תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

הסתגלות וייחוד.

כל הממצאים האפיגראפיים מהתקופה העתיקה מעידים, כי היהודים באפריקה סיגלו להם את לשונות היוונים והרומאים. אף נדמה כי עם בוא הערבים היו הם הראשונים בין תושבי הארץ, שהתחילו להשתמש בשפה הערבית הספרותית.

יהודה אבן קוּרַיש הוא לא ערבי ראשון באפריקה ששרד ממנו חיבור בלשון הערבית בתחום הבלשנות ; ורבי יצחק ישראלי הוא הקדום בין החוקרים הלא מוסלמים במדעי הטבע, הרפואה והפילוסופיה באזור זה.

לתרבות התורכית לא הייתה, עד כמה שידוע לנו, כל השפעה על אוכלוסי היהודים של אפריקה, כשם שלא נשאר לה זכר בקרב האוכלוסייה היהודית והערבית בכל רחבי אסיה, שהייתה כפופה פעם לסולטאנים התורכיים. בתקופה הצרפתית תפסו יהודים רבים מקום נכבד בתרבות צרפת. כן היו באלג'יריה, בתוניסיה ולאחרונה גם במרוקו.

מתוך ויקיפדיה.

ר' יצחק בן שלמה הישראלי רופא, פילוסוף ופרשן מקרא יהודי בתקופת הגאונים. נפטר בסביבות שנת 950. יליד מצרים. שימש כרופא בחצרות הח'ליפים במצרים ובתוניסיה. שמו התפרסם לתהילה, ורבים, יהודים וערבים למדו ממנו את חכמת הרפואה. חיבר שמונה ספרים בערבית בנושא רפואה, שתורגמו בימי הביניים לעברית, ספרדית ולטינית ושימשו ספרי יסוד ללימודי רפואה באוניברסיטאות אירופה במשך תקופה ארוכה.

התפרסם גם בזכות חיבוריו בפילוסופיה. חיבר את "ספר ההגדרות." ו"ספר היסודות", ופרסם פירוש לספר היצירה.. חיבר בערבית גם ספרים בתורת ההגיון, בפיזיקה ועוד.

הוא היה מהראשונים בפילוסופיה היהודית שבהגותם ניסו לפשר בין תורת אריסטו והנאופלאטוניזם לבין אמונת האחדות הישראלית.

הישראלי עמד גם בקשרים עם גדולי בני דורו כגון ר' סעדיה גאון ששאל ממנו שאלות.

באגרת שכתב הרמב"ם, בה הוא מונה את קודמיו בפילוסופיה, הוא מתייחס אל הישראלי בזלזול, כאל רופא בלבד.

החוקר אליקים כרמולי, הסיק כי "יצחק" אותו מתקיף אברהם אבן עזרא בחריפות בהקדמה לפירושו לתורה, הוא הוא, יצחק בן שלמה הישראלי. מצד שני, הישראלי זכה לשבחים מפי פרשני מקרא אחרים בני זמנו ואחריו. עד כאן מויקיפדיה. 

העילית של החברה היהודית בפאס, בתטואן, באלג'יר, בתוניס, בתנג'ה ( במאה הי"ט ) עלתה , כנראה, ברמתה הרוחנית על זה שבארצות מזרח אחרות. בני המשפחות המיוחסות עמדו במשך דורות בשירות השליטים ובקשרים עם נציגי ארצות אירופה, שהיו מזדמנים אל ערים אלה לרגל עסקים שונים, כפי שצוין למעלה.

במרוקו היו היהודים הלא מוסלמים היחידים, ורק בשכונותיהם ובבתיהם רשאים היו להתגורר המבקרים הנוצרים. הישיבה דרך קבע אסורה הייתה להם בערי המלוכה, ועוד במאה הי"ט ישבו כל השגרירים ובקונסולים בתנג'ה.

היהודים, כאמור, היו גם היחידים שהיו יוצאים בשליחות מדינית לארצות אירופה, והיו משמשים כסוכנים וסגני קונסולים של המדינות הנוצריות. ברור, שלמגע זה עם העולם הרחב נודעה השפעה עמוקה על עיצוב דמותה של השכבה העשירה ובעלת הקשרים עם השלטונות. עם זה לא שפר חלקם ולא נתעלה מעמדם בפני השלטון המוסלמי, והם היו כפופים לכל ההשפלות כיתר אחיהם.

הלשון הערבית שבפי היהודים, שהייתה שלמה ומתוקנת בימי הביניים, הצטמצמה והלכה כדי להג יהודי ערבי מגרבי מיוחד, שנשתמר עד ימינו, והוא במידה מרובה לשון הדיבור של אלה שישבו הרחק ממרכזי התרבות הצרפתית, המובנת גם לבני הדור השני והשלישי של חניכי בתי הספר הצרפתיים.

לשונם הערבית של המשכילים לא הייתה נפוצה בתקופה האחרונה בקרב היהודים, לא בכתב ולא בעל פה, כי לא היו מבקרים בבתי הספר הערביים, שהיו ברמה נמוכה ביותר, וללשון הערבית לא הוקצב בימי השלטון הצרפתי שום מקום, או מקום זעום ביותר, בתכנית הלימודים בבית הספר של " כל ישראל חברים ". בזה שונה היה מצבם של יהודי אפריקה הצפונית מאוכלוסי עיראק ואפילו מצרים.

אין להתפלא על כך, כי התבוללות הצרפתית אכלה בכל פה גם בקרב הערביים. באלג'יריה למשל, שבה חיו בשנת 1955 כתשעה מיליון מוסלמים, לא יצא לאור אף עיתון ערבי אחד, ובמרוקו נסגר באותה שנה השבועון המצויר היחיד שהיה יוצא שם.

ספרות ועיתונות בלשונות ברברים לא הייתה קיימת כלל, חוץ מספרי לימוד אחדים שהוציאה הממשלה הצרפתית בשביל שניים שלושה בתי ספר ברבריים שייסדה. כנגד נטייתם של היהודים להתבוללות לשונית מזדקרת בכל פלאיותה העובדה, שהם היחידים בכל היבשת ששמרו על ייחודם הדתי לאומי בכל הנסיבות.

הברברים שבאזורים המיושבים המירו את דתם שלוש פעמים וארבע : קיבלו תחילה את צורות הפולחן הפניקי פוני והיווני רומי ; אחר כך נעשו נוצרים, ובסוף התאסלמו כולם והסתערבו ברובם.

יהא זה מתפקידנו לעקוב אחרי ההתמודדות, בחומר וברוח, בין היהודים לסביבתם שפשטה צורות ולבשה צורות פעמים כה רבות, ועם זה המשיכה בקו האופייני לאומה היהודית – לשמור על היין הישן בקנקנים חדשים.

אין צורך לומר שההתפתחויות המדיניות בארצות אפריקה הצפונית, כפי שנרמז אליהן למעלה, התוו במידה רבה את אורח חייהם של היהודים. על יחסים אלה יורחב הדיון בגוף הספר.

אבל גם אופיו המיוחד של האסלאם המגרבי, שבלט כמעט מראשית הכיבוש הערבי, על זרמיו הכיתתיים פלגניים, שאיפותיו הפוריטאניות, התפשטות ה " מד'הב " המאלכי, האסכולה הנוקשה והקשוחה באסלאם האורתודוכסי ביחסה ללא מוסלמים ( לאחר ה " חנבלים " ), שלמעשה לא היה להם מגע עם לא מוסלמים, ייסוד הטריקות, ארגוני אחווה מיסטיים, שבראשם עמדו קנאים דתיים – כל אלא הטביעו את חותמם על החברה היהודית, לפעמים לחסד, על פי רוב לשבט.

בין הבולטות בגזירות ההפליה היו : הגיטו – מללאח – חארה. מלבושי ההיכר – ג'יאר – ותנאי השפלה אחרים, שהיו מנת חלקם של היהודים ( קצת מרצון ) עד זמננו זה. ואולם אין להתעלם מהמקרים, שבהם חגנו על היהודים קאדים מכבודים ביותר מפני מזימותיהם של ראשי הכיתות הדתיות וזעמם של המונים מוסתים לפרעות, בהישענם על חוקי האסלאם.

יש דמיון רב בין מנהגים מסוימים הנוהגים אצל המוסלמים ואצל היהודים. במקרים מסוימים אי אפשר להכריע אם לפנינו השפעה מאוחרת של הסביבה הברברית מוסלמית, או אולי מסורות עתיקות ימים שנקלטו מהעולם המצרי הלניסטי, כגון האמונה בקמעות ובהשבעות.

במגרב קיימת גם תופעה, שלא מצאנו כמותה בשום מקום בעולם ( חוץ מקברי אבות בחברון ) של עליות והשתטחויות על קברי " קדושים " משותפים ליהודים ולמוסלמים, והמכובדים גם על הנוצרים. אפשר להצביע עוד על שורה של מנהגים מקבילים ודומים.