Juifs du Maroc R.Assaraf
L'afflux de visiteurs juifs, à partir des années 1880, offrit à Shlomo Benchimol un nouveau champ d'activités et lui permit d'entrer en contact avec les pionniers juifs venus de Russie.
Le groupe marocain de Jaffa fut considérablement renforcé par l'arrivée, en 1854, d'un notable de Rabat, rabbi Aharon Moyal, qui avait fait fortune dans le commerce avec l'Angleterre et Gibraltar.
Disciple de rabbi Yehouda Bibas, il s'installa en 1854 à jaffa, avec cent quatre-vingts membres de sa famille et des amis, après l'échec de la création d'un village dans les environs d'Haïfa. Nommé chef de la communauté juive de Jaffa à la mort de rabbi Abraham Shlush, il transmit cette fonction à son fils Abraham.
C'est dans la maison de ce dernier que résida pendant trois mois, en 1882, le premier groupe de Hobébé Zion (« Amants de Sion ») venus de Russie et de Roumanie pour étudier les possibilités d'installation de colonies agricoles juives le long de la bande côtière.
Abraham Shlush les conseilla et intervint en leur faveur auprès des autorités ottomanes, de sorte que les Amants de Sion firent de lui, jusqu'à sa mort en 1885, leur mandataire en Palestine ottomane, associant ainsi le judaïsme marocain à un épisode central de l'histoire du futur État d'Israël, la première alyah.
Abraham Shlush aida aussi les premiers Bilouïm à trouver des terrains près d'Hadéra, et usa de ses excellentes relations avec les habitants arabes pour aplanir les difficultés surgies entre ceux-ci et de jeunes militants peu informés des subtilités et de la complexité de l'Orient.
Ces nouveaux venus bénéficièrent aussi de l'appui d'un autre Juif marocain, Hai'm Amzallag, citoyen britannique – il était natif de Gibraltar, et premier consul de Grande-Bretagne à jaffa.
La communauté judéo-marocaine de Jaffa se renforça en 1872, avec l'arrivée d'un groupe de commerçants et de rabbins de Marrakech, conduits par le rabbin Isaac Asçouline (1840-1912), dont le fils Moshé (1876-1956) fonda à Tel-Aviv le quartier portant son nom, Ohel Moshé.
Les Juifs marocains ne résidaient pas uniquement à Jaffa. Beaucoup, en particulier ceux originaires de Meknès, d'où partit, en 1860, une caravane forte de trois cents personnes, s'étaient établis à Tibériade, laquelle ne tarda pas à être surnommée «la Petite Meknès».
La ville comptait de nombreuses familles dont les plus connues étaient les Tolédano, les Benkiki, les Sebbag et les Berdugo. Les originaires de Tétouan étaient regroupés à Haïfa alors que ceux de Rabat et du sud du Maroc s'installaient tantôt à jaffa, tantôt à jérusalem.
A Jérusalem, la communauté juive marocaine, composée jusque là de quelques dizaines de familles et d'individus isolés, souvent très âgés, bénéficia de l'arrivée de rabbi David Bensimon (1824-1880), dit « Tsouf Dvash », d'une famille de riches commerçants de Rabat.
Les Juifs marocains de Jérusalem se trouvaient alors dans une situation critique. Ils estimaient être défavorisés, dans la répartition de la Halouka par leurs autres coreligionnaires séfarades.
Ils avaient tenté de se constituer en entité indépendante et d'envoyer leurs propres émissaires au Maroc, ce qui avait provoqué une vigoureuse réaction de la communauté officielle.
Celle-ci avait confié l'affaire aux consuls de France et de Grande Bretagne, qui avaient eu recours à des méthodes d'intimidation musclée. Appelé à l'aide par lesMaarabim (« Occidentaux ») de Jérusalem, rabbi David Bensimon usa de son influence pour aplanir les difficultés et pour obtenir des autorités la reconnaissance d'une communauté marocaine distincte de la communauté séfarade et disposant de son propre organisme dirigeant, le Vaad Edat Hamaarabim, qui existe encore de nos jours.
L'argument décisif pour obtenir ce « divorce » fut l'engagement pris par David Bensimon de limiter le bénéfice de la Haloukaaux veuves, aux orphelins, auxtalmidé hakhamim et aux indigents. Les autres devaient gagner leur vie comme agriculteurs, artisans ou petits commerçants
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת המחבר
ובשעה שנתנוהו בעריסה, געה מור אבי בבכיה, ושם נמצא ושם היה רב אחד גדול צעיר לימים, זה שמו במוהר"ר שלום עמאר זצ"ל, אהובו הגדול של אבא, והוא שאל את אבא, מדוע כל כך בוכה ? השיבו, איך לא נבכה, הרב הזה שאפסו כוחותיו כל כך זכה לעלות אל הארץ, ואנו שעוד כוחנו במתננו, לא נשתדל לעלות, אמר לו הרב והלא אתה ירא מזה מפני מה שאירע לאחיך ולאבותיך הקדושים עליהם השלום ?
השיבו אבא, איני חושש מעתה לזה, תשוקת הארץ יוקדת בעצמותי ואם אמצא חבר מתאים, עלה נעלה ונצליח, אז הרב הנזכר הבטיחו שבמוצאי החג, יתכונן עמו לעלות, אז אבא שמח ושחק, והשיירא נסעה, והם חזרו העיר מלאים ששון ושמחה.
חודש אלול יצא, ועמו גם הימים הנוראים, וערב סוכות בעלות המנחה, בא הרב הנזכר לבית אבא והוא יושב תוך סוכתו אוגד את לולבו, ומחכה על האתרוג לשלוח לו הרב כמנהגו, והנה הוא בא בכבודו ובעצמו בשביל עניין ציבורי נחוץ.
ובדרך אגב הביא ב' אתרוגים צרורים במטפחה לבנה, והוציאם והראה אותם לאבא לבחור את המובחר, ואבא, בדקם, ונשקם, ושבח אשר בראם, ועשאם, ואמר שניהם כאחד טובים שבטובים, ומובחרים שבמובחרים, ולקח אחד ומסרו בידי לתתו במגרה אחת שהייתה מיוחדת לדברים חשובים, וכן עשיתי.
והרב הנזכר לקח את השני לעצמו וכאשר בא להחזירו למטפחת נשמט מידו ונפל לארץ, ונפלה ממנו השושנה עם הדר, וכאשר הגביהו וראהו, נפל ונתעלף, ואז אבא וכל בני הבית וכל השכנים נאספו עליו והגביהו אותו.
והכניסוהו לחדר והשכיבוהו על המיטה, והביאו יין ישן ובצל חזק והריחו לו בחזקה, ואחר עמל רב שבה אליו נפשו, ואבא צעק עליו, מה כל כך עז עליו כוח הדמיון ? ייתן לו את שלו, והוא ייקח אחר אף אם יהיה גרוע, כי עוד נמצאים הרבה בעיר.
רבי יוסך משאש
ועוד, המקום ב"ה צווה עלינו מצוות ארבעת המינים, ומצווה שמחה פעמים שלוש, ואיך יבטל השלוש בשביל האחת אף אם הייתה בטלה כלל, ועוד הרבה דברים דיבר אליו.
ואך הוא באחד ולא ישוב, כי לבו ניבא לא כי רע עליו המעשה, ואני רצתי כאיילה לבית הרב והודעתים, ובאו כולם והוליכוהו אל ביתו, והרבו עליו אומר ודברים להשקיט כוח דמיונו, ולא הועילו כלום, ונתקיים בו מאמר איוב ( ג', כ"ה ) פחד פחדתי וכו'…., וכל הלילה אחזתו קדחת וחלה את חוליו אשר מת בו ביום שמחת תורה, והייתה בעיר מהומה גדולה, כי היה אדם פלאי ביופיו וקומתו ובהוט של חן וחסד שהיה מושך עליו, ובחוכמתו ובינתו, ודעתו הרחבה והזכה.
וכל בני העיר היו צריכים לו ולעצותיו המחוכמות הקולעות את השערה בכל דבר ודבר, ואבא הספידו הספד מר מאוד כל שבעת ימי אבלו, ונפל למשכב משך ב' חודשים מרוב יגונו הן מצד סילוקו של צדיק, והן מצד ביטולו ממצוות העלייה.
והנה מעוצם אהבת אבא את הארץ, זכורני, כי ביום ח' של חנוכה התר"ס הנזכר, בא מכתב מבנו של רבי יעקב אדהאן ז"ל הנ"ל, שעלה אל הארץ באלו התרנ"ט כנ"ל, לבן דודו כמוהר"ר מרדכי זצ"ל, ושם נאמר, באנו אל הארץ, ולא מצאנו בה פרנסה, רק עגבניות וירקות וקצת פירות.
ורבי מרדכי הביא המכתב לאבא, ואחר שראו החזירו לו ברוגז, ואמר לו, משוגעים האנשים הללו, מה חושבים ? הארץ והפרנסה ? מי שלימו קודמי באגמי ? ( ערובין כ"ב ע"א ), חבך ! חבל ! שאין מכירין בערך הארץ.
וציווה עליו שיקרע את המכתב ולא יגיד את הכתב בו לשום אדם, שלא ירפה יד הרוצים לעלות, ועוד ציווה עליו לכתוב לו ולהגיד רק טובת הארץ, חכמיה ורבניה וישיבותיה וחיבוריהם. וכמש"ה וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, רק בטוב תראה, והרע תבטלוהו בטוב.
באותה השנה התר"ס הנ"ל ביום י"ד בטבת בבוקר, נהרג שר גדול של עבריים הוא ואישתו ושני בניו על ידי שער העיר הסמוך למשכן היהודים, והייתה מהומה גדולה בעיר, ונסתבכו במלחמה גדולה כל שבטי הברברים, ונשמו הדרכים, וביום ט"ו שבט כשהיינו עושים את הסדר, בבית הגביר הנדיה הצדיק וישר, כבוד הרב יעקב אזראד זצ"ל, באו המבשרות שהמלחמה הגיעה עד שערי העיר.
ושר העיר נתן צו לסגור את שערי העיר, שהיו להם דלתות מאוד חזקים מצופין ברזל, והעמיד נלמחים מעל מגדלי החומות, ושמענו איזה יריות, ואז יצאנו דחופים, וכל אחד הלך לביתו וסגר דלתיו בעדו ובעד בניו, ופתח ספר תהלים, כי הוא הנשק הגדול שנשאר בידינו בגולה.
והיא שעמדה לנו תמיד בכל צרותינו, ונשאר הדבר כך שלשת ימים, וביום הד' שקטה הארץ, כי הושוו עם שר העיר ברצי כסף. ואז התעוררה העלייה אל הארץ ועלו הרבה משפחות בסוף אדר, ויש שהכינו עצמם לחודש אייר.
ואך בי"ד בו שהוא פסח שני, בא המלך עבד אלעזיז, מעיר פאס למכנאס, והיו כל הדרכים מלאים ברברים מכל שבטיהם המביאים מנחות למלך, ובתוכם נמצאים תמיד לסטים מזוינים הצמאים לדם ולשלל, לכן נמנעו מלנסוע, והמלך מרוב המשתאות יום יום, ואכילות גסות חלה.
והכניסוהו לחדר והשכיבוהו על המיטה, והביאו יין ישן ובצל חזק והריחו לו בחזקה, ואחר עמל רב שבה אליו נפשו, ואבא צעק עליו, מה כל כך עז עליו כוח הדמיון ? ייתן לו את שלו, והוא ייקח אחר אף אם יהיה גרוע, כי עוד נמצאים הרבה בעיר.
ועוד, המקום ב"ה צווה עלינו מצוות ארבעת המינים, ומצווה שמחה פעמים שלוש, ואיך יבטל השלוש בשביל האחת אף אם הייתה בטלה כלל, ועוד הרבה דברים דיבר אליו.
ואך הוא באחד ולא ישוב, כי לבו ניבא לא כי רע עליו המעשה, ואני רצתי כאיילה לבית הרב והודעתים, ובאו כולם והוליכוהו אל ביתו, והרבו עליו אומר ודברים להשקיט כוח דמיונו, ולא הועילו כלום, ונתקיים בו מאמר איוב ( ג', כ"ה ) פחד פחדתי וכו'…., וכל הלילה אחזתו קדחת וחלה את חוליו אשר מת בו ביום שמחת תורה, והייתה בעיר מהומה גדולה, כי היה אדם פלאי ביופיו וקומתו ובהוט של חן וחסד שהיה מושך עליו, ובחוכמתו ובינתו, ודעתו הרחבה והזכה.
וכל בני העיר היו צריכים לו ולעצותיו המחוכמות הקולעות את השערה בכל דבר ודבר, ואבא הספידו הספד מר מאוד כל שבעת ימי אבלו, ונפל למשכב משך ב' חודשים מרוב יגונו הן מצד סילוקו של צדיק, והן מצד ביטולו ממצוות העלייה.
והנה מעוצם אהבת אבא את הארץ, זכורני, כי ביום ח' של חנוכה התר"ס הנזכר, בא מכתב מבנו של רבי יעקב אדהאן ז"ל הנ"ל, שעלה אל הארץ באלו התרנ"ט כנ"ל, לבן דודו כמוהר"ר מרדכי זצ"ל, ושם נאמר, באנו אל הארץ, ולא מצאנו בה פרנסה, רק עגבניות וירקות וקצת פירות.
ורבי מרדכי הביא המכתב לאבא, ואחר שראו החזירו לו ברוגז, ואמר לו, משוגעים האנשים הללו, מה חושבים ? הארץ והפרנסה ? מי שלימו קודמי באגמי ? ( ערובין כ"ב ע"א ), חבך ! חבל ! שאין מכירין בערך הארץ.
וציווה עליו שיקרע את המכתב ולא יגיד את הכתב בו לשום אדם, שלא ירפה יד הרוצים לעלות, ועוד ציווה עליו לכתוב לו ולהגיד רק טובת הארץ, חכמיה ורבניה וישיבותיה וחיבוריהם. וכמש"ה וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, רק בטוב תראה, והרע תבטלוהו בטוב.
באותה השנה התר"ס הנ"ל ביום י"ד בטבת בבוקר, נהרג שר גדול של עבריים הוא ואישתו ושני בניו על ידי שער העיר הסמוך למשכן היהודים, והייתה מהומה גדולה בעיר, ונסתבכו במלחמה גדולה כל שבטי הברברים, ונשמו הדרכים, וביום ט"ו שבט כשהיינו עושים את הסדר, בבית הגביר הנדיה הצדיק וישר, כבוד הרב יעקב אזראד זצ"ל, באו המבשרות שהמלחמה הגיעה עד שערי העיר.
ושר העיר נתן צו לסגור את שערי העיר, שהיו להם דלתות מאוד חזקים מצופין ברזל, והעמיד נלמחים מעל מגדלי החומות, ושמענו איזה יריות, ואז יצאנו דחופים, וכל אחד הלך לביתו וסגר דלתיו בעדו ובעד בניו, ופתח ספר תהלים, כי הוא הנשק הגדול שנשאר בידינו בגולה.
והיא שעמדה לנו תמיד בכל צרותינו, ונשאר הדבר כך שלשת ימים, וביום הד' שקטה הארץ, כי הושוו עם שר העיר ברצי כסף. ואז התעוררה העלייה אל הארץ ועלו הרבה משפחות בסוף אדר, ויש שהכינו עצמם לחודש אייר.
ואך בי"ד בו שהוא פסח שני, בא המלך עבד אלעזיז, מעיר פאס למכנאס, והיו כל הדרכים מלאים ברברים מכל שבטיהם המביאים מנחות למלך, ובתוכם נמצאים תמיד לסטים מזוינים הצמאים לדם ולשלל, לכן נמנעו מלנסוע, והמלך מרוב המשתאות יום יום, ואכילות גסות חלה.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
לימים הפליגה ספינתו של אותו תלמיד בים, בדרך ראה את מלאכי השרת שם, מנסרים אבנים טובות ומרגליות בגודל זה, אמר התלמיד למלאכים, אלה למי? אמרו לו: עתיד הקב״ה להעמידן בשערי ירושלים.
כאשר התלמיד חזר שוב לעירו, מצא את רבי יוחנן שיושב ודורש בענין מסוים אחר, אמר לו התלמיד: רבי, תמשיך כל הזמן לדרוש ולך נאה לדרוש, כי כפי שאמרת בדרשה הקודמת כך אני ראיתי.
אמר לו רבי יוחנן בגערה, איש ריקני אתה וכי אם לא ראית לא היית מאמין בדברי, אם כן מלגלג על דברי חכמים אתה!נתן עיניו בו בכעם ועשאו גל של עצמות.
הנה בלי ספק, התלמיד הזה תלמידו של ר׳ יוחנן אשר זכה לראות את מלאכי השרת בעבודתם, דבר שלא כל ילוד אשה זוכה לזה, בכל זאת לא האמין בדברי נסים ונפלאות כל הזמן שלא ראה אותם בחוש, לכן סופו נעשה נל של עצמות.
עלינו להאמין בכוחות העצומים של חכמינו ע״ה ובצדיקי עליון אהובי השם, שהם מכח תורתם וצדקותם הגיעו לדרגה גבוהה מאוד מעל החושים הגשמיים הנראים לעינים.
והנה להלן אגדה מעניינת ואמיתית אשר בין היתר סופרה גם ע״י הגאון הצדיק רבי יוסף משאש ע״ה, של מעשה רבי עמרם הצדיק התארח אצל אבי סבו למעלה משמונה שנים ועקב כניסתו למערת המכפלה הוברח למרוקו והנה תוכן המעשה במאמר הבא:
סיפור זה סופר ע״י מר משה דהאן והוא מתאים, כפי מה שנכתב בספרים, שנסיעתם של רבי עמרם ובנו רבי חיים לא היתה מתוכננת בשליחות השניה של שנת התקל״ג, שליחות זו למעשה היתה הברחה מהמקום ובאותה הזדמנות שימשה כעריכת מגבית למען ישיבות חברון. וכך כותב המשורר הדיין רבי יעקב טולדאנו בר משה, באחד משיריו לכבוד הצדיק: ״נס חסד עשה הקב״ה עימהם וניצלו מידי אויביהם״. עיין בספר ישמח ישראל שירי הבקשות לפי נוסח יהודי מכנס. וכן עיין בסוף ספר זה בקובץ שירי רבי עמרם.
אחרי שחזר רבי עמרם מהשליחות הראשונה ממרוקו לחברון, מצב בריאותו של בנו היה הולך ומחמיר מיום ליום, אז רבי עמרם חשקה נפשו להיכנס עם בנו להתפלל לבריאותו ":מערת המכפלה, הצדיק שכנע את שומר המערה, ותמורת שוחד יעץ לו השומר שיתחפש הוא ובנו בבגדי ערבים כיאה למכובדים המוסלמים שבאים להתפלל ביום שישי בשעות אחרי הצהרים במערת המכפלה.
ליהודים בזמנים ההם, היה מותר לעלות רק עד המדרגה השביעית, כשהשתכנע שומר המערה והסכים להעלים עין מכניסת רבי עמרם ובנו עם המון המתפללים, אמר לו שאין הוא יכול לעשות לטובתם מאומה במידה ותתגלה נוכחותם.
כמתוכנן הם התערבבו בין המתפללים וחדרו פנימה, ברור שרבי עמרם ובנו התקרבו והתחילו תפלתם מיד ע״י קברי האבות, וכשהם עדיין במקום הכיר מישהו את רבי עמרם ורץ למסור לשומר המערה שראה כמו שני יהודים מתפללים. השומר, הדבר הראשון שהוא עשה, רץ לכיון הכניסה וסגר השערים על מנת למנוע התקהלות לתוך המערה במתפללים שהכניסה בפנים לא נתאפשרה מרוב המונים הבאים לתפילת יום שישי והשומר רץ כשהוא צועק:
יהודים חדרו למערה, ההמון השתלהב וביקש למצוא היהודים על מנת לעשות בהם שפטים, הדבר מיד הובא, לידיעתו של שר העיר (הפאשה המושל) שגזר גזירה שדמם של רבי עמרם ובנו מופקר, וכל מי שיראה אותם דמם יהיה הפקר ומותר לפגוע בהם.
ישנם שכתבו שהשומר הרשע הוא אשר סגר עליהם בכוונה שערי המערה ורץ להלשין לשר העיר, ויש אומרים שנסים ונפלאות נעשו ונפתח פתח במערה שהצדיק ובנו ראו במנוסתם.
ובתלבושתם המוסלמית לא עוררו חשד עד שנמלטו והגיעו למרחק מהמערה, היה יום ו׳ בצהרים השניים הסתתרו ובאותו יום ששי כבר נראו בנמל בעיר יפו, עלו על האוניה והגיעו משם לנמל קושטא משם הפליגו לתורקיה, ומתורקיה למרוקו.
כפי שאמרנו בנו של רבי עמרם, רבי חיים, היה נער חולני, אביו היה מוטרד תדיר מפאת מחלותיו, ובעצמו היה מטפל בו, וכך התגורר רבי עמרם עם בנו בחדר שרכש ברובע היהודי, וכאשר היה נוסע היה משאיר את בנו החולה לבדו בחדר.
רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-אֶל מוּל הַדְרַת אַפִּרְיון
אֶל מוּל הַדְרַת אַפִּרְיון
לשמחת תורה. שיר סטרופי בן עשרים ושניים בתים דו־טוריים בחריזה כפולה משתנה.
חריזה: אא בב גג וכו'.
משקל: שלוש עשרה הברות בכל טור.
כתובת: פיוט מפואר ע״ס (= על סדר) אלף בית. נאה לאומרו ביום שמחת-תורה לפני ס־ ר (= ספר־תורה) ומסיים בעשרה הלולים. נועם ׳יה שים גיל׳.
מקור: א-לט ע״א; ק־ מו ע״א.
אֶל מוּל הַדְרַת אַפִּרְיוֹן אֶקֹּד אֶשְׁתַּחֲוֶה
לִפְנֵי אֵל רָם וְעֶלְיוֹן יוֹם זֶה קִדָּה אַחֲוֶה
בְּנוֹת צִיּוּן צְאֶינָה בַּמֶּלֶךְ שלמה
בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ
5- גַּם אֲפַזֵּז אֲכַרְכֵּר בְּכֹחִי וְאוֹנִי
וּנְקַלּוּתִי עוֹד מִזֹּאת לִפְנֵי יוֹצְרִי קוֹנִי
דָּוד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מִי גָּדוֹל כָּמוֹהוּ
לֹא הִבִּיט אֶל כְּבוֹדוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא
הֵן שְׂפָתַי לֹא אֶכְלֶה בְּעֶשֶׂר הִלּוּלִים
10- אֲבָרֵךְ אֶת ה' בְּמַקְהֵלִים
וּמִסְפָּרָם כְּמִסְפָּר הַסְּפִירוֹת
וְדִבְּרוֹת וְעֶשֶׂר מֵאֲמָרוֹת
זֶרַע קֹדֶשׁ זַמְּרוּ לָאֵל אַל תֶּחֱשׁוּ
הַלְלוּיָהּ הַלְּלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ
- 1. אפריון: ארון הקדש שמונחים בו ספרי התורה. על-פי במ״ר ד, כ ויב, ד. 2. יום זה: הוא יום שמחת־תורה. קידה אחוה: אשתחוה לכבוד התורה, על דרך יומא יט ע״ב. 4-3. בנות… אמו: על-פי שה״ש ג, יא ונדרש על יום מתן תורה ובניין בית המקדש (איכ״ר פתיחתא, לד). כאן: על יום שמחת תורה המעוטר בספרי תורה. 5. אפזז אכרכר: ארקד על-פי שמ״ב ו, טז. 6. ונקלותי עוד מזאת: על-פי שמ׳׳ב ו, כב. לפני יוצרי וקוני: לכבוד ה׳. 7־8. דוד… הוא: על-פי שמ״ב ו, יד-טז; כ-כב. כי… הוא: על פי יש׳ ב, כב, והשוה לשמ״ב ו, כב. 9. הן… אכלה: על־פי תה׳ מ, י. הן… הלולים: עשר פעמים ׳הללוהו׳ שבמזמור האחרון(קו) שבתהלים ועל-פי שו״ט תה׳ יח. 10. אברך… כמקהלים: על-פי תה׳ כו, יב. 11. ומספרם כמספר התפירות: עשר כמספר ספירות. 12. ועשר מאמרות: ועשרה מאמרות בהם נברא העולם, על־פי אבות ה, א. 13. זרע קדש: כינוי לישראל, על-פי יש׳ ו, יג. אל תחשו: אל תמנעו. 14. הללו… כקדשו: על־פי תה׳ קנ, א. וזה ההלל הראשון.
15- חֶדְוַת הָאֵל מָעֻזְּכֶם כֶּסֶף זָהָב בֹּזוּ
שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ
טוֹב וְיָשָׁר ה' עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו
שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בִּגְבוּרוֹתָיו
יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ בָּחַר נַחֲלָה לוֹ
20- שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ
כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל וְכָל שׁוֹכְנֵי עָפָר
שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר
לְפָנָיו נָגֵד נַפֵק נְהַר דִּי נוּר
שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר
25- מַבְדִּיל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ וּבֵין קֹדֶשׁ לְחוֹל
שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל
- 15. חדות האל מעזכם: על-פי נחמ׳ ח, י. כסף וזהב בוזו: להרבות שמחה, על-פי נחום ב, י. 16. הללוהו ברקיע עוזו: על-פי תה׳ שם, שם, וזה ההלל השני. 17. טוב וישר ה׳: על-פי תה׳ כה, ח. עמקו מחשבותיו: על-פי תה׳ צב, ו. 18. הללוהו בגבורותיו: בסיפור גבורותיו, על-פי תה׳ קנ, ב. וזה ההלל השלישי. 19. ישראל עם קרובו: על-פי תה׳ קמח, יד. 20. הללוהו כרב גדלו: על-פי תה׳ קג, שם. וזה ההלל הרביעי. 21. כל… עפר: על-פי יש׳ יח. ג. 22. הללוהו בתקע שופר: על-פי תה׳ קנ, ג, וזה ההלל החמישי. 23. לפניו: לפני ה׳. נגיד… די-נור: מושך ויוצא נהר של אש,על-פי דד ז, י. 24. הללוהו בנגל וכנור: על־פי תה׳ שם, שם, וזה ההלל הששי. 25. מבדיל… לחול: על-פי נוסח ההבדלה. 26. הללוהו בתוף ומחול: על־פי תה׳ קנ, ד וזה ההלל השביעי.
נוֹרָא שְׁמוֹ בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב
שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּמִינִים וְעֻגָב
סְגֻלָּה מִכָּל עַמִּים צַעֲקַתְכֶם יִשְׁמַע
30- שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי שָׁמַע
עוֹד תִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִמַּעַיְנֵי הַיְּשׁוּעָה
שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְּרוּעָה
פִּי אֶפְצַח בְּחַצְרוֹת מִקְדָּשׁ מֶלֶךְ
שָׂמַחְתִּי בָּאוֹמְרִים לִי בַּיִת ה' נֵלֵךְ
35- צוּר יִשְׂרָאֵל נָגִילָה בָּךְ בְּתוֹרָתֶךָ
בְּךָ בְּיִרְאָתְךָ בְּךָ בִּישׁוּעָתֶךָ
קוֹל רִנָּה וְקוֹל תּוֹדָה אָשִׁיר אֲשַׁבֵּחַ
יַפִּי לָךְ אַפִּרְיוֹן יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ
רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוּן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ
40- עוֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרָיִךְ
שׂוֹש אָשִׂישׂ בָּהּ אֶעֱשֶׂה סְעוּדָה
בִּמְקוֹם גִּילָה שָׁם תְּהִי רְעָדָה
תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה בִּנְעִים זֶמֶר
קוֹל מְבַשֵּׂר מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר
27. נורא שמו: על-פי תה׳ קיא, ט. בו… ונשגב: על-פי מש׳ יח, י. 28. הללוהו במנים ועוגב: על-פי תה׳ קנ, שם, וזה ההלל השמיני. 29. סגולה מכל עמים: כינויים לעם ישראל, על פי שמ׳ יט, ה. 30. הללוהו בצלצלי שמע: על-פי תה׳ קנ, ה, וזה ההלל התשיעי. 31. תשאבו… הישועה: על פי יש׳ יב, ג. 32. הללוהו בצלצלי תרועה: על-פי תה׳ קנ, שם, וזה ההלל העשירי. 33. פי אפצחה: אפתח פי לשיר. מקדש מלך: כינוי לירושלים, על-פי ׳לכה דודי׳ ועמוס ז, יג. 34. שמחתי… נלך: על-פי תה׳ קכב, א. 36-35. צור ישראל: כינוי לה׳, על-פי שמ״ב כג, ג. נגילה… בישועתך: על-פי שהש״ר א, לא. 37. קול… תודה: על-פי תה׳ מב, ה. 38. יפי… מזבח: על-פי סוכה מה ע״א. 39. רני… ציון: על-פי זכ׳ ב, טו. מלך אלהיך: על-פי יש׳ נב, ז. 40. עומדות… בשעריך: על-פי תה׳ קכב, ב. 41.שוש אשיש בד׳: על-פי יש׳ סא, י. 42. במקום… רעדה: על-פי ברכות ל ע״ב ׳מאי־ וגילו ברעדה (תה׳ ב, יא)… אמר רבה במקום גילה שם תהא רעדה׳.43. תבענה שפתי תהלה: על־פי תה׳ קיט, קעא. בנעים זמר: בזמר נעים. 44. קול… ואומר: מנוסח ההקפות ליום השביעי ויום ש״ת
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
בירדוגו השרביט המיוחסת
השם בירדוגו ניתן למשפחה עוד בהיותם בספרד.
בירדוגו בספרדית פירושו שרביט. שם המורה על בני המשפחה, שהיו ממונים לרבנים דיינים, ומשמשים בשאר מיני שררה במלכות, ואצל השליטים אשר בספרד, עד שהגיע הדבר שבזמניהם היו התפקידים הבכירים נחשבים למקצועות יהודיים – תפקידים כמו ניהול כספים, רפואה, מנהלי קשרי חוץ וסחר, ומתורגמנים.
בירדוגו- היה כינוי גם לאיש שממונה על ההוצאה לפועל את עונשי המלך. וכן השם מורה על מגילת היוחסין שהיתה בידם המייחסת אותם עד הגאון זרובבל בן שלתיאל שחי בתקופת הגאונים, והוא כנודע מיוחס עד דוד המלך. (השתלשלות הדורות היתה כתובה ע״ג מגילת קלף, אלא שברבות השנים מגילה זו נעלמה)
נמצא ששולשלת היוחסין של רבנו, הגיעה למעלה בקודש עד דוד המלך ע״ה.
תעודה המאשרת כי משפחת בירדוגו הינם מצאצאי דוד המלך ע"ה
יקר סהדותא
שבאה לידינו כתובה וחתומה מידי הרב הגאון מעוז ומגדול כבוד קדושת תורתו משה פארדו זצ־ל אשר היה אב"ד בעיר נא אמון יגן עליה אלקים. אשד כתבה לראיה ביד מר בריה דרבינא הרב הכולל בנן של קדושים כבוד מורינו הרב רבי מרדבי בירדוגו ז"ל מידי עוברו בנא אמון לעלות לדור בארץ ישראל. וז"ן תבית:
הנה אנכי הבא על החתום הן בעודני בעיר ואם בישראל מקנאסא יגן עליה אלהים עיני ראו מגילת עור קלף מעובד ישן והוא מגילת יוחסין למשפחת בידדוגו המהוללה לקדושים אשר בארץ זלה"ה איש כשמו על בית אבותיו רבי פלוני בן רבי פלוני וכו' וכן על זה הדרך היו מבוארים למשפחותם לבית אבותם, ועלה היחוס למעלה עד הגאון הידוע והמפורסם ר׳ בוסתנאי גאון שהיה מזרע דוד מלך ע"ה ממשפחת זרובבל בן שלתיאל, ולמטה דור דור עד הרה"ג נר ״המערבי גאון יעקב בירדוגו זצוק"ל ריש מתיבתא ומורה צדק בעיר ואם בישראל מקנאסא יע"א, והחתומים ראשונים כמלאכים הי"ו רבני קאסטילייא זיע"א ובי דינא בתר בי דינא לדור דור מקיימי חתימות הראשונים ומוסיפין לבאר לאנשי דורם אשר נולדו אחר כך בזמניהם, ומכלל רבני קאסטילייא האחרונים היה חתום תשיעי הרב משה אלשקר זלה"ה אשר היה רב במצרים בזמן מהר״י בי רב זצ"ל, עד כאן נהירנא כד הוינא (זוכר כשהייתי) שד"ר (שלוחא דרבנן) מעיהיק טבריה תובב"א וש"ר ע"ה
משה פראדו ס"ט – סין טין – עפר ואפר
קדוש מן העריסה
רבנו הגדול רבי שלום זצ״ל נולד לאביו הגאון המופלא רבי מימון זלה״ה ולאמו הצדקת מרת רחל בת הצדיק רבי דוד אסודרי זצ״ל בכב׳ שבט תרס״ט. כבר בברית המילה זכה רבנו שהסנדק שלו יהיה הגאון הגדול רבי יהושע בירדוגו ־ אב בית הדין של העיר מקנס, ושאביו רבי מימון יהיה המוהל שלו.
אך גדל מעט הבחינו בו שנוצר לגדולות. מלבד כשרונותיו הפלאיים, הצטיין רבנו בנטיה מיוחדת לביקוש החכמה, אף רגע מזמנו לא הלך לאבוד, כשאביו שוכר לו מלמדים תלמידי חכמים שילמדוהו תורה וחכמה. משחר ילדותו נהג אביו להוליכו עימו לבית הכנסת לשמוע אל הרינה ואל התפלה, משירת הבקשות שבאשמורת הבוקר של יום השבת ועד לתיקון חצות של כל ימי השבוע. שעות וימים אלו, ודמויות ההוד של אותם החסידים ואנשי המעשה אשר ראה בעיניו נטעו בלבו את יסודות האמונה והיראה שליווהו לאורך ימים ושנים.
בן חמש שנים החל רבנו ללמוד תורה, אצל רבי מאיר טולידאנו זצ׳׳ל רבי מאיר על אף גדלותו העצומה בתורה בחר ללמד תש
ב״ר בשעות הבוקר, ובשעות אחה״צ והערב לימד בישיבתו של רבי ידידיה טולידאנו זצ״ל. בכישרון הקליטה המיוחד שניחן בו רבנו תוך זמן קצר סיים את לימוד האותיות, ולמד אצלו רבנו עד גיל ארבע עשרה, שמתוכם היו כמה שנים בבית הספר, ששם רבי מאיר היה מגיד השיעור לגמרא. (רבי מאיר נולד בתרמ׳׳ט ונפטר בתש״י)
בגיל תשע ראה בו אביו סימני טהרה, וחשק פנימי של יראת שמים, ורצון גדול לעשית מצוות. החל לחנכו במצות התפילין, וכבן יג׳ החל בחזנות במקומו של אביו. תפלתו המסודרת קולו הנעים, אישיותו ומדותיו הטהורות הדליקו נימי קדושה בלבותם של רבים.
הנסיין
כבן יד׳ סיים את לימודיו בבית הספר, והיה רבנו עומד
בפרשת דרכים להיכן הואא פונה האם להמשיך ללמוד ולהתמסר ללימודי קודש. או ללכת לעבודה ולמסחר ובשעות הערב יקבע עיתים לתורה, כרובם של בוגרי בית הספר שלנוכח המצב הכלכלי של אותה התקופה שלא היה מזהיר, לאחר שהיו סופגים יסודות של תורה ויראת שמים אצל המלמדים, היו פונים לעסק פרנסתם, כי לימודים גבוהים בלמודי חול באותו הזמן לא היה בנמצא במקנס, ולכן היו התלמידים פונים להתלמד במלאכות שונות כל אחד כפי נטית ליבו חשקו וכשרונותיו, מי בפתיחת עסק, ומי בעמל כפים, ולכן הנסיונות היו רבים. חבריו, ומוריו, שהכירו את כשרונותיו דיברו על לבו שאם ילך לעבוד כעובד מתלמד בבנקאות או בניהול עסקים, יש לו סיכוי לעתיד מזהיר בהנהלת עסקים ומפעלים, עתיד של עושר וכבוד, והשכנועים היו מידי יום במשך חודשים רבים.
תפארת בנים אבותם
אמנם רבנו שהיה אז צעיר לימים וכוח ההחלטות הגורליות האלו לא היו בידו אלא ביד הוריו, הפנה אותם לאביו וככל אשר יאמר יעשה. הלחץ על אביו של רבנו היה גדול מאוד. אך כיון ששאיפתו של רבי מימון היתה עזה לגדל את בנו רבי שלום על ברכי התורה והיראה, ולראותו רב ומורה הוראה בישראל, ובנוסף לזה, מכיון שאביו של רבנו ראה את אהבת התורה שפעמה בלב רבנו, דבר זה הכריע את הכף שלא להתפתות.
ואף שידע שאם בנו ימשיך בלימוד התורה יהי׳ עליו לפרנס את בנו עוד רבות בשנים, לעומת מרבית חבריו של בנו, שיהיו מפרנסים את עצמם וגם את משפחתם, בכל זאת העדיף אביו את חיי עולם, על פני חיי שעה. ולכך בחר רבי מימון שבנו ימשיך להתמיד בעסק התורה.
וזה לשונו הטהור של רבנו בהקדמה לספרו תבואות שמש ח״ד: ״כי אזכרה מקדם חסדי ה׳ ופלאי אל חי, הנס הגדול וסייעתא דשמיא שנעשו עימי בימי חורפי, והם היסוד והבסיס לכל הצלחתי בתורה הקדושה ובדרך הישרה, וזכות אבותיי נשמתם עדן עמדה עימי בצאתי מבית הספר שלא נכשלתי ברעיוני ללכת לעבוד במקומות שהציעו לי בבנקים ובמקומות המכניסים הרבה כסף, וח״ו כמעט כרגע הייתי נטמע בין החופשיים כהרבה חבריי שהלכו בדרך זו.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
11.135 ״יהודי בשם באעו היה מוכר שקים. אשתו היתה נוהגת להדליק נרות למנוחת ר׳ דוד ומשה. פעם רבה עם בעלה. הרב עליו השלום הלך אל בעלה לחנות: שלום עליכם ! עליכם השלום! אמר לו הרב: עליך להביא אותה עכשו ותעשו שלום. באעו הביא אותה, נישק לה את ראשה. שאל [הרב] אם יש להם בית־שימוש. הביאו אותו לבית־השימוש. נכנס ולא יצא. חיכינו לו. מחכים, מחכים ולא יצא אף אחד. באותו לילה בא לו בחלום ואמר לו: אני הוא ר׳ דוד ומשה, אני שגרמתי שתשלים עם אשתך״
סיפר מר נ' – תאזאנכת
12.135 ״פעם אחת כשהייתי בחוץ־לארץ, היה לי עוף אחד. אז היתה מחלה בקרב העופות והעוף הזה לא מת. אז אני נדרתי לשחוט את העוף הזה ליד קברו של ר׳ דוד ומשה, בעיר אגוים. אז כל העופות מתו והעוף הזה לא מת. אחי, הרב ומשפחתו ביחד עלינו לקדוש. כשהגעתי לשם נתתי את העוף הזה לפקיד, ואז הפקיד התחיל לספר לנו על הניסים והנפלאות של הקדוש הזה. חשבנו שאולי הדברים האלה לא היו נכונים. התחלנו לקיים את הסעודה ואז לא ידעתי מה שקרה לי. היה פתח לבית. ככה אני התחלתי לחפש איפה הפתח. לא מצאתי. כמעט והשתגעתי. אחי קרא לפקיד, אמר לו: שמע, אני אפתור את הדבר זה. קשר אותי ליד הקבורה, שעה, שעתיים או שלוש. בא הפקיד ושאל: לא קרה לך שום דבר? אמרתי לו שאני מרגיש כאבי בטן. אמר לי: עשה נדר ותבוא עוד פעם לכאן ואתה תהיה בריא. בבוקר כשהלכנו להתפלל, למחרת בבוקר, הרגשתי מצוין. אז לקחתי את הנדר הזה. אני, כל הזמן, אני הולך לשם. וברוך ה׳ כל הכבוד. כל פעם שקורה לי משהו לא טוב, אני קורא לצדיק הזה. באמת לא צריך… סיפור אחר: פעם לקחתי את בני לירושלים לבקר את אמא שלי בבית־החולים. הגעתי לסיבוב הרטוב. רציתי לחצות את הכביש. באה מכונה. ראיתי את בני ליד המשאית. אמרתי: ר׳ דוד ומשה, אם הילד תציל אותו, אני פה כל שעה אני קורא לך. הילד הזה שכב על הרצפה, עברה המכונית. אנשים חשבו שלא נשאר בו כלום. אולם הילד קם בריא ושלם״.
סיפר מר מ"מ – ארבע טוגאנה
13.135 ״אני אספר לך על הנס שקרה אצלנו בביתנו. השכנה שלי נהגה להדליק את כוס הנשמה לעילוי ר׳ דוד ומשה. היא עברה דירה ובאה במקומה שכנה אחרת. לא הדליקה. בלילה, בשעה המש בבוקר, פתאום ראתה שכל הבית מואר. בנה אמר לה: מאיפה בא האור הזה ? היא פחדה להיכנס לחדר. אצלי נהגו לספר את הסיפורים האלה שקדושים נהגו לצאת. אמרתי לשכנה שלי: בואי, אני ואת ניכנס למקום הזה. אחי אז חזר מאמריקה. ניסה להיכנס ויצא מהר מפני שהאור סינוור אותו. לא ראה שום דבר. שכנתי, גם כן בעלי לא רואים. אני נכנסתי, ראיתי צורת בן־אדם. אמרתי: שלום עליכם שלוש פעמים. אמרתי לו: ר׳ דוד ומשה, אני עובדת אתך. כמו שילדתי את הבנות האלה שלי, עשה שגם כן אני אלד בנים. ואני תמיד מבקשת, מבקשת ממך שתיתן לי פרנסה בסתר. אבי אמר לו: ר׳ דוד ומשה, אני נודר שאני אלך להשתטח על קברך וכל שנה עשה שאני ארוויח בפיס. הקדוש, יהיה ברוך, שמע אותו. באותו יום יצא והרוויח. המוסלמים אסרו עלינו לא להתעורר בבוקר עד שהם יתעוררו. פעם נפלה עליהם תרדמה ולא התעוררו בלילה עד שגמרנו את הסעודה. זה כמו שראית. כולם הביאו מתנות, סוכר. בעלי יצא לשוק, הביא חמישה דגים גדולים, עופות, לשון ועשינו סעודה עם אנשים, וכל הכסף שהיה לנו שמנו אותו בקופה של ר׳ דוד ומשה״
סיפרה גב' אזולאי – סטאט
חלקם של יהודי מרוקו תרומתם ליישוב הארץ-ד'ר אלישבע שטרית
חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ
סמל קבוצת אליעזר בן יהודה – הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943
ד'ר אלישבע שטרית
ברית יוצאי מרוקו בישראל, האיוד העולמי של יהודי מרוקו
הפדרציה הספרדית בישראל, ועד העדה המירבית
המרכז העולמי למורשת יהדות צפון אפריקה ותנועת " ביחד "
מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממ
רוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.
ראשית ההתיישבות בארץ בעת החדשה
עד למאה הי״ט התיישבו מרבית העולים ממרוקו, בדומה לעולים מארצות אשכנז, בארבע ״ארצות הקודש״ (ירושלים, חברון, טבריה, צפת). אולם, עוד לפני העלייה הראשונה (1904-1881) העתיקו מספר משפחות את מושבם מירושלים ובאו להתיישב ביפו.
בשנות החמישים המאוחרות של המאה ה – י״ט כללה הקהילה היהודית ביפו כשישים וחמש משפחות, רובן מיוצאי מרוקו, ורק שלוש מהן מיוצאי אשכנז. מהם היו סוחרים וחנוונים, אבל רבים התפרנסו מעמל כפיים. כן הלך והתפשט העיבוד של אדמות חקלאיות ושל פרדסים.
לקראת שנות השמונים של המאה גדלה האוכלוסייה היהודית במידה כה רבה עד, שהיישוב התפשט מעבר לחומות העיר. בין המשפחות הבולטות שתרמו לגידול היישוב היהודי ביפו ולפיתוחו יש לציין את משפחת שלוש (ענף זה עלה מאלג׳יריה) משפחת אמזלאג, משפחת מויאל, משפחת נבון ואחרות, אשר חלקם נמנו עם הספרדים (אחד מענפי משפחת אמזלאג עבר ממרוקו והתיישב בגיבראלטאר וענף אחר היגר ממרוקו לליסבון בירת פורטוגל) וחלקם עם בני ״העדה המערבית״ בירושלים (״מערבים״ – כינוי ליהודים שהם או אבותיהם נולדו במרוקו).
הם קנו אדמות מחוץ לחומות יפו והקימו עליהן שכונות חדשות: ״נווה צדק״(1887); ״נווה שלום״(1890); ״מחנה יהודה״(1896); ״יפה נוף״ (1897); ״אחוזה״ (1900) ואחרות. חיים אמזלאג היה מראשי הקהילה הספרדית ודמות בולטת ביישוב. הוא עסק בבנקאות ובנדל״ן וגם שימש בתפקידים קונסולאריים מטעם שתי ארצות: פורטוגל (קונסול כבוד) ובריטניה ( סגן קונסול). חיים היה אחד מהיהודים הראשונים בארץ שרכש אדמות חקלאיות מסביב ליפו ונטע עליהן פרדסים לגידול פרי הדר. הוא הרבה להיפגש עם אישים, כמו מונטיפיורי, לורנס אוליפנט, ויליאם הכלר, יחיאל פינס ואחרים, שביקשו לקדם את חזון התקומה והשיבה אל העבודה החקלאית וסייע להם ברכישת קרקעות להתיישבות חקלאית.
חיים אמזלאג היה מעורב ברכישת אדמות ראשון לציון, אחד מארבעת הישובים הראשונים של העלייה הראשונה, שנוסדו ע״י עולים ממזרח אירופה ונתמנה לנשיא הכבוד של ״ועד יסוד המעלה״, שנוסד ב 1882 – ארגון ראשון שטיפל ביישוב ארץ ישראל ובייעוץ למתיישבים החדשים- ושבראשו עמד זלמן דוד לבונטין. במסגרת הוועד העניק אמזלאג מכספו הפרטי להתיישבות החקלאית החדשה והפעיל את השפעתו אצל שלטונות תורכיה ובריטניה כדי לקדם אותה. על פעילותו זו קיבל מכתב תודה שפורסם בעיתון ״חבצלת״(ב 8 ביוני 1883) שבו נכתב בין היתר כך:
אנחנו תושבי ראשון לציון..וברכתנו מעומק לבנו להאדון הנכבד והנעלה נודע לשם ולתהילה ס' חיים אמזלג ולבן אחיו האברך הנכבד ואוהב עמו יוסף נבון הי״ו. אנחנו רק גרים וזרים היינו בבואנו לארץ הקודש ולא ידענו באיזה אופן לבחור לנו מקום ולקנות קרקע, ורק בעמל האדונים הנכבדים האלו השגנו מטרתנו ותודות לאל… בפרט אסירי תודה אנחנו לס׳ חיים אמזלאג אשר בשמו הנכבד סתם פי כל אלה המשטינים והמקטרגים, והוא היה בעזרינו כי עשינו בהמושב כל הדרוש לנו ולא קם שום איש נגדנו.
כנראה שאמזלאג היה מעורב גם ברכישת אדמות באם המושבות – פתח תקווה. זאת ועוד, יהודי יפו ״המערביים״ ובראשם אהרון שלוש, נטלו חלק חשוב, ביחד עם בני העלייה השנייה, בהקמתה של העיר העברית הראשונה ״אחוזת בית״, היא תל אביב (1909).
גם בירושלים תרמו בני ״העדה המערבית״, הלוא הם יוצאי מרוקו בארץ, חלק חשוב בפריצת החומות. הם היו הראשונים מבין בני העיר העתיקה, אשר קנו בכספם אדמות פרטיות כדי להקים עליהן שכונות חדשות מחוץ לחומות, והראשונה שבהן היא ״מחנה ישראל״. (כידוע, הקים משה מונטיפיורי את משכנות שאננים, השכונה הראשונה מחוץ לחומות, אולם במשך מספר שנים לא רצה איש מבני ירושלים העתיקה להתגורר בה, אפילו לא תמורת תשלום שהובטח למי שיגור בה).
ההתיישבות בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה
בשנות החמישים והשישים התמקדה פעילות ההתיישבות ביישום מטרות לאומיות ובראש ובראשונה: עיבוי גבולות המדינה והבטחתם. לשם כך הוקמה לאורך הגבול עם לבנון ולאורך הגבול הסורי והירדן רשת של מושבים וקיבוצים שמילאה את התפקיד של החגורה הביטחונית של המדינה ובלמה בגופה את החדירה של הגורמים המסתננים מעבר לגבולות. כמו כן הוחל בהקמת ישובים חדשים בגליל התחתון: קריית שמונה (1950) חצור (1952) , מעלות (1956 ) ובעיבוי יישובים קיימים (העיר צפת, למשל) כדי למנוע השתלטות ערבית על אדמות הגליל. ובדרום היה חבל לכיש, שהשתרע בחלק שתווך בין פרוזדור ירושלים והנגב ובין הרי חברון וגבול רצועת עזה, שטח שומם ובלתי מיושב. הוא היווה פרצה ביטחונית, שדרכה חדרו מסתננים מירדן ומרצועת עזה וסיכנו את חייהם ורכושם של המתיישבים המעטים שחיו אז בדרום הארץ. פיתוח חבל לכיש ויישובו היו אפוא, צורך הכרחי מהבחינה הביטחונית. אולם, רק עם תחילתה של העלייה הגדולה מצפון אפריקה בכלל וממרוקו בפרט, בשנת 1954, הוחל בפיתוח החבל ובהקמת צורת התיישבות חדשה (להלן) שהפכה דגם לחיקוי לאזורים אחרים בארץ ואפילו למדינות חוץ לארץ.חגורה ביטחונית של המדינה
התיישבות חקלאית על פי דגם מדחבי חדש
ההתיישבות החקלאית נחשבה גולת הכותרת של המפעל הציוני, כאשר היישובים הכפריים היו חלוצי ההתיישבות. בשלושת העשורים לקיום המדינה נוסדו 537 ישובים כפריים, כאשר מעל למאה מתוכם הוקמו ע״י עולים ממרוקו, במקומות חדשים לחלוטין, שלא היו מיושבים עד אז. בכך הם תרמו לפיזור האוכלוסין. בשנים 1954 1955 הוחלט להביא את העולים מהאונייה ישר אל כפר היעד. לשם כך יצאו שליחים של תנועות ההתיישבות, ובעיקר של תנועות המושבים למרוקו, כדי לבחור, למיין ולארגן את המועמדים להתיישבות כבר בחו״ל. עוד בהיותם במרוקו נקבעו המקומות אליהם יישלחו בעצה אחת אתם.
מבחינה אדמיניסטרטיבית הוקם בחבל לכיש דגם חדש שהפך אותו ל " חלון הראווה " להתיישבות חקלאית-כפרית של יוצאי מרוקו בישראל והיה מודל לחיקוי לאזורים אחרים בארץ ואף מחוצה לה.
בשנים 1954 – 1955 הוקמו בחבל 16 יישובים כפריים, כאשר כל יישוב היה פחות או יותר הומוגני מבחינת ארץ המוצא של אוכלוסייתו, מה שתרם ליציבות מקומית בכפר ולארגונם והפעלתם של מוסדות הכפר. באזור הוקם מבנה מרחבי חדש, שהתבסס על רמות שונות של מרכזי שירותים (נורה ואבן שמואל) ושל שיתוף בין כפרי בשירותים ובמפעלים אזוריים. כמו כן הוקם מרכז עירוני, קריית גת. מבין המושבים שהוקמו במסגרת החבל נזכיר את : איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה דוד, שחר, תירוש, זוהר, ניר חן, שדה משה, לוזית.
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
עין אחת שאינה רואה
יהודי אחד מעירנו, ושמו שלמה בוזעדי, בעל תחבולות רבות. היה רוכל בכפרים של הערבים, הרחוקים מאד מעיר הישוב, והוא היה שתום עין, ורואה רק בעין אחת. הוא נדד מכפר לכפר, מקים שם כעין אוהל ומוכר את מרכולתו, בעיקר תה ירוק, ברחבת כל שוק. הוא היה ערמומי מאין כמוהו. ערבים רבים, שנהגו לשתות הרבה תה ירוק, היו מצטופפים סביב האוהל שלו, וקונים בכמויות שונות.
ערבי אחד ממכריו, סחר בעיקר בחמאה, היה מסתובב בשוק וקונה מכל אחד כמות חמאה שהוא הביא לשוק למכירה. הערבי מילא דלי מלא חמאה, ובהיות היהודי עסוק במכירת סחורתו, הערבי אומר לו: ״שמור על הדלי הזה, עד אשר ייסגר השוק״.
היהודי לקח את דלי החמאה שהופקד לשמור עליו, ושמר אותו אצל יהודי אחר.
עם סגירת השוק, הערבי בא ואומר ליהודי ״תן לי את הדלי״. ״איזה דלי?״ ״זה שמלא חמאה והפקדתי אותו לשמירה אצלך״. ״באיזה צד הנחת אותו?״ ענה לו הערבי ״הנחתי אותו על ידך בצד זה״. ״איך עשית זאת, והרי אתה רואה ויודע שאני שתום עין, ואתה הנחת את הדלי לצד העין שאיני רואה בה, ובוודאי מישהו גנב את הדלי, ואני לא ראיתי אותו, וגנבים לא חסרים בשוק״.
בטענה מדומה זו, היהודי זכה בדלי מלא חמאה שלא עלה לו פרוטה, והערים על הערבי, שלא היתה לו טענת נגד, לפי תומו.
להבא, אומר לו היהודי ״אם יהיה לך משהו להפקיד אצלי, תניח אותו בצד העין הפקוחה, שאני רואה בה טוב מאוד״.
נעל רגל ימין או רגל שמאל
כל יהודי בעל זקן, נחשב בעיני הערבים, ובפרט אצל אלה הפרימיטיביים הגרים כעין בדווים בכפרים או מאהלים, כאדם חכם, מלומד, ובעל סגולות רבות – ריפוי ממחלות שונות, הרחקת שדים המזיקים לאדם, כתיבת קמיעות להצלחה וכר. יהודים רבים הסתובבו בכפרים אלה כסוחרים, רוכלים או בעלי מלאכות שונות, אבל ידועים כבעלי סגולות מיוחדות. ערבי בדווי אחד, גירש את אשתו מהאוהל, לאחר שהנחית עליה מכות נמרצות, והשאיר על פניה פנסים כחולים. הוא התאהב באשה צעירה אחרת, הביא אותה לאוהל שלו והיתה לאשתו לכל דבר.
הערבים בכפרים אלה היו נוטים חסד ליהודים. סיפקו להם את מזונם, וגם תבן ומספוא לבהמותיהם. יהודי אחד מעירנו, אותו אני מכיר אישית, היה בעל זקן ועושה רושם חיצוני שמעורר כבוד. באחד מימי ראשון הוא הגיע לכפר (מאהל) אחד, שהערבים שגרו בו לא התייחסו ליהודים ביחס מיוחד. לאותו כפר הגיע היהודי כשאין לו פרוסת לחם לאכול, הוא ועוזריו. עוד הוא נוטה את אהלו, והנה אותה ערביה שבעלה זרק אותה, מופיעה אצלו כשפניה נפוחות, וגופה חבול מהמכות שקיבלה מבעלה. פנתה ליהודי וסיפרה לו את כל המעשה.
היהודי מצא הזדמנות, איך לאכול ארוחת בוקר דשנה. הוא שאל את הערביה: ״יש לך קצת קמח או סולת, כמה ביצים, חלב, תמרים ועוד״, ענתה לו ״יש ויש״. ״נחמדו לילאה״ (תודות לאל).
״עד שאני אקים את האוהל ואסתדר, תלכי לאוהל שלך. תכיני ״מחרצא״ (כעין כיכר לחם) תשימי באמצע מטבע חאסאני מכסף (מטבע שהיתה בזמנו של המלך חסן הראשון) מהמטבע תמדדי זרת מכאן וזרת מכאן. תוכלי להוסיף, אבל לא להמעיט מגודל זה (היהודי רצה כיכר לחם גדולה), תביאי שש ביצים, קצת חמאה, סוכר ותה. כל זה אני צריך לטיפול בבעיה שלך״.
הערביה חזרה אליו והביאה כל מה שהיהודי דרש ממנה. בהגיעה אליו, הוא אמר לה ״תלכי בינתיים להסתובב בשוק. תקני כמה דברים שאולי את צריכה ותחזרי אלי בעוד שעה״. היהודי קיבל ממנה מה שביקש והכין לו ולעוזריו ארוחת בוקר טובה מאוד, ממה שהערביה הביאה לו.
הערביה חזרה כעבור שעה. היהודי, למראית עין, כתב מה שכתב על פיסת נייר ועל קליפת ביצה אחת. לקח פיסת בד שחור, עשה אותה כעין שקית, והכניס הכל לתוכה.
״תשמעי טוב מה שאני אומר לך. בדרכך בשוק אל תדברי עם אף אדם, ואפילו אל תעני למישהו, שידרוש בשלומך.
בלילה, עת בעלך לשעבר ייכנס לאוהל עם אשתו החדשה, ובמלוא החשכה, שהוא והיא לא ירגישו בכך, תכניסי את הקמיע לנעל שלו, ותראי שבאותו לילה הוא יריב עם אשתו החדשה, יתן לה מכות נמרצות, יגרש אותה מהאוהל, ולמחרת יחזור אלייך״. הערביה, לפי תומה, עשתה כל מה שהחזן היהודי אמר לה.
אלא שבזמן החשיכה, נכנסה בחשאי לאוהל, חיפשה את הנעל והכניסה בה את הקמיע שכתב לה היהודי. בהיכנסה לאוהל, ולאחר מעשה, היא עשתה קצת רעש. לקול הרשרוש, הערבי התעורר משנתו, הדליק הנר וראה להפתעתו את אשתו הראשונה. הוסיף לה עוד מכות וגירש אותה מהאוהל, ביודעו שיש כאן מעשה כישוף.
בשבוע הבא, כשהיהודי חזר לאותו בפר, באה אליו הערביה, כשהיא פצועה וחבולה מהמכות שהיא קיבלה. היהודי, בראותו אותה, אמר לה ״ידעתי שתעשי שגיאה. באיזו נעל שלו הכנסת הקמיע, בנעל ימין או בנעל שמאל. ענתה לו, לא שמתי לב. אינני יודעת, כי אתה לא הסברת לי במדוייק.״ היהודי אמר לה ״לבטח הכנסת הקמיע בנעל ימין במקום בנעל שמאל, ועל כן מה שהיה צריך לעשות לאשה השניה הוא עשה לך. הוא היה צריך להנחית עליה מכות נמרצות ולגרש אותה. ואת בטעות שלך גרמת לעצמך את ההיפך ממה שהיה צריך לקרות. אבל אני אמרתי לך במפורש באיזו נעל להכניס את הקמיע, ולא שמת לב לכך. תחזרי אלי בשבוע הבא, ואחשוב על משהו אחר״.
בינתיים, היהודי והפועלים שלו, אכלו ארוחת בוקר טובה. קיבל גם דמי טירחה, והערביה נשארה פצועה וחבולה, כביכול באשמתה, עד שהיהודי יחשוב על תחבולה אחרת, שגם היא לא תועיל לה במאומה.
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-אליעזר בשן
מי שיש לו רק בנות או רק בנים לא קיים מצות פריה ורביה
במשנה ביבמות פרק שישי, משנה ו, אנו מוצאים חילוקי דעות בין בית הלל לבית שמאי לגבי השאלה מתי קיים אדם מצות פריה ורביה. ״לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה, שנאמר ׳זכר ונקבה בראם׳״.
לפי ההלכה אדם קיים את המצוה אם הוליד זכר ונקבה. רמב״ם פסק לפי בית הלל(הל׳ אישות, פרק טו, הל׳ ד): ״כמה בנים יהיו לאיש ותתקים מצוה בידו? זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם״. וכן שו״ע, אהע״ז, סי׳ א, ס״ק ה.
נימוקים מעשיים לקיום מצות פריה ורביה
ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה הסביר את טעמה של מצות פריה ורביה: ״דהיינו ליקח אשה כשרה להוליד ממנה בנים ובנות, כי אם אין האדם בעולם, העולם הופך לתוהו ובוהו״. את טעם הנישואין נימק גם בנימוקים מעשיים, כמו העזרה שאשתו תושיט לו:
ולא תהיה זמה בעולם, וכן בניו ובנותיו שהוא ילמדם תורה בילדותם… מצא לעת זקנתו מי שעתרו… לעת אפיסת כהו… ולא יהיה למעמסה על עצמו… אך יוצאי יריכו להרגלם באהבתו… ומכרם את אשר גמל אתם חסד כל ימיהם… אין ספק כי ירצו לשאת את עולו… כמו שהוא בנסיון לפי הרוח השכיח והרגיל.
בהמשך הוסיף, שיהיה לו למי להוריש את רכושו, וצאצאיו ידאגו לקבור אותו(׳טעמי כהונה׳, בתוך: ׳תורה וחיים/ דף ד).
במרוקו נקטו כבר עם הנישואין אמצעים כדי להבטיח שהזוג יביא דור חדש לעולם, כי היה חשש שעין הרע תחבל במטרה זו. היו שנהגו לשים בפתח ביתה של הכלה שיבולים; לדברי ר׳ יוסף משאש ממכנאס, ״מנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות של חלב, ונראה לי הטעם, שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה״ (׳מים חיים׳, או״ח, סי׳ רטו). מנהג אחר בקהילה זו היה כי לסעודת שבע הברכות האחרונות הגישו דגים, כסימן שהזוג יפרה וירבה כדגים (אהרן אסודרי, ׳חשבתי דרכי׳, דף צז).
בטנג׳יר היה נהוג כי הזוג הצעיר מתארח בשבעת ימי המשתה בבית הורי החתן. ובערב השביעי היו מגישים דג גדול לסעודה כסמל לפוריות (בנג׳ו, תשמ״ג, עמי 3).
בקהילת דבדו(Debdou, במזרחה של מרוקו) היה נהוג, כי כשהגיעה הכלה לבית החתן הגישו לה כוס של דבש וביצה חיה, וזרקו את הביצה
על מפתן הבית. בכמה מקומות היו משקים אותה חלב, ואחר־כך הייתה שוברת כוס או ביצה (שיטרית, תשס״ג, עמי 563).
במקומות אחרים היו מביאים בעת החופה כלי מלא שמן זית, כדי לקיים את הפסוק ״בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך״ (תחלים קכח, 3), ובעת החופה זורקים על הזוג גרגרי אורז וחיטים. היו שנהגו לזרוק תרנגול ותרנגולת מעל ראשי החתן והכלה. אחרי שבע הברכות זורקים על הכלה מיני מתיקה. בבואה לבית החתן היו זורקים עליה אורז, ומשקים אותה חלב עם קוביות סוכר. אחרים היו נותנים לה ביצה שתשבור על הרצפה. היו מקומות בהם היו שוברים כד מלא חיטה ליד דלת הזוג, וכן שוחטים כבש או פרה.
אמצעים למציאת בן זוג ולהריון
אחת הסגולות לאשה למצוא בן זוג ולחרות היא ששורפים את הפתילות של נרות החנוכה ומדלגים על האש. ר׳ יוסף בן נאיים ציטט את חיבורו של אליהו בן אמוזג ״אם למקרא״, בו הוא כותב לפסוק ״לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש״ (דברים יח, 10), כי המדובר בעבודת המולך! ובתוך דבריו העלה זיכרון מנעוריו, שאמו הייתה לוקחת את הפתילות והשמנים שנשארו מימי חנוכה, ושורפת אותם עד שנראתה שלהבת גדולה. היא הייתה מצוה עליו לדלג מצד לצד ״שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר טיטואך. וכשעמד ר׳ יוסף על דעתו, חשש שמא יש בדבר משום דרכי האמורי(׳נוהג בחכמה׳, דף סא).
בתיטואן היה נהוג, לפי הדיווח של שליח כי״ח יצחק בן שימול ב־1889, כי ביום השביעי לאחר החתונה היו בני הנעורים שולחים לזוג הטרי דגים, כדי שיפרו וירבו כמו הדגים. הכלה מכינה מהדגים ארוחה לבעלה (המליץ, כט, תרמ״ט, גל׳ 98, עמי 3).
במראכש נהגו ביום השמיני לאחר החתונה לתת לכלה שבעה דגים קטנים, שעליה לבלוע, כדי שיהיו לה שבעה בנים (א. שטאל, תשנ״ג, עמי 491).
ב: נישוא בוסר ונישואי צעירה לזקן
גיל הנישואין
בחברה היהודית בצפון אפריקה חותנו הבנות והבנים בגיל נמוך מהמקובל בימינו. הייתה זו מסורת רבת שנים המעוגנת בהלכה, במדרשים ובמנהג. הייתה כאן גם השפעה סביבתית: כך היה נהוג בחברה המוסלמית בה חיו היהודים, אך גם בחברה היהודית במזרח התיכון ובאירופה עד הזמן החדש.
כיוון שמטרת הנישואין בגיל נמוך הייתה הבאת דור חדש, התנגדו חכמים לנישואי ילדה לפני הגעתה לגיל הפוריות. הרמב״ם, בהלכות איסורי ביאה פרק כא, הל׳ יח כתב: ״לא ישא קטנה שאינה ראויה לבנים״.
תהליך הנישואין היה מורכב משני שלבים: נערה נתקדשה בגיל נמוך, כגון 7-5, ונישאה, כלומר נכנסה לחופה כעבור מספר שנים.
מדוע התקיימו נישואי בוסר? השאיפה להמשכיות הייתה גורם מרכזי במלחמת הקיום. בגלל מחלות, שנות בצורת ותמותת תינוקות, ילדים רבים לא הגיעו לבגרות, והיה חשש שמא לא יישאר המשך למשפחה. החברה ראתה בעין טובה שהאשה תלד ילדים רבים ככל האפשר בעודה צעירה. גיל הפוריות של האשה התחיל בגיל 12 והיא פסקה ללדת בגיל נמוך מזה שאנו מכירים בחברה המודרנית. לכן, ככל שהיא מקדימה, סיכויה ללדת ילדים רבים טובים יותר.
סיבות נוספות לנישואי בוסר היו רצון ההורים להשתחרר מעול פרנסתם, וכן למנוע מבניהם הרהורי עבירה.
עד המאה ה־20 היו נישואי בוסר בחברה היהודית תופעה מקובלת. התוצאות בארצות המגרב היו כמו במקומות אחרים: קשיים בתיפקוד המיני, תלות הזוג הצעיר בהורים מבחינה כלכלית בשנים הראשונות לנישואיהם, צמצום השכלת האשה, בלות מוקדמת, חולשה פיזית ותוחלת חיים קצרה מזו שבימינו.
בספרות התשובות של חכמי מרוקו מצויות עדויות על נישואי בנות, לעתים בקביעת העובדה שנישאה כשהיא קטנה. ר׳ משה טולידאנו כתב: ״מנהג העולם שאדם נותן בתו לאשה, בין קטנה בין בוגרת״ (׳השמים החדשים׳, אהע״ז, סי׳ כג).
במיוחד הושאו בגיל נמוך יתומות, כדי שיהיה להן גואל, וגם כי היה חשש שהמוסלמים יחטפון ויאסלמו אותן. לעתים מצוין גילה של היתומה שהרשאה. מהן הושאו בהסכמת בית הדין שהייתה מכרעת – גם בניגוד לדעת אמה ואחיה – אם החתן היה בן למשפחה מבוססת, ו״בית הדין אביהם של יתומים״, ראה אינטרס זה לנגד עיניו. כך כתב ר׳ שלמה בירדוגו ממכנאס: יתומה ״כבת חמש כבת שש״, שבית הדין רצה להשיאה, ״בראותם שהזיווג נאה לה [ו]לכל הצדדין, כי החתן רך וטוב וגם בן נדיבים וליכא למיחש [אין לחשוש] למיאון [של היתומה] ואחיה מעכב״. בהמשך נאמר שגם האם התנגדה, אבל החכם הגיע למסקנה ״דהסכמת בית הדין חשיבא [חשובה] יותר מדעת האח והאם״(׳די השבי, סי׳ יג, דף טז ע״א).
גיל הנישואין של הבנות היה לרוב בין 9 ל־14, וכשהיא בת 15 ומעלה כבר נחשבת מבוגרת הראויה לאלמן או לגרוש בלבד. כך נזכר בספרות הרבנית, במקורות חיצוניים, בזכרונות ובעדויות עד המאה ה־20. בדו״ח שפורסם ב־1882 על ידי שלמה בן עוליל, שכיהן כמנהל ראשון בבית הספר של כי״ח בפאס, ולחם בנישואי בוסר, נאמר כי ילדה בת 6-5 נישאה, בגיל 15 נישאה בשנית, ובגיל 18 כבר היתה זקנה.
בספרו של ר׳ אליהו חזן נרשמה כותרת על שנת תרס״ה (1905): ״במנהג שנהגו במארוקו להשיא את בנותיהם בנות שבע או שמונה שנים״ (׳תעלומות לב׳, ח״ד, סי׳ יא).
תופעה זו נמשכה בעיקר בכפרים גם בשנות ה־50 של המאה ה־20. מבין העולים לארץ בשנים אלה רואיינו נשים, ביניהן אסתר אביחצירא מאית עתאב, השוכנת ליד העיר בני מלאל כ־160 ק״מ דרומית מזרחית מקזבלנקה], שסיפרה כי נישאה בגיל 11 (כלפון־סטילמן, תשמ״ג, עמי 62).
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
151 – אולאדנא ד־ריס, שי פל־חנא ושי פל־ערים.
בנינו מנוצות, זה בחינא וזה בחתונה.
152 – ג׳א יעאוונו פ־קבר בוה, הרבלו בל־פאס.
בא לעזור לו בקבר אביו, ברח לו עם המכוש.
153 – א־ד׳רב אל־כּלב, ו־ווקרו פ־אוג׳ה מולאה.
הכה הכלב, אך כבדהו בגלל אדוניו.
154 – אלי בזא ב־ג׳עבא, בזא ב־ראבוז.
המבזה את הקנה, מבזה גם המפוח.
155 – בויא־פ־שבכא, ואימא פ־שווארי.
אבי בתוך הרשת, ואמי בתוך השק.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים שמואל שוורץ
הנוצרים החדשים
בפורטוגל במאה העשרים
שמואל שוורץ
ההדיר דב סטוצ'ינסקי
מרכז דינור – מרכז זלמו שזר
שמואל שוורץ, מהנדס מכרות יליד פולין, גילה בשנות עבודתו בפורטוגל קבוצות של צאצאי אנוסים, אשר שימרו מסורות יהודיות מיוחדות. בספרו " הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים – ליסבון 1925 – מספר שוורץ כיצד הצליח להבקיע את חומת הסוד של הנוצרים החדשים " המתייהדים ", לחקור את אורח חייהם ולתעד את תפילותיהם המיוחדות, הנאמרות בפורטוגלית אך ספונות ליטורגיה יהודית
דב סטוצ'ינסקי, המהדיר, תרגם לעברית את ספרו של שוורץ ובכלל זה את אוסף התפילות של הנוצרים החדשים.סטוצ'ינסקי גם הוסיף מבוא נרחב המתאר את תגובת העולם היהודי האקדמי לגילויים מחדש של אנוסי פורטוגל. כמו כן שופך המבוא אור על דמותו של מחבר הספר – שמואל שוורץ
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
קהילת אוג׳דה מורכבת מקבוצות יהודים מקומיים: אולאד בן אדיבא, אולאד אזלואי, אולאד בן גוזי, אולאד שרביט, אולאד בן שמחון. מיהודי תאפילאלית: אולאד בן הרוש, אולאד בן זין, אולאד בן דרעי, אולאד אמסלם.
מיהודי אלג׳יריה: אולאד בן חמו. אולאד בן אמויאל, אולאד עובדיה. מאיזור מליליה: אולאד בן סאקון, אולאד בן עזיז, אולאד לוי, אולאד בן קמון. מדברו: אולאד בן גיגי, אולאד בן שושן, משפחות הכהנים, משפחת מרציאנו ועוד.
בשנים תק״ף — תר״י התערער בטחון בני הקהילה עקב אי השקט ופעולות האיבה של המוסלמים עד הצרפתים אשר שלטו באלג׳יריה בהנהגת המורד האלג׳ירי עבד אלקדר. מצבה של הקהילה עד כיבוש אלג׳יריה בידי הצרפתים לא היה יציב, מסיבת הקרבות הרבים שהתנהלו מאות בשנים באיזור אוג׳דה בין בני מרין לבני זיאן, בין התורכים ומלכי מרוקו, בין הצרפתים למוסלמים.
מאז השנים תר״י—תר״ך מתייצב ומשתפר מצב הקהילות ואוג׳דה היא הקהילה הראשונה במרוקו המשיגה ריווח והצלה, משנת תר׳׳ל ואילך בגלל קרבתה לגבול אלג׳יריה יהודים אלג׳ירים בעלי נתינות צרפתית מתיישבים באוג׳דה כדי למצוא תנאי פרנסה חדשים.
מאז מצבם הכלכלי של יהודי אוג׳דה הוא בעליה. ואולם בשנת תרס״ג נלכדה אוג׳דה בידי המורד בוחמארה שהתנכל ופגע ביהודים וברכושם. בשנת תרס״ח התחוללו הפגנות זעם נגד יהודים בקשר לפעילות צרפת במרוקו ובגבול הסמוך. אז נכבשה אוג׳דה למעשה על ידי צבא צרפת ולקהילת אוג׳דה הייתה אורה ושמחה.
בני שבט סנאסן שבאיזור אוג׳דה ידועים הם באימה ובפחד שהטילו בצפון מזרח מרוקו. באוג׳דה נשיא העדה היה יצחק שרביט. איש עשיר. וכדי לתאר את ההשפלה ואת הלחץ הקשה אשר הטילו הישמעאלים על חיי בני ישראל שם הנה פרשת בית מגוריו של איש עשיר זה שחי בראשית המאה הי״ט.
בחצר אחד מוקף חומה, עומד בית קטן נבזה ונמאס לעין רואה. הן אמנם יש דלת לבית אך אין בו אף חלון אחד שקוף חוצה לו. בפנים הבית נמצאים חדרים אחדים אבל חשכה שוררת בכולם: אין מיטה, אין כסא, ואין שום כלי בית.
בני הבית שוכבים על מצע מעלי עצי תמרים. וכאשר דרשתי אחרי סיבת מראה העוני הנורא הזה בבית איש אשר חננו ה׳ בעושר רב הגיד לי בעל הבית כי יפחד להיטיב אורח חייו מחמת המציק האורב מרחוק ומקרוב, לשלול שלל בכל אשר ימצא"!
בשנת תרס״ט ראשי קהילת אוג׳דה פנו ליהודי ווהראן שבאלג׳יריה לסייע בידם לפתוח בית ספר של כי׳׳ח. בימי מלחמת העולם הראשונה גרו באוג׳דה קרוב ל־3,000 יהודים,. אז פרץ סכסוך בן המהגרים מאלג׳יריה לבין יהודי המקום.
רבי אהרן שוקרון היה רב הקהילה. רבי אהרן שוקרון למד בצעירותו בדבדו, פייטן ומשורר ומקצת שיריו התפרסמו בחוברת לזכרו. כן שימשו בדיינות רבי אברהם חזיזה ורבי דוד עובדיה. בשנת תרצ״ה נוסדה חברת עץ חיים ללימודי קודש והשפה העברית בשיתוף, וועד המקומי של קק״ל וכן לתמיכה בהוצאות הלימודים של בני עניים.
חברת עץ חיים ארגנה שיעורי ערב והרצאות. שנים אחר כך נהפך שם החברה למרכז ללימודים עבריים. בית הכנסת הגדול׳ באוג׳דה חולל בשנת תש"ג ונפגע בידי אלמוגים. רבי רפאל צרפתי הוא דיין בשנת תרפ״ד. בתום מלחמת עולם השנייה התארגנה קבוצה של יהודים ציוניים באוג׳דה לסייע ליהודים שרצונם לעלות לארץ ישראל ולקחת חלק במלחמת העצמאות.
שערי מרוקו היו סגורים בפני יהודים שרצו להגר לארץ ישראל. המוצא היחיד היה נמלי אלגייריה כגון אלג׳יר או ווהראן, ולפיכן שימשה אוג׳דה תחנת מעבר סמויה ליהודים רבים שעלו לארץ. וועד הקהילה עשה רבות בעזרה לעולים בכספים, בתעודות מעבר לאלג׳יריה, ובמתן תעודות שהייה באוג׳דה.
כל המתנדבים שהגיעו לאוג׳דה שוכנו במשרדי הקהילה וגם בחדרי החברה קדישא הסמוכה לבית עלמין. מול התנופה הציונית עצרו שלטונות צרפת יהודים שסובבו באוג׳דה ובשאר קהילות מזרח מרוקו ללא קורת גג או תעסוקה.
ריכוז העולים לישראל נעשה בקאזאבלנקה, משם נסעו לפאס, ומפאס הגיעו לאוג׳דה. על העולים היה לעבור את הגבול ולהגיע לקהילת מרניא הסמוכה לאוגידה. את הדרן בין אוג׳דה למרניא עשו מי ברגל, מי על אופניים ומי ברכיבה על בהמות עד לחווה של יהודי מרוקאי סמוך לגבול.
האנשים עברו את הגבול דרך וואדיות עד לחווה של יהודי אלג׳ירי, משם הגיעו לקהילת מרניא ואחר כך לנמל ווהראן. היו עולים שהשתמשו במסלול אחר: רוכזו בקאזאבלנקה, משם נסעו למקנאס, אחרי כן למידלת וארפוד משם עברו את הגבול עד לעיר קולומב בישאר ומשם צפונה עד לווהראן.
בסיון תש״ח התנפלו המוסלמים על שכונת היהודים. בתים וחנויות של יהודים עלו באש יהודים רבים הסתתרו אצל אירופאים. בשנת תשי״ד פרצו מהומות באוג׳דה עקב גירוש מלך מרוקו על ידי צרפת. המטרה במהומות הייתה שוב היהודים. ארבעה נהרגו ורבים נפצעו.
מנהל מקהלת תלמוד תורה בשנים תש״י—תשי״ב הוא הפייטן הנודע ג׳ו עמר. הרכב בית הדין של שלושה היה בין השנים תש׳׳א — תש׳׳ט: הרב שלמה כהן צבאן, הרב שלמה כהן זאגורי, הרב ציון אבן דנן. בתשי׳׳א הדיינים היו: רבי ציון אבן דנן, רבי אפרים אנקוואה, רבי משה מרציאנו.
באוג׳דה היו שלושה בתי כנסת גדולים: בית כנסת דלחברה, של אולאד בן אישו, של אולאד דרעי, ועוד בתי כנסת ביניהם בית כנסת רבי מימון דהאן, בית כנסת שייך חיים, בית כנסת לקיסארייה. בית הכנסת הגדול נבנה ב־1930. מימדיו היו: ארבעה עמודים עם כיפה, 15*20 מטרים, עזרת נשים.
בית כנסת שקארנא ( אולאד שוקרון ): שני עמודים, ספסלי ישיבה לאורך הקירות, לתיבה עולים על חמש מדרגות, עזרת נשים. בית כנסת של יוצאי אלג׳יריה: ארבעה עמודים, ספסל בנוי לאורך הקירות, אין עזרת נשים.
קברי הצדיקים של רבי אברהם בן שוקרון ליד גן העיר, קבר על שם סידי יחייא מחוץ לעיר. באוג׳דה היה בית דפוס של משה חליוואה: נדפס בשנת תשי״א ״מי במוך׳׳ לפורים עבור חברת רשב״י, וכן פיוט על רשב״י וחביריו בשביל חברת ״ הזוהר די תאוורירת ״, וכן ברכת החמה.
קהילת תאזה:
קהילת תאזה הייתה מן העתיקות במרוקו. רבי יצחק בן אלחנן מתאזה נשא ונתן בהלכה עם הרשב״א. לקהילה היה מנהג לעצמה. הרש״ך כתבי: …הרי לפניך שמנהג עיר תאזה גם בשנים קדמוניות ״. הייתה מתא תאזה משונה מהם וחלקה רשות לעצמה. עם זאת שתאזה סמוכה מאד לפאס לא נגררה אחרי מנהגי פאס בכל תחומים.
תאזה נטלה רשות לעצמה לנהוג לא לפי מנהג פאס. הרב יעב׳׳ץ מאשר שתאזה היה לה מנהג שונה ממנהג פאס. כאשר יהודי תאזה במאורעות שי״ד נמלטו לפאס, נוסד בית כנסת של יהודי תאזה במללאח פאס. בראשית המאה השש עשרה מנתה קהילת תאזה חמש מאות משפחות ויותר.
ב ־1554 הותקפה העיר על ידי התורכים. היהודים ברחו לכפרים שמסביב. יהודי פאם ובראשם הרב יהודה עוזיאל פדו בממון רב יהודים מתאזה שנפלו בשבי. בשנת ת״ך הגיע לגדולה יהודי עשיר בשם אהרן בן משעאל. אגדות רבות נקשרו סביב אהרן בן משעאל.
אחת מהן הכתירה אותו מלך תאזה. מולאי איסמאעיל הטיל מסים בבדים על יהודי תאזה. בימי מולאי יזיד (1790 — 1792) פרצו מהומות בערי המערב. קהילות רבות נשדדו, בתוכן תאזה. היהודים גורשו ערומים, ויחפים והתחבאו במערות הסמוכות לעיר, בתי הכנסת נהרסו ובמקומם נבנו מסגדים. בתר״ג יש חמש מאות יהודים בתאזה.
בשנת תרל״ז נפטר בתאזה השד׳׳ר רבי שלמה טולידאנו ונקבר שם. בתרמ׳׳ד ביקר בקהילה הקצין הצרפתי דה פוקו ומצא בה חמישים משפחות יהודים החיים באימה ופחד מחמת התנכלות בני השבט רייאתא המציקים באכזריות ליהודים.
בתרנ״ח גזר מושל תאזה על שופר של ראש השנה שהוא אסור על פי האיסלאם. היהודים לא צייתו ותקעו בשופר. שנאה וקנאה בערו בגויים שאיימו לפגוע ביהודים. ובחודש אדר תרנ״ח אירעה התנפלות על השכונה היהודית בזזו ושדדו רכוש יהודי. יהודים נפצעו בתקריות רבים וברחו למקומות מקלט בעיר.
בתרס״ג מחמת מרד בוחמארה אשר הכתיר עצמו מלך בתאזה נפלה שכונת היהודים לביזה ושוד ביד אנשיו ובידי חיילי המלך. כל יהודי תאזה באו לפאס ערומים ויחפים תריסר יהודים נהרגו במהומות. מהנמלטים מתו במגפה, אחרים נסעו לתלמסאן או למליליה.
בהגיעם למליליה מושל העיר שם העמיד לרשותם מזון ואוהלים. בתוך האוהלים ביקר אותם נחום סלושץ וכך הוא כתב:
״רבי יוסף מרציאנו מראשי הפליטים אמר לי בבכי: ראה מה נשאר מהקהילה המיוחסת תאזה! אנו מבכים את בתינו ההרוסים, את בתי הכנסת החרבים, את נשינו הנאנסות, אנו מבכים את אבותינו הקדושים אשר היינו מתחננים על קברם בשעת צרה. בימי שלטון צרפת במרוקו חזרו כמאתים יהודים לתאזה. ובשנות החמישים היו שם חמש מאות יהודים.
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.
1 – שער ראשון.
2 – הקדמה
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.
רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.
יש לציין כי המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו ביחס לקדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות. נראה לי שהערצת קדושים זו יכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח מעמיק שיהיה חשוב לא רק בפני
עצמו אלא גם למחקר הכללי.
המחקר הנוכחי על פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו מתבסס בעיקר על עבודת שדה שנמשכה קרוב לעשר שנים, ומציג רשימה ממצה של שש מאות וששה עשר קדושים, מהם עשרים וחמש נשים קדושות, הוא מאיר את מערכת הקשרים בין הקדוש וקהל חסידיו, וחושף את היסודות האידיאולוגיים המזינים את ההתקשרות שביניהם, התקשרות המבטיחה המשך לפולחן זה.
ניתן מקום נרחב לתיאור פולחן הקדושים ולניסים הרבים הקשורים בו, ובדרך זו מצטיירים הערכים והקונצפטים הקשורים לתופעה, והשפעתם על הסדר הקהילתי והחברתי, השפעה שהיתה ללא ספק הדדית.
מחקר זה אינו מחקר היסטורי ואינו עוסק בתולדות הקדושים. הוא גם אינו מתיימר להיות מחקר בתחום הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה החברתית או מדע הדתות, אף־על־פי שאפשר למצוא בו אלמנטים ממקצועות אלה וממקצועות־אחרים. המחקר הוא פולקלוריסטי־ דסקרפטיבי ומנסה להציג תופעה חשובה זו של פולחן הקדושים, הקיימת עד היום הזה בקרב יהודי מרוקו.
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו ראשיתה עוד במרוקו עצמה, אך היא לא נפסקה עם עלייתם לארץ. כאן היא ממשיכה לנוע בפסים המסורתיים וגם מוצאת לה ביטויים חדשים.
אין להבין את התופעה וביטוייה הרבים אם לא תוחמים, מצד אחד, את היקפה מבחינת גורמיה, דהיינו, הקדושים, ואם לא מציגים, מצד שני, כל עדות המתייחסת לפולחן של הקדושים. לכן הצגת חומר העדויות כלשונו, על אף חזרות מסוימות. חשובה וחיונית לעצב הבנת התופעה.
מעט מאוד חומר בכתובים קיים על נושא זה, ולכן כל ידיעה, עדות, איזכור וסיפר חשובים ביותר. כל עדות חשובה לא רק בפני עצמה, אלא גם כחוליה כשרשרת מופלאה זו הנפרשת כאן לראשונה.
במשך כל תקופת המחקר פעלנו בהרגשה של דחיפות ודוחק הזמן בגלל אופיו של החומר ההולך ונעלם במהירות, ובהרגשה של חובה לאומית. שכן עקב עזיבתם הכמעט מלאה של יהודי מרוקו את ארץ מוצאם, נוצרה בפעם הראשונה האפשרות המעשית שמסורות מוסלמיות ביחס לקדושים תדחקנה את המסורות היהודיות, וכך יסופחו למעשה הרבה מן הקדושים היהודים על־ידי המוסלמים וזכרם יאבד לעד.
מעניין לציין בהקשר זה, שעוד במאה השמונה־עשרה ציינו מבקרים במרוקו — בהפתעת־מה, נוכח יחסם המשפיל של המוסלמים כלפי היהודים — הערצה משותפת של קדוש יהודי. תופעה זו דחפה את החוקר הצרפתי וואנו לנסות לקבוע את מימדיה של ההערצה המשותפת בעיקר מבחינה סטטיסטית.
וואנו התחיל כבר ב־1909 לאסוף חומר בעזרת קציני צבא צרפתיים ואינפורמנטים מוסלמים. הוא מביא בספרו רשימה של שלושים ואחד קדושים שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם, ארבעה־עשר קדושים מוסלמים שגם יהודים מזדקקים להם, ארבעים וחמישה קדושים יהודים שנערצים גם על־ידי מוסלמים, ועוד ששה קדושים שעליהם אין לו פרטים.
לוואנו יש כמובן זכות הראשונים ועבודתו, שנעשתה בתקופה שעדיין ניתן היה לאסוף בקלות חומר זה, היתה חשובה מאוד. בדיקה יסודית של מחקר זה מגלה הרבה סתירות, עיוותים וטעויות חמורות מאוד. קביעתו ביחס לקדוש אם הוא יהוד או מוסלמי לרוב אינה נכונה.
ליקויים אלה נובעים מדרך עבודתו. עצם הסתמכותו על אינפורמנטים מוסלמים בלבד (אף לא יהודי אחד), הביאה לכך שמסורות יהודיות נדחקו לעומת מסורות מוסלמיות, בעיקר כשמדובר בקדוש שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלותו.
גישה זו מגיעה לפעמים עד כדי גיחוך, כמו במקרה של ר׳ יצחק בן וואליד מתטואן, שעליו הוא כותב: ״לפי השם נראה שהוא יהודי. אין לו מצד שני שם אחר. המוסלמים פונים אליו כמו היהודים״(עמי 53,65). ניסיתי כבר לפני כן להצביע על ליקויים אלה.
ראה בן־עמי — ר׳ דניאל, בו הוכחתי שמדובר ללא ספק בקדוש יהודי ולא בסתם סידי דניאל. וואנו קיבל דחיפה למחקר זה מהחוקר Michaux-Beliaire שכתב לו(ראה וואנו, עמי 2-1): La question a, à mon avis, une importance considérable. Elle peut permettre de retracer le" rôle joué dès l'antiquité par les juifs dans l'histoire du Maroc et de se rendre compte, non seulement des survivances juives actuelles, mais aussi des survivances païennes qui, à une certaine époque, ont pu être recouvertes d'une enveloppe juive … Même au point de vue religieux les fameuses traditions soi-disant musulmanes sont tout simplement de très vieilles superstitions, les unes du terroir, les autres de tribus qui ont été successivement païennes, juives, chrétiennes, avant d'être musulmanes … Les marabouts judéo-musulmans ont donc une très grande importance, surtout d'après-moi les très anciens, ceux dont l'origine est inconnue. Les autres, plus modernes, sont intéressants en tant que preuve de la persistance du principe de superstition, en dehors de toute idée religieuse bien définie."