קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 302
אב הרחמן החכם השלם הדיין ןמצויין כמוהר,ר שלמה אביטבול יש"ץ אמן כן יהי רצון.
אחרי נשיקת כף רגלו ורוב שלומות ידיד נפשינו החכם השלם והכולל כבוד הרב מסעוד וואיקנין ורוב שלום הגביר המרומם והנעלה לשם תפארת ותהלה כבוד הרב יום טוב בן סעדון ורוב שלומות אח טוב לי החכם הוותיק כבוד הרב אליהו בנו ורוב שלום לידי נפשי אשר נפשי קשורה בנפשו הנכבד וחשוב ומעולה בכתם פז לא יסולה כבוד הרב בן סמחון יש"ץ אמן כן יהי רצון
זאת אומרת על דברת אברהם אלפילאלי בכלוטו מסא אלקאייד וקאלו אן חנא זדינא כלמתנא מעא אלבראביר ווקפנא מעאהום ומאשיין כולנא נסכיוו ביה וכסאר כאטרו יאסר ובכלוטי זא ידיד נפש אחבאז וידיד נפש הרב שלמה מאמאן ועלמוני בהאד אסי וקאלולי אן יאסר עז ביה ועוואו מעאה פסבאח יחלפו וידעיוו אידא כאן סי מן האד סי מן האד אסי ומנאיין זית .
אנא פרחו וטלעת מעאהום לאענד אלקאייד ולאמני קאלי כיף זרא פיכום מנור אמא תהעדת מעאכום באקי כא תחפרו פייא, קולתלו לומא עליך הייא די באקי כי תאמן פינא קלאם אלקראד ונתין כבר עאהדתנא מא תאמן פינא כלאם חד לוכאן מוראדנא נסכיוו מא נזיסי להנא וקאלי בלחאק דאבא די זית , ערפת דאכסי אלא כדוב ומא כא יכסרלי כאטרי גיר דאך ליהודי ווידא חביתו נפווה מן האד לבלאד ועטאני דברים טובים
ולעסייא מסינא לאענדו בט"ו דליהוד ועייטלו לתמא וסאהדתו ייאנא כאן קולנא סי סכווא אוו סי והודה באיין סי מא כאן ונפקע לקאייד פיה בזאף וקאלו אידא באת אלאגדא הנא יקטע ראשו וכאלה רבות ועאוודולו אנית על לברא די כתב פפאס דטאלב.
וקאלו פיהא באיין ליהוד מאסיין עסכיוו ביה וקטעתהאלו אנא ונכר מן אלוול ואחר כך הודה ולכלאם אטוויל אין די באר ויוצלוך סי בראוואת ברא לחכמים וברא לקהל די פאס וברא חכבוד הרב עיוש בן עטייא עטיהומלום ואוקף עליהום עד יצא כנוגה צדקם ושלם
הצעיר עמוד אביטבול.
תרגום תעודה מספר 302
זאת אומרת על העניין של אברהם אלפילאלי כשהגיע הלך אצל השר, ואמר לו השר שאנחנו שתפנו פעולה עם הברברים ועומדים עמהם בהסכמה ללכת כולנו להתלונן עליו ( אצל המלך ) והקפיד הרבה. כאשר הגעתי בא ידיד נפשי אברהם אלבאז וידי נפשי היקר שלמה מאמאן, והודיעוני את כל זה.
וכאשר הגעתי שמחו לקראתי והלכתי עמהם אצל השר, והוא התלונן לפני ואמר לי איך עשיתם את זה אחרי שכרתנו ברית, עוד ממשיכים לחפור לי שוחה, עניתיו התלונה היא עליך שאתה עוד ממשיך להאמין טלשמוע מן הולכי רכיל, ואתה כבר הבטחת שלא לשמוע ולהאמין לדבריהם.
ואם היה רצונינו לקבול עליך, לא הייתי בא לפניך. ( הדברים השפיעו עליו ) ואמר כעת שהופעתם לפני אני יודע שכל מה שהודיעו לי היה שקר וכזב. וכעת אין אני מקפיד ל אותו יהודי ( המוסר ) ואם אתם רוצים לגרש אותו מהעיר אני מוכן.
ואמר לי הקבה דברים טובים. ובערב ( חזרנו ) הלכנו אליו חמישה עשר יהודים והזמנוהו ( לאותו יהודי המוסר ) והעדתיו בפניו אני אם אנחנו אמרנו שהולכים לקבול על השר, או איזה דבר אחר. והוא הודה שלא היה שום דבר.
ואז נזף בו השר, ואמר לו שאם יישן מחר כאן בעיר יכרתו את ראשו. וכאלה רבות. וספרו לו גם כן על המכתב שכתב בעיר פאס של הטאלב. וכתב לו שהיהודים עומדים לקבול עליו ואני לקחתי המכתב וקרעתיו, מתחילה הכחיש, ואחר כך הודה.
והדברים ארוכים ומייגעים, ויגיעו לך איזה מכתבים, מכתב לחכמים, ומכתב לקהל של עיר פאס, ומכתב לכבוד הרב הגדול רבי עיוש בן עטייא. תמסרם להם ועמוד עליהם עד יצא כנוגה צדקם. ושלם.
הצעיר עמור אביטבול סופיה יהיה טב
סוף התעודה מספר 302
תעודה מספר 221
רוחי ונשמתי ואור עיני גם הם אתי החכם השלם והכולל הדיין המצויין כמוהר"ר רפאל אהרן מונסונייגו נר"ו יאיר כאור הבהיר אמן כן יהי רצון.
אחרי נשיקת פניו בעהת"ר ודרישת שלומו כראוי ומצלינין לחיי מלכא ובנוהי אתה ה' תשמרם וכצינה רצון תעטרם ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני, וידי כבדה וכוחי כשל בעווני מלתפוס בקצה הקנ"ה ( קולמוס ) וין בפה מענה וטרדות הזמן רבו יומם ולילה לא ישבותו דין גרמא דעצירא ( כלומר זו הסיבה שנעצר לכתוב )
זה כמה מלדרוש בשלם את עצמי ועם האדון הסליחה רבה והנה הגיעוני גלילי אצבעותיך הנעימים אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני ויהי כקרוא יהודה דברים היוצאים מן הלב נחה דעתי וינחם יהודה וצר לי נאמר צרה כמכבירה ווי על ההוא שופרא.
תצל אוזן שומעת כי עלה אליהו בסערה על דא קא בכינא, הוספתי צער על צערי ויגון על יגוני קמי שמייא גלייא אבל חיובא עלן רמי לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, כמשאת וארוחא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה.
ואין להרהר אחר מדותין יתברך דכל מאי דעבדין מן שמייא לטב ומי שאמר לעולמו די הוא לצרותכם וצרותינו דילמה שיועיל וינחמנו בנחמת ציון אמן כן יהי רצון.
ואתיייא תוך תוך סך דם – דת – שנשארה אצלי ומתוך בלבול הדעת היה עכב והנני מזריז לאהרן אזולאי על תשלום הפרעון ושכירות הבית של הטינפוראדא שעברה משהלך הדר בבית אחר חג הסוכות עדיין לא בא ועשיבוא תגיע ליד כתר תורתו בעזרת השם וישועתו
כתב ידו של הרב יהודה אלבאז ז"ל
סוף תעודה מספר 221.
תעודה מספר 14.
התקפ"ט – 1819
עטרת ראשי הרב הכולל מר אבי, כבוד הרב יהודה אלבאז ישמרהו צור משגבי, ואתו עמו את עצמי ובשרי וליקר הדרי החכם השלם הדיין המצויין עצום ורבי כבוד הרב עמור אביטבול ישצ"ו
ארי דרישת שלומכם וטובתכם כראוי ונשי" יד קדשכם ורב אחאי מר שמואל דורש, אלדאבא קאלכום רבי חיים אס האד למתעאמייה די תעאמיתו עליה די טחנתו סחפא ועגזתו עלא מוד כא תערפו אילא אזמעא תקאדאת ווידא בר מינן מא דפעלוסי לכמס מייא יום ששי.
ערפו בר מינן אילא מסאוו הווא ובנו לאיין בלחראם חלף קאדם לעדול ולקאדי מן סרזו ומא למרא יזיב אוכרא אידא מא כמלוסי למאל יום ששי יקתלום בליסא ורבי חיים מסכין הווא ובנו מן לבארח די רא באיין מא כלטו פלוס והומא גיר יבכיוו הווא ובנו אשר על כן לכייר וג'מיל די תעמלו הווא ווקפו מעאכום הרב אברהם בן עזוז מאמאן יצ"ו.
וירפדלכום אתמנייאת והרב אברהם בן כבו דהרב דו מאמאן ינזל אצלו וקבדוהום באס מא כאן בלמעאמלא אוו באיזה אופו שיהיה ועתקו האד זוז דנפות לאיין מא בקא פיהא קלאם ותחדידהא הווא האדא ומא הנא יבשת ותחסב מא תיבסי מן ענד אלאה דבחו עלא עבדלא ועלא חמו ועבד לכאלק ועלא וולאד אזבלי ומא קוורסי כמה שמסיק תעלא.
ולדאבא ייא בוי האדיך לברא די ספאדלי וכא תקולי יגיע רץ ובידו אגרת פיהא דברים טובים לא ידענו מה טיבה כאן ברא דטלוק אוו דאס אידא די תחדיד. למאל כבר אתחדד ולעיקר הווא אתמנייאת די באס תעתקונא ולא תקייסו חתא קייאס פהאד אסי ערפו באיין אידא בר מינן מא ווקפתוסי ראה סי מא כאן וידיו הרבי יצחק אביטבול קאלי באיין כבר בא הרץ מאתמול וסאפדו לקאייד עז"א ומסא ותוצלכום בריווא די ידין רבי חיים להרב אברהן בן עזוז מאמאן.
ולילכום כא ידמם פיהא עלא האדסי, ועלא דמת פרי חדש סיבנאה פסדודיו די ידין כבוד הרב עמור והווא מקפול מא חבסי ינחל ולמסאחף לעיקר הווא ידידנו מהרי"ף אשר אני דורש בשלומו כלפו עליה יסלף חקהום מעלה מטה ודי כס יכמלו רבי חיים ויוצלך שטר די אליהו בן יתאח ואולאד תזאז נהאר לכמיס יוצלוך ונץ דלחם אידא טאחת סי טוזיעא ראני נסאפדו וקול חידין הרב אברהם מאמאן די כא יקול ימסי כיף יעמל ללמסיא וויכלי עמו ימות בר מינן יוקף חתא תנדולו עלא סאיין סאפדלכום ווידא חב ימסי בסלאמא וגדא נוואזבו באורך ואתם שלום הצעיר.
עמרם אלבאז ס"ט
תרגום תעודה מספר 14
אחרי דרישת שלומו ונשיקת יד קדשכם, ורב אחי מר שמואל דורש שלומכם, כעת אומר רבי חיים מיאמאן איך העלמתם עין ממני, כמו מי שטוחן סאה ומתעצל על קב, עליכם לדעת שהשבוע עובר ואם בר מינן לא ימסור לשר ימש מאות מתקאל יום ששי, אז כלתה הרעה על אב ובנו, רבי רפאל, כי השר נשבע עצל הערכאות והקאדי ואסר על עצמו לעלות על אוכף סוסו, אם לא יקח הסכום, כי אם השר היה נשבע ובשבועתו אסר אישתו עליו.
היה יכול לקחת אישה אחרת, גם אם לא יקח הסכום. ( אצל ערבי היה נהוג שאם ישבע ב " כרר אתאלאת " נאסרה עליו אישתו אם השבועה לא תתקים ויכול לישא אישה אחרת, וכאן לא נשבע אלא שלא ירכב על אוכף ולזה אין לו תקנה )
ואם עד יום ששי לא יקח את הכסף, יכול להרוג אותם במכות. ורבי חיים המסכן ובנו כבר מאתמול כשראו שהכסף לא הגיע, בוכים ומבכים, אשר על כן, החסד שתגמלו אתו הוא שתעמדו על זה, ותצרפו אתכם הרב אברהם בן עזו מאמאן ישמרהו צור ויסתרהו ויקח בעיסקה חפצי ערך, והרב אברהם בן רבי דוד מאמאן ימשכן קרקעותיו ותקח גם כסף בעיסקה או בדרך אחרת ותצילו השני נפשות הללו.
ולא נשאר מה לעשות כי אם לשלם את הקצבה שקצב השר, וכאן כל השערים ננעלו יבשה הארץ, ומן השם תהיה רווחה, כי כבר שחטו על עבדלא ועל חמו. ועבד לכאלך ועל משפחת אזבלי, ולא הועיל. כמה דמסיק תעלא.
ואותו המכבת ששלחתם והודעתם בו שיגיע רץ ובידו אגרת שיש בה שבורה טובה לא ידענו מה טיבם של דברים הללו, האם אגרת שחרור או דבר אחר, אם על קצבת הקנס כבר נקצב טכעת העיקר הוא, כסף ההצלה, אין עצה ואים תבונה תדעו שאם בר מינן לא תעמדו על זה, לא יהיה שום דבר וידיד נפשי רבי יצחק אביטבול הנגיד, הגיד לי שהרץ כבר הגיע אתמול.
והשר ידי ה' שלח אותו בחזרה. ומכתב מידיד נפשי רבי חיים אל אברהם בן עזוז מאמאן אליכם, יגיע לידכם, במכתבו מתחנן לכם על זה, ועל עניין הספר פר"ח מצאנוהו בספריית ידיד נפשי רבי עמור, סגורה לא יכולים לפתוח והספרים , העיקר שידידי מהרי"ך אשר אני דורש שלומו הטילו עליו שילוה חלקם מעלה מטה ומה שיחסר ישלים רבי חיים ויגיע לידך שטר של אליהו בן יתאח, והבצים יגיעו לידך ביום חמישי.
כמו כן חצי הבשר אם אמצא מי שיהיה נמנה על כבש או עז אשלח לתגיד לידיד נפשי הר באברהם מאמאן שחושב לנסוע, איך יעשה את זאת, ולהניח דודו, רבי חיים, שימות, תחת יד השר, עליו ליטפל עד שתשיגו את מה שביקש מכם, ואז יכול לנסוע לשלום, ומחר אכתוב לו באורך ואתם שלום הצעיר.
סוף תעודה מספר 14
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1880 – 1881.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו
בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1880 – 1881.
הצדיק המופיע בתמונה, הוא רבי שלום בר חנין זצ"ל, שהיה מוהל, שוחט, דיין וסופר סת"מ. רבים הסיפורים עליו, על גדולתו, ובקיאותו בחוכמת הקבלה. אמי שתחיה הכירה אותו אישית.
עצמותיו הובאו לקבורה בארץ הקוד
ש, ונטמן בבית החיים אשר בשדרות.
הייתה לנו הסכות לבקר בקברו, אמי, אשתי ואנוכי ולפגוש את נינו, שסיפר רבות עליו. הוא התרגש מאוד מהמפגש עם אמי ושמע ממקור ראשון סיפורים אודותיו
התמונה שמופיעה כאן, הינה תמונה מקורית ולא ציור, הוא נפטר בראש חודש מנחם אב 1937, הובא לארץ הקודש בכ"ב בטבת ונטמן כפי שנאמר בעיר שדרות.
זכותו תגן על עם ישראל באשר הוא
20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו
בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1880 – 1881.
מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.
וכעת התרשמותי האישית. לפני עלותנו ארצה, אמה הביעה את רצונה ללכת לבקר את קברות אבותיה הקבורים במקום. בזמן ההוא, היינו שני ילדים אנוכי הבכור, ואחותי הקטנה יותר שולמית.
נסענו מקזבלנקה לאנתיפה ב " קוצ'י " ועדיין היום חרוט בזיכרוני המאורע הזה. הגענו לאנתיפה, וזה לא היה שונה מאשר כפר די עלוב, שאין בו בתים מפוארים למעט כמה בתים של יהודים עשירים ושל המושל עצמו.
באנתיפה אין מללאח, כולם גרו אחד ליד השני ללא גבולות, מחיצות או גדרות. התקבלנו על ידי כל הקהילה בסבר פנים יפות, כיאה להכנסת האורחים של עדתנו הברוכה. כמאה מטרים מביתה של משפחתי זרם נהר, שנהגנו לרדת אליו כל יום.
מימיו צלולים וקרים גם שזה היה בעיצומו של הקיץ. הושט ידך ושתה כאוות נפשך, מים טהורים טובים יותר ממי עדן או כל מים אחרים. לצערי אין לנו תמונות מהמקום, מי חשב על זה בכלל, וכיום אמי טוענת שלמרות שהעיירה התפתחה והפכה לעיר ואם במרוקו, יכולה היא לזהות את הסביבה בנקל.
זהו, זה מה שאני יכול לספר על אנתיפה, עיירה שבה נולדו הוריי, זקניי ודודיי.
עלילה על יהודים במרוקו הייתה מצויה תדיר. לרוב טפלו על היהודי אשמת פגיעה בנביא או בדת המוסלמית ; כניסה למסגד או למקום קדוש בהם אסור לד'ימי לדרוך ; חזרה מהתאסלמות ; מגע מיני עם מוסלמית. על עבירות אלה נדון העבריין לשרפה. אבל יכול היה להציל עצמו על ידי קבלת האסלאם.
מוסלמים שהיו חייבים כסף ליהודי התחמקו מתשלום החוב באמצעות עלילה על היהודי. מושלים, או אנשי ממשל שרצו לסחוט כסף או רכוש מיהודי עשיר, היו מעלילים עליו עלילה כלשהי, וכדי שהמעליל יחזור בו או לא יביא דינו בפני הערכאות, היה היהודי משחד את המעליל. היו מקרים שמושל השתלט על רכוש של יהודי עשיר בתואנה שהוא עבר עבירה חמורה, שדינה מוות.
נושא רגיש במסורת המוסלמית הוא מגע מיני בין ד'מי ומוסלמית. יהודי או נוצרי שנתפש על מעשה זה, או העלילו עליו כי עשה זאת, גם אם המוסלמית פרוצה, אחת דינו מוות בשריפה, וגם רכושו יוחרם. אפילו נגיעה של יהודי בגופה של מוסלמית, ללא כל מגע מיני, כפי שאירע בפאס בתחילת 1880, עורר תסיסה ומהומה וכתוצאה ממנה נרצח יהודי אחר, שלא היה לו כל קשרלמקרה.
האירוע שנידון בו היה בעיירה קטנה בשם אנתיפה ( הערה שלי : אנתיפה הינה עיירת שבה נולדו הורי וכל משפחתי באה משם, כיום היא נקראת " פום אלג'מעה " והינה כבר עיר ואם במרוקו, בין דודתי מצד אבי מחזיק את בית הקברות המקומי על ידי תמישה כספית בשומר שמטפל בבית הקברות עד עצם היום הזה )
אנתיפה השוכנת בהרי האטלס בקרבת העיר מראכש. אין העיירה נזכרת במקורות עבריים ואין עליה פרסום כלשהו ( אביא מאמי שתחיה את רשימת הצדיקים שקבורים בעיירה, ביניהם רבי יוסף בזאיו זצוק"ל, אשתדל לדלות ממנה פרטים ככל האפשר לפי מיטב זכרונה )
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
הצנע לכת עם אלוקיך
גם לאחר פטירתו של הרב משה אהרון פינטו זצ״ל,
אין אנו יכולים לספר אלא מקצת שיבחו. שכן,
רוב מעשיו ועיקר מסכת חייו נעלמו אף מילדיו. וכל כך, מכיוון שמידת הענווה והצניעות היתה שלטת ברב זצ׳׳ל. כאב, לא שיתף הרב את בניו בסודותיו הכמוסים, ואלה, אם התגלו, נודעו מגורם שלישי. אולם, את מידותיו והליכותיו לא יכול היה הרב להסתיר, ובנוסף לצניעות ולענווה בלטו אצלו אהבת השלום ורדיפת השלום, בין איש לאשתו ובין אדם לחברו.
״הווה מתלמידיו של אהרון הכהן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״. מילים אלה, שנאמרו בפרקי אבות על אהרון הכהן, מתאימות גם לרב אהרון משה פינטו. שמו היה יאה לו, והוא היה יאה לשמו. מאמרים רבים נכתבו על ידי חז״ל בנושא קביעת שמו של האדם והשפעתו עליו. שלושה שותפים יש בקביעת שמו ומהותו של האדם, והם הקב״ה, האב והאיש עצמו. לא בכדי החליט אביו, הרב חיים פינטו הקטן, לקרוא לו אהרון משה, כדי שיגלם באופיו ובתכונותיו את שני גדולי ישראל אלה. ואכן, ברב הצדיק היו מתכונותיהם של שני האישים הדגולים.
מעניינת ההקבלה שבין הרב לבין משה רבנו. משה רבנו נשא בעול הנהגת בני ישראל במדבר במשך 40 שנה, סבל את תלונותיהם, העלה אותם משערי טומאה ושימש כסניגורם. ״למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה, שוב מחרון אפך והינחם על הרעה לעמך״ – מבקש משה מהקב״ה בעקבות חטא העגל, והקב״ה אכן ניחם ״על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו״. (פרשת כי תשא).
רבי משה אהרון פינטו ישב בהסגר מרצון במשך 40 שנה, במצוותו של אביו, הר״ח זצ״ל, כדי להיות סניגורם של ישראל בעולם הזה. כל מעשיו וכל הווייתו היו לשם שמיים, והוא לא מצא עניין חומרני והנאה תועלתנית מחיי העולם הזה. הוא ברח מהכבוד, וענייני שררה היו אצלו ככפירה בעיקר. ״הפסוק ״תמים תהיה עם אלוקיך״ שימש נר לרגליו.
בתום מלחמת העולם השנייה הופיע בחלום הרב חיים פינטו הקטן זצ׳׳ל וציווה על בנו, הרב משה אהרון, כי ייצא מההסגר. כך תמו להן 40 שנות התבודדות והסתגפות, תפילה ולימוד. כשעמד הרב לצאת לראשונה לרחוב, התלבט איזה בגד יעטה על עצמו. לבסוף החליט, כי מכאן ולהבא ילבש חליפה.
כששאלו בנו, הרב חיים, לפשר הדבר, הסביר לו הרב: ״בפרקי אבות נאמר ׳אהב את המלאכה ושנא את הרבנות,. הגלימה המסורתית, שבעבר נהגתי ללבוש אותה, הפכה בתקופה זו ללבוש רבני. ואני אינני לא רב ולא צדיק ולא חסיד, אלא אחד מעמך ישראל. ומכיוון שחליפה היא לבוש הרבים, ואני אחד מהם – משום כך החלטתי ללבוש חליפה״.
וכך נהג. בשנים האחרונות לחייו נהג הרב משה אהרון פינטו ללבוש על החליפה מעיל ארוך, והסביר שהמעיל, בצבע שחור, גורם לו ליותר יראת שמיים וליותר שפלות רוח
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
ה. סיכום
הקדוש ר׳ דניאל אשומר אשכנזי הוא דמות מעניינת ואף יוצאת דופן במסכת הקדושים כפי שזו קיימת אצל יהודי מארוקו. הראינו לעיל, שהשם אשומר מצוי במארוקו והיה אפילו מלאח או שבט בשם זה. ייתכן, כמובן, שר׳ דניאל אשכנזי היה שד״ר שבא מאשכנז, וכיוון שנקבר באיית־שומר, צורף לו השם הזה. עצם הידיעה, כי אמו של ר׳ דניאל קבורה על־ידו מרמזת על שייכותו למקום ולשבט זה. הצירוף של השם אשכנזי עדיין מהווה חידה שלא נפתרה.
התקופה שלפני בואם של הצרפתים לא היתה תמיד נוחה מבחינת הבטחון האישי של העולים לרגל, ובכל־זאת לא מנע דבר זה מן היהודים לצאת לקברי קדושים שונים
אין ספק, שהיהודים שאבו הרבה מבטחונם מאותה תחושה עמוקה, שהקדוש שומר עליהם, מגן על המקום וקשוב לכל בקשותיהם. הזכרנו את גורם ההרתעה של כוחו של הקדוש ביחס למוסלמים. הנסיונות מצד המוסלמים לפגוע בקברי הקדושים היהודיים היו מרובים, אבל הם תמיד הסתיימו בהענשה, וזו בוטלה לפעמים הודות להתערבותם של היהודים.
כדאי להוסיף שהזייארה נתנה ביטוי גם לרצונם של היהודים לצאת ממסגרת חיי היום־ יום ולבלות כמה ימים בחיק הטבע. האווירה אצל הקבר הקדוש היא אווירה של שמחה ועליזות. משהו מן השמחה החסידית מצוי כאן. לא ידוע לנו על שום מקרה של הפרזה בשמחה זו, וגם לא של מעשים שליליים, דבר שאי־אפשר לומר ביחס למבקרים המוסלמיים המקיימים את הזייארה.
ההזדקקות והקשר לקדוש אינם מתחילים ומסתיימים בביקור אלא הם נמשכים כל ימות השנה. היהודים נשבעים בקדוש ומנשקים את היד כל־אימת שמזכירים אותו. האימרה השגורה היא ״בללאה וברבי…״ (בשם ה׳ ובשם הקדוש פלוני…). בכל מצב של משבר, בין אסון, בין מחלה ובין פגע אחר, פונים מיד לקדוש ומבקשים את עזרתו.
עובדה זו מתאשרת על־ידי המשך הערצת הצדיקים כאן וקיום ההילולא לזכרם. הנהירה לקברותיהם של ר׳ מאיר בעל הגס ור׳ שמעון בר יוחאי, למערת אליהו הנביא, לכותל, לקבר רחל אמנו, למערת המכפלה ועוד מצד האוכלוסייה היהודית המארוקנית בארץ היא עצומה, ובמקומות הדומים מבחינת התנאים לאלה שהיו במארוקו (כגון במערת אליהו הנביא) מתפתח הווי דומה. אנו עדים גם להתקדשותם של קברים חדשים במציאות הישראלית היום.
מותו הטראגי של ר׳ י׳ אבוחצירא הוא דוגמה מאלפת. מיד עם מותו נפוצו אגדות קדושים עליו; לפי אגדות אלו מותו של הצדיק בא לכפר ולשמור על קיום חיי העם.
במרחבי־תרבות רבים רווחת הערצת קדושים, ואין ספק שיש קיבוצי אנשים שבהם מספר קדושים רב מזה של יהודי מארוקו, אבל ייחוד התופעה הנדונה כאן היא האינטנסיביות של הקשר בין האדם כפרט אל הקדוש, עד שהמקום שבו קבור הצדיק שימש כמעין מקדש מעט.
סוף המאמר " מעשה נסים, רבי דניאל השומר אשכנזי, מתוך ספרו של יששכר בן עמי " יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם.
תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
למרות מלחמתו נגד אירופה שקד מולאי עבדל רחמאן לפתח את הסחר עם אירופה וחשב שמוטב שסחר זה יהיה בידי יהודי המדינה מאשר בידי הסוחרים הנוצריים. הוא חזר לרעיון סבו, סידי מוחמד שהוזנח תחת קודמיו והעניק פריבילגיות לסוחרי הסולטאן במוגאדור. תואר נכסף זה ניתן למספר נציגים מהמשפחות המכובדות במראכש, בעיקר משפחות קורקוס, אפריאט ולעסרי.
היהודים שלטו בכל סחר החוץ כאשר מוצרי היבוא העיקריים היו התה (שנהפך מאז המאה הזו למשקה הלאומי) והסוכר (מרוקו חדלה לגדל כני סוכר), מוצרי הלבשה ונרות (בעבר הייתה מרוקו כזכור יצואנית גדולה של שעווה). היצוא כלל בעיקר מוצרי חקלאות: שקדים, חיטה, ענבר, עורות לא מעובדים, נוצות בת יענה וכו…
עושר משפחות ספורות אלו לא היה נחלת כלל האוכלוסיה היהודית במוגאדור שגדלה עד מאד והיתה לאחת מהקהילות הגדולות. הנדידה של יהודי הפנים לערי החוף החלה אז וכבר בתקופה זו נקודת הכובד הדמוגרפית של הקהילה היהודית עוברת מפנים הארץ לרצועת החוף, תהליך אשר יזורז עם כניסת הצרפתים ופיתוח קזבלנקה.
אולם תרומה למסחר לחוד וזכויות אזרח לחוד. גם מלך הנחשב לחסיד כעבדל רחמאן לא היה לא בכוחו ולא ברצונו להסכים לשינוי כל שהוא במעמד היהודי. לפנייתו של קונסול צרפת בתנז'ה להטיב עם בני חסותו השיב המלך בשנת 1842 (מובא על ידי ד"ר מיכאל אביטבול בקובץ "יהודי צפון אפריקה במאות הי"ט, כ'):
"יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת מעאהדון אשר קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מחסות (ד'מה). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם אם במדינתכם היהודים הם שווים לכם. אך אצלנו אין הדבר כך…"
הפרצה כידוע קוראת לגנב וחולשתה וחוסר יציבותה של מרוקו היו הזדמנויות פז למעצמות אירופה להכביד את ידיהן על האריה הפצוע. מרוקו יוצאת בעל כרחה ובתנאים הגרועים ביותר מהסתגרותה. מול אירופה המתעצמת לא מצליחה מרוקו להנהיג הרפורמות הדרושות להתמודדות עם העולם החדש.
העדר שלטון מרכזי חזק ומקובל המוביל את המדינה ליעד ברור מפצל את גורלה של יהדות מרוקו. אם הקהילה חיה תחת השפעתו של שליט נאור הוא נותן מנוח ליהודים ובאשר רשע הוא ממרר את חייהם ברדיפות ובהשפלות. באין ישועה מהשלטון המרכזי שאינו שולט עוד ביד רמה על כל המדינה, מפנים היהודים את מבטם ותקוותם לעבר ההתערבות הזרה.
גם מעצמות אירופה ידעו לנצל ציפייה זו כדי לקדם את האינטרסים שלהן באימפריה השריפית. נציגי המדינות מרבים בפניות למלך למען להטיב עם בני חסותו היהודיים. התענינות זו והתקוות שתולים בה היהודים מגבירים את חשד ושנאת המוסלמים המאוחדים רק בדבר אחד: התנגדותם למעורבות זרה, נוצרית, בעניניה של מדינה מוסלמית. נוסף על כך המפגש עם יהודי אירופה הנהנים מהאמנציפציה מגביר את תחושת התסכול אצל העליתה היהודית המרוכזת בערי החוף והופך לבלתי נסבלות את ההשפלות היום-יומיות. החשש מהתערבות זרה מגביר ההתנכלות ליהודים, אבל ההתערבות אין בכוחה להושיע וכך נמשך מעגל הקסמים. הדרמה של יהדות מרוקו אינו; עוד עניין פנימי בלעדי של המדינה.
תקציר
על מאמציהם של יהודי אנגליה ויהודי צרפת לבוא לעזרת הקהילה היהודית במרוקו, בתקופת מלכות סידי מוחמד, ועל מסעו של משה מונטיפיורי וההבטחות שקיבל מהשליט.
מלכות סידי מוחמד (1873 – 1859)
מחבר: יוסף טולדנו
שלטונו של סידי מוחמד נפתח בסימן ההתערבות הזרה כאשר בשנת 1860 פורצת מלחמה מלאת היקף עם ספרד שחמדה להגדיל את נתחה בצפון המדינה. הצבא הספרדי שהיה מצוייד בנשק חדיש יותר גבר בקלות על צבא המלך. תיטוואן נכבשה לאחר שכל תושביה המוסלמיים נטשוה ונשארו רק היהודים שקיבלו בברכה את כניסת הספרדים.
המלחמה התפשטה עד תנז'ה ובכל מקום היתה יד הספרדים על העליונה. מאורעות אלה הביאו לגל של בריחה של תושבים יהודיים שמצאו מקלט בגיבראלטאר ובאלחזירס. האנגלים פתחו בפני הפליטים היהודיים את שערי הצוק.
אנגליה החרדה לנתיב הימי להודו לא יכלה להשאר אדישה לגורל המדינה המחזיקה בעבר השני של מפרץ גיבראלטאר, בלמה את הכיבוש הספרדי וראתה בעין יפה ההתערבות של הקהילה היהודית האנגלית בגורל אחיהם שבמרוקו, כי בדרך זו קיוותה להגביר את השפעתה.
הפלישה הזרה, במקום לאחד את המדינה, הגבירה הפירוד כאשר הקנאים המוסלמים מנצלים את חוסר האונים של בית המלכות מול הנוצרים כדי לעורר מהומות ומרידות.
פורים דל מעגאז
ההסתה נגד הנוצרים החלה בקריאה להלחם באויב הפנימי, הם היהודים. על מסר כפול זה קיווה מטיף דתי קיצוני לסלול את דרכו לכס המלכות, ושמו פילאלי אל מעגא"ז בן מוסתפה. לאחר שהצליח לגייס תומכים רבים במזרח המדינה ולהביס צבא ששלח נגדו המלך, הוא החליט בשנת 1862 להתקדם לעבר מכנאס ופאס.
הוא שילהב את לוחמיו בהבטחה שיתן בידם את יהודי המדינה ורכושם "אמש בחלומי נגלה אלי אלוהים וציווה עלי להשמיד תולעת יעקב. את שללם, נשיהם ובנותיהם נתן אלוהים בידכם וכל המכה בנפש יהודי יעמוד בעדן גן אלוהים". קהילת מכנאס שהיתה אמורה להיות תחנתו הראשונה עמדה באין אונים ורק תפילה בפיה. והנס אמנם קרה:
"בש' תרכ"ב לפ"ק, קם מורד אחד בעל כספים וכשפים, והדיח כל הערביים יושבי ההרים והמדברות, והמליכוהו עליהם, שם רשעים ירקב אזילאל"י אלמעגא"ז, והיה צורר היהודים כהמן וגזר להשמיד ולאבד את כל היהודים ח"ו, ואמר להתחיל בהעיר עז לנו מכנא"ס יע"א, והיתה עת צרה ליעקב, וכמה יהודים מתו בדרכים, ונשלל כל רכושם, ואך זממו לא הפיק, ושב גמולו בראשו, כי בהגיעו לכפר הסמוך לעיר, הנקרא ע"ש מולאי אדריש אזרהוני, פרשו אויביו רשת לרגליו, וחתכו את ראשו, ואת ראשי שריו ועבדיו, וביום ט"ז אדר ב' של שנה הנז', הביאו עבדי המלך את ראשיהם תקועים על חרבותיהם למכנא"ס. ותלו אותם על מגדל גבוה מיוחד לכך, והתולים היו יהודים מיוחדים לכך, כדי להגדיל חרפתם, ואותו היום עושים אותו יום טוב במכנא"ס בכל שנה ושנה, וקורין אותו "פורים דלמעגא"ז".
ברם מרוב טרדות זכרו של פורים זה נשכח במהרה, סימן שתלאות היום משכיחות את אלה של אתמול.
ברית- בעריכת אשר כנפו
נפטר זקן ושבע ימים והוא בן 112 שנה.
כה"ר יצחק בוגאנים : מעשיו הטובים רבים על הזמן בא בימים ובשנים וחיה ימים קי"ב שנים.
הנפטר היה מצאצאי הנשרפים של אופראן.
כה"ר נפתלי בן יעקב אפרייא נ"ע נין ונכד להרב כמוהר"ר יהודא בן נפתלי זלה"ה אשר נשרף על ק"ה האופראן. ( את השם יהודה לא כתבו עם ה בסוף, על נמת לא ליצור את שם ה' הנבלעת בתוכו )
הנפטרת השתייכה לברות נשים שטיפלו בנפטרות.
קבורת הזקנה הכשרה אחת מחברת חסד ואמת זה שמה הטוב זוהרא אלקאים.
משורר היה בעיר.
אז שר דוד את שירותיו במשקל ובמידה הלא הם כתובים בספרו, וקראם " שירי דודוים " ( רבי דוד אלקיים )
ועוד משורר היה בעיר
אזן וחקר ותקן ספר רוני ושמחי ושדיר ידידות ) רבי דוד יפלח )
פייטן היה בעיר.
" נעים שמירות ישראל, המנוח, כה"ר אברהם אוחיון "
שוחט ובודק היה בעיר
שוחט ובודק, שופט בצדק, החכם השלם, ענוותן כהלל, כמה"ר מרדכי אלתית
שליח ציבור ומוהל היה בעיר
איש חיל רב פעלים…שליח ציבור ומוהל מובהק – רבי דוד בן דהאן
סופר היה בעיר.
סופר מהיר כשמש מזהיר עסק עם הציבור באמונה רבי אברהם מאמן
מילדת הייתה בעיר.
עד בגל הזה ועדה המצבה על האישה המילדת מן הנשיםהצדקניולת מרת רחמים עמר.
נדבן היה בעיר
משלם שכר לומדי תהלים דבר בעתו, וחלק לעניים ככרות לחם מדי שבת בשבתו, בחייו ואף כי אחרי מותו – רבי יעקב קורקוס
סוחר היה בעיר
סוחר בארץ מתחת, וסוחר בשמים ממעל דחיל ומוקיר ורחים רבנן – ישועה אלוב
איש עסקים היה בעיר.
בחר בסחורה ובעסקים – מאיר אבן חיים
להלן כתובת על קבר שממנו אפשר ללמוד ייחוס משפחתי ותולדות משפחת רבנים וחיבוריהם. מדובר על משפחת קוריאט :
בן בתו של ה"ה כמהר"ר יצחק מחבר ספר נחלת אבות בן לאו"צ הרה"ג מע"י אחד היה אברהם מחבר ספר ברית אבות.
בן בתו לאו"צ המק"ו האלקי רב יהודה מחבר ספר מאור ושמש. בנו של הגאון המפורסם רבנו אברהם מחבר ספר זכות אבות. נין ונכד להגאון רבנו יצחק קוריאט זיע"א מחבר פחד יצחק ומעשה נסים – פנחס טובי
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
141 – תסמיא ל-מומו-מומו,ול-חלוואל־אומו.
החגיגה לכבוד התינוק, והממתקים לאמו.
142 כבר אל – פלוס, ורבא א־ריום.
גדל האפרוח, ורבו נוצותיו
.
143 אידא כ׳נז א־לחם, ירפדוה מוואליה
. בשר כי יסריח, בעליו יסלק אותו
.
144 אלי כּל מאל בוה וג׳דו,מא תקטע ידו.
האוכל הון אבותיו, לא קוטעים ידיו.
145 – אנא בוכּום,ונדוז עליכּום.
אני אביכם, ואעבור עליכם.
Une histoire de familles-J.Toledano-Abohab-Abouaf
Abohab
Nom patronymique d'origine arabo hebraique, l'un des noms patronymiques les plus illustres de l'histoire des Juifs de la peninsule iberique, qui a pour sens le dispensateur de biens, equivalent du prenom masculine arabe de Abdelwaheb. L e berceau de cette illustre famille en Espagne est dans la province d'Aragon.
Apres l'expulsion d'Espagne, on trouve des porteurs de ce patronyme au Portugal, au Mghreb, dans l'Empire ottoman, en Italie et plus tard en Amsterdam et a Londres. Autres orthographes : Abiuab, Aboab.
Au XXeme siecle, nom tres peu repandu porte dans le Nord du Maroc – Tetouan, Tanger,Casablancaet par immigration aGibraltaret en Algerie, dans l'Oranais et l'Algerois.
ABOAB ou ABOUAB ou ABOUAF : nom juif sepharade atteste en Espagne des le XIII eme siecle ( Abraham Abouab 1263). Il correspondrait a un nom de lieu : Oum-El-Abouab, en Tunisie. Il peut aussi correspondre a l’arabe abu wahaba qui signifie l’homme (abu) aux dons (wahaba), donc le genereux.
Rabbi Itshak Abohab
Un des plus celebres rabbins espgnols. Predicateur et kabbaliste, il est l'auteur d'une traite d'ethique et de vulgarisation religieuse qui connut une enorme retentissement, Menorat Hamaor. Ce nouveau guide des egares ecrit en l'aan 1330 fut recopie a la main de generation en generation avant d'etre imprime pour la premiere fois, avec une traduction en espagnol, a Livournre en 1675.
Guide des egares
Le Guide des egares, More Nevoukhim, l’œuvre majeure de Moise Maïmonide (1135–1204), ecrit en langue arabe, a vu le jour vers 1190. Maimonide est considere comme le philosophe juif le plus marquant du Moyen Age, et son Guide comme l’œuvre philosophique juive la plus importante de tous les ages . Elle tend en effet a exposer le judaisme en termes de valeurs non juives, et a etablir une correlation entre les valeurs juives et les valeurs generales. Le Guide des egares a influence toute la pensee philosophique juive ulterieure, qui s’y est constamment referee.
L’objet originel de l’œuvre est de resoudre la difficulte qui se presente a l’esprit d’un juif croyant, concurremment imbu de realites philosophiques. Maimonide a reussi a expliquer les anthropomorphismes bibliques, a degager la signification spirituelle cachee derriere les significations litterales et a montrer que le spirituel etait la sphere du divin. Le Guide represente une explication philosophique des ecritures, une « science de la loi », aussi exacte que les sciences physiques.
Rabbi Itshak Abohab
Appele le second poue le distinguer du premier, le dernier des geants parmi les rabbins d'Espagne. A l'annonce de l'expulsion d'Espagne, il negocia avec les autorites portugaises l'acceuil des refugies de passage vers le Maghreb, l’empire ottoman et l'Italie et le prix pour l'installation d'une partie d'entre eux au Portugal meme. Il fut le maitre du grand mathematicien rabbi Abraham Zacuto dont les travauix sicentifiques permiorent le voyage de Christophe Colomb et la decouverte de l'Amerique, Il mourut a Porto, au Portugal en 1493
Rabbi Shlomo Abohab
Un des rabbins d'Espagne installe a Fes apres l'Expulsion de 1492. Il fut parmis les redacteurs de la fameuse Takana permettant aux Toshavim ( les indigenes, anciens habitants de Fes ) de consommer, comme les Megourashum ( les expulses ) de la viande abattue selon la regle dite de la " Nefiha " ( insulfation du pouman ) qui leur était jusque la interdite.
Cette autorisation provoqua un grand affrontement entre les anciens et les nouveaux arrivants qui ne se termina que vingt ans plus tard, en 1526, en faveur de ces derniers qui imposerent leurs regles avant de se fondre presque totalement avec les anciens poue ne plus former a Fes qu'une seuke communaute des le aiecle suivant
Rabbi Yehouda Abohab
Petit fils de rabbi Itshak, le Second. Il fut le grand rabbin de la communaute d'El Ksar au debut du XVIIeme siecle et y fonda une yechiva
Isaac Aboab de Fonesca
Marrane portugais revenu au judaisme a Amstredam au millieu du XVIeme siecle. Il fut un des disciples du premier grand rabbin de la communaute, rabbi Itshak Ouziel, de Fes.
Chef de la communaute au moment de la crise du mouvement de Shabtau Zvi, il y adhera secretement et ne revint a la stricte orthodoxie qu'apres la conversion a l'islam en 1666 du faux Messie.
Isaac Aboab da Fonseca
Un article de Wikipedia, l'encyclopedie libre
(Portugal, 1605 – Amsterdam, 1693) a ete rabbin de Recife au Bresil de 1642 à 1653 et, à ce titre, est le premier rabbin à la tete d'une communaute etablie aux Ameriques[s]
Issus d'une famille marrane du Portugal, ses parents emigrent en France puis aux Pays-Bas quand il n'est encore qu'un enfant. A Amsterdam, il est remarque, encore adolescent, comme un rabbin prodige, orateur hors pair, professeur respecte et traducteur de textes kabbalistiques d'hebreu en espagnol et inversement. A 21 ans, il est appele a la tete d'une des trois congregations d'Amsterdam. Son depart pour Recife en 1642 y est tres regrette
De 1642 à 1654, il est le rabbin de la communaute juive de Recife ou les Juifs sont tres nombreux et participent activement a la defense de la ville longuement assiegee par les Portugais. Lorsque ceux-ci reprennent Recife, les Hollandais exigent, dans les termes de la capitulation que la vie sauve soit laissee aux Juifs dont certains iront fonder la communaute de la Nouvelle-Amsterdam (New-York) et d'autres, comme Isaac Aboab, retourneront aux Pays-Bas.
De retour a Amsterdam, Isaac Aboab dirige une yechiva et devient membre du tribunal rabbinique. Il est a la tete de la communaute sefarade lors de la proclamation du herem de Baruch Spinoza et aussi lors de l'inauguration de la Synagogue portugaise d'Amsterdam. Il y meurt en1693, a l'age de 88 ans.
Rabbin a Tetouan, seconde moitie du XVIIeme siecle. Au cors de la crise messianique de Shabtai Zvi, il se distingua par son zele dans la defense du faux Messie, aussi bien au cours de la premiere floraison du mouvement avant la conversion qu'au cours de la seconde crise proviquee par l'apparition en 1675 d'un nouveau prophete annoncant le retour de Shabtai Zvi, Yossef Abentsour.
Cela ne devait pourtant pas l’empecher d'etre elu en 1680 president du tribunal rabbinique, les rabbins marocains ayant reussi a surmonter la crise en occultant totalement son souvenir
Isaac Aboab
Notable et grand commercant ne a Tetouan, il fut au milieu du XVIIIeme siecle le leader inconteste de la communaute de Gibraltar, formee essentiellement d'originaires de la zone nord du Maroc. Sa richesse lui valut en son temps le surnom de Roi des Juifs.
Au recensement de 1777, il apparait comme le plus grand propietaire terrien de la colonie britannique. Comme beaucoup de ses compatriotes, il fut contraint de quitter la presqu"ile lors du grand siege impose par les Espagnols.
Il fut un des premiers juifs autorises a s'installer a Lisbonne ou il developpa le commerce avec Gibraltar, l'Angleterre et le Maroc. L'Inquisition etant alors toujours en vigueur et le culte juif interdit, les autorites voulurent le forcer comme l'exigeait a la coutume a l'epoque, a passer sous la croix et a declarer qu'il ne pratiquait pas le judaisme – ce qu'il refusa courageusement de faire.
Faisant valoir sa nationalite anglaise, il obtint avec son associe, Moses Levy, un sauf conduit exeptionnel lui garantissant la liberte de culte. Ce n'est qu'en 1821 que le tribunal de l'Inquisition instaure en 1536, fut definitivement supprime et les juifs autorises a s'installer officiellement au Portugal. Il finit ensuite par passer a Londres, ou il devait mourir.
Autre source
ABOAB Chemouel ben Abraham (RACHA)
(1610-1694). Originaire d’Allemagne (Hambourg). Rabbin, polyglotte, Grand rabbin de Verone puis de Venise, il participa aux controverses entourant l’affaire du faux messie Chabbetai Tsvi auquel il s’opposa. Dirigeant communautaire, il recueillit des fonds pourla Palestineet pour les prisonniers juifs et se devoua a la reinsertion des marranes. Il est l’auteur de plusieurs ouvrages dont un recueil de decisions juridiques Devar Chemouel (Discours de Samuel) et un traite d’éthique.
ABOAB DA FONSECA Itshak
(1605-1693). Originaire du Portugal (Castro d’Aire). Grand rabbin d’Amsterdam puis de Pernambouc (Brésil) ou il accompagna une colonie de Juifs hollandais, il se reinstalla a Amsterdam quelques annees plus tard pour devenir Chef du rabbinat et dirigeant d’une yechivah. Il fut partisan puis adversaire du faux messie Chabbetai Tsvi. Poete, orateur et cabaliste, il est l’auteur du premier poeme ecrit en hebreu sur le sol americain et de plusieurs ouvrages dont Zekher h’asiti lenifla’ot (J’ai mis des reperes aux miracles), sur les evenements survenus au Bresil hollandais; Melekhet hadikdouk (La science de la grammaire), une grammaire hebraique; Chah’ar hachamayim (Le portail des cieux); Parafrasis comentada sobre el Pentateuco (Paraphrase commentee du Pentateuque) de meme qu’une traduction en hebreu de l’oeuvre espagnole du cabaliste Abraham Cohen de Herrera, Casa de Dios e Puerta del Cielo (La maison de D’ieu et la porte du ciel).
ABOAB Immanuel
(1555-1628). Originaire du Portugal, de parents marranes. Il s’enfuit en Italie ou il vecut ouvertement son judaisme. Il est l’auteur de Nomologia o discursos legales (Nomologie ou discours legaux), une oeuvre adressee aux marranes qui tente de prouver la veracite de la loi orale.
ABOAB Itshak
(?-1720). Originaire des Pays-Bas. Grand rabbin de la communaute portugaise d’Amsterdam, il est l’auteur d’ouvrages sur les poids et mesures hebraiques et d’une genealogie sur la famille Aboab.
ABOAB Itshak
(XIVes.). Originaire d’Espagne. Rabbin, predicateur et philosophe, il est l’auteur de plusieurs ouvrages dont un livre d’ethique religieuse, Sefer menorat hama’or (Le livre du candelabre de lumiere); Choulhan hapanim (La table de proposition) sur les prieres, et Aron hah’edout (L’arche du statut) sur le rituel.
Itshak
II (1433-1493?). Originaire d’Espagne. Rabbin, erudit, dernier Gaon (dirigeant) de Castille, il dirigea une yechivah a Tolède puis à Guadalajara. Il negocia avec le roi du Portugal l’immigration de ses coreligionnaires expulses d’Espagne et il fut autorise à s’installer à Porto. Il est l’auteur de plusieurs ouvrages dont Nehar Pichone (Le fleuve Pichone); Chitot h’al hatalmud (Methodes du Talmud); un commentaire sur le Comentario al Pentateuco (Commentaire sur le Pentateuque) de Nahmanide; des commentaires sur le Arbah’a Tourim (Les quatre rangees) et sur Rachi, ainsi que des œuvres a caractere juridique et des innovations.
ABOAB Yah’acov (XVIes.).
Originaire d’Espagne. Fils de Itshak II Aboab. Rabbin, il s’installa à Constantinople où il publia une œuvre de son père, des commentaires sur les ouvrages de rabbins comme Nahmanide et Rabbi Yah’acov Acher ainsi que des décisions juridiques et des discours talmudiques.
ABOAB Yah’acov ben Chémouèl
(?-1725). Originaire d’Italie. Fils de Chémouèl Aboab. Rabbin, il succeda à son père au Grand rabbinat de Venise. Érudit, intéresse aux sciences naturelles, à l’astronomie et aux mathématiques, il entretint une correspondance avec des savants et des theologiens chretiens. Auteur de poemes et de decisions juridiques sur la liturgie, il publia Dévar Chémouèl (Discours de Samuel), un recueil de décisions juridiques rédigées par son père.
Abouaf
Nom patronymique d'origine arabe, au sens difficile a cerner. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte uniquemnt en Tunisise, Tunis
Isaac Abouaf
Publiciste. Editeur de l'hebdomadaire " Les Nouvelles Juives " a Tunisen 1950
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
146 – אלי כ׳ללא כ׳ליפתו כּאינו מא מאת.
המשאיר חליפתו, כאילו לא מת.
147 כל וואחד כּא ידפן בוה, פאין מא חב.
כל אחד קובר את אביו, איפה שרצוי לו.
148 – פךוס א־לבאן־, עבאהום זעטוט.
כספו של החלבן, לקח אותו הבן הקטן.
149 – עכּו ובנו תשרכּו, משאוו ל־סוק ותפרקו.
יעקב ובנו, עשו שותפות, הלכו לשוק ונפרדו.
150 – אלי כ׳לאלו בוה עגבא, יטלעהא.
מי שאביו השאיר לו גבעה, יעלה אותה.
Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
M'interessant aux communautes juives du Maroc, ce sont les rapports sur la vie juive envoyes par les instituteurs qui ont servi dans ce pays que j'ai consultes et photocopies dans l'intention de les 
utiliser dans mes differents travaux
Des le depart, j'ai ete attire tant par les contenus ethnographiques sur les communautes juives du Maroc, qui ont ete analyses a differents niveaux de connaissance, de perspicacite ou d’empathie, que par les points de vue personnels et prises de position culturelles que les differents auteurs ne manquaient d'exprimer directement et indirectement a travers leur description des faits et processus qu'ils presentaient.
II est a noter a ce sujet que70 ans apres l'ouverture de la premiere ecole de l'Alliance au Maroc, a Tetouan en 1862, les instituteurs et institutrices etaient encore en grande majorite d'origine etrangere. Ils provenaient pour la plupart de l'ancien Empire Ottoman et des pays balkaniques et ont suivi une formation pedagogique et ideologique a l'Ecole Normale Israelite Orientale d'Auteuil a Paris.
Pour eux, les Juifs du Maroc etaient des "indigenes", avec toute la condescendance, le paternalisme – et parfois meme le mepris – que ce terme signifiait alors pour ces 'missionnaires laics', imbus qu'ils etaient de l'importance de leur mission educative, civilisatrice et meme salvatrice, qu'ils exercaient au sein d'une population juive qu'ils consideraient le plus souvent comme arrieree sinon primitive.
II fallait donc 'regenerer' ces communautes en y dispensant aux enfants et aux adolescents les lumieres et la rationalite des savoirs generaux et specialises, les preceptes et les convenances des formes de vie et de pensee europeennes ainsi qu'un endoctrinement ideologique focalise sur les valeurs et les affaires franchises, metropolitaines ou coloniales.
BRIT 31-PAGE 14
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
בעד מן דאק אשי, ליהוד מאזאלין מחסובין פיהא פחאל ברראניין ואכיכיא קאבלית עליהום לחמולאת די קאבלית ולאד לבלאד, ואכלא כא יתבבתו כול מא מלזום עלא ולאד לבלאד.
פכול עאם לפארלאמינט כא יעמל שרועאת גדאד די כא יחררדו אלביע ושרא דליהוד ויחוודולהום מעישתהום ו' שרועאת עלא אדללאלא בססלעה, עלא אלביע דספיריטוס, עלא אססכנאן פטשורובול. ומאהושי גיר האד אשי וכאן, זאדו נית חבבו יציורוהום חתא פלחאזא למכיירה די ענדהום, די הווא לעתיד די אולאדהום ו' לאיין אתתקטע עלא ולאד ליהוד מא ידכלו לססקוולאת גיר חתא יציטו למוואציע עלא ולאד אנצארא כאמלין.
בלהק אססק׳וילאת דלמכיזן מא כא יקדדוש, ביהא חדאזו ליהוד יפיאתנו יכילקו מן ענדהום סקיוילאת לולאדהום.
חתא תממא לאלאייאנס כא יתעמל לכיר בישם ליהוד כאמלין: כא יתפיררק למעאוונאת ו' כא יתעאוון די חב יצאפיר, כא יתדהרג ויתכיללץ עלא אסק׳וילאת.
פיששרק, ליסטאדו דליהוד פנעת בוחדו. פטורקייא, ליהוד עאיישין מחקיקינין פיוצט אננאס די קאבלינהום ונית מלאח מעאהום. בלחק כאיינין מוואציע פייהא די למכיזן מא כא יוצל גיר בששקא, באש ידררג עליהום מן לקרוטייאת בדין דלעאממא, ולוכאן אמא לקוואנסא די ורופא ואמיריקא די, בדרג׳וב דלאלאיינם, כא יפיאתנו ועטאתהום שואיין דלהדן, לוכאן נכאפו עליהום מן ואקועאת ואערין די תאעאדדו.
שהם ביקשו היה לעבוד בכדי להתקיים. אליאנס נענתה להם ושלחה אותם לאמריקה. מעשה חסד זה היה ארוך וקשה לתארו במלואו. אבל בנחישותם של אנשים נבונים ובעזרתם של כל היהודים הוא הסתיים בצורה ראוייה.
זה היה רגע המפנה הגדול שבו החלה ההגירה הגדולה של יהודים מרומים לאמריקה בין השנים -1881 1884 . אין לנו מושג כמה יהודים היגרו באותה עת, אבל אנחנו מעריכים שהיו חמש מאות אלף יהודים שהיגרו בפרק זמן של שתים עשרה שנים לאמריקה.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-La conversion forcée des jeunes filles juives
La conversion forcée des jeunes filles juives
Au début des années soixante, alors que l’émigration était déjà légale bien que discrète, un phénomène nouveau vint ébranler la vie de la classe moyenne juive au Maroc. Ce furent quelques cas de conversions de jeunes filles juives à l’Islam. Ces cas seraient passés inaperçus si le nouveau ministre des affaires islamiques, le chef du parti de l’Istiqlal, Allal Alfassi, fervent partisan du panarabisme et défenseur de l’Islam, n’avait décidaé d’en tirer politiquement profit.
Dans l’organe arabe de son parti, Al ‘alam, il publia quotidiennement les noms et les photographies de jeunes Juives qui se convertissaient à l’Islam. Il alla même jusqu’à consacrer le stand de son ministère à la Foireinternationale de Casablanca à une exposition de ces photographies, incitant par cet acte d’autres jeunes à se convertir. Les dirigeants de la communauté ne tardèrent pas à réagir durement contre les méthodes de ce héros du mouvement national marocain, dont certaines opinions inquiétaient déjà la rue juive. La Voix des communautés, rédigé par Victor Malka, consacra trois numéros à ce problème et en fit son cheval de bataille contre le ministre. David Amar ameuta l’opinion publique en publiant un supplément de l’organe des communautés en arabe, destiné aux dirigeants politiques arabisants. Il accusa le ministre de vouloir tirer profit sur ses adversaires politiques sur le compte de la communauté, au lieu de s’occuper des mosquées, des prêches et des pèlerinages. Il s’adressa au ministère de la justice pour arrêter la publication de ces photographies dont quelques-unes, avec onze noms de jeunes Juives, furent reproduites dans l’organe de la communauté.
Le juriste Carlos de Nesry publia une série d’articles dans La Voix des communautés et dans la revue parisienne L’Arche où il expliqua la gravité du problème. Se fondant aussi bien sur la halakha juive que sur la shari‘a musulmane, il ne s’opposa point au fait qu’une personne majeure puisse adopter consciemment et par conviction une autre religion que la sienne.
Cependant, lorsqu’il s’agit d’une jeune fille mineure, de moins de vingt ans, qu’on enlève de sa famille pour la marier à un Musulman et ensuite la forcer par divers moyens à se convertir, cette situation devient insupportable, la conversion n’étant en fait qu’un détournement illicite et abusif. Même l’hebdomadaire satirique Akhbar dounia, souvent critique envers la communauté, jugea nécessaire de critiquer le ministre des affaires islamique qui prétendait que telle « mineure » avait embrassé l’Islam « par pure conviction ». Le reniement de la foi ne manqua pas d’éveiller dans l’imaginaire juif l’image héroïque de la jeune Sol Hatchouel (Solica la juste 1820-1834) de Tanger, décapitée sur la place publique à Fès parce qu’elle refusa de renier sa religion et de se convertir à l’Islam31. Le problème des conversions forcées, tout négligeable qu’il soit, ne manqua pas de secouer l’opinion publique juive au début des années soixante, à une époque où l’émigration était déjà légale et bâtait son plein.
Si jusqu’alors ce n’étaient que les classes sociales les moins favorisées qui s’empressaient de partir, le drame des conversions forcées ébranla la quiétude des classes moyennes qui voulaient avant tout assurer l’avenir de leurs enfants.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Qu'en était-il de la justice?
En ce qui a trait à la loi religieuse, elle était appliquée par les cadis locaux. Les Oulémas ("alim) ou Fqih étaient des doctes et des érudits de l'islam (des Talib); aussi ils constituaient le pendant religieux de l'autorité. Les cadis étaient des Fqih qui rendaient la justice. Ils étaient secondés par des notaires ou Adoul et relevaient des Cadis régionaux et, ultimement, du Cadi de Fès.
En théorie, les Fqih ne relevaient pas de l'autorité du Makhzen. De ce fait, ils pouvaient avoir une certaine indépendance vis-à-vis de l'autorité. Ainsi, lorsque Muhammad Al- Madani Guanoun s'exprima contre l'utilisation d'instruments de musique à des fins spirituelles, il fut convoqué par le Gouverneur de Fès qui l'accusa de semer le désordre. Le Fqih lui répondit : « Chacun doit faire ce que doit : toi de me mettre en prison, et moi de continuer à dire la vérité.» Certains Fqih optaient pour l'enseignement et recevaient une pension annuelle.
En parallèle, les pachas qui sont les gouverneurs des villes et les caïds qui sont les représentants du Makhzen dans les régions non urbaines, incarnaient l'autorité du sultan. Toutefois, dans les régions de l'intérieur, une assemblée de notables connue sous le nom de jemâa rendait la justice selon un droit coutumier issu d'une vieille tradition orale. Par ailleurs, le recours au serment devant le tombeau d'un saint était une pratique courante.
Qu'entend-on par tradition juridique malékite?
Il y a quatre courants sunnites majeurs allant de l'orthodoxie intégriste à la modération : les Hanbalites dont les Wahhabites représentent la branche militante, sont partisans d'un état islamique. La tradition juridique Malékite se retrouve essentiellement en Afrique du Nord et s'inspire des pratiques des habitants de Médine comme source de jurisprudence, sachant que le prophète Mahomet avait choisi d'y élire sa résidence. Elle ne se limitait pas au Coran et à la Sunna. Les Shafites de l'Asie du Sud-est s'en tiennent aux traditions directement inputables au Prophète et à ses compagnons. Enfin, les Hanafim de Turquie et du Proche-Orient s'accordent une plus grande liberté d'interprétation.
Il existait aussi de nombreux ordres religieux.
Oui, à commencer par celui des chérifs. Tout comme la famille royale, ces derniers se réclamaient – et continuent de se réclamer – de la descendance de Fatima, fille du Prophète. Les principales branches des chérifs sont celles des Idrissides, des Saadiens et des Alaouites. Les Chérifs étaient réputés être imprégnés de la bénédiction divine, la baraka. La croyance populaire leur attribuait des miracles et les gens du peuple demandaient leur intercession pour la guérison de la maladie, la fin de la sécheresse, etc. Parfois même, l'espoir de pouvoir toucher la personne jouissant de la baraka, voire même celui de toucher un objet lui ayant appartenu était considéré par le petit peuple comme un moyen de s'imprégner de sa baraka. Les chérifs bénéficiaient d'une exemption de taxes, de dons privés et publics. Certains jouissaient d'un prestige immense ou étaient de véritables seigneurs féodaux, tout comme dans le cas des Wazzani. On faisait parfois appel à eux pour des questions d'arbitrage. Il va sans dire qu'un bon nombre d'entre eux prétendaient descendre du Prophète et, au cours de l'histoire, il devint très difficile de confirmer ou d'infirmer la généalogie des prétendants. Bien que leur autorité fût grande, il arriva que des sultans autoritaires s'opposassent à eux.
Ajoutons que l'hérédité des qualités des ancêtres est une notion qui existait dans la société berbère, ce qui lui rendit celle de chérif acceptable, surtout si elle était perçue comme étant chargée de puissance numineuse. Par ailleurs, de nombreuses filles ou veuves appartenant à la famille chérifienne alaouite étaient cloîtrées et étroitement surveillées par le Makhzen afin de s'assurer que la pureté du sang du prophète qui coulait dans leurs veines avait été bel et bien préservée.