המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

מכל מקום המגורשים סמכו על מנהג מקומם לפסוק כהרא״ש שכתב: ״״.שאין סמכות בימינו לתקן תקנה המפקיעה איסור, וקידושין זה ענין דאיסורא, אך מכל מקום יכולים לתקן מכח הפקר בית דין הפקר וכסף קידושין הוי דבר שבממון וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ונמצא זה קידש בכסף שאינו שלו״. וכן העידו המגורשים על עצמם שנהגו לפסוק כהרא״ש בתקנה נגד הברחות נכסים מפני בעל חובו"… לא יחרוך רמיה צידו ולא תעשינה ידיו תושיה אף אם ימצאו פוסקים סומכים את ידו… כ״ש כי אל אשר יפנה הרא״ש ז״ל אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו״ .

בשנת השנ״ב – 1592 חודשה התקנה הקובעת סדרי עריכת הקידושין. ״תקנו החכמים יצ״ו תקנה בענין הקדושין והיא היתה ג״כ מקדמת דנא בעיר הלזו וראו לחדש אותה…״ . בתקנה פורטו האמצעים שינקטו נגד המפירים אותה, סנקציות כספיות וגופניות גם נגד העדים (אם לא יבואו להעיד מיד). התקנה קובעת שעל המקדש לגרש את האישה גם במקרה שהוריה הסכימו לתת אותה לו לאשה,עליו לגרשה ואחר כך יקדשנה בשנית כפי הדין והתקנה, מכל הסנקציות לא נזכרת כאן הסנקציה של הפקעת קידושין שנקבעה בתקנה הראשונה למרות הנאמר ״וראו לחדש אותה״. יתר על כן, נזכר במפורש בתקנה שעליו לגרש בגט, משמע שחזרו בהם מהפקעת הקידושין והם תקפים. וכנראה שהמניע לחזור בהם מההפקעה הוא התפשטות חיבוריו וסמכותו של מרן רבי יוסף קארו , שפסק שאף אם אמנם להלכה קיימת אפשרות של סמכות להפקיע על ידי תקנה, למעשה אין לנהוג כן .

דוגמה ב: באמצעים שניתן לנקוט בהם כדי לגבות החוב נאסר על פי ההלכה מאסרו של החייב . שלא מצינו בשום מקום חיוב גוף משום ממון . בספרד היה נהוג שהלווה היה מסכים בשטר חוב שהמלווה יהיה רשאי לאסור אותו אם לא יפרע את החוב . הדים לנוהל זה שהביאו איתם המגורשים אנו מוצאים בתקנה דלהלהן:

״גם כן תקננו כי כל בעל חוב אשר יאסור את בעל נשיו לא יכניסנו תחת מנעול אף אם יהיה כתוב בשטר שיכנס באמסר שירצה , מוציאו. זולת אם גזרו עליו בנידוי שלא יצא מבית הסוהר בלי רשות הנושא בו-ויצא, או אם אמוד לברוח-עד שיתן ערב בעדו שיפרע הוא אם יברח״ .

מלשון התקנה משמע שלא פוסלים לגמרי המאסר באמצעי כפיה לגביית חוב, רק שהמאסר יעשה בצורה קלה ״שלא יכניסנו תחת מנעול״. ולא ברור מלשון התקנה המנעול למי, האם מנעול לדלת בית סוהר, והמאסר היה מעין בית סוהר פתוח, או הכוונה מנעול לרגליו של החייב .

דוגמה ג: תקנות בתחום הירושה, לפי ההלכה הבעל יורש את אשתו . כבר בתקופה קדומה התעוררו קשיים בקיומה של הלכה זו. במיוחד כאשר האשה נפטרה בשנתה הראשונה לנישואיה ולא השאירה זרע. אם הבעל ירש אותה, נמצא האב לוקה בכפלים קובר את בתו ומאבד את ממונו. פגיעה קשה נפשית וגופנית עד שחכמינו ראו בה כאחת מהקללות הכתובות בתורה . מימי הבינים ואילך, הדיון בבעיה זו הלך והתרחב, וחכמי ישראל בארצות השונות השתדלו בתקנותיהם,לרכך את עוצמת הפגיעה במשפחת האישה . במאה הי״ג תיקנו בטולידו שאם מתה האשה והשאירה בנים אחריה מתחלק עזבונה בין הבעל לבין הבנים, ואם אין לה בנים מתחלק העזבון בין הבעל לבין יורשיה על פי הדין . ואילו בתקנת פאס השניה משנת הש״ה – 1545בסימן יט נאמר:

״אנו החתומים, חכמי הקהלות הקדו׳ קהלות פ׳אס וצ״ו. נתקבצנו לישא וליתן בדברי צבור, וראינו תקנת קהלות המגורשים יצ״ו, שצריך לתקן בה קצת דברים. וזהו שנראה לנו לתקן בתקנת הנזכרת בענין הירושה שאם תפטר האשה בחיי בעלה ותניח זרע ש״ק בן שלשים יום כדלעיל סעיף ג ממנו וממנה שיחלוק עם אותו הזרע מחצה במחצה כל העזבון. (פי׳ אעפ״י שיש לה בנים מאיש אחר לא ירשו עם בניו שממנה וכו' כ״ב מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה). ואף אם נפלו לה נכסי מלוג יחלוקו גם הם. ואם לא תניח זרע ש״ק ממנו וממנה, אז יחלוק הבעל מחצה במחצה, אחר שיטול מלבושיו של חול עם זרעה בכל גוונא, אפי׳ אינו מתאבל או אביה או אחיה או אחיותיה.

ואם אין לה זרע ולא אב ולא אח ולא אחות. אז יהיו שני שלישי העזבון לבעל והשליש ליורשיה ממשפחת בית אביה. פירש מורינו החכם השלם כמה״ר אברהם עוזיאל ז״ל בהעתקתו לתקנה זו, שראינו מכתב ידו וז״ל: וכן אם יפטר הוא בחיי אשתו, תטול היא בלאות מלבושיה או שוויין, אם לא יהיו לה כי אם חדשים, וכל השאר תחלוק עם זרעו יהיה ממנה או מאשה אחרת. כל הבנים ירשו בשוה גם הבנות שלא נשאו, זולת הבכור כי העדיפה לו התורה חלק בכורה. ואם לא יהיה לו זרע כלל תחלוק עם אביו וכוי. ולראיה חתמנו פה.״.

התקנה רואה באשה במקרה של פטירה, שותפה מלאה עם בעלה בבל רכושם. ולכן במקרה שהיא נפטרת בחייו, הוא מתחלק בכל הרכוש עם בניה או יורשיה. וכן במקרה שנפטר הוא בחייה,היא חולקת את כל העזבון עם בניו או יורשיו. וזה שונה בהרבה מתקנת טוליטולה, שבה דין החלוקה מתבצע רק בעזבונה (= רכוש הפרטי) של האשה – במקרה של פטירתה בחיי בעלה. בבדיקה מתברר שתקנה זו ביסודה היא המשך לתקנה שהיתה נהוגה באחת מקהילות קאשטיליה בספרד. ומובאת בתשובות הרשב״א