " מיימוניד ". לקזבלנקה הגיע בשנת 1938. הוא פוגש מציאות נעדרת תנועות נוער מאורגנות, זולת כמה פעולות ספונטניות וספורדיות של בני נוער ובוגרי כל ישראל חברים, שעיקרן פעילות ספורטיבית.

בערבות הירתמותם של בוגרי כל ישראל חברים בעיר – סלומון סיסקו, מוריס טימסית ווילי שטרן – לתנועת שרל נטר, וגיוסם של בני נוער, נפגש אלפונסו תבע לראשונה עם התנועה. בתרוצת מלחמת העולם השנייה הוא טיפל בפליטים יהודים מאירופה שמצאו מנוח במחנה מזאגאן.

הוא ואחיו ז'אק דאגו לקיום הפיסי והרוחני שלהם, שחסות הג'וינט האמריקאי. במרוצת המלחמה הפכה פעילות הנוער לבלתי לגלית. אלפונסו גייס שמאבים אנושיים וכספיים מבני החברה האמידה היהודית במרוקו, כמו התעשיין ג'ול סנוף, אליאן נהון וויקטור אביטבול, שנרתמו לסייע לבעיה החברתית של המללאח, הרובע היהודי המסורתי.

הוא יצר את הקשר האופרטיבי עם גופים שונים – אורט, אוז"א ( שז'אק צבע היה נשיאו ), ועם הג'וינט שעמו נשא ונתן על התקציב של שרל נטר, למען השיקום החברתי רפואי חינוכי של המללאח הנחשל.

גלדיס לסרי, ילידת 1917 – רעייתו של אלפונסו צבע – נטלה חלק בפעילות החברתית והחינוכית של שרל נטר החל משנת 1939. כמו כן עזקה בקליטת פליטים יהודים שהגיעו למרוקו מאירופה.

ויקטור אביטבול, אחיו של סם אביטבול, טרח במציאת בית הולם לפעילות הנוער של שרל נטר שהיה לא פחות ולא יותר אורוות סוסים לשעבר. דוד זגורי ואשתו אימה  AIMEE ניהלו את הבית הזה. בסניף של שרל נטר היו חדרים רבים לפעילויות נוער מגוונות.

במרכז הסניף היה אולם מרכזי המוקף בחדרים. באולם התקיימו פעילויות מרכזיות – תפילה, עונג שבת, קונגרסים, דיונים, שיעורים בעברית ; בימי א' אחר הצהריים אורגנו ריקודים שנועדו להפגיש יהודים ; היו לכך מטרות " שידוך " סמויות ורצון למנוע נישואי תערובת. החדרים והכיתות שימשו משכנן של קבוצות הנוער השונות ומשרדים ממשרדים שונים.

הסניף היה ממוקם במרכז העיר החדשה של קזבלנקה מרחק קמעא מהמללאח מדינה, והמללאח. סמוך אליו היה מגרש כדורסל, שהצמיח נבחרת כדורסל ונבחרת אתלטיקה. 

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

156 אידא כלת אנא ואולאדי, רפדו אל־מיאדי.

 אם אכלתי אני ובני, קחו השולחן מלפני.

 

157 הְם והְם, אחסן פ־דאר בויא.

  צרה ועוד צרה, מוטב בבית אבי.

 

158 א־דאר, דאר בונא, ול־כלאב יטרדונא. 

הבית, בית של אבינו, והכלבים מגרשים אותנו.

 

ירושה

159 אלי כּל מתאעו כנ־דויאתו,

אש כ׳לא ל־אולאדו מא יוורתו?

האוכל הונו בחייו, מה ישאיר לבניו אחריו?

 

160 אל־חנין יוורת, ולי צבר ינאל.       

אב רחמן מוריש לבניו, והמחכה לא יקופח

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר