רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
כאן עלי לספר מה שנודע לי מפי רבי יוסף משאש ז"ל כאשר כיהן כרב ראשי ספרדי בעיר חיפה, בשנת 1964 באנו לבקר אותו בביתו ברחוב החלוץ אני ורבי יהודה מרסיאנו, ותוך שיחה כשידע שאני הייתי הגבאי של בית כנסת ע״ש רבי עמרם בגבעת אולגה, הוא סיפר לנו שברשותו היה מכתב של רבי עמרם שכתב לסבו, ובו הוא נותן לו יפוי־כח שאם יקרה לו משהו שימכור החדר וימסור התמורה לבנו רבי חיים, כאשר ביקשתי מרבי יוסף משאש שישאיל לי המכתב להצגתו בבית כנסת הנ״ל הוא הצטער ואמר לנו שהמכתב נשאר אצל אחיו במכנס והוא עדיין לא עלה לארץ. ומסמך זה קיים עדיין.
במסמך אחר המצולם בחוברת שכתב מר צמח יום טוב המפקח הכללי של כל החינוך בבתי ספר ״אליאנס״ בכתב העת שלו נמצא מסמך ובו מופיעה גם חתימתו של רבי עמרם, המסמך הוא פסק דין בענין ירושה, ובין יתר הרבנים מכפלה שישבו בדין ישב גם כן רבי עמרם, והמסמך הוא פסיקה שהרבנים חתמו עליו המתיר לבניו של יהודי מטטואן למכור בית כנסת שהיה רכושו, וכך יצא שרבי עמרם בישיבתו הארוכה במרוקו נהיה לאחד הרבנים החשובים שהיו במכנס.
תפילה במערת המכפלה.
"למערת המכפלה נודע מקום מיוחד במסורת ישראל ומלבד הכותל המערבי אין עוד מקום שריכז אליו את רחשי הלב והערצת הדורות כמו קברי האבות. במשך הדורות התרפק הישוב היהודי הדל על קברי האבות, בלב אוכלוסיה עויינת בסכנה ובחירוף נפש.
כי לא מלבד שיש סגולה גדולה להתפלל על קברי האבות כפי שמוזכר – בתרגום שני למגילת אסתר פרק א', ב – אמר הקב"ה לירמיהו – לאחר החורבן – לך קרא לאברהם ליצחק וליעקב…..מקבריהם שהם יודעים לבכות !
אלא המקום עצמו מקודש, כפי שאומר הזוהר הקדוש – בפרשת חיי שרה קכ"ז, עמוד ב' – שאברהם, היה מתפלל כל יום יום – בשדה – והיה יוצא עד אותו השדה שהיה מלעה ריחות עליוניים וראה אור יוצא מתוך המערה והתפלל שם, ושם דיבר עמו הקב"ה ועל כן חפץ בה, בהמערה, ותשוקתו באותו מקום תמיד – על פי תרגום הסולם.
אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים
הרבה שואלים. מדוע הצדיק רבי עמרם הצטרך להיכנס למערת המכפלה ולבקש מהאבות הקדושים להתפלל בעד בנו רפואה וחיים. הלא רבי עמרם עצמו צדיק קדוש ובאים מכל העולם להשתטח על קברו כדי שיתפלל עליהם, וידוע לכל העולם, כמה נסים ונפלאות נעשים למשתטחים על קברו הפלא ופלא?!
על כך אומרים שכלל הוא בחיים הרוחניים, כבתחום התופעות החומריות האומר; אין האסיר מתיר עצמו מבית האסורים, אלא זקוק הוא שאדם מן החוץ אשר יתיר את כבליו.
מעין הדברים האלו מובאים הרבה בתלמוד. הגמרא מספרת על רבי יוחנן בר נפחא מגדולי האמוראים אשר דבריו מהווים אחד מן הבסיסים העיקריים הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הירושלמי. באשר היה חולה ביקר אותו חבירו רבי חנינא, איך שפשט לו את ידו העמידו רבי חנינא מחוליו. ושואלים בגמרא מדוע הוזקק ר' יוחנן לחכות עד שיבוא ר׳ חנינא וירפאנו?
לכאורה היה צריך להיות, שיעמיד ר׳ יוחנן את עצמו בלי עזרתו ותפילתו של ר' חנינא. שהרי לפני זה מספרת הגמרא שר׳ יוחנן ריפא את תלמידו רבי חייא בר אבא ושם ראינו שגדול כחו הרוחני לרפא את תלמידו? על כך אומרים את הכלל אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.
ועוד מסופר בגמרא שכאשר שמע אבישי בן צרויה שדוד המלך נמצא בְּנוֹב כלוא אצל יִשְבִי אחיו של גָלְיַת, הלך לנוב על מנת להצילו. אך כאשר ראה אותו ישבי בנוב אמר: עכשיו הרי הם שנים ועלולים להתגבר עלי ולהרוג אותי. מיד זרק את דוד למעלה ונעץ את חניתו למטה בקרקע כדי שיפול עליו וימות, מיד אמר אבישי בן צרויה שֵם מן השמות הקדושים והעמיד את דוד בין השמים לארץ שלא יפול, בהיות אבישי משתומם על הנם הגדול, אמר אבישי שֵם קדוש אחר והורידו לארץ למקום יותר רחוק וברחו שניהם, וזה מה שכתוב ״ויעזר אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימתהו״ ( שמואל ב׳ ) אמר רב יהודה אמר רב: הכוונה היא שעזרו בתפלה.
ושם שואלת הגמרא, מדוע הוצרך דוד המלך ע״ה לתפילת אבישי כדי שינצל והרי דוד המלך צדיק היה ויכל הוא להתפלל על עצמו ולהנצל, ומשיבה הגמרא, מקובלים אנו כשם ״שאין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים״ והוא זקוק לאחר שיוציאנו, כך הוא בדברים האלו.
לכן אנו רואים בכל הדורות שהצדיקים עליהם השלום אפילו שהם עצמם מלאי יסורים, יש להם כח עצום להתפלל בעד אחרים. כפי שיסופר ויבואר להלן בעהי״ת.