הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

בהגיע רבי יצחק פראג'י שליח צפת לתוניס בשנת תק"כ, שאל את חכמיה רבי מסעוד אלפאסי ורבי עוזיאל אלחאיך, אם תביעתם של יורשי המלווים לקבל לידם את הכנסות קהילת אלג'יר המיועדות לצפת הן בעלות תוקף על פי התחייבותם של מנהיגי צפת משנת ת"ס, או שמא הן בטלות, ולפיכך יהיה רשאי לקבל לידיו כשלוח צפת את תרומת אלג'יר.

תודעת ארץ ישראל הייתה עמוקה בלב יהודי אלג'יריה. יהודים שלא היו להם יורשים ישרים או שיורשיהם היו מעטים, נהגו לצוות חלק מרכושם לזכות תלמידי חכמים וישיבה באלג'יר, ולזכות בני ארץ ישראל וירושלים עיר הקודש.

מסירותם הרבה של חכמי אלג'יריה למען ארץ ישראל, עוררתם להפנות את תשומת לבו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה לקהילה החדשה אשר זה מקרוב נוסדה במאהון שבמיורקה. מאהון לא הייתה רשומה בפנקסו של השד"ר רבי אברהם, כיוון שיהודי ארץ ישראל לא ידעו על חידושה, ולפיכך, לכתחילה, לא התכוון לעבור בה ולגבות את תרומתה.

אולם חכמי אלג'יר זירזוהו לשלוח אליה אגרות, וצירפו אליהן את קריאתם לתרום ליישוב ארץ ישראל. הזדקקותם של בני מאהון לסוחרי אלג'יר הביאו למילוי בקשתם, והם שלחו את תרומותיהם לליוורנו. כתוצאה מכך התעוררה השאלה, אם מתרומות אלו שהן יוזמתו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה, זכאי הוא לשלי, חלקם המקובל של השד"רים מן התרומות שנאספו על ידם.

יחד עם רבי אברהם סונאגה באלג'יר היה באותה שנה השד"ר מצפת רבי אברהם טריוס, שני השד"רים עזבו יחד את אלג'יר ובדרכם לליוורנו עברו דרך מאהון וקיבלו בה את נדבתם.

מנהגי קהילת אלג'יר עוררו לא אחת את תמיהתם של השד"רים ששברובם היו תלמידי חכמים מובהקים, היו מהם שערערו על מנהגי הקבורה באלג'יר. ברי שמריה קאטאריוואס שלוח טבריה ששה באלג'יר בשנת תקט"ו, תמה על מנהג השליח ציבור בתפילת מוסף של שבת ויום טוב, לחזור אחרי הציבור על הפסוק קדוש קדוש שבקדושת כתר

מנהג אחר שערער עליו הוא אמירת קריאת שמע בלחש חוץ מן הפסוק הראשון. רבי יהודה עייאש התנגד להשגותיו של השד"ר ולא ציינו בשמו. אולם כיוון שצוין במקור כי השד"ר הוא שלוח טבריה וידוע כי בשנת תקט"ו ששה ברי שמריה באלג'יר, ניתן להניח שהכוונה לרבי שמריה קאטאריוואס.

שד"ר זה חתום יחד עם ארבעה חכמים מאלג'יר, על כתב התנצלות שניתן לרבי יהודה עייאש כנגד דוברי השקר שטענו כי רבי יהודה עייאש השתהה מלקיים את נדרו לעלות לארץ ישראל. הם ציינו בכתבם, שסיבות אובייקטיביות, ביניהן סכנת מלחמה בים, עיכבוהו מלצאת מאלג'יר. 

בתקופה זו ניכרים כבר סימני הירידה הרוחנית והחברתית של הקהילה באלג'יר, וביניהם עלייתו של רבי יהודה עייאש לארץ ישראל. אי יכולתם של חכמי אלג'יר להתמודד בהצלחה עם הבעיות החברתיות והרוחניות בקהילה הביאה להיפוך הגלגל, וחכמי אלג'יר הופכים ממשיבים לנזקקים לתשובותיהם של חכמי ירושלים.

אחת השאלות נשלחה בין השנים 1768 – 1771 מאלג'יר אל רבי רפאל מיוחס, והיא כוללת פרטים רבים על השחיתות החברתית והרוחנית בקהילה היהודית באלג'יר במחצית השנייה של המאה הי"ח, את התשובה לשאלה כתב רבי מרדכי יוסף מיוחס לפי ברשת אביו.

בשנת 1784 שהב רבי אברהם אזולאי בנו של החיד"א באלג'יר. הדבר מוזכר בקצרה בספרו של אביו " מעגל טוב " : י"ח בניסן בא בני רבי אברהם מארג'יל. אחד מבני אלג'יר שעלה וחזר אליה כשד"ר, היה רבי יעקב משה עייאש שנעזר בסיועם של נדיבי אלג'יר להדפיס ספרו של אביו " מטה יהודה ".

אחד השליחים שעבר הרפתקאות וגלגולים רבים, היה שליח החסידים בגליל רבי אליהו מרגלית. בהיותו בתוניס ואלג'יר קיבל מכתבי המלצה מרבני הקהילות.

בשנת תקנ"א הגיע לאלג'יר שלוח ירושלים אברהם אלחדף, והוא כתב הסכמה לספרו של רבי אברהם בושערה, ברית אברהם. המחבר נכונה " שר בשרים ונגיד נגידים הגביר…החכם השלם. בהסכמתו בירך השד"ר אותו ואת חתנו החכם השלם רבי דוד מועטי.

שמעם והשפעתם של השד"רים מארץ ישראל לא נעלמו מאזניהם של השלטונות המוסלמיים. בשנת 1795 כאשר הגיע לאלג'יר רבי רפאל שלמה הלוי, הטיל עליו מוסטפה שליטה של אלג'יר לטפל בסכסוך בדבר רכוש, בין רבי אהרן הכהן סלמון מו העשירים והאלמים שבקהילות אלג'יר, שהיה מחותן במשפחות הסוחרים העשירות של אלג'יר, וחתניו היו רבי עמרם ורבי יוסף עמאר ורבי אברהם טוביאנה, לבין שני האחים רבי אברהם ורבי יעקב הכהן.

פרשה זו מפורטת בהרחבה בתשובת רבי רפאל שלמה הלוי, שנחרד מהסבאות מנהיגי ודייני קהל אלג'יר בתקופה זו.

ההתחדשות וההתחזקות של העדה האשכנזית העצמאית בירושלים בראשית המאה הי"ט הביאה להגברת איסוף התרומות ולמשלוח שלוחים גם לקהילות ספרדיות בארצות הים התיכון. אולם חכמי וראשי עדת הספרדים בירושלים שחששו מהפחתת ההכנסות לקהילתם, שלחו אגרות לקהילות הספרדים בחוץ לארץ, וגזרו בנידוי לבלי תת ולנדב לשלוחי האשכנזים בירושלים.

בשנת 1824 הגיעו שלוחים אשכנזים לאלג'יר ומנהיגי הקהל נמצאו במבוכה, משום שלא ידעו איך לציית לגזירת הרבנים הספרדים לבטל נדבה למען יישוב ארץ ישראל ולשלוח את השלוחים ריקם, או לסייע לשליחים ולהסתכן בעבירה על גזירת החכמים.