ארכיון יומי: 25 באוקטובר 2012


הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

 

המחקר הנוכחי משקף רעיונות, מושגים, טיפוסים של קדושים היסטוריים ואגדתיים, קיום מנהגים ואמונות סביב הקדושים, טקסים בהילולה ומחוצה לה, מציאות כלכלית, ארגונים ומוסדות המפעילים את מקומות הקבורה של הקדושים, וכן יצירה עממית בצורת אגדות, סיפורים ושירים המשבחים את גדולתם וניסיהם של הקדושים וכוי. האוסף שלפנינו הוא מבחר מתוך למעלה מאלף ומאתיים עדויות שנאספו במסגרת המחקר. ניתן לחלקו לחמישה סוגים עיקריים:

א.   סיפורים עממיים, בייחוד אגדות על קדושים הנמסרות מדור לדור.

ב.   תיאורי הניסים, שבחלקם ידועים לרבים מיהודי מרוקו ומבחינה זו מהווים חומר עממי, ובחלקם אלה ניסים אישיים שהם פרי חווייתם של האינפורמנטים.

ג.    חלומות, שבחלקם הגדול והחשוב הם חלומות אישיים, ואחרים, שהם נפוצים בקרב יהודי מרוקו.

ד.   תיאורי הווי הקשורים בעיקר לזיארה ולהילולה של הקדושים, אך גם לצדדים שונים של חיי היום יום המבטאים את הקשר לקדוש.

ה.   מסורות היסטוריות מעטות.

בחומר ההגיוגראפי הזה ניתן להבחין לפחות בשני ז׳אנרים, האחד הוא אגדת קדושים והשני הוא אגדת קודש., הסוג הראשון מקיף את כל האגדות המסופרות על הקדושים עצמם, על חייהם וניסיהם, והסוג השני מתייחס לאגדות שהציר שלהן הוא ניסים המתרחשים סביב הקדוש, והחגיגות הקשורות אליו.

אין ספק שבדיקה יסודית יותר של חומר זה, יחד עם הספרות ההגיוגראפית של מרחבים אחרים, תוכל להוביל להבחנה של דאנרים נוספים, שהם אולי אופייניים לאגדת הקדושים היהודית. בכל הסיפורים הדתיים מצטלבים היסודות הריאליסטיים והעל טבעיים."

הַגְיוֹגְרַפְיָה

ל (נ') [מיוונית: hagios קדושgrapein + לכתוב] תֵּאוּר חַיֵּי הַקְּדוֹשִׁים (בְּתוֹלְדוֹת הַנַּצְרוּת).

רשימת הקדושים בקובץ ערוכה לפי סדר אלפביתי של שמות פרטיים. ליד שמו של הקדוש מופיע בסוגריים המקום שבו הוא קבור. על כל קדוש הבאנו פרטים עובדתיים על חייו, עד כמה שהם ידועים, וכן פרטים על סביבת קברו, קרבתו המשפחתית לקדושים אחרים, קרבת הקבר לקברי קדושים אחרים, שמות נוספים שבהם הוא ידוע, יום ההילולה, הערצתו גם על־ידי המוסלמים וכר, עד כמה שפרטים אלה נמסרו במסגרת המחקר או ידועים מהספרות המוזכרת.

 העדויות נבחרו לאור חשיבותן כעדות על אותו קדוש, או כדוגמאות ייצוגיות של ניסים או הווי הקשורים לכלל הערצת הקדושים במרוקו.

העדויות מובאות בשלמותן ומוצגות כלשון מוסרן בציון הרקע הגיאוגרפי שלו, לפי השיטה הפולקלוריסטית. מבחינת סגנונן וצורתן כדאי להעיר, שעצם הקלטתן ולא רישומן, על אף קשיי העברה מערבית־מרוקאית לעברית — שנעשתה בצורה ליטראלית המקשה לפעמים על הבנת הטקסט — מאפשרת לראשונה לבחון מקרוב את מסורת ההיגוד של יהודי מרוקו על דימויה הציורי, ביטויה הנוסחאי ורציפותה הלשונית, אשר כוללים כל הסממנים המסורתיים של הספרות העממית, כגון שילוש, דיבור ישיר, חזרות, שאלות רטוריות, משחקי מילים, חוקי הקיטוב וכר.

ייחסנו לחומר עצמו חשיבות כמקור ממדרגה ראשונה לחקר תרבותה של יהדות מרוקו, היכול, ללא ספק, לשמש כבסיס למחקרים נוספים. לכן היתה הקפדה יתירה באיסופו, בחירתו והצגתו. ניסינו להביא את התכנים המפרנסים חומר זה לידי ביטוי בפרקים השתים של המבוא, אך ברור לנו שיש בו כדי לאפשר ניתוח מקיף יותר ממה שמוצע כאן. הרבינו ככל האפשר בתיאורים, ניתוחים והצגת מקורות בלתי ידועים, מבלי לשפוט ולהוציא מסקנות סופיות, מפני שאנו סבורים, שטרם הגיע הזמן להסקת מסקנות באופן אחראי, בגלל היקפו הגדול של המחקר. מאותה סיבה לא ראינו אפשרות לדון בהרחבה בבעיות הקשורות לנושא זה ביהדות בכלל, אלא לצורך איזכור והשוואה בלבד.

התלבטויות רבות ליוו מחקר זה והן כרוכות בזכות ראשוניותו. ברור היה לנו מלכתחילה שאין אנו יכולים למצות את כל האספקטים הקשורים בפולחן הקדושים במסגרת מחקר אחד, ולכן יש צורך בהמשך חקירת הנושא. כפי שציינו לפני כן, פעלנו בהרגשה של דחיפות בזמן, עקב התמורות התרבותיות שחלו בדורנו ביהדות מרוקו, ואין ספק בלבנו שמחקר זה, המגלה היבטים שונים במסורתה, יוכל לתרום להבנת יתר של תרבותה ותרומתה של יהדות מרוקו לסביבתה וליהדות בכלל.

המנהג להשתטח על קברי הצדיקים הוא מנהג קדום ביהדות. המדרש על כלב בן יפונה הקשור לפסוק ״ויעלו בנגב ויבואו עד חברון״ (במדבר יג:כב), מציין שכלב פרש מעצת המרגלים והלך להשתטח על קברי האבות בחברון (ראה סוטה לד:ע״ב). ברם היהדות הנורמטיבית לא נטתה לפולחן הקדושים. לפי דעת רש״י (יבמות קכ״ב:ע״א), כבר בימי התלמוד היה מנהג לקבוע לימוד על קברי הצדיקים, בעיקר ביום השנה. ראה עוד: אברהם בן יעקב, קברים קדושים בבבל, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל״ד, עמי יא-לד: מרדכי הכהן, המקומות הקדושים בארץ־ישראל, משרד הדתות, ירושלים תשל״א.

נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

וברעב של שנת ח"ץ מתו רוב אשי המדינה והנשארים הרה נסו ונאלצו לנוד ויעזבו את בתיהם ובית תפילתם שומם ובית מועד לכל חי, ונותרה נחלתם ביד גוים, ובשנת תה"ו ליצירה נגזרה גזרה על הבתי כנסיות שיחרבו פה פאס יע"א.

ואחר סמוך לשנת תה"ו גזרו על יהודי אזאווייא להסיע דירתם ממנה ונפזרו כל הקהל בכל המערב ובארצות אחרים, ובתוך הבאים באו לפאס מורני הרב יעקב אבן סמחון זצ"ל וורני הרבה מימון אפלאלו, ולא מצאו מקום להתפלל עם קהלם שבאו עמהם.

ומכל בתי כנסיות הייתה בית הכנסת בנקראת בשם תלמוד תורה, ובהיות בית הכנסת הנזכר בישובה היה שליח ציבור בה הרב הגאון מר קשישיא מורני הרב וידאל הצרפתי זצ"ל הוא ושלוחים אחרים שהיו קבועים עמו, ואחריו קם בנו כבוד הרב יצחק זצ"ל ומילא מקומו, והיה בצד בית הכנסת הנזכר לעייה למעלה הנקראת ישיבת תלמוד תורה והיו הנשים מתקבצות שם להתפלל ולראול ספר תורה דרך החלונות המשקיפות לבית הכנסת הנזכר.

ופתח הישיבה רחוק מפתח בית הכנסת הנזכר והיו עולות דרך שם ונחרבה גם הישיבה הנזכרת ונשארה כמה שנים בלי תקרה, וכשבאו החכמים הנזכרים לפאס התחסד עמהם מוהרוי"ה השלישי ונתן להם הישיבה הנזכרת ובנו אותה בית הכנסת והיו מתפללים שם עם בני קהלם ה' יגדור פרתוצינו אמן כן יהי רצון.

ובשנת התפ"ח – 1728, נשללו היהודים במקנאס כמו שכתוב בשאלות ותשובות משפט וצב"י חלק א' סימן קס"א בפסק דין ממורנו הרב מרדכי בירדוגו זצ"ל, וכן נשללו בשנת התק"ז ראה הלאה מורנו הרב יהודה הכהן זצ"ל, ובשנת נת"ק גם כן נתגרשו היהודים ממקנאס ראה הלאה אות ח' מורנו הרב טולידאנו זצ"ל.

ובשנה ההיא משללו גם קהל תיטואן נפלו בידי איזה עלים מספר סיכרון לבני ישראל למוהריב"ע השני בכתב יד ישן וחסרים לבסוף, חבל על דאבדין ושם דבר על שנת נת"ק, וזה לשונו, בשנת התק"ן ליצירה היא שנת מי נתן למסיסה יעקב וישראל לבוזזים לפ"ק בסוף ניסן באה שמועה רעה מעיר רבאט שמת המלך סידי מוחמד יר"ה ותהום על העיר והייתה מהומה גדולה ומבוכה בכל היהודים ובכל הגויים.

ופחד ופחת היה לנו כי אמרו כולנו מתים שהמשפחות יבואו אל העיר בטח וישללו הכל ויענו נשים והיו כולם בורחים והבריחו ממונם והטמינו תחת הקרקע, ובאותו הלילה לא ישן אדם כלל כי היו חופרים ובונים על ממונם, ויש שהבריח ממונו לבית הגויים בפאס אלבאלי.

ולמחר יום ה' נאספו כל הגויים והמליכו לבן המלך הנזכר שהיה שמו מולאי אלייזיד והוא היה בורח בהר מאביו הנזכר שרצה להורגו שהיה מורד בו בחייו, וחשבנו כי נחה שקטה הארץ כי הכריז שיעשו שלום בארץ.

ולא עברו ימים מועטים עד שבאה שמועה שיצא מהר הנזכר והלך לתיטואן ויצאו קהל תיטואן ומנחה בידם, ביום שבת קודש גזר אומר שיהרגו היהודים שבכל מלכותו ומי שיביא לו ראש יהודי יתן לו סך עשרה מתקאלים ואמרו תפסום חיים לקהל הנזכר.

והעיר ה' את רוח שופט אחד ונפל לפני רגליו ואמר לו, לא נכון לעשות כן להרוג את כל היהודים כי הפליל שלהם לא אמר כן, אמר לו כבר כרתי ברית עם משפחת אמהאווס ארור שמם שאהרוג את כל היהודים כשאמלוך.

והשיב לו זו אינה עצה אלא טול ושלול ממונם והרי הם מתים, ואמר טוב הדבר, ומיד יצאה הגזרה ושלח כל המשפחות שהיו עמו לתיטואן ושלל אותם ביום שבת קודש והם יושבים שקטים מבלי ידיעה כדי שיטמינו ממונם.

ואמרו לנו שנטלו ממון וטלטל שלהם ושל תגרי גוים כמו אלף ככרים מ"מ, ואחר כך שלח להאלודאייא שהיו דרים במקנאס לשלול קהל מקנאס, וכן עשו באו ביום י"ד לחודש אייר והכריזו שהמזיד מחל להם כדי שיחזרו בקהל מהבריחה ויוציאו ממונם ורובם האמינו לזה האנשים ונשים וטף. 

כבוד קדושת תורתו כמוהר"ר ישראל אביחצירא יחי שמו לעד ביסוד התורה. הוא וזרעו וכל הנלוים אליו עמיה ישרי נהורא. ושני בקודש אריאל. אל טוב לישראל קרוב לנו וגואל. ידידנו ידיד האל. גומל חסדים טובים לעמו ישראל. חונן ומרחם לכל דורש ושואל. הלא זה הוד מוצהל מזרק טהור כולל כל מדה טובה ושירה בעוז ובגבורה. אבן יקרה. מפז נבחרה. אורה זו תורה.

כמוהר"ר יצחק אביחצירא נרו יאיר ויזהיר כחשכה כאורה. יאריך ימים ושנות חיים הוא ובניו בקרב על ישראל עד בא יום בשורה. למען שמו ולמען תורתו יצילם מכל צוקה וצרה. ויעזרם על דבר כבוד שמו במדה במשקל ובמשורה.

למלאות מקום מר"ן מלכא אדוננו המלך דוד זיע"א כן יהי רצון ובא לציון גואל במהרה בימינו ליהודים הייתה אורה. ומתנדבים בעם יברכם ה' בהצלחה טובה. ובהרווחה מרובה. באין קץ וקצבה.מבריכה העליונה בעין טובה. ונפש רחבה. ותשובה חשובה. בנחת ושובה. וישועה קרובה.

בהכניסם לביתם הספרי קודש של מר"ן מלכא חסידא קדישא וכו…יזילו מכספם וזהבם בעין טובה. להריק להם ברכה וטובה. בתלת מילי דטב בני חיי ומזוני. האריכות ימים ושנות חיים ושלום. בבנים ובני בנים בעולם הזה ובעולם הבא עד ביאת משיחנו במהרה בימינו אמן.

כה דברי העבד החו"ל כורע ומשתחווה ומתאבק בעפר רגלי החכמים הרשומים בתורתם וצדקתם וענותם. דינו אותם לכף זכות למען אבותם. כי איני מגיע לקרסולי בינתם וחכמתם ומליצותם וחידותם. כהדיוט קופץ בראש מהב רחמנותם.

וקויתי לאל שיזכר שמי בחלקתם. כמו הלבנה עם קטורתם. יקבל ה' מנחת עני בתוך מנחתם. שנת זכר אל תפר בריתך אתנו כך גזרה חכמתם. בחודש אב הרחמן יקבץ נפוצותם. מקבץ נדחי ישראלן מארצותם. אל אדמתם ונחלתם. ומה טוב ומה נעים מאמרם ז"ל קריב לגבי דיהנא ואידהאן.

הצעיר באלפי ישראל יחיא בן לאדוני אבי כמוהר"ר מכלוף ז"ל אדהאן ס"ט

נר המערב-י.מ.טולידנו – פרק שלישי

רב נסים בן מר רב יעקב בר נסים בן שאהון, הוא רבנו נסים גאון חברו של רבי חננאל ותלמידם של רבי חושיאל ורב האי גאון, אשר עד כה נחשב אצל כל סופרי ישראל, ליליד ותושב עיר קירוואן כנודע, אמנם הקדמון רבי סעדיה בן דנאן ששמעותיו החזקו לנאמנות מאד, יצג אותו לבן מרוקו וכי נולד בעיר קלעא חמאד ( עיר מולדת הרי"ף ) שבפאס.

הדבר הזה אין לכחד כי הוא מוזר אצלנו כל כך כי עוד אביו של רבנו נסים, מר יעקב חי מכבר בקירוואן ומשם שלח את שאלותיו לגאוני בבל רבי שרירא גאון, ואחרי כן אם חפצים הננו להצדיק את דברי רבי סעדיה בן דנאן, עלינו להציג גם את מר יעקב גאון אביו של רבי נסים גם כן ליליד קלעא חמאד, ולומר כי שניהם האב והבן בעוד היה נ"ר נער, הלכו מעיר מולדתם ההיא ללמוד לפני רבי חושיאל בקירוואן ויתיישבו שם.

מר שלמה הדיין בן פורמאש, זהו האחרון בזמן של רבני המערב שחיו בדור הזה, ועליו יאמר הראב"ד שכאשר נפטר רבי חננאל ורבנו נסים ( תתט"ו בערך ) " פסק התלמוד מארץ אפריקה ונשאר מעט מזעיר במדינת אלמהדייא ביד בני זומאר ובמדינת קלעא חמאד ביד מר שלמה הדיין בן פורמאש, אבל לא נסמכו ברבנות ולא יצא טבעם בעולם וחזר כח התלמוד לספרד ".

הנה כן אחרי כל ההשפעה שקבלה אפריקה מהגאונים השבויים, ואחרי הדור אליה קוי אורה וזיקי נוגה, אסף נגהם לימי דור אחד ופעלם והדרם לא נראה כליל.

החזיון הזה כשהוא לעצמו מוזר באמת, אבל כאשר נוסיף עוד לראות שגם מאלה שידענו מרבני מרוקו, חיוג, רבי שמואל הכהן ורבי נסים גאון, מצאנו אותם חוץ למקומם, כי לא נשארו בארצם כי אם נסעו לארצות אחרות, לא יפלא איפוא בעינינו איך חלפה הלכה השפעתם הכבירה של הגאונים השבויים, בארץ המערב, מיד לימים מועטים, בלי ספק כי כחיוג ורבי שמואל כהן ורבי נסים גאון.

היה גם גורלם של הרבה מגדולי התורה וחכמי חלב שחיו במערב אז, לנדוד מארצם , כי המצב המדיני היה הגורם גם ליציאתם של חיוג , רבי שמואל הכהן ורבי נסים גאון, מפאס, שאז בעת ההיא, בה בעת שהחלה השפעתם של תלמידי השבויים בארץ המערב לזרום ולהתפתח.

בה בעת ההיא התערער המשטר המדיני ויבואו שינויים לרעה בפנים עד שרבים מאלה מגדולי תורה שחיו בדור זה, נאלצו לצאת לארצות הקרובות במקום ששם נראתה השפעתם וחכמתם בעצם תמה.

הממשלה אשר לקח לו מוסא אתסולי שזכרנו נשארה גם לצאצאיו אחריו עוד עשרות שנים, ושוב באה עוד הפעם ליד האדרסים – תשל"ו – 976 , אך גם אז נשארה בידם רק כעשרים שנה, וכבר בעת ההיא היה חלק גדול ממרוקו למורשה לממשלת הכליף האנדלוסי מושל קורדובא אלחכים, ובנו השאם, ויהי גבולו מזרחה מרוקו עד סגלמסא, בערי הכליף ההוא האנדלוסי מצאו היהודים מנוחה כי טוב על ידי השרים יעקב יוסף בן גו שנשאם הכליף על קהלות ישראל שמנהר דוירה בספרד ועד סגלמסא – תש"ל – תש"ס.

ובעוד שיהודי הערים הם התענגו על רוב שלום, באה מארוקו עול מושלים עריצים משבטי מגראווה ובני-איפראן חליפות, זיד למגראווי כבש את הממשלה מיד לחסאן המושל האדרסי האחרון,, בערך תשס"ב, אחרי כן במלוך אחריו המאמא למגראווי, בן דודו מרד עליו תאמיס אל איפראני , הוא הרג מן היהודים יותר מששת אלפים נפש.

ויהי לו לחק להלחם באנדלוסים אשר בגרנדה פעמים בשנה, הנה כן במעמד פרוע כזה של שינוי הרוחות וחליפות הממשלה מיד ליד, במעמד כזה שבעקבותיו תשררנה מלחמות אזרחים תכופות, ביחוד אחרי אשר נמסר השלטון ליד העמים העריצים מגרווה ובני איפראן, כמובן במצב כזה היו צריכים הרבה מגדולי התורה, שקבלו מפי רבי משה ורבי חנוך ומפי רבי חושיאל ורבי חננאל בנו, שחיו בארץ המערב, לנוע מארצם זאת, והשפעתם נפסקה על ידי פה.

בימים ההם בעת שיהודי מרוקו המרכזית התגלגלו תחת עול מושלים שונים, אתסוליים,, האדרסים, המגראווים ובני איפראן, היו אז ימים טובים אל היהודים שישבו בנגב מארוקו בנוף וואד דרעה אשר במדבר סאחרא שבו הייתה, כאשר כבר הזכרנו, ממשלה והודית נכבדה.

להממשלה היהודית זאת התקוממו אז בסוף המאה העשירית לספירה הנוצרים התושבים שעד כה ישבו תחת חסותו של המושל היהודי יוסף, ויחפצו עתה לכבוש להם מעמד חפשי לעמוד ברשות עצמם. לאשורם מת גם המושל יוסף ההוא, והמלוכה נסבה לאחיו יעקב אשר יחד עם בנו שמואל אחזו את הנהגת השלטון, ואלה, יעקב ושמואל בנו, ראו כי טוב להם להתפשר עם הנוצרים האזרחים לבלי עורר עליהם את חמת הנוצרים שביניהם שכנפות ה מדבר סאחרה האלג'יריות שמספרם רב ושהיה להם גם שלטון מסודר.

לכן התפשרו אתם לחלוק את כל החבל לחצי, וכן, הנוצרי לקחו את החלק המזרחי, היהודים נשארו מושלים בחלק המערבי, שלפנים נקרא וואד אזיתון ובהכרת ברית השלום הזה, קראו לו וואד דרעא. אמנם הברית הזה לא נתקיים כל כך, כי בעוד זמן מצער הראו הנוצרים כי לבם לא נאמן אליו, הם הרגו מהיהודים היושבים לבטח אתם עשרה אנשים בעיר רבאט- אלחג'ר, וכמעט קט חפצו עוד להרוג את הנשארים, אך הם נסו בנפשם לגבול העיר תאגמאדורת ובים כה וכה עד אשר הספיקו הנוצרים לחשוב לרדוף אחריהם, הגיעה כבר השמועה לאזני יעקב ובנו שמואל, ואז נוכחו הם לדעת כי עליהם ליכון למלחמה נגד הנוצרים שביניהם בכלל אשר פניהם בגד ומרמה.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1880 – 1881.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו

בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

קצין צרפתי בשם פוקו שסייר בשנים 1883 – 1884 במרוקו מחופש לחכם יהודי ורשם פרטים על מספר היהודים במקומות שונים, אמד את מספרם באנתיפה בכ – 200. מיסיונר מומר בשם אלי זרביב, שפעל במרוקו החל משנת 1875 עד פטירתו בשנת 1919 בתור שליח האגודה הלונדונית של הכנסייה האנגליקנית להפצת הנצרות בין היהודים, ביקר שם בשנת 1890.

הוא כותב כי במללאח שני בתי כנסיות, ומספר היהודים בין 200 ל – 350. לדבריו. השתוממו המקומיים שאדם זק מבקר במקום מבודד כזה, והוא היה האירופאי הראשון שהגיע לשם. ייתכן שדבריו נכונים, אבל דבר העלילה על יהודי מקומי, הגיע למרחקים כעשר שנים לפני ביקורו של המיסיונר.

תיאודור אלי זרביב יליד קונסטונטין ב – 1840, בעל אזרחות צרפתית, שהתנצר בשנת 1860 בהשפעת המיסיונר המומר ג'ימס גינצבורג שפעל באלג'יריה משנת 1857 עד 1875. מאותה שנה זרביב ביחד עם גינצבורג, ניהל את בית הספר של המיסיון, ומשנת 1866 עד לפטירתו בשנת 1919 עמד בראש המשלחת בעיר, פרש רשתו על רבות מערי מרוקו, וביקר גם בכפרים בהרי האטלס.

הקהילה הגדולה ששימשה ליהודי אנתיפה עורף ציבורי ודתי הייתה מראכש, והיו גם מגעים עם קהילת מוגדור ( אצוירא ) עיר הנמל החשובה, כ –180 קילומטרמערבה ממראכש. 

עיקרי המעשה שעל פרטיהם היו גרסאות שונות, הם כדלקמן :

בשנים 1887 – 1880 שררה בצורת בדרומה של מרוקו, וכתוצאה מכך סבלו המונים מרעב. יהודי אמיד בשם יעקב דהאן בן 65 סייע ליהודים ולמוסלמים, ביניהם לאישה מוסלמית ענייה ששירתה אותו. על פי " תנאי עומר " אסור שמוסלם או מוסלמית ישרתו ד'מי.

היהודי לא ידע או התעלם מאיסור זה בהסתמך על משעי החסד שלו כלפיה, וכנראה הניח שלא יבולע לו כל רע. המושל חמד את רכושו של דהאן העליל עליו שהיא הרתה לו, ציווה לתופשו והלקותו, הוא נפטר ורכושו הוחרם.

הלקאת עבריין, גבר או אישה עד 500 מלקות היא חוקית בדיני השריעה והקאנון, וענישה זו יושמה במרוקו, כמו במקומות אחרי. לעתים הולקו בני אדם מעל המלקות המותרות ומתו כתוצאה מהן. על סיבת מותו היו שתי גרסאות.

זו של היהודים ושל השגריר הבריטי במרוקו, שטענה שמת כתוצאה מהמלקות, ושל המוסלמים כי מת מיתה טבעית בביתו ללא קשר למלקות.

על הפרשה דווח במכתב בערבית על ידי שלושה יהודים ממראכש בט' תמוז תר"מ 1880, ביוני 1880 ששלחוהו באופן דחוף לדוד קורקוס במוגדור כפי שסופר להם על ידי שמונה יהודים שברחו מאנתיפה למראכש מחשש שיירצחו. מעשה העוול שאירע בראשון בחודש זה באנתיפה פורסם כך :

יעקב דהאן זקן בן 65 איש אמיד הידוע בנדיבותו פירנס בשנת הבצורת האחרונה מוסלמית ובתמורה עבדה בביתו. לאחר שהדבר נודע לעבד אללה אזנגואי המכהן בתור מושל שישה חודשים, זימן אליו את היהודי ושאלו בתקיפות

האם מותר ליהודי להעסיק מאורית בתור משרתת שלו ? מי שעושה כך ראוי שיישרף. המושל החרים את בקרו ופרדתו של דהאן, וציווה לנעוץ את גופו בשני מסמרים לארץ, לאחר מכן הולקה עד מוות. אחר כך ציווה לגרור גופתו החוצה, ולא איפשר קבורתו בקבר ישראל.

היהודים נקטו באמצעים שונים כדי להביאו לקבורה : הקריבו שבע בהמות, כאות להכנעה, ושילמו למושל שמונים פיאסטרים – 400 פראנקים. נהוג היה שיהודים היו שוחטים פרים לפני חצר המלכות בבואם לבקש מהסולטאן בקשה כלשהי. למשל, בינואר 1877 שחט יהודי במוגדור שני פרים לפני חצר הסולטאן.

הידיעה הועברה באותו חודש לכל ישראל חברים בפריס ול Anglo Jewish Association " אגודת אחים " בלונדון, זו האגודה המקבילה באנגליה ופורסמה בדיווחים של אגודות אלה החל ביולי 1880 עד יולי 1881.

בדו"ח של כל ישראל חברים מסופר על מקרה זה בין 307 היהודים שנרצחו מאז ביקורו של מונטיפיורי במרוקו בינואר 1864. נאמר כיח המושל אילץ כמה יהודים מאנתיפה להצהיר שמעשיו בוצעו ללא אכזריות, ושנהג כלפיהם באדיבות.

מושל זה הצטיין באכזריות ובחמדת ממון. בהמשך הדו"ח של אגודת אחים על אירוע זה נאמר שיהודי בשם מנחם בן ג'ו גילה בדרכו למראכש גופת יהודי. פנה לנוטריון כדי לזהות את הגופה. נתפש על ידי שייח ששלחו למושל אנתיפה, ששחררו רק לאחר ששילם 640 דולר.

ב – 5 באוגוסט פנו ראשי קהילת טנג'יר לשגריר צרפת וביקשו שידרוש בצורה תקיפה מהסולטאן שיבטיח משפט צדק. גם השגריר של איטליה קיבל מידע על האירוע. השגריר הבריטי קיבל הוראה ממשלתו בלונדון לפעול בנדון.

גם הקונסול הכללי של ארצות הברית במרוקו היה מעורב בנושא, ודיווח לממשלתו. לדבריו, המשרתת הייתה כושית. הוא הגיב בצורה ביקורתית על יחסו של הסולטאן אשר הצהיר בועידת מדריד שהתקיימה במאי עד יולי 1880 שהיהודים יזכו ליחס הוגן, והתנהגות זו עומדת בניגוד להצהרתו.

העיתונות בבריטניה ובארצות הברית פירסמה את המקרה, שהועתק  העיתונים שונים. ה " טיימס " הלונדוני פירסם ביולי אותה שנה מכתב של א. לוי, מזכיר " אגודת אחים ". במכתבים למערכת ציינו הכותבים כי אירוע זה מוכיח שדבר לא השתנה במצבם העלוב של היהודים במרוקו, למרות ההבטחות והציפיות.

פרטים נוספים על הפרשה מצויים בשלושים ושתים תעודות מה – 21 ביוני 1880 עד 23 באוגוסט 1881 מארכיון משרד החוץ הבריטי שטרם ושאת תוכנן נסקור. נראה כיצד עלה נושא זה בהתכתבויות בין שר החוץ הבריטי ובין ג'והן דרומונד האי, שכיהן בתור קונסול כללי של בריטניה במרוקו משנת 1845 עד 1860 ולאחר מכן עד 1886 בתור שגריר.

הוא היה בעל מעמד חזק והשפעה על הסולטאנים, וניצל את קשריו גם לטובת היהודים שסבלו מהפחיות, פרעות ומצוקות שונות בידי מושלים מקומיים או המונים קנאים. הוא פעל בימי שלטונם של שלושה סולטאנים : עבד אלרחמן השני 1822 – 1859, מוחמד ה -18, מאוגוסט 1859 עד ספטמבר 1873, ואלחסן הראשון אבו עלי, מספטמבר 1873 עד יוני 1894.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

מתוך הספר " עין רואה ואוזן שומעת " לחנניה דהן ז"ל ולעילוי נשמתו

החמור שהתעקש לא לזוז ממקומו

באחד הכפרים, ערבי עבר עם חמורו, ופתאום החמור עמד במקומו ולא רצה להמשיך בדרכו, על אף המכות שהונחתו עליו. בעל החמור בא ליהודי אחד ואמר לו ״תעשה משהו, כדי שהחמור יזוז ממקומו ויתחיל ללכת״. היהודי התקרב לחמור, הרים לו את הזנב שלו כלפי מעלה, וכאילו לוחש לו איזה תפילה, והכניס לו עמוק בישבן שלו שני פלפלים סודאנים חריפים מאד. בטנו של החמור הקדיחה מרוב חריפות הפלפל, והתחיל לרוץ, כאילו נדחף על ידי רוח חזקה. בעל החמור ניסה להשיג החמור שלו, ולא יכל. בא ליהודי ואומר לו ״תעשה גם לי מה שעשית לחמור כדי שאוכל להשיג אותו״.

היהודי אומר לו ״תחשוף את האחוריים שלך, ואלחש לך אותה התפילה שהתפללתי בעבור החמור״. הערבי חשף את אחוריו, ותוך כדי לחישת התפילה, היהודי הכניס גם לו שני פלפלים חריפים. בטנו של הערבי סבלה חזק מחריפות הפלפל, והתחיל גם הוא בריצה. מרוב הכאב, עבר את החמור מבלי יכולת לעצור.

לאחר שקצת נרגע מכאבי בטן והשיג את חמורו, חזר ליהודי ואמר לו ״הסגולה שלך הצליחה, אבל כנראה שהתפילה שהתפללת בשבילי הייתה ארוכה מאד, עד שלא יכולתי לעצור בעוברי ליד החמור״. היהודי עונה לו, ״הרי התפילה שלי הועילה בכל זאת, והשגת את החמור העיקש שלך״. היהודי קיבל את שכר תפילתו והערבי הצטרף לחמורו העיקש, מבלי לדעת שחריפות הפלפל הייתה בדבר. ולפני לכתו, היהודי אומר לו: ״החמור שלך עיקש מאוד. גם להבא אם הוא יתעקש, אל תשכח להביא אותו אלי, ואני אטפל בו״.

התרנגול שלא היה בלל במחשבה

ערביה אחת, שבעלה הציק לה מאד ואף איים עליה לגרשה ולהביא אישה אחרת במקומה, באה ליהודי הידוע כבעל סגולות לכל דבר, לעשות למענה משהו, כדי שבעלה ישנה את יחסו אליה. היהודי שמע אותה בקשב רב, ואמר לה ״תביאי לי זה וזה (כמה מצרכי מזון) ביצים, חמאה, כיכר לחם וכו…. ובעוד שעה קלה תחזרי אלי״.

הערביה חזרה ובידה כל מה שהיהודי דרש ממנה, ועוד סכום כסף. על ידה, כתב כעין קמיע, עוד כתב כמה קשקושים על קליפת אחת הביצים, עטף לה הכל בשקית בד שחור ואמר לה ״קמיע זה תתלי בעץ האחרון שבקצה השוק, מבלי שאיש יראה אותך או שידע על כך, אבל חשוב מאד, שלמען הצלחת הענין, בלכתך בשוק אל תדברי עם איש ואל תעני לו, גם אם ידרוש בשלומך. אבל החשוב מכל, אל תכניסי לראשך, ואל תחשבי על התרנגול השחור, כי רק בזה תלויה הצלחת העניך.

הערביה עשתה מה שאמר לה היהודי, אבל המחשבה על התרנגול השחור לא הרפתה ממנה. הסגולה לא עשתה את שלה והערביה חזרה ליהודי ואמרה לו ״כל מה שעשית לא עזר לי״.

״אני הזהרתי אותך שלא לחשוב על התרנגול השחור. ואת בטח לא שמרת על אזהרה זו והכשלת כל העניך.

הערביה אמרה לו ״יא חזאן, לא הייתה בראשי אף מחשבה על התרנגול השחור. אתה הכנסת לי מחשבה זו, שהעסיקה אותי כל הזמן״.

״טוב״ אומר לה היהודי ״הפעם הכשלת את עצמך ולא שמעת אלי. תחזרי אלי בעוד שבוע, בשוק הבא, ואני אחשוב על סגולה אחרת״.

היהודי קיבל מצרכי מזון וכסף, והערביה יצאה ללא מענה יעיל לבעייתה, עד ליום השוק בשבוע הבא, שבוודאי היהודי ישתמש עוד באיזו תחבולה אחרת.

כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים –

משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.

מבוא

החל מאמצע המאה השמונה־עשרה קמו במערב אירופה סופרים אמיצים ובעלי חזון ששאפו לשינוי־ערכים מוחלט בסדרי החברה, לביסוסה על יסודות הצדק והאהבה לזולת ולמיגורם של השליטים העריצים. דבריהם מצאו אוזניים קשובות והביאו לתוצאות מו­חשיות: המהפכה הכבירה של שנת 1789 טיאטאה את המשטר שהיה קיים בצרפת, ביטלה את ההבדלים בין המעמדות ושימשה דוגמה לשוחרי החופש בארצות אחרות.

 גם לאחר שחידש נאפוליאון את שלטון־היחיד שלו בצרפת נשארו רוב כיבושי המהפכה והישגיה בתוקפם. בימים הללו חל מפנה מכריע אף במצבו של המיעוט היהודי במערב אירופה. במשך מאות שנים היה מושפל ונרמס, ולפתע פתאום ראה אור גדול לנגדו. בסופו של דבר לא נתמלאו כל התקוות שתלה באנשי המהפכה ובנאפוליאון יורשם, אך אין ספק כי באותם הימים הוחש תהליך התקרבותו אל האומות שבתוכן ישב. ההתקרבות הזאת הביאה לעתים תכופות להתבוללות ולטמיעה בסביבה.

שמואל רומאנילי היה מנציגיו הבולטים של דור־תהפוכות זה במחנה הסופרים. הוא נולד בשנת 1757 במאנטובה, שהיתה אז עיר ואם בישראל, מקום מושבם של סופרים, הוגי־דעות ומשו­ררים. הכנסייה הקאתולית שלטה אמנם במאנטובה כמו ביתר ערי איטליה וטיפחה בכל מקום את השנאה לישראל. אולם למזלו של רומאנילי גדל הוא בחסותו של שלטון סובלני באופן יחסי: מאנטובה השתייכה לכתר ההאבסבורגים שבווינה, והקיסר יוסף השני(מלך מ־1765 עד 1790) שיפר במידה ניכרת את תנאי חייהם של נתיניו היהודים.

 יש לציין שיהודי איטליה היו עדיין מעורים בתרבות העברית, וגם רומאנילי זכה לקבל חינוך מסורתי מקיף. עם זה היה ק־בית גם בלשון האיטלקית ובספרותה ובמרוצת הזמן רכש לעצמו השכלה כללית רחבה, כפי שלא היתה שכיחה אפילו בחוגי היהודים הנאורים. הוא שמע עשר שפות, ומלבד העברית והאי­טלקית ידע על בוריין את האנגלית, הצרפתית והספרדית, והכיר את יצירות־המופת שנכתבו בהן.

מנטובה (איטלקיתMantovaלטיניתMantua)היא עיר בלומברדיה (באזור עמק הפובאיטליה) ובירת נפת מנטובה. נכון לסוף 2008, התגוררו בעיר כ-48,000 איש. שטחה הוא 64 קמ"ר. בשנת 2008 הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית, יחד עם סביונטה.

מנטובה מוקפת באגמים מלאכותיים משלושה כיוונים. ארבעה אגמים נוצרו על ידי האדריכל והמהנדס אלברטו פיטנטינו (Alberto Pitentino) במאה ה-12 והקיפו את כל העיר לשם הגנתה, אך האגם הרביעי התייבש במהלך המאה ה-18. העיר ידועה בין היתר בזכות הקתדרלה שלה, כנסיית אנדראה הקדוש וארמון הדוכס (Palazzo Ducale). העיר היא גם אחד המרכזים לשווק תוצרת חקלאית בעמק הפו.

עידן הזהב של היהודיים במנטובה היה במאה ה-16, בתקופת הדוכסות לבית גונזנה (Gonzaga). מספר היהודים במנטובה הגיע ל-3,000 ומעלה, כ-7% מאוכלוסיית העיר. בתקופה זו יהודים תושבי העיר עבדו אצל משפחת הדוכס בתור רופאיםשחקנים ומוזיקאים. עם זאת עיסוקם המרכזי היה בבנקאות ומתן הלוואת בריבית. הסיבה העיקרית לכך שהורשו לגור בעיר הייתה הקמת מוסדות להלוואה בריבית, תפקיד שהיה אסור לנוצרים.

בתהליך איחוד איטליה היו בין יהודי העיר אישים מפורסמים שנטלו חלק בהקמת ממלכת איטליה כמו: ג'יוספה פינצי (Giuseppe Finzi) וריברולו מנטובני (Rivarolo Mantovano). לאחר מלחמת העולם השנייה מספרם של יהודי העיר פחת והיום רק משפחות יהודיות בודדות עדיין מתגוררות בעיר.

ניתן להבחין בשרידי הגטו העתיק באזור הרחובות: ויה גוברנולו, פיאצה ברטצולי, ויה נורסה ופיאצה סרמידה. הבנינים באזור שומרים על ייחודם מהעבר והם לא שונו. בעיר יש היום שני אתרים יהודיים, מלבד בית הקברות, שניהם במרכז הגטו ההיסטורי: בית הכנסת ובית הרב. בית הכנסת הנוכחי הוא מבנה של שלוש קומות אשר משנת 1825 שימש כבית אבות. בית הכנסת הוקם בשנים 1899 – 1902 והוא בקומה השנייה. "בית הרב" הוא מבנה, שכנראה בו היה גר הרב. חזית המבנה מקושטת בקישוטים ובציורים בנוסח המאה ה-17 ובלוחות עם ציורים מהתנ"ך.

בקרבת מנטובה גם בסביונטה הייתה קהילה יהודית. היא נודעה בבית הדפוס שהיה בה שהיה שייך למשפחת פואה. במבנה בית הכנסת נערך שחזור, הכולל  מוזיאון להכרת היהדות וישראל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר