רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

רבי עמרם בן דיואן

שמו של הצדיק רבי עמרם בן דיואן, שהיה מידידי משפחת משאש כאמור, נישא עד ימינו אנו בדחילו ורחימו, בקדושה ובסילודין על שפתותיהן של יהודי מרוקו. רבי עמרם נולד בירושלים ועבר לגור בחברון, בשנת תקכ׳׳ג יצא בשליחות קודש מטעם רבני חברון למרוקו, לאסוף תרומות עבור הישוב והישיבות שבארץ ישראל. הוא השתקע בעיר ואזאן שבמרוקו, יסד בה תלמוד תורה וישיבה, ותלמידים רבים נהרו אליו לשמוע מפיו תורה ומוסר. רבי עמרם משך אליו את תלמידיו בעבותות אהבה, דאג לכל מחסורם והדריכם במסילה העולה בית אל. בפעולותיו הברוכות הביא להרמת קרנה של תורה בכל מרוקו, גם דאגת הכלל והפרט היתה לנגד עיניו, עד שהכל ידעו כי ביתו היא הכתובת לכל מר נפש וקשה יום. רבי עמרם התפרסם לפועל ישועות ושברכותיו אינם שבים ריקם.

לאחר כעשר שנים של שהיה במרוקו, תקפו געגועיו לארץ ישראל, לשם כך הוצרך להשאיר את מלאכת הקודש של הפצת התורה בידי תלמידיו. ורק לאחר מכן שם את פעמיו לארץ ישראל. בבואו לחברון התיידד עם רבני העיר רבי חיים באג׳יו ורבי אברהם גידיליא, ויחד עימהם עסק בתורת הנגלה והנסתר, כשהוא מעפיל מיום ליום לשיאים נפלאים של התעמקות בתורה ועבודת הבורא.

אולם ימיו של רבי עמרם בחברון לא התארכו זמן רב. ועקב מעשה שהיה בגללו נאלץ לקחת לידיו שוב את מקל הנדודים ולחזור למרוקו. המעשה היה:

שבאותם הימים אסור היה ליהודים ליכנס לתוך מערת המכפלה, אולם אדיר היה חפצו של רבי עמרם להתפלל ליד קברי האבות. מה עשה? התחפש לערבי ונכנס עם יתר המוסלמים. בהתרגשות עצומה עשה רבי עמרם את דרכו בתוך המערה, אושר ודמעות הציפו את פניו כשעמד ליד קברי אבות האומה ושפך את לחשו לפני בורא עולם. איש לא חשד כי ״המוסלמי״ העומד ומתפלל בדבקות עצומה, אינו אלא יהודי.

כשעשה רבי עמרם את דרכו החוצה הבחין בו לפתע אחד הערבים כי הוא הרב היהודי. מיהר הערבי ומסר את הדבר לפחה. עונש כבד היה צפוי לרבי עמרם. אחד מעובדי הפחה שהכיר את רבי עמרם והעריצו, מיהר להודיעו כי הפחה מתכוון לאוסרו. בחשכת הלילה נמלט רבי עמרם מביתו יחד עם בנו הצעיר רבי חיים. הוא פחד לחזור לירושלים, עיר מולדתו, פן תשיגנו יד הפחה. אנה יפנה? שליטת התורכים השתלטה על פני ארצות רבות, ואם יצוה השולטן לתופסו – תשמע פקודתו מהרי הבלקן ועד תימן, מפרס ועד אלגי׳ריה, על כן הפתרון היחיד הוא צריך לנדוד רחוק יותר. מיד עלה בדעתו לברוח למרוקו, אשר היתה מחוץ לשליטת תורכיה. ואכן לאחר מסע תלאות ממושך הצליחו רבי עמרם ובנו רבי חיים להגיע בשלום למרוקו. (ישנה גירסה אחרת, האומרת: שכבר בתוך מערת המכפלה הבחינו בהם, וכשהרגישו בזה רבי עמרם ובנו העתירו להצלתם, ובאותו הרגע ראו מאחריהם דמות של שלושה אנשים הנושאים אותם, ואפשר שהם ג׳ האבות הקדושים, וכחלום יעוף הניחום במרוקו, כך מובא בס׳ הערצת הקדושים בקרב מרוקו עמי 524) בבואם לעיר פאס קבלום תושבי העיר בכבוד גדול, הזכות לארח נפלה בחלקו של הרב מנשה אבן דנאן, מראשי קהילת פאס.להלן הקטע מתוך ספרו של יששכר בן עמי " הערצת הצדיקים " כפי שמפנה אותנו המחבר.

״אומרים שר׳ עמרם בן־דיוואן הוא מהארץ והבן שלו חלה והתעוור. בנו היה ר׳ חיים דיוואן. אז הוא תמיד רצה לקחת אותו למערת המכפלה. כל יום ששי היה ר׳ עמרם לוקח סכום של כסף ונותן לשומר ולא אומר לו כלום. עברו כמה ימי ששי, יום אחד אמר לו: אני רוצה לדעת על מה אתה מביא לי את הכסף ? אמר לו: תדע שיש לי בן כך וכך ואני רוצה להכניס אותו למערת המכפלה ולבקש עליו רחמים. אז אמר לו: תבוא ביום ששי, בזמן שהערבים נכנסים להתפלל, ואז אכניס אותך. יום ששי עשה כל מה שצריך לעשות. הוא הכניס אותם ואז הלך לערבים להגיד להם: הנה מה יהודי והבן שלו נכנסים למערה. אז אמרו לו הערבים: אם נמצא את היהודי והבן שלו, אז זה בסדר, ואם לא, אז אנחנו מה שרצינו לעשות להם, נעשה לך. אז הבן של ר׳ עמרם נכנס והתחיל לראות ושאל: איזה קברים אני רואה שמה? מה יש פה? הוא התקרב לשם והעיניים שלו פקוחות. יצאו להם שלושה אנשים: אברהם, יצחק ויעקב, והחזיקו אותם מהידיים שלהם והכניסו אותם משער אחד ומשם מצאו את עצמם בואזאן. והערבים באו ולא מצאו אף אחד והתנקמו בערבי הזה״. עד כאן מתוך הספר " הערצת הצדיקים "

קיברו של רבי עמרם הפך למוקד משיכה לכל יהודי מרוקו. מידי שנה בשנה, בל׳׳ג בעומר היו אלפים נוהרים לעיר ואזאן להשתטח על קברו של הצדיק. רבים מספרים על ניסים שאירעו על קברו: חולים חשוכי מרפא נתרפאו, עיוורים שפקחו את עיניהם, אילמים שפתחו את פיהם, משותקים שהניחו קביהם והלכו לביתם, ואף עקרות רבות נפקדו לאחר שהתפללו על קברו. נתבקש בישיבה של מעלה בט״ו באב תקמ׳׳ב, זכותו תגן עלינו, אמן. את הקשר של המשפחה לרבי עמרם בן דיואן ניתן לראות מהשיר על רבי עמרם שכתב רבי שר שלום סבו של רבנו, הלא הוא כתוב בראשית ספרו ״דברי שלום״

רבי זכרי השני שרבנו הוא נינו, זכה לגדל ולרומם שלושה בנים מאירים ומזהירים כולם אהובים כולם קדושים, הלא הם: רבי שלום – המכונה שר שלום משאש, השני בקודש הלא הוא רבי חיים, והשלישי בקודש הלא הוא רבי דוד – המכונה המגן דוד.